לכתב התביעה צורפו עמוד ראשון ואחרון להסכם הרכישה, אישור על רישום משכון, איגרת חוב וטופס 50 למס שבח. החזקה בדירה נמסרה לתובע באוקטובר 2004 ומאז הוא נוהג בה מנהג בעלים לכל דבר ועניין. התובע השקיע סכומים ניכרים בריהוט הדירה ובאבזורה ולאורך השנים הדירה הייתה מושכרת ע"י התובע כמעט ברציפות. בספטמבר 2011 פינו השוכרים האחרונים את הדירה והתובע ורעייתו תרו אחר שוכרים חדשים ובינתיים הדירה עמדה ריקה. מדובר בדירה בבניה חדשה עם קו ראשון לים אשר מחלונותיה נשקף הים. נוסף על כך, בבניין יש חניון תת קרקעי נעול, מעלית ואינטרקום. לטענת התובע, דמי השכירות הראויים בעד הדירה הם לפחות 7,000 ₪ לחודש ואילו דמי השימוש בעד השימוש בשטח הצמוד לדירה הינו בסך 2,300 ₪ לחודש. ביום 12.11.11 הגיעו התובע ורעייתו לדירה ובמקום פגשו בחורה בשם קופר שרון ולשאלה מה מעשיה בדירה היא טענה כי היא ובחורה נוספת בשם בסל תפארת שכרו את הדירה מהנתבע מיכאל גוטנברג. לתמיכה בטענתה הציגה הסכם שכירות עם הנתבע לפיו השכיר להן את הדירה בתמורה של 4,000 ₪ בחודש. נגד קופר שרון ובסל תפארת הוגשה ע"י התובע תביעת פינוי וסילוק יד וכן תביעה כספית לתשלום שכר דירה/דמי שימוש ראויים לחודשים נובמבר 2011 ואילך. אילנה גוטנברג, אשתו של הנתבע, הגישה בקשה להצטרף לשתי התביעות ובית המשפט התיר לקופר ולבסל לשלוח הודעות צד ג' לנתבע, לאילנה גוטנברג ולחברות שבבעלותן. לטענת התובע, הנתבע הינו פולש לדירה, מחזיק בדירה שלא כדין, פוגע בזכויות הקניין השימוש והחזקה של התובע, עושה עושר ולא במשפט על חשבון התובע וכן נוהג ברמייה ובהונאה כלפי צדדים שלישיים בהציגו עצמו כבעל זכויות בדירה. ביום 26.2.12, התקיים דיון בתביעת הפינוי בתיק 38968-11-11 בפני כב' השופט ישי קורן ובפתח הדיון הודיע ב"כ בסל וקורן כי הן פינו את הדירה ומסרו החזקה בה לנתבע, בנסיבות אלו התייתר הדיון בתביעת הפינוי. ביום 27.2.12 נשלח לנתבע מכתב בדואר רשום, הדורש ממנו למסור לאלתר את החזקה בדירה לתובע ולשלם דמי שכירות והוצאות. מכתב זה נותר ללא מענה. הנתבע אינו ומעולם לא היה בעל זכויות בדירה והבעלות וכלל הזכויות בדירה הם של התובע ורעייתו בלבד. הנתבע חייב לשלם לתובע שכר דירה מיום פלישתו מתחילת ספטמבר 2011. הנתבע חייב לתובע דמי שכירות של 9,300 ₪ לחודש החל מחודש ספטמבר 2011 ועד חודש מרץ 2012 (כולל) ובסה"כ 65,100 ₪. בנוסף עותר התובע לפסוק לזכותו פיצוי בגין עוגמת הנפש המרובה שנגרמה לו ע"י הנתבע בסך של 50,000 ₪. טענות הנתבעים החלק הארי של טענות הנתבעים בכתבי הטענות מטעמם מתייחס לסוגיית ביטול הסכם המכר והבעלות על הדירה. בהתאם להחלטתי בעניין "מעשה בית דין" אין בכוונתי להתייחס לטענות אלה בפסק-דין זה. באשר לעניין דמי השכירות, טוען הנתבע כי דמי שכירות סבירים עבור הדירה הינם בסך 4,000 ₪ בלבד. עוד טוען הנתבע, כי השימוש המותר במרתף על פי היתר הבניה הינו לחניה בלבד וכל שימוש אחר מהווה עבירה על החוק ואין זה סביר כי התובע ורעייתו, שהינה עורכת דין, ישכירו את השטח לשימוש אסור. בהתייחס לתביעה בגין עוגמת נפש, טוען הנתבע כי לתובע לא נגרמת עוגמת נפש כלשהי. ראיות הצדדים כאמור, קבעתי בהחלטתי מיום 11.4.13 כי על הצדדים להתייחס בתצהיריהם אך ורק לשאלת סכום התביעה, דמי השכירות והפיצויים בלא כל התייחסות לסוגיית הבעלות על הדירה, או להסכם הרכישה. ראיות התובע עדותו של ראובן כהן התובע הגיש תצהיר, אשר חזר על האמור בפרק "טענות התובע". בתצהירו הצהיר התובע, כי הדירה הוצעה להשכרה בתמורה לדמי שכירות של 7,000 ₪ לחודש, כמפורט בנספח ב', הזמנת שירותי תיווך במקרקעין. לדבריו, שכר הדירה המבוקש נקבע בתיאום עם משרד התיווך שאישר כי מדובר בסכום ריאלי, סביר ומתאים שניתן לקבל כדמי שכירות לדירה. התובע הצהיר כי מטעמי זהירות הוא הסתפק בתביעתו בסך של 7,000 ₪ בלבד. התובע מצהיר, כי שכר הדירה האחרון ששולם בעד הדירה עמד על סך של 6,150 ₪ לטענתו דמי השכירות היו נמוכים ונבעו מכך שהיה מדובר בשוכרים שחידשו הסכם ונהנו מדמי שכירות מופחתים ביחס למחיר השוק. התובע צירף לתצהירו עותק של הסכם שכירות, שפרטי השוכר בו נמחקו ושנקבעו בו דמי שכירות של 6,150 ₪ לחודש. התובע מצהיר כי הוא תובע בתביעתו דמי שכירות עבור הדירה בסך של 7,000 ₪ לחודש החל מאוקטובר 2011 ועד פינויה והשבתה לידי התובע, בעוד שעבור שטח המרתף הוא תובע סך של 2,300 ₪ לחודש החל מחודש מרץ 2012 ועד להשבתו לידיו. התובע צירף לתצהירו עותק של הסכם לפיו השכיר את היחידה בקומת המרתף תמורת סך של 2,300 ₪ לחודש. התובע נחקר בחקירה נגדית ונשאל האם הוא יכול לאשר את הסכומים שלטענתו שולמו לו על פי הסכמי ההשכרה והוא השיב בחיוב. לשאלה מדוע לא צירף את האסמכתאות לתצהירו הוא השיב כי אין צורך. התובע נשאל מדוע הוא תובע דמי שכירות עבור המרתף בסך של 2,300 ₪ והוא השיב כי זה מה שקיבל בעבר וזאת בהסתמך על חוזה שצירף כנספח ד' לתצהירו. התובע נשאל מדוע המומחה מטעמו לא נתן חוות דעת בקשר למרתף, והוא השיב כי מאחר והמומחה ראה דרך החלון כי המרתף אינו במצב הראוי למגורים, הוא לא הכין חוות דעת לגביו. לדברי התובע, אם הקיר שנהרס במרתף היה בנוי הרי שהמרתף היה ראוי למגורים ובפועל אף גרו בו בעבר. התובע אישר כי הוא תובע דמי שכירות עבור המרתף כאילו הוא בנוי. התובע טוען כי עד שהשמאי ביקר במקום לצורך עריכת חוות הדעת הוא לא ידע שהקיר במרתף נהרס. חוות דעתו של השמאי משה שלנג השמאי הגיש חוות דעת מומחה מטעם התובע ובסופה קבע כי שווי דמי השכירות הראויים להשכרת הדירה הינו בסך של 7,000 ₪ לחודש. השמאי ביסס את חוות דעתו על נתוני עסקאות שלוקטו מאתר האינטרנט "יד 2" לדירות המוצעות להשכרה בסביבת הנכס. הוא העמיד את עקרונות השומה על מיקום הנכס, על גודלו, על קיום חניה צמודה, על כך שמהנכס נצפה נוף פתוח לים והוא למעשה קו ראשון לים ועל כך שמצבו הפיזי של הנכס שמור. המומחה קבע, כי הנכס נמצא בשכונת "עג'מי" ביפו הנחשבת יוקרתית והוא הצהיר כי בדק מחירי שכירויות לדירה בסביבת הנכס. עוד הסתמך המומחה בחוות דעתו על כך שהנכס הושכר בשנת 2010 לפי דמי שכירות של 6,150 ₪ לחודש. בחקירתו הנגדית, פירט השמאי אילו מסמכים הועברו לו על ידי התובע טרם חוות הדעת. השמאי אישר כי הכניסה לדירה הינה מרח' מכלול יופי. השמאי נשאל האם אין משמעות לצורת הרחוב בו הבניין בנוי, וזאת לאור קביעתו כי הדירה נמצאת בשכונה יוקרתית. הוא השיב כי "יש משמעות, אבל כיוון שמדובר בבית קיצוני כי חזיתו היא לרחוב קדם וגם החזית הדרומית מערבית שלו צופה לכיוון הים, מה שלי היה חשוב בחוות הדעת הוא שהבנין פינתי, צופה לים, בנין חדש. מה, אם כל הרחוב לצד המזרחי עדיין