טוען כי יש לקבל את התביעה, מאחר שהנתבע מודה בהלוואות ובאשראי שקיבל ממנו בעבר הוא עמד בנטל המוטל עליו והוכיח את תביעתו. התובע מפנה לדפי החשבון שהוגשו ולבקשת הלוואה שעליה חתום, לטענתו, הנתבע. לגישתו מוטל נטל ההוכחה על הנתבע, וזה העלה טענות כלליות שלא הוכחו. התובע מוסיף וטוען כי טענות הנתבע בתצהירו בדבר זיוף חתימתו על בקשת ההלוואה ובדבר פרעון ההלוואות שניתנו לו, מהוות הרחבת חזית אסורה. הנתבע טוען כי יש לדחות את התביעה. טענתו העיקרית הינה כי לא ביקש את ההלוואה ולא משך את כספי ההלוואה. לא ברור לו, ואף לא עולה מתדפיסי הבנק, מדוע זיכה הבנק את חשבונו בסכום ההלוואה, וכיצד אישר לו הלוואה בסכום זה כשמסגרת האשראי שלו הייתה מוגבלת. החתימה על טופס הבקשה להלוואה אינה חתימתו והיא זויפה. הנתבע מוסיף כי לא ידע על החוב הנטען עד להגשת התביעה. עוד טוען הנתבע כי הבנק הפר את חובת הנאמנות שלו כלפיו כשעשה פעולות בחשבונו ללא אישורו, ולכן יש לבטל פעולות אלה ולזכות את חשבונו בכל סכום של עמלות בגין פעולות שנעשו ללא הסכמתו, ובסכומי ריבית שנגבו שלא כדין. ראיות הצדדים מטעם התובע הוגש תצהירו של מר זאהי סלאמה, עובד סניף עפולה של הבנק (להלן: "סