בשלב מסוים, נעצר רכב הנתבעת בסמוך לאי התנועה, מתוך מטרה לבצע פניית פרסה. נהגת התובעת לא הספיקה לעצור ופגעה ברכב הנתבעת מאחור. לרכב התובעת נגרם נזק בחלק השמאלי של קדמת הרכב ולרכב הנתבעת נגרם נזק לחלק השמאלי של אחורי הרכב. אין מחלוקת בין הצדדים כי במקום בו אירעה התאונה לא היה מוצב תמרור האוסר על פניית פרסה וכי על נתיב הנסיעה היה מסומן חץ המורה על נסיעה בכוון ישר בלבד. השאלה שבמחלוקת בין הצדדים היא, האם מותר לבצע פניית פרסה במקום בו לא מוצב תמרור האוסר על פניית פרסה ועל הכביש מופיע חץ המורה על נסיעה ישרה בלבד. לטענת התובעת, הנתבעת ביצעה פניית פרסה במקום אסור שכן בכביש סימון המאפשר נסיעה ישר בלבד ובשל כך, האחריות לקרות התאונה מוטלת על הנתבעת. הנתבעת טוענת, כי בהיעדר תמרור האוסר ביצוע פנית פרסה, הרי שביצועה מותר ועל כן, האחריות מוטלת על נהגת התובעת, אשר לא שמרה מרחק מרכב הנתבעת ופגעה ברכב הנתבעת מאחור. 4. המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לשאלה זו מצויה בתקנות 44(ב) ו 36(ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה") ולהלן לשונן: תקנה 44(ב): "(ב) בכפוף לאמור בתקנת משנה (א), מותר לפנות פניית פרסה לשמאל מנתיב לפניה שמאלה ומכל נתיב אחר שלא הוצב בו תמרור או סימון האוסר פניית פרסה." יושם לב, כי תקנה 44(ב) אינה הוראת איסור ומנוסחת דווקא על דרך החיוב: "מותר לפנות פניית פרסה...". תקנה 36(ד): "36 (ד) בכביש המחולק לנתיבים שבהם סומנו חצים המובילים לצומת, לא ייכנס הנהג לצומת, לא יעבור בו ולא יצא ממנו אלא בכיוון חץ שסומן בנתיב שממנו נכנס לצומת; לעניין תקנת משנה זו, "צומת" - לרבות מפגש עם כביש אחר." 5. בתי המשפט בישראל חלוקים בשאלה האם מותר לבצע פניית פרסה במקום בו מצוי סימון המורה על נסיעה ישר בלבד ואין תמרור האוסר על פניית פרסה. בפסיקה קיימות שתי גישות: על פי הגישה הראשונה התשובה לשאלה הנ"ל היא חיובית. גישה זו עולה מע"פ (י-ם) 2432/00 מדינת ישראל נ' דרור בן דוד, אליו הפנה ב"כ הנתבעת. במקרה זה, בית משפט לענייני תעבורה ובית המשפט המחוזי, כערכאת הערעור, קבעו כי על מנת לאסור על ביצוע פניית פרסה חובה כי יהיה מוצב במקום תמרור המיוחד לאיסור פניית פרסה - תמרור ב-6. נקבע, כי תקנה 44(ב) מאפשרת פניית פרסה גם מנתיב שעל פניו אינו מיועד לפניה שמאלה, ובלבד שאין תמרור האוסר פניית פרסה (תמרור ב-6) ואילו תקנה 36(ד) אינה מתייחסת ישירות לעניין הפרסה אלא לפניה שמאלה ועל כן, האיסור הקבוע בה אינו שקול לאיסור לפנות פניית פרסה. על פי הגישה השנייה - תמרור המורה על נסיעה ישרה בלבד מהווה אף הוא איסור לביצוע פניית פרסה, גם בהיעדרו של תמרור ב-6 האוסר פנייה שכזו. גישה זו באה לידי ביטוי בע"פ (חיפה) 1362/04 מדינת ישראל נ' ברזל אמיר, תק-מח 2004 (2), 6780, שם קבע בית המשפט המחוזי (כב' הש' שיף) כי אין סתירה בין הוראת תקנה 44(ב) לבין תקנה 36(ד) לתקנות התעבורה. תקנה 44(ב) מתירה פניית פרסה מכל נתיב שבו לא הוצב תמרור או סימון האוסר פרסה. חזקה על המחוקק שאין הוא משחית מילותיו לריק ולפיכך התכוון שתמרור וגם סימון מהווים איסור לבצע פניית פרסה. ומהו אותו סימון? אותו סימון הינו החץ המורה על כיוון נסיעה ישר