טען כי על הנתבע לפצות אותו בגין עגמת הנפש שגרם לו במעשה התקיפה והפריצה למושכר, ובגין הפגיעה בפרטיותו. בסה"כ טען התובע כי הוא זכאי לקבל מהנתבע סכום של 400,000 ₪, אך לצרכי אגרה העמיד את התביעה על 200,000 ₪ בלבד. 3. הנתבעים הכחישו את כל טענות התובע. לטענתם, התביעה הוגשה בחוסר תום לב ותוך שימוש לרעה בהליכי בית משפט, בבחינת "ההגנה הטובה ביותר היא התקפה". לטענת הנתבעים התובע, בחוסר תום לב, השכיר את החנות לצד שלישי עוד טרם שתמה תקופת השכירות של הנתבע והעביר את החזקה בחנות לצד ג' תוך כדי תקופת השכירות של הנתבע. כאשר התבררה עובדה זו לתובע הגיש את התביעה הנוכחית, כשהוא מעלים מבית המשפט עובדות רלבנטיות ובכלל זה את העובדה שהנתבע חולה במחלת ניוון שרירים קשה ואין לכן שחר לטענה כאילו תקף את התובע. הנתבעים טענו כי התובע הוא שנהג באלימות כלפי הנתבע ודחף אותו וכתוצאה מכך נזקק הנתבע לטיפול בחדר המיון ונגרמו לו נזקים נפשיים והוא אף הגיש תלונה כנגד התובע. 4. הנתבע הגיש תביעה שכנגד כנגד התובע ודרש בה החזר של חודשיים דמי שכירות, בגין השכרת החנות לצד שלישי לפני תום תקופת השכירות שלו בחנות ובסה"כ 4,400 ₪. עוד דרש פיצוי בסך של 5,600 ₪ בגין ציוד שהיה שייך לו ונהרס כתוצאה מכניסת הדיירים האחרים לחנות וכן פיצוי בסכום של 40,000 ש"ח בגין התקיפה והדחיפה שתקף אותו התובע. 5. ביום 2/5/13 נשמעו הראיות. התובע העיד לבדו והציג, כראיה מטעמו, את חוות הדעת של השמאי שצורפה לכתב התביעה. הנתבעים ויתרו על חקירת השמאי. הנתבע 1 והנתבעת 3 העידו בעצמם ובנוסף העיד מטעמם אחיו של הנתבע 1, מר איסייב גדי. 6. לאחר ששמעתי את העדים ועיינתי בסיכומי הצדדים אני מחליטה לדחות את התביעה שהגיש התובע. עדות התובע היתה עדות יחידה של בעל דין ולא מצאתי כי די בה כדי להוכיח את טענות התובע, כפי שפורטו בכתב התביעה. עדות התובע היתה מתחמקת ודי לעיין בחקירתו הנגדית, בעת שנשאל אם נכון הדבר שהנתבע שילם לו את מלוא דמי השכירות עד לתום תקופת השכירות, שהסתיימה ביום 30/11/11. תשובות התובע בעניין זה היו מתחמקות באופן מובהק ורק לאחר שאלות רבות, ותשובות מתחמקות רבות, הואיל התובע להודות כי הנתבע אכן שילם לו עבור שנת שכירות תמימה, שאמורה היתה להסתיים ביום 30/11/11. מעבר לרושם השלילי שהותירה עדות התובע, התובע גם נמנע מלהביא עדים רלבנטיים (כפי שיפורט להלן) ועובדה זו מערערת עוד את מהימנותו ומביאה אותי למסקנה כי לא עלה בידו להוכיח את תביעתו. 7. אין, למעשה, מחלוקת על כך שהתובע קיבל מהנתבע את מפתחות החנות, עוד טרם שהסתיימה תקופת השכירות, וזאת ביום 2/10/11, כחודשיים לפני תום השכירות. המחלוקת היא בשאלה באילו נסיבות נמסרו המפתחות לתובע. התובע טוען כי במסירת המפתחות הסתיים חוזה השכירות ואילו הנתבע טוען כי חוזה השכירות נותר בתוקף עד לתום תקופת השכירות אלא שהוא הסכים לתת לתובע מפתחות, על מנת להקל על התובע למצוא שוכרים חלופיים לנכס. 8. אני מעדיפה, חד משמעית, את גרסת הנתבע על פני גרסת התובע, שכאמור לר הותירה רושם מהיימן. לרושם הכולל שהותיר התובע בעדותו מצטרפים שיקולים נוספים. ראשית, משום האופן שבו השיב התובע על השאלות הנוגעות לתום תקופת השכירות, כשניסה להתחמק מלהודות כי תקופת השכירות על פי ההסכם אכן הסתיימה רק כחודשיים לאחר המועד שבו קיבל את מפתחות הנכס. שנית, משום שתשובות התובע היו מתחמקות גם כאשר נשאל אם במועד שבו קיבל את המפתחות מהנתבע לא היו לו דרישות וטענות כלפי התובע. בעניין זה, טען, אמנם, התובע כי היו לו טענות כלפי התובע בנוגע לשינוי הויטרינה בחנות אך כשהתבקש להראות היכן ומתי העלה טענות כאלה - לא הציג את המכתב, שכביכול הוציא לנתבע במהלך תקופת השכירות. בסופו של דבר אף הודה כי השוכרים החדשים עושים שימוש בויטרינה כפי הותיר אותה הנתבע. (עמ' 6 שו' 1-14). 9. אינני מאמינה אפוא לתובע ולטענתו, כאילו במועד שבו קיבל את מפתחות המושכר הסכים הנתבע לסיים את חוזה השכירות. 10. גם אין כל היגיון בטענה זו של התובע. הנתבע שילם עבור מלוא תקופת השכירות והתובע לא השיב לו סכום כלשהו עבור סיום תקופת השכירות מוקדם יותר. מדוע , איפה, יסכים הנתבע לסיים את תקופתץ השכירות חודשיים טרם הזמן ויחזיר את החזקה לתובע? מודע לקושי זה טען התובע כי הסכים להחזיר לנתבע חלק מדמי השכירות, כאשר ייכנס שוכר חדש למושכר. ואןלם טענה זו לא נטענה בכתב התביעה ואף לא בתצהיר העדות הראשית מטעם התובע ועלתה לראשונה רק בעת חקירתו הנגדית של התובע (עמ' 7 שו' 16 ואילך). הדבר לא הפריע לתובע לציין נתון זה בסיכומים מטעמו, כאילו מדובר בעובדה שאין עליה מחלוקת (סעיף 5 לסיכומי התובע). 11. אשר לטענת התובע, כאילו גרם הנתבע, במזיד, נזק לחנות - גם טענה זו לא עלה בידי התובע להוכיח. בחקירתו הנגדית של התובע התברר כי כל טענות התובע, הן לעניין הנזק שהותיר הנתבע בחנות, והן לעניין הטענה כאילו נעשה הנזק בהוראתו הישירה של הנתבע, הן בגדר עדות שמיעה שכן התובע עצמו כלל לא היה בחנות באותה עת (עמ' 8 שו' 1-14). התובע בחר שלא להביא לעדות את השוכרות החדשות, שלטענתו היו בחנות בזמן שהנתבע הגיע לחנות ונתן את ההוראה לשבור ולהרוס ואף לא הביא לעדות את בנו, אף שהתברר כי הבן הוא שהגיע למקום לאחר הגעת הנתבע, מאחר שהתובע היה באותה עת בעיר אחרת. כאמור, גם התברר, כי בעת שהגיע הנתבע לחנות היתה זו עדיין בחזקתו מכח הסכם השכירות שנעשה בינו ובין התובע, עובדה שהתובע הסתיר בכתב התביעה שהגיש. 13. אשר לנזקים שהתובע טען להם - גם כאן כשל התובע מלהוכיח את טענותיו. מעיון בחוות הדעת שהגיש התובע עולה כי חלק הארי של הנזק מיוחס לעלות החלפת הויטרינה ואולם מעדות התובע התברר כי אין לו כל ראיה לכך שהעלה טענה או טרוניה בעניין זה בעת שקיבל את מפתחות הנכס מהנתבע (עמ' 6 שו' 1-14) ולראשונה עלתה אפוא טענתו בנוגע לויטרינה רק בעת הגשת התביעה. עובדה זו מערערת מאוד את טענות התובע בעניין הויטרינה. התובע גם לא הציג כל ראיה למצבה, צורתה או גודלה של הויטרינה טרם השכירות ואין בחוות הדעת מטעם התובע כל הסבר כיצד נעשה החישוב הנוגע לויטרינה - לפי איזו תוכנית, איזו צורה, גודל או חומר וכיו"ב. בנסיבות האלה כלל לא ניתן לקבוע כי התובע זכאי לסכומים הנקובים בחוות הדעת בעניין הזה. בפרט הדבר נכון כאשר הויטרינה שעשה הנתבע נותרה בחנות, הפכה לרכושו של התובע, והיא משמשת כיום את השוכרים מטעמו, וממילא את התובע! 14. אשר ליתר הנזקים שפורטו בחוות הדעת - אלה מתייחסים לצביעת הנכס, לארונות שלטענת התובע היו בה וכן למנורות ומערכת אזעקה. אני דוחה גם את טענות התובע בעניין הזה. בנוגע לצבע - מאחר שהתובע השכיר את הנכס עוד טרם תום תקופת השכירות שהוענקה לנתבע על פי הסכם השכירות, אין הוא יכול להלין אלא על עצמו אם לא צבע הנתבע את הנכס. התובע, במו ידיו, מנע מהנתבע מלהחזיר את החזקה באופן מסודר. 15. בנוגע לאזעקה - הנתבע העיד, ועדותו לא נסתרה והותירה רושם מהימן, כי התקין מערכת אזעקה בנכס והיה זכאי ליטול אותה בתום תקופת השכירות. אכן, משביקש הנתבע לקחת את חלקי מערכת האזעקה שמותקנים חיצונית בנכס - הרי שהיה רשאי לעשות כן ואף התובע אינו חולק על כך, אלא שהתובע טען שמערכת האזעקה שהתקין הנתבע החליפה מערכת קודמת, ישנה, שהיתה בנכס בעת שהושכר לנתבע, ומשסילק הנתבע את המערכת הישנה עליו להותיר את החדשה שהתקין. גרסה זו של התובע לא הוכחה והתובע לא הציג כל ראיה שהיא לכך שהיתה מערכת אזעקה בנכס טרם שזה הושכר לנתבע (עמ' 6 שו' 23-26). כך גם לגבי יתר הפריטים המתוארים בחוות הדעת. 16. חשוב לציין כי מאחר שהתובע נמנע מלהביא את השוכרות החדשות להעיד מטעמו ממילא לא ניתן לדעת אילו פעולות שבירה והריסה נעשו על ידן ואילו נעשו, לפי הנטען, על ידי הנתבע. בנסיבות האלה, אני מאמינה לגרסת הנתבע והעדים מטעמו לפיה הוא לא ביצע כל פעולת הריסה בנכס ואם נעשתה כזו, הרי שהיא נעשתה על ידי השוכרות החדשות במסגרת נסיונן להתאים את הנכס לצורכיהן (עמ' 12 שו' 11-17, עמ' 17 שו' 31-33). 