ישן זה לא משפיע על גובה השכירות של הבנין. שכונת עג'מי נחשבת יוקרתית, עדיין מבחינת הביקוש שלה". המומחה נשאל על סמך מה הוא קובע כי מדובר בשכונת "עג'מי" והוא השיב כי הוא קבע זאת לאור שומות קודמות שהוא הכין באזור. הנתבעת הציגה בפני העד מפות שסומנו נ/3 ו-נ/4, לפיהן נראה כי הבית נמצא בשכונת "גבעת עליה" ולא בשכונת "עג'מי". המומחה השיב כי התייחס לרחוב קדם לכל אורכו כחלק משכונת "עג'מי". לשאלת בית המשפט השיב המומחה כי גם אם הבית בנוי בשכונת "גבעת עליה" ולא "עג'מי", המחיר לא משתנה, שכן בצד הדרומי של רחוב קדם מחירי השכירות יותר גבוהים מאחר שהמקום גבוה וצופה לים וכי הבית שעליו מדובר נמצא בחלק הדרומי. המומחה נשאל האם ידוע לו ששכונת "גבעת עליה" נחשבת לאחת השכונות הקשות בארץ ובתל אביב והוא השיב כי אינו יודע. העד אישר כי ממערב לבניין נמצא בית קברות מוסלמי וממערב דרום לו בית קברות יווני קתולי ובסביבה גם בית קברות לטיני. הנתבעת הציגה בפני העד תמונה שצולמה מהדירה, שהוגשה וסומנה נ/5, כאשר בה נראה בית הקברות בבירור והמומחה השיב כי "התמונה היא מגמתית, היא צולמה ממפלס נמוך ולא מגובה. כך התרשמותי. מתוך חזית התמונה, התמקדו רק בבית הקברות". ובהמשך, השיב "מבחינתי, רואים ים. אם יש בקצה שלו חוף או לא מבחינתי זה חוף ים". העד נשאל האם ידוע לו כי בתי הקברות הנוצריים עדיין פעילים והוא השיב כי אינו יודע. העד נשאל כיצד קבע כי הנכס הושכר בשנת 2010 בסכום של 6,150 ₪ והוא השיב כי זה על סמך חוזה שהוצג לו. העד נחקר לגבי עקרונות השומה והסביר כי הוא הסתמך על מערכת שנקראת "מידע נדל"ן" האוספת נתונים על דירות למכירה והשכרה. המערכת עושה סקר בכל העיתונים בהתאם לדרישות של אנשים לדמי שכירות, לדבריו, את הנתונים הוא הפיק מהמערכת וזאת ביחס לרחוב קדם. העד נשאל האם למעט מידע על דרישות לדמי שכירות יש לו גם אסמכתאות לדמי שכירות ששולמו בפועל, והוא השיב כי הסתמך על החוזה שהוצג לו משנת 2010 [של התובע] וכן מסתמך על בקשות לדמי שכירות באותו בניין ממש. העד נשאל האם ידוע לו כי החוזה שהוצג לו על-ידי התובע הוא לגבי אותה דירה ממש ביחס אליה הוא נתן חוות דעת, והוא השיב כי הוא אינו יודע לאיזו דירה בבניין הכוונה. ראיות הנתבעים מטעם הנתבעים הוגש תצהיר תמיכה לכתב ההגנה שניתן על ידי מיכאל גוטנברג בתיק 11215-03-12, מר גוטנברג לא התייצב להיחקר על תצהירו ולפיכך התעלמתי מתצהיר זה, אציין כי גם אילו התייחסתי לתצהיר זה, הרי שבכתב ההגנה לא היתה התייחסות לשאלות הרלוונטיות לדיון בהתאם להחלטתי. בנוסף, הגישה הנתבעת אילנה גוטנברג תצהיר עדות ראשית, כאשר בתצהיר זה לא הייתה כל התייחסות לעניין שנדון בפני, כלומר לא הייתה התייחסות לעניין שיעור דמי השכירות או תקופת הזכאות. תצהיר הנתבעת הוגש בניגוד לאמור בהחלטתי והנחייתי באשר לתוכן התצהיר. לפיכך, החלטתי להיעתר לבקשת ב"כ התובע ולהורות על מחיקת התצהיר, כך שלנתבעים אין כל גרסה עובדתית העומדת בפני. חרף מחיקת התצהיר, נחקרה הגב' גוטנברג בחקירה נגדית ע"י ב"כ התובע. היא נשאלה האם היא והנתבע השכירו בשנת 2007 את הדירה לאדון אברומוב דימיטרי והנתבעת השיבה כי אינה זוכרת. הנתבעת השיבה כי אינה זוכרת כי השכירה דירת מרתף ולשאלה מי שוכר את הדירה נשוא הדיון כיום השיבה כי השוכר הינו אדם בשם אורי שדה. הנתבעת השיבה כי אינה זוכרת את פרטיו, לדבריה היא לא זוכרת בדיוק מה גובה דמי השכירות אך היא חושבת כי מדובר בסכום בסדר גודל של 4,000 ₪. דיון והכרעה כאמור, השאלה היחידה שעלי להכריע בה בעקבות החלטתי מיום 11.4.13 היא מהם הסעדים הכספיים להם זכאי התובע מתוך נקודת מוצא לפיה הוא בעל הדירה. כפי שפורט לעיל, התובעים הגישו את ראיותיהם באמצעות תצהיר התובע והנספחים שצורפו לו וכן באמצעות חוות דעת המומחה. לאחר מחיקת תצהיר העדות הראשית של הנתבע, ומאחר והנתבע עצמו לא התייצב להיחקר על תצהירו, לא הייתה לנתבעים כל גרסה עובדתית ולפיכך השאלה היחידה שעלי להכריע בה, הינה האם באמור בתצהיר התובע ובחוות דעת המומחה מטעמו יש כדי להרים את נטל ההוכחה במידה הנדרשת במשפט האזרחי. בהתאם לתצהיר התובע, הוכח כי הנתבעים 1 ו-2 החזיקו בדירה, השייכת לתובע, בתקופות המפורטות בכתב התביעה. גרסת התובעים ביחס לדמי השכירות הראויים בסך של 7,000 ₪ לחודש הוכחה במידה הנדרשת במשפט האזרחי של מאזן ההסתברויות, בין היתר באמצעות עדותו של התובע, שלא נסתרה, ולפיה השכיר את הדירה לשוכרים קודמים תמורת סך של 6,150 ₪ וכי שכר דירה זה היה נמוך ביחס לראוי בסביבה. גובה דמי השכירות הוכח גם באמצעות חוות דעת המומחה, לפיה דמי השכירות הראויים עבור הדירה הינם בסך 7,000 ₪ לחודש. הגם שהוכח כי הדירה בנויה ברחוב שחלקו ישן וכי יתכן כי מיקום הדירה הינו בשכונת "גבעת עליה" ולא בשכונת "עג'מי", שוכנעתי כי העקרונות עליהם ביסס השמאי את חוות דעתו הינם סבירים. הוכח כי מדובר בדירה חדשה הצופה אל הים, הממוקמת במקום שיש ביחס אליו ביקוש רב, כאשר בין הדירה לבין הים אכן חוצץ בית קברות שאינו מסתיר את הנוף לים, ולא הוכח לי כי בית הקברות אמור לפגום בשווי השכירות שהעריך המומחה. הגם שנתגלו נקודות חולשה בחוות הדעת, היא לא נסתרה ולא הופרכה, יתר על כן, הנתבעים נמנעו מלהביא חוות דעת נגדית מטעמם, כדי לסתור את חוות הדעת מטעם המומחה של התובעים. בעניין המנעות מהבאת ראיה על ידי צד נקבע בע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה (1), 736: "כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים מימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". לפיכך, אני קובע כי התביעה בכל המתייחס לדירה הוכחה וכי הנתבעים חייבים לשלם לתובעים דמי שכירות ראויים בסך של 7,000 ₪ לחודש, עבור החודשים: ספטמבר 2011 עד חודש מרץ 2012 [כולל] ובסך הכל 49,000 ₪. באשר ליחידת המרתף, התובעים לא הוכיחו את דמי השכירות הראויים עבור המרתף, לא הוגשה מטעמם כל חוות דעת בעניין זה ולא בכדי. לפיכך, אינני פוסק דמי שכירות ראויים בגין יחידת המרתף. התביעה לפיצויים בגין עוגמת נפש לא הוכחה אף היא ע"י התובע בכל צורה שהיא ולפיכך התביעה בגין ראש נזק זה נדחית גם היא. העולה מן המקובץ הוא, כי אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים סך של 49,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל, את סכום האגרה כפי ששולמה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 7,500 ₪. בנוסף, ישלמו הנתבעים שכר טרחת עורך דין בסך 3,500 ₪, כמתחייב מפסק דינו של כב' השופט ישי קורן מיום 26.2.12, בתיק 38968-11-11. זכות ערעור לבית משפט מחוזי תוך 45 ימים. משכוןשעבודאיגרת חובמקרקעיןחוב