תביעה כספית בגין שירותי יעוץ וניהול בסיס נתונים שהעניק התובע לנתבעים התובע הוא מומחה בתחום בסיסי נתונים (DBA) והנתבעים 1 ו-2 הינם יזמים בתחום הטכנולוגיה. בתחילת שנת 2011 התקשרו הצדדים בהסכם למתן שירותים שיעניק התובע למיזם של הנתבעים 1 ו-2 בתחום מסחר אלקטרוני סלולרי (להלן: "המיזם"). טיבו של ההסכם שנוי במחלוקת. הנתבעת 3 היא החברה אשר נוסדה על ידי הנתבעים 1 ו-2 בשלב מאוחר יותר לצורך ניהול המיזם (להלן: "החברה"). התובע סיפק למיזם שירותים החל מיום 15.2.11 ועד יום 30.6.11. התובע טען בכתב התביעה כי הוא זכאי לתשלום בגין 351 שעות עבודה שסיפק למיזם כשהעלות המוסכמת היא 250 ₪ לשעה ובצירוף מע"מ (שעמד אז על 16%). לחילופין טען התובע בסעיף 30 בכתב התביעה כי הוא זכאי לשכר ראוי בגין עבודתו. הנתבעים טענו כי הוצע לתובע לחבור אליהם למיזם על בסיס סיכוי סיכון כפי שנעשה עם שאר חברי הצוות שעבדו עמו. התובע סירב לחתום על ההסכם שהוצג לו ואשר שיקף את הסכמת הצדדים ועל פיה הוא יהיה זכאי לקבל 2% ממניות החברה ותשלום שכר החל ממועד גיוס משקיע למיזם. אין חולק כי התובע סרב לחתום על ההסכם האמור וכי בסופו של יום, כשל המיזם. ביום 30.12.13 התקיים לפני דיון ובו נחקר התובע והמומחה מטעמו, מר הרי כץ. מטעם הנתבעים נחקר הנתבע 2 (להלן: "הנתבע"). משסיכמו הצדדים טענותיהם ניתן פסק דין זה. דיון והכרעה: ראשית למחלוקת אודות טיב ההסכמה בין הצדדים בנוגע לתנאי ההתקשרות. התובע טען כי בשיחה שקיים עם הנתבע 1 (להלן: "עזריאל"), הוא הבהיר שהוא נוהג לחייב את לקוחותיו לפי שעת עבודה בסך של 250 ₪ + מע"מ והוסכם כי יעבוד על בסיס שעתי זה. בהתאם לכך, התובע תיעד את שעות העבודה שהוא משקיע במיזם. לאחר זמן מה הועלתה האפשרות ועל פיה התובע יקבל הקצאה של אופציות או מניות בחברה. התובע טען כי ההצעה לא הבשילה לכלל הסכם משום שהנתבעים ביקשו להתייעץ עם באי כוחם ולדון בפרטים רק לאחר שתוקם החברה. רק בסוף חודש יוני 2011 ולאחר שהתובע השקיע 4.5 חודשים בעבודה, נשלחה אליו טיוטת ההסכם הנושא תאריך 29.6.11 (שצורף כנספח 2 לתצהיר התובע) שעליו לא היה מוכן לחתום מאחר וסבר כי הוא מקפח אותו. על כן גרס כי הוא זכאי לקבל שכר על פי ההסכמה הראשונית לפי חיוב שעתי. הנתבעים טענו מנגד כי ההסכם שנשלח ביום 29.6.11 משקף את הסכמת הצדדים כפי שגובשה בעל פה וזאת כפי שנעשה עם יתר חברי הצוות שהסכימו להצטרף למיזם וליטול סיכון כך שאם יצטרף משקיע או שותף למיזם הם יקבלו מניות שיכול ששוויים יהיה גבוה ועם הקמת החברת יקבלו אף שכר חודשי. הנתבעים טענו כי התובע הסכים להתקשר במיזם על בסיס סיכון-סיכוי ומשכשל המיזם, אין הוא יכול חזור בו מהסכמתו ולתבוע תשלום על פי חיוב שעתי. לשיטת