17. אשר לטענת התובע כאילו תקף אותו הנתבע - אני דוחה טענה זו. ראשית משום שהנתבע לא חזר עליה בתצהיר העדות הראשית מטעמו ושנית משום שלאחר שהנתבע היה בבית המשפט והעיד בפני, התרשמתי כי טענת התובע, כאילו הנתבע הוא שתקף אותו, אינה הגיונית ואינה מתקבלת על הדעת. מדובר באדם נכה שמתקשה לנוע בכוחות עצמו וללא סיוע. 18. אשר לטענת התובע, כאילו פרץ הנתבע בכח לנכס וביצע עוולה לפי חוק הגנת הפרטיות - דין טענות אלה להדחות משקבעתי כי במועד שבו נכנס הנתבע לנכס היה זה מושכר לו על פי הסכם השכירות ותקופת השכירות טרם תמה. 19. התוצאה היא שאני דוחה את התביעה שהגיש התובע מאיר אביטן נגד הנתבעים. אשר לתביעה שהגיש הנתבע 1 כנגד התובע 20. לא מצאתי כי הנתבע הוכיח, ברמה הנדרשת בהליך אזרחי, כי התובע תקף אותו. עדות הנתבע בעניין זה לא היתה ברורה ויש קושי לקבל את גרסתו שכן מהמסמכים עולה כי התלונה הוגשה למשטרה יומיים לפני המועד שבו פנה הנתבע לחדר המיון. עדות אחיו של הנתבע אינה יכולה להועיל לנתבע בעניין זה. עדות האח היתה מגמתית באופן מובהק ונמצאו סתירות רבות בינה ובין עדות הנתבע. כך, למשל, בשאלה מתי היה בחנות עם הנתבע לפני הארועים נשוא התביעה (עמ' 17 שו' 18-19). המגמתיות ניכרה גם בנסיונו של האח להעצים את הפגיעה שכביכול ספג הנתבע כשטען כי "אם אני לא טועה אחי אושפז בבית החולים ועברנו שם לילה נוראי" (עמ' 18 שו' 28) כשבסופו של דבר התברר כי הנתבע רק עבר בדיקות בחדר המיון ושוחרר עוד באותו היום (עמ' 19 שו' 1). הנתבע נמנע מלהביא את אביו על מנת להעיד בנוגע לתקיפה הנטענת אף שהאב היה, לכאורה, נוכח במקום (עמ' 19 שו' 4-7). בנסיבות האלה לא מצאתי כי עלה בידי הנתבע להוכיח כי התובע תקף אותו. 21. בנוסף, גם לא עלה בידי הנתבע להוכיח את הנזקים שלהם טען בגין אותה תקיפה. בעניין זה טען הנתבע בתצהירו כי כתוצאה מהתקיפה חלה הדרדרות במצבו הנפשי והוא התחיל בטפול תרופתי פסיכיאטרי. טענה זו של הנתבע נותרה ללא כל תמיכה ראייתית, כאשר מכתבו של הפסיכיאטר, שצורף לתצהיר הנתבע, הוצא מתיק בית המשפט והנתבע לא הגיש חוות דעת רפואית להוכחת הטענה, כנדרש בתקנות. 22. התוצאה היא אפוא שאני דוחה את התביעה שכנגד ככל שהיא מתייחסת לתקיפה. 23. אשר להריסת הציוד - בעניין זה לא הביאו הנתבעים כל פרוט שהוא ואני דוחה לכן את התביעה גם בראש נזק זה. 24. אשר לתביעה בגין החזר דמי השכירות לשני החודשים - התברר מחומר הראיות כי התובע אכן השכיר את הנכס לצד שלישי תוך כדי תקופת השכירות של הנתבע והנתבע זכאי לכן להחזר בגין תקופת השכירות החופפת, היינו, החודש שבו הושכר הנכס לשוכרת החדשה. לפיכך, אני מחייבת את התובע לשלם לנתבע סך של 2,500 ₪. 25. בנוסף, ישא התובע בהוצאות הנתבע, בגין התביעה והתביעה שכנגד ובשכ"ט עו"ד לנתבע, בסכום כולל של 12,000 ₪, לאחר שהתביעה העיקרית נדחתה במלואה והתביעה שכנגד התקבלה בחלקה. משפט פליליאלימותפיצוייםעוגמת נפש / נזק לא ממוניפריצהשכירותתקיפה