בלבד, כאמור בתקנה 36(ד). בית המשפט הגיע למסקנה דומה גם מתוך הגדרתו של המונח "תמרור" בתקנה 1 לתקנות התעבורה: "תמרור" - כל סימון, אות או איתות לרבות רמזור, שקבעה רשות התימרור המרכזית ואשר הוצב או סומן על פי הסמכה או על פי הוראה מאת רשות תימרור כדי להסדיר את התנועה בדרכים או כדי להזהיר או להדריך עוברי דרך" הגדרת המונח "תמרור" כוללת גם את המונח "סימון" ואם כך, המסקנה היא, כי נסיעה שמאלה בניגוד לסימון המתיר נסיעה ישר בלבד, הינה נסיעה בניגוד ל"תמרור" האוסר פניה שמאלה, שהיא חלק מתנועת הפרסה. בפסק הדין הנ"ל הוסיף בית המשפט וציין, כי המסקנה הנ"ל מתבקשת לא רק מלשון התקנות אלא גם מהגיון האיסורים, שכן אין כל הגיון באיסור של פניה שמאלה בצומת ובה בעת מתן היתר לפניית פרסה, שהיא בעצם פניה שמאלה המורכבת משתי פניות שמאלה. כל מסקנה אחרת תביא לתוצאה אבסורדית, כגון קביעה כי בכביש המסומן בקו הפרדה רצוף אסור לסטות לעברו השמאלי, אך מותרת פניית פרסה, תוך חצייתו של אותו קו. (ראה גם: תת (אשדוד) 2469/06 תביעות לכיש שלוחת אשדוד נ' גבאי אייל). הגישה השנייה, אשר הובעה בפסק הדין בעניין ברזל אמיר מקובלת עליי, הן מבחינת ניתוח ניסוחן של התקנות והן מבחינת תוצאתה ההגיונית של הפרשנות, כפי שפורט לעיל. אציין, כי הגישה הראשונה, הובעה בפסקי דין שניתנו בהליכים פליליים. בכל פסקי הדין צוין במפורש כי המסקנה אליה הגיעו בתי המשפט נעוצה בכללי הפרשנות הדווקניים החלים בדין הפלילי לפיהם, יש לאסור במפורש פניית פרסה על מנת להרשיע נאשם בפלילים בעבירה שכזו, שהרי הוראות הדין הפלילי עוסקות באיסורים וכלל הוא כי כל מה שלא נאסר מותר הוא. אלא, שההליך שבפניי הינו הליך אזרחי ועל כן, כללי הפרשנות המחמירים החלים על המשפט הפלילי אינם חלים כאן ובית המשפט רשאי לאמץ את הפרשנות הסבירה בעיניו, הנובעת מלשון החוק והגיונו. אם כן, נמצאתי, כי הנתבעת החלה בביצוע פניית פרסה אסורה. בשולי הדברים אציין, כי בכל מקרה, גם אילולא הגעתי למסקנה הנ"ל, הרי שניתן לקבוע כי הנתבעת פעלה בניגוד לתקנה 36(ד), על פיה "לא ייכנס אדם לצומת, לא יעבור בו ולא יצא ממנו אלא בכיוון החץ שסומן בנתיב שממנו נכנס לצומת". כלומר: במקרה דנן היה על הנתבעת לנסוע אך ורק בכיוון החץ, דהיינו לנסוע רק ישר. נוכח כל האמור, אני קובעת כי הנתבעת החלה בביצוע פניית פרסה אסורה בכביש בו מופיע חץ המורה על נסיעה ישרה ובכך יצרה תקלה בלתי צפויה בכביש, אשר הביאה לקרות התאונה. מאידך, מן העדויות עלה, כי שדה הראיה של נהגת התובעת היה פנוי. כמו כן, מעדות נהגת התובעת עלה, כי הלה ראתה את רכב הנתבעת מבצע פניה רחבה ועוצר, דהיינו: היה על נהגת התובעת להבחין כי אירוע חריג מתרחש בכביש ולהאט נסיעתה. העובדה כי בסופו של יום פגעה באחורי רכב הנתבעת מצביעה על היעדר זהירות מספקת של נהגת התובעת. על כן, מצאתי בנסיבות אלו יש לייחס אשם גם לנהגת התובעת. על כן, אני קובעת חלוקת אחריות כדלקמן: הנתבעת 65% התובעת 35% סוף דבר- אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך 4,940, בצרוף הפרשי הצמדה מיום 23.11.11, אגרת משפט בסך 355, שכר העדה כפי שנפסק ושכ"ט עו"ד בסך 1,200 ₪. משפט תעבורהרכבתאונת דרכיםפניית פרסהתאונה מאחורנזק לרכב