הנתבעים, התובע פעל בחוסר תום לב ומשנתברר כי היחסים עם המשקיע עלו על שרטון, הוא עומד על קבלת שכר בגין השירות שהעניק. לאחר ששקלתי את ראיות הצדדים מצאתי כי אין בידי לקבל את גרסת התובע כי סוכם עמו מראש על שכר שעתי. הדברים לא באו לידי ביטוי בכתב ואף אינם תואמים את התנהגות הצדדים בזמן אמת, שכן, התובע לא שלח מדי חודש פירוט השעות ולא שלח חשבונית מס לחיוב בגין השעות שהשקיע. אמנם עזריאל לא הובא לעדות, אולם התובע הודה בעדותו (בעמ' 19 לפרוטוקול, ש: 15) כי השיחה שקיים עם עזריאל, נערכה עוד לפני שהמיזם נהגה ועל כן אינה יכולה להצביע בהכרח על התחייבות חוזית מחייבת בנוגע למיזם. מאידך, אין בידי לקבל גם את טענת הנתבעים ולפיה טיוטת ההסכם משקפת את ההסכמה שגובשה בעל פה בין הצדדים. ההסכם לא נחתם על ידי התובע והוא הסביר את הסיבה לסירובו. אין כל תיעוד בכתובים להסכמה של הצדדים בדבר אופן ההתקשרות הנטען על ידי הנתבעים ועל אף שהיתה הידברות בין הצדדים בנושא, הרי שהידברות זאת לא גובשה לכלל חוזה מחייב. משהועלתה הצעה על הכתב בדמות החוזה, נספח 2 לתצהיר התובע, הרי שהתובע לא הסכים לתנאים שמכפיפים את זכאותו לתשלום בגין כל העבודה שביצע בכך שיגוייס משקיע למיזם. לא הובאה על ידי הנתבעים כל ראיה שסוגיה זו נידונה על ידי הצדדים קודם למשלוח טיוטת ההסכם. משכך, לא נקשר הסכם מחייב. ודוק, אין בעובדה שחברי הצוות האחרים הסכימו לחתום על ההסכם כפי הנוסח שהוצע לתובע, כדי לכבול את התובע שלא הסכים לתנאים. הסכמה חוזית מחייבת ניתן לדלות דווקא מהמכתבים שנשלחו בדואר אלקטרוני על ידי הנתבעים בתחילת חודש יולי 2011 (6.7.11 ו- 8.7.11). בתכתובות אלו שצורפו כנספח 3 לתצהיר התובע, התבקש האחרון לשלוח פירוט שעות עבודה תוך שהנתבעים מתחייבים לשלם לו שכר שעתי של 220 ₪. התובע שלח את דו"ח השעות. הנתבעים גרסו כי תחילה דרשו בע"פ דו"ח שעות וזאת נוכח תפקודו הלקוי של התובע ובהמשך, הוצע לשלם על בסיס חיוב שעתי על מנת להימנע מהליכים משפטיים. משהתובע הגיש תביעה וגרר את הנתבעים להליכים משפטיים, אין הצעה זו עומדת בעינה. אין בידי לקבל את עמדת הנתבעים שנמנעו מהבאת עזריאל לעדות. מדובר בבעל דין בתובענה שהוא עד רלבנטי שהיה צד לתכתובות שהוצגו ואף להסכמות הנטענות. הוא אף מעורה בצד הטכני של המיזם ויכול היה לשפוך אור על טענות נוספות שהעלו הנתבעים. הימנעות זאת מהבאת ראיה רלוונטית בסוגיה השנויה במחלוקת בין הצדדים נזקפת לחובת הנתבעים, וקמה החזקה שאילו הובאה הראיה היא היתה מחזקת את גרסת הצד שכנגד (ראה: קדמי, על הראיות, חלק רביעי 1889 (תש"ע-2009); ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה (4) 651, ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד (4) 595, 602). סבורני כי הצעה זו נשתכללה לכדי הסכם מחייב לאחר שהתובע שלח את דוח השעות. על כן מצאתי שהשתכלל בין הצדדים הסכם מחייב ולפיו התובע יקבל תשלום על פי שעות העבודה שהשקיע בפועל במיזם. אף אם הייתי מגיע למסקנה אחרת, הרי שהנתבעים שהיו היזמים אפשרו לתובע להשקיע שעות עבודה במיזם מבלי שנחתם הסכם המסדיר את היחסים בין הצדדים ועל כן, אף אם אין בידי לקבל את גרסת התובע לכך שהוסכם עמו מראש על חיוב שעתי, הרי שהתובע זכאי לכל הפחות לשכר ראוי בגין שירותיו. בע"א 136/92 בייניש-עדיאל נגד דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114), הובהר כי הבסיס הנורמטיבי לקביעת שכר ראוי, מעוגן בהוראת סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ומקורה בדיני עשיית עושר ולא במשפט. הגיונה טמון בעיקרון כי אדם זכאי לשכר בגין עמלו, שאם לא כן יימצא מקבל השירות מתעשר שלא כדין. באשר לטענה שהעלה ב"כ הנתבעים בסיכומיו כי התובע מנוע ומושתק מלטעון להסכם עם הנתבעים, הרי שלא מצאתי בסיס למניעות זאת שהרי עסקינן במחלוקת אודות טיב ההסכמה בין הצדדים ולא הוכח שהתובע עיכב את חתימתו על ההסכם או שהסכים לתנאי ההתקשרות וחזר בו לכשנתברר שהמיזם כשל. ממילא לא מצאתי שהנתבעים הסתמכו על מצגיו של התובע ושינו את מצבם לרעה. (על מניעות ראה: ע"א 251/73 רחמים תרשיש נ' יוסף שיינליכט, פ"ד כח(1) 572). באשר להיקף העבודה שבוצעה, הרי שפרט לתצהירו של התובע הנתמך בפירוט דוח השעות ששלח לנתבעים כמצורף כנספח 4 לתצהירו, הוצגה חוות דעתו של מר הרי כץ שסבר לאחר שבחן את החומר הרלבנטי, שהיקף שעות העבודה הנתבע, 351 שעות, הוא סביר. מר כץ נחקר על חוות דעתו ועמד על עמדתו כי היקף השעות האמור הוא סביר אף לאחר שהיקף זה נבחן ביחס לעבודות נוספות שביצע התובע עבור לקוחות אחרים באותה תקופה ואף לאחר שנבחן היקף זה ברמת השעות היומיות שיש להשקיע. מנגד לא הובאה כל ראיה הסותרת טענה זו. כנגד חוות דעת המומחה לא הוצגה חוות דעת נגדית והנתבע שהעיד לפני הבהיר בהגינותו כי הוא לא מתמצא בצד הטכני של המיזם אלא התמחותו בבחינת הממשק למשתמש. גם בעניין זה עומדת כנגד הנתבעים החזקה הנ"ל שאילו הובאה הראיה הרלבנטית, היא הייתה תומכת בגרסת הצד שכנגד. גם דו"ח השעות ששלח התובע לא נסתר בחקירתו. עוד אציין כי היקף זה הינו סביר גם בבחינת אומד דעת הצדדים בזמן אמת שכן, בטיוטת ההסכם שהוצעה לתובע דובר על היקף שעות חודשי של 80 שעות. התובע נתן שירותים לנתבעים במשך 4.5 חודשים ועל כן, היקף השעות שציין בדרישתו סביר ותאם את הנדרש. בנוסף, במסגרת דואר אלקטרוני ששלח הנתבע לתובע ביום 8.7.11 (נספח 3 לתצהיר התובע) הוא ציין שהנתבעים לא יוכלו להסכים לדוח של 1000 שעות. ניתן ללמוד שתביעה בהיקף כזה הייתה מופרזת אולם תביעה בהיקף של שליש מהערכה זו, נתפסה גם בזמן אמת כתביעה סבירה. ולבסוף, הנתבע מאשר בסעיף 21 לתצהירו שנערכו פגישות שבועיות שנמשכו שעתיים על מנת לבדוק את התקדמות המיזם. לפיכך, רק הפגישות במשך 4.5 חודשים הסתכמו בכ- 40 שעות וברור שהפגישות אינן חזות הכל. גם מטעם זה מצאתי שהיקף השעות הנתבע סביר. יחד עם זאת, ב"כ הנתבעים הצביע על כך שדוח השעות ששלח התובע לנתבעים מציין סך של 307 שעות ולא 351 שעות כפי הנתבע. הפער נובע מתוספת שהוסיף התובע לתביעתו כמפורט בסעיף 19 ו-20 לתצהיר ועניינה שעות שהושקעו ללימוד ומחקר של תחום המיזם וקריאת וכתיבת מיילים. התובע אישר בחקירתו כי לא מקובל לחייב לקוח בגין רכיבים אלו והנוהג הוא לחייב לקוח בגין שעות שהושקעו בפועל בפיתוח. בנוסף אף נוכחתי לדעת שחיוב זה בגין תכתובות נלקח בחשבון בקביעת השעות (ראה חקירת התובע בעמ' 22, ש: 18). על כן, אני קובע כי התובע זכאי לתשלום בגין 307 שעות ולא בגין כל ההיקף הנתבע על ידו. באשר לעלות שעת עבודה. התובע גרס בתצהירו כי הוא נוהג לחייב את לקוחותיו בסך של 250 ₪ לשעה. המומחה מטעמו מר כץ ציין בחוות דעתו כי סכום זה הוא סביר ביותר למנהל בסיס נתונים בעל וותק וניסיון כפי שיש לתובע. בחקירתו אישר כי לעתים ניתנות הנחות ללקוח שאינו מחויב במלוא הסכום וזאת בעיקר כשמדובר בעבודות בהיקף ניכר. התובע תמך טענתו כי הוא מחייב את הלקוחות במחיר שעתי כפי הנתבע בחשבוניות מס שהוא שלח ללקוחות אחרים בתקופה הרלבנטית. דווקא מחשבוניות מס אלו ניתן לראות שהחיוב השעתי נע בין 170 ₪ לשעה ל-230 ₪ לשעה. עיון בחשבונות מראה כי החיוב הרווח נוטה דווקא לגבול התחתון של הטווח ותעריף של 230 ₪ לשעה נקבע בחלק קטן מהמקרים. לכך יש להוסיף כי כפי שקבעתי, גובש בין הצדדים הסכם שעל פיו ישלמו הנתבעים על פי חיוב שעתי. בתכתובת דואר אלקטרוני מיום 5.7.11 מציין עזריאל כי מקובל על הנתבעים לשלם לפי תעריף של 220 ₪ לשעה ולא ראיתי שהתובע הסתייג מהתעריף, אלא שלח את דו"ח השעות. לכן נראה לי כי מדובר בשיעור סביר, המשקף את הסכמת הצדדים (שהרי לא מצאתי שהתובע כפר בעלות זו) והיא משתקפת גם משאר הראיות שהובאו בתיק, לרבות היקף החיוב של התובע כלפי לקוחות אחרים. לפיכך, יבוצע חישוב הפיצוי לפי עלות של 220 ₪ לשעה. באשר לסוגיית היריבות. הנושא לא עלה במפורש במסגרת כתבי הטענות ואף בתצהירי הנתבעים, אולם בסיכומי הנתבעים נטען כי ככל שבית המשפט ימצא לפצות את התובע, הרי שיש לחייב את החברה בלבד ולא את יזמיה. אין בידי לקבל עמדה זו שכן, במועד העבודה הרלבנטי, החברה טרם הוקמה. אמנם לא הוצגה ראיה אודות מועד הקמתה של החברה, אולם בטיוטת הסכם מיום 29.6.11, נספח 2 לתצהירי התובע, צוין כי במועד זה פועלים היזמים לרשום חברה בע"מ. על כן יש להניח שעד מועד זה החברה לא הייתה קיימת. משכל ההתקשרות בין הצדדים נעשתה במועדים שהחברה לא הייתה קיימת, יש מקום לחייב את מייסדיה, הנתבעים 1 ו-2 בחיוב האמור. בנוסף, מקובלת עלי טענת ב"כ התובע המבהיר שנהוג בהתקשרות של חברות ביסוד, שההתחייבות הראשונית היא של המייסדים וככל שקמה חברה הנוטלת על עצמה את החבות ועומדת בה, הרי שהתחייבות נסובה לחברה. משהחברה לא נטלה על עצמה את ההתחייבות לתשלום ולא ברור אם היא מסוגלת לעמוד בו, יש מקום לחייב את הנתבעים 1 ו-2. מאחר וההתקשרות נעשתה מראש על רקע הקמת החברה ושירותי התובע ניתנו הלכה למעשה עבורה, יש מקום לחייב גם את החברה, כך שהנתבעים יחובו עמה יחד ולחוד. ולבסוף, באשר לטענות אודות פגמים שנפלו בעבודתו של התובע, הרי שטענה זו עלתה על ידי הנתבעים ולא הוכחה על ידם כלל ועיקר. ראשית, הנתבע אישר בחקירתו (בעמ' 24 לפרוטוקול, ש: 10) כי אינו מתמצא בנושאים הטכניים שבהם עסק התובע ועזריאל הוא שמתמצא בנושא. כאמור, עזריאל לא הובא לעדות. גם הטענה שעובדים אחרים התלוננו על איכות עבודתו של התובע, לא התבססה בראיות ועובדים אלו לא הובאו לעדות. טענות בדבר איכות עבודתו של התובע לא באו לידי ביטוי בתכתובות בזמן אמת למעט בעניין שולי שהיקפו לא נבחן. ב"כ התובע הפנה לדואר אלקטרוני שנשלח ביום 22.5.11 לחברי הצוות ובתוכם התובע ובו הודה להם על סיועם למיזם ואף לדואר אלקטרוני ששלח הנתבע למשקיע לאחר שכשלה עסקת ההשקעה ובה שיבח הנתבע את המוצר (נספח ו' לתצהיר גילוי המסמכים שצורף כנספח 10 לתצהיר התובע). סבורני כי אין ללמוד מתכתובות אלו על איכות עבודתו של התובע שכן תכליתו של המכתב לעובדים היתה לתמרץ אותם ותכליתו של המכתב למשקיע נועדה לשווק את המוצר ולא להצביע על פגמיו. על כל פנים, קבעתי כי הנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם להוכיח כי העבודה בוצעה באיכות לא מתאימה. סוף דבר: משכך, אני קובע כי התובע זכאי לפיצוי בגין 307 שעות עבודה שהשקיע לפי ערך שעה של 220 ₪ בצירוף מע"מ כפי שהיה במועד הרלבנטי וכאמור בהסכמת הצדדים (עמ' 28 לפרוטוקול, ש: 28) בשיעור של 16%. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך של 78,346 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה (23.11.11) ועד מועד התשלום בפועל. בנוסף, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע את הוצאותיו בגין אגרות ושכר עדים כפי שנפסקו בפועל וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 12,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד מועד התשלום בפועל. שירותי יעוץ