תאונת עבודה: שבר מרוסק תוך פרקי של שורש כף יד ימין: התובע אושפז בבית החולים לניאדו שם עבר ניתוח להחזרה פתוחה וקיבוע פנימי של השבר. ידו של התובע גובסה למשך חודש ולאחר מכן נזקק לטיפולי פיזיוטרפיה. לאחר שהוברר כי בורג אשר הוכנס בניתוח, חדר לתוך הפרק, עבר התובע בתאריך 19.7.10 ניתוח נוסף להוצאת הבורג. לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של ד"ר סלאח ג'אבר, אשר קבע, כי לתובע נותרה כתוצאה מפגיעתו בתאונה, נכות לצמיתות בשיעור 30% לפי סעיף 41(10)(ו') לתקנות המל"ל. כ"כ המליץ ד"ר ג'אבר על תקופות אי כושר כדלקמן: 100% מיום התאונה ועד ליום 31.7.10. 50% מיום 1.8.10 ועד ליום 30.9.10. מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעת פרופ' משה סלעי, אשר קבע, כי לתובע נותרה כתוצאה מפגיעתו בתאונה, נכות לצמיתות בשיעור 10% לפי סעיף 41(10)(ה') לתקנות המל"ל. ועדה רפואית מטעם המל"ל נ"ע, קבעה כי לתובע נותרה נכות לצמיתות בשיעור 30% החל מיום 1.3.11 וזאת לאחר תקופות אי כושר בשיעור 100% (כולל הפעלת תק' 18א') עד ליום 31.10.10, 30% מיום 1.11.11 ועד 28.2.11. בחודש נובמבר 2010 שב התובע לעבודה במפעל הנתבעת 2, כעובד מן המניין של הנתבעת 2, ועבד במשרה מלאה לרבות ביצוע שעות נוספות. התובע טען כי עשה כל שביכולתו לעבוד שעות רבות על מנת לכסות חובות שנוצרו בגין תקופת אי הכושר, תוך שהוא סובל מכאבים קשים. לטענת התובע, הנתבעת הכבידה עליו והחמירה את תנאי עבודתו עד שלא יכול היה לעמוד בקושי שנוצר והוא פוטר בחודש דצמבר 2011. מאז פיטוריו לא הצליח התובע למצוא עבודה חדשה ,כאשר עד לחודש אוגוסט 2012 שולמו לתובע דמי אבטלה. לטענת הנתבעות התובע פוטר לאחר שהתרחשה תקרית בינו לבין עובד אחר והיה צורך להעבירו למחלקה אחרת. התובע סירב לכך ובשל כך פוטר. עוד טענו הנתבעות כי התובע סבל וסובל מבעיות רפואיות שונות כגון כאבי גב אשר הם אלו אשר מונעים ממנו לעבוד אולם לטענת התובע עבד עבודה מלאה, חרף כאבי הגב מהם סבל והדבר לא מנע ממנו לבצע עבודתו כנדרש. מעת לעת אכן נעדר למספר ימי מחלה בשל מיחושים בגבו לאחר הרמת משא כבד. שאלת החבות העובדות ונסיבות האירוע אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים (עמ' 1 שורה 10 לפרוטוקול), אולם הנתבעות סבורות כי לא מוטלת עליהן אחריות לפגיעתו של התובע ולחילופין טוענות לאשמו התורם אשר הביא לקרות התאונה. הנתבעות הגיעו להסדר ביניהן, היה ויפסק פיצוי לתובע ועל כן לא אדרש לסוגיית החלוקה ביניהן. התובע החל בעבודתו אצל הנתבעת 2 בחודש דצמבר 2009 כחודש ומחצה עובר לתאונה. בעת שהגיע למפעל הוסברה לו שיטת עבודתו והוא הוזהר שלא לגעת במכונה לידה עבד ולא להיכנס לאולמות אחרים. לא בוצע לתובע סיור במפעל והוא לא הוזהר כי קיימת רמפה. בפעם הראשונה הגיע התובע לאזור הרמפה ביום התאונה, כאשר מלגזן אשר לא היה מוכר לו מסר לו שיש שני משטחים עליהם הדביק מדבקות לא נכונות. התובע התבקש על ידי המלגזן להחליף את המדבקות. התובע העיד כי המונח "רמפה" לא היה מוכר לו . המלגזן הסביר לתובע כיצד להגיע למקום שם היו מונחים המשטחים . כאשר הגיע התובע למקום, ראה משטחים רבים המונחים בשלוש קומות והוסבר לו כי זה המחסן. התובע הסביר כי לא הבחין בקיומה רמפה שכן המשטחים הסתירו את הרמפה. המקום לא היה מואר היטב, לטענתו, לפתע בעת שבדק את המשטחים נפל מהרמפה מגובה מטר וחצי. (עמ' 12-14 לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית הבהיר התובע כי ביצע את הוראותיו של המלגזן משום שזה אמר לו כי המדבקה היא שלו והוא ביקש לבצע עבודה טובה (עמ' 23 שורות 1-2). כאשר נשאל מדוע לא ביקש מהמלגזן להעביר את המשטח לאולם היצור מסר כי לא קבע עבור המלגזן מה לעשות(עמ' 23 שורות 3- 9). באשר לשלט "זהירות סכנת נפילה מרמפה" העיד התובע, כי לא ראה את השלט מאחר והיה מוסתר על ידי המשטחים. (עמ' 23 שורות 10-12). עד ההגנה מר משה הרפי עובד כמחסנאי אצל הנתבעת 2. העד ציין כי מעל הרמפה יש גגון אך במהלך היום יש אור ובערב חשוך והתאורה מעומעמת. עוד ציין העד כי רק לעובדי המחסן ולמלגזנים מותר להסתובב על הרמפה, קיים שילוט במחסן כי אסור המעבר להולכי רגל ובמסגרת הדרכות נאסר על עובדים לשהות במקום.(עמ' 29-30 לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית ציין העד כי השלט "זהירות נפילה מרמפה" ממוקם מעל הרמפה בצד ימין וכי בדר"כ יש משטחים על הרמפה.(עמ' 30- שורות 25-30 לפרוטוקול). עוד ציין העד, כי במידה ויש צורך בהחלפת תוויות הנוהל הוא שהמלגזן מעביר את המשטח לאולם הייצור ושם מטפלים בהחלפה ובכל מקרה הדבר אינו מתבצע על הרמפה ועל העובד לבקש מהמלגזן להחזיר את המשטח לאולם הייצור.(עמ' 31 שורות 1-8). בנוסף ציין העד כי כאשר מתרחשת תאונה, ממונה הבטיחות מבצע תחקיר וממלא דו"ח (עמ' 31 שורות 19-32 לפרוטוקול). התובע החל את עבודתו במפעל הנתבעת 2 כחודש ומחצה לפני התאונה. מטופס הדרכה לעובד חדש - נ/3, עולה כי ההדרכה בוצע כחודש עובר למועד התאונה והתובע קיבל הדרכה בנושאי עבודה ברעש מזיק, הפעלת ציוד לכיבוי אש, ציוד מגן אישי, דרישות בטיחות מוקדמות ודרישות בטיחות בתהליך. לא נערך לתובע סיור במפעל ועדותו לפיה הגיע לאזור הרמפה לראשונה במועד התאונה, לא נסתרה. מעדותו של עד ההגנה מר ארפי, אשר שימש כחבר בוועדת הבטיחות של המפעל עלה, כי לאחר כל אירוע מתבצע תחקיר ע"י ממונה הבטיחות ונערך דו"ח. ממונה הבטיחות לא זומן לעדות ע"י הנתבעות ולא הוגש התחקיר אשר נערך לאחר התאונה. אי זימונו של ממונה הבטיחות ואי הגשת הדו"ח ,רובץ לפתחן של הנתבעות וחזקה כי אילו היה מזומן העד או היה מוגש הדו"ח, לא היה הדבר תומך בטענת הנתבעות לפיה לא מוטלת עליהן אחריות לקרות התאונה. עוד לא זומן ע"י הנתבעות המלגזן אשר הורה לתובע לגשת לאזור הרמפה להחליף שם המדבקות. התובע היה עובד חדש במפעל, לא ידע כלל על קיומה של הרמפה ולא הכיר המקום. התובע נשלח לאזור הרמפה בניגוד לנוהל הקיים אצל הנתבעת וחזקה על המלגזן כי היה מודע לנוהל ובמתן ההוראה לתובע לגשת לאזור הרמפה, תחת הבאת המשטח לאזור עבודתו של התובע, פעל בניגוד לנוהל. מכל מקום החובה לזימונו של עד זה מוטלת על הנתבעות ולא על התובע אשר לא הכיר את אותו מלגזן, בתור עובד חדש. מן התמונות אשר הוגשו ע"י שני הצדדים - ת/1 ו - נ/7 עולה כי אזור הרמפה עליו מונחים המשטחים צפוף וחשוך והשלט הבודד "זהירות נפילה מהרמפה" ממוקם במקום נמוך אשר מוסתר על ידי משטחים. בנסיבות אלו וכאשר התובע מסתובב בין המשטחים, כאשר מבטו מופנה כלפי מעלה מעל גובה עיניו, תוך חיפוש המשטחים הרלוונטיים, לא יכול היה התובע להבחין בקיומה של הרמפה. התובע לא קיבל הדרכה נאותה באשר להכרת מקום עבודתו, נשלח לאיתור המשטחים באזור הרמפה בניגוד לנוהל ובתור עובד חדש ביקש לבצע עבודתו כנדרש ובוודאי שלא היה מעז לפעול בניגוד להוראות המלגזן. מחובתו של מעביד לדאוג לקיומו של מקום עבודה בטוח לעובדיו. מתמונות המקום עולה כי עסקינן באזור מסוכן, ללא שילוט אשר יש בו כדי להזהיר עובד מפני סכנת נפילה או קיומה של רמפה, צפוף וחשוך. ניתן היה למנוע הסיכון לנפילה מהרמפה באמצעים פשוטים כגון שילוט בולט במקום, נראה לעין וכן תאורה טובה באזור הרמפה. אשר על כן הנני קובעת כי הנתבעות התרשלו ולא סיפקו לתובע הדרכה נאותה ומקום עבודה בטוח ועליהן לחוב בפיצוי התובע בשל פגיעתו בתאונה. אשם תורם בנסיבות המתוארות לעיל הנני סבורה כי אין להטיל על התובע אשם תורם כלשהו לקרות התאונה. התובע לא הכיר את אזור הרמפה, הגיע למקום בהתאם להוראות המלגזן, לא יכול היה להבחין בשלט הבודד לאור מיקומו ואף בהעדר תאורה נאותה, לא יכול היה להבחין בקיומה של רמפה. התובע לא קיבל הדרכה נאותה ואף לא נטען כי הוסבר לו הנוהל לפיו עליו לבקש מהמלגזן להעביר את המשטחים לאולם הייצור. המגמה שהשתמרה בהלכות אשר נקבעו בפסיקת בתי המשפט היא כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה אשר בה נפגע העובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד, בייחוס רשלנות שגרמה או תרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך שהמעביד הינו זה המופקד על מקום העבודה שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו ומתפקידו לדאוג כי תנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים.(ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ. מרציאנו ואח' פ"ד לו(2) 593). הנטייה היא שלא לייחס לעובד אשם תורם אלא במקרים שבהם האשם התורם בולט לעין וגרם לתאונה (ע"א 663/88 יהודה שיריזאן נ. לבידי אשקלון בע"מ פ"ד מז(3), 225) שאלת הנזק: נכותו הרפואית של התובע: מומחי הצדדים נחקרו אודות קביעותיהם בחוות דעתם. ד"ר ג'אבר אשר חוות דעתו הוגשה מטעם התובע, סבר כי בסוג הפגיעה שאירעה לתובע קיים חשש כי מצבו יתדרדר עם השנים .(עמ' 5 שורות 21-23). עוד ציין כי מצא אצל התובע הגבלת תנועה בתנועות שורש כף היד בכל הכיוונים אך משמעותית יותר מבחינת התפקוד היא ההגבלה בתנועה הגבית (עמ' 7 שורות 3-6). פרופ' סלעי ציין בחקירתו כי השינויים אשר נחזו בצילומי הרנטגן היו פוסט ניתוחיים ולא ניווניים ובצילומי מעקב לא נראתה התקדמות השינויים. עם זאת לא שלל אפשרות התפתחות שינויים ניווניים שכן עמדת השבר לא אנטומית אך העריך כי הסיכון קלוש. (עמ' 10 לפרוטוקול שורות 9-21). פרופ' סלעי ציין כי לדעתו דווקא התנועות פרונציה וסופינציה הן המשמעויות יותר מבחינת תפקוד כף היד ושם המגבלה שמצא הייתה קלה. עוד לא שלל פרופ' סלעי כי כאשר התובע נמנע ממאמץ תהא אצלו מגבלה פחותה ויתכן שאם לא עבד במשך 10 חודשים עובר לבדיקה אצלו, הגיע כאשר ידו במצב טוב יותר מאחר ולא אימץ היד ולא בשל מצבה הטבעי של היד. (עמ' 11 שורות 10-15 לפרוטוקול). ד"ר גאבר מציין בחוות דעתו כי מצא הגבלה קשה בתנועות שורש כף יד ימין לרבות בתנועות הפרונציה והסופינציה. לעומתו פרופ' סלעי מצא אצל התובע הגבלה קלה בתנועות שורש כף יד ימין בתנועות הגבית והכפית אך לא מצא הגבלה בתנועות הפרונציה וסופינציה. עוד ציין כי במהלך הבדיקה נצפה התובע מבצע ביד פעולות עדינות כגון הוצאת מסמכים, נשען ונעזר בה בעת הזזת כיסא כבד ועליה וירידה מספת הבדיקה. ועדה רפואית של המל"ל אף היא קבעה כי לתובע נותרה נכות רפואית לצמיתות בשיעור 30%. יודגש כי בעת הבדיקה במל"ל כבר שב התובע לעבודה במשרה מלאה וציין כי הוא סובל מכאבים .בעת בדיקתו נמצאו מגבלות בתנועות הכפית והגבית ואיבוד חלקי של הסופינציה. אין מחלוקות בין המומחים השונים אשר בדקו את התובע, כי השבר אשר נגרם לתובע בתאונה לא התחבר בעמדה אנטומית וקיים חשש להיווצרות שינויים ניווניים, כאשר ד"ר ג'אבר סבור כי עסקינן בחשש וודאי ולעומתו פרופ' סלעי סבור כי עסקינן בסיכון קלוש. עוד הוברר כי נותרה מגבלה בתנועות כף היד כאשר אצל מומחה התובע והמל"ל נמצאה מגבלה קשה ואילו פרופ' סלעי מצא מגבלה קלה אולם הבדיקה התקיימה לאחר 10 חודשים בהם לא אימץ התובע את ידו. הדבר מסביר את הפער שבין ממצאי המומחים . ממצאי המל"ל נקבעו בעת שהתובע כבר שב לעבודה במשרה מלאה. במצב דברים זה ראוי לקבוע כי נכותו הרפואית של התובע הינה בשיעור 20% שכן מחד לא הוצגו ע"י התובע צילומים עדכניים לפיהם החלה התפתחות שינויים ניווניים אך מאידך בעת שהינו מאמץ את ידו המגבלה מתגברת באופן משמעותי. בנוסף גם בבדיקת ד"ר ג'אבר וגם במל"ל נמצאו מגבלות במרבית תנועות שורש כף היד והעדר הגבלות בחלק מן התנועות בעת הבדיקה אצל פרופ' סלעי מוסברות בהעדר מאמץ של היד, אך עדיין יש לקחת בחשבון כי נוצר שיפור מסוים. נכותו התפקודית של התובע: התובע עבר כפועל ייצור מאז עלייתו ארצה בשנת 1994 וזה היה אף תפקידו במפעל הנתבעת. עסקינן בעבודה פיזית הכרוכה לעיתים בהרמת משאות. אמנם, התובע שב לעבודה במשרה מלאה לפרק זמן מסוים עד שפוטר ואף עבד שעות נוספות רבות על מנת להשלים הכנסתו, אולם הוא סבל מכאבים קשים ובסופו של דבר הוכרע ולא היה מסוגל להמשיך בתנאי העבודה הקשים אשר הוחמרו עם הזמן ע"י הנתבעת 2. גם פרופ' סלעי אישר כי בעת מאמץ יתכן ונכותו מחמירה. עדת ההגנה, הגב' מרים דרוק, מנהלת משאבי אנוש הנתבעת 2 העידה, כי לאחר שהתובע היה מעורב בתקרית עם אחראי טכני של המחלקה בה עבד, בשל מתח שנוצר בין התובע שהיה עובד חדש, לבין העובד השני אשר היה עובד וותיק, היה צורך להעביר התובע לתפקיד אחר. התובע זומן לפגישה עמה והוצע לו לעבור למחלקה אחרת. התובע סירב וביקש לקבל מכתב פיטורין. עדותה של הגב' דרוק מעלה תמיהות ואינה מתיישבת עם התנהלותו של התובע עד לפיטוריו. בשעה שהתובע חזר לעבודה מלאה תוך הקטנת נזקיו, על מנת לכסות חובותיו, קשה לקבל גרסת הנתבעות לפיה התובע הוא זה אשר ביקש לקבל מכתב פיטורין. איני מקבלת גרסתה של הגב' דרוק ולא מצאתי אותה מהימנה. בחקירתה הנגדית אישרה הגב' דרוק כי זימונו של התובע לפגישה נערך כשבועיים לאחר התקרית ובאותה עת התובע הוצב לעבודה ליד מכונה גדולה יותר המורכבת משתי מכונות. בנוסף בעת פגישתה של הגב' דרוק עם התובע נערכה תרשומת, אולם מסמך זה לא הוגש כראיה מטעם הנתבעות. חיזוק לכך שהתובע ביקש שלא לעבוד על המכונה הגדולה מצוי אף בעדותה של הגב' דרוק (עמ' 28 שורות 23-32 לפרוטוקול). הגב' דרוק אף העידה כי היה באפשרותה להציע לתובע עבודה קלה יותר אולם בשל סירובו של התובע לעבור מחלקה הדבר לא הוצע לו. יש קושי בקבלת גרסה זו שכן מחד הוכח ע"י התובע כי היה מעוניין לעבוד ככל שאפשר אולם סבל מקושי בביצוע העבודה. אין ספק כי אילו היה מוצע לו תפקיד במחלקה בה העבודה קלה יותר, היה נעתר לכך, תחת אפשרות של חוסר תעסוקה. הנני סבורה כי פיטוריו של התובע נבעו בשל העדר יכולתו לבצע העבודה על המכונה הגדולה אשר הייתה מורכבת משתי מכונות ללא קשר לתקרית שאירעה. טענת הנתבעות לפיה לתובע מגבלות בשל הבעיות מהן סבל בגבו אין להן מקום. הנתבעות לא צרפו חוות דעת מטעמן להוכחת נכותו של התובע אשר אינה נובעת מן התאונה. בנוסף חרף מיחושים בגבו עבד התובע משרה מלאה לרבות שעות נוספות. מאז פיטוריו לא הצליח התובע למצוא עבודה ובהתחשב בעבודתו הפיזית והחשש להחמרה במצבו בשל התפתחות שינויים ניווניים הנני קובעת כי יש להעמיד את נכותו התפקודית בשיעור 30%. נזק לא ממוני - בהתחשב בשיעור נכותו של התובע ובניתוחים שעבר, יש לפסק לתובע פיצוי בראש נזק זה בסך 90,000 ₪. הפסד השתכרות לעבר - במועד התאונה עבד התובע אצל הנתבעת 2 חודש ומחצה בלבד. שכרו הנומינלי עמד ע"ס 6,175 ₪ לחודש ינואר 2010 שזהו החודש המלא היחיד שעבד התובע אצל הנתבעת טרם התאונה . התובע היה באי כושר עד ליום 31.10.10 - 8.5 חודשים, בגינם יש לפסוק לו פיצוי בשל הפסד שכר בסך 52,487 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק בסך 7,161 ₪ . התובע שב לעבודה אצל הנתבעת 2 ועבד במשרה מלאה עד לפיטוריו בחודש דצמבר 2011. בתקופה זו לא נגרמו לתובע הפסדי השתכרות בפועל כאשר שכרו הממוצע של התובע בשלושת חודשי עבודתו האחרונים עמד ע"ס 8,141 ₪ (נומינלי). יודגש כי עם שובו של התובע לעבודה לאחר תקופת אי הכושר, נקלט התובע כעובד מן המניין במפעל הנתבעת 2. ממועד פיטוריו של התובע יש לחשב את הפסדיו של התובע בשיעור 30% משכרו עובר לפיטוריו שכן שכרו מייצג את כושר השתכרותו אפילו במומו. הפסדיו של התובע ממועד פיטוריו ועד היום הינם בסך 53,730 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק בסך 1,506 ₪. הפסד השתכרות לעתיד - עד לגיל הפרישה נותרו לתובע שתי שנות עבודה. שכרו של התובע במועד פיטוריו משוערך להיום הינו בסך 8,424 ₪ ובהתאם לנכותו התפקודית יש לפסוק לו פיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד בסך 61,189 ₪. עזרת צד ג' - אין ספק כי לאור פגיעתו נזקק התובע לעזרה לאחר התאונה. התובע נעזר בבני משפחתו. לא הוצגו ראיות להפסדים בפועל אולם יש לפסוק פיצוי גלובלי, במיוחד לאור הניתוחים שעבר ותקופת אי הכושר הממושכת, בסך 5,000 ₪. בשל נכותו התפקודית של התובע והחשש להחמרה במצבו יש לפסוק פיצוי בגין עזרת צד ג' לעתיד. יש להעמיד הפיצוי בראש נזק זה ע"ס 10,000 ₪. מסך הסכומים דלעיל יש לנכות את תגמולי המל"ל בהתאם לחוות דעת האקטוארית של שי ספיר ע"ס 133,662 ₪. אשר על כן הנני מחייבת הנתבעות ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך 147,411 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 24% וכן הוצאות משפט שהוציא התובע לרבות בגין חוות דעת המומחה עליה שילם סך 2,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום (27.9.11) ועד התשלום בפועל. כף הידידייםשברתאונת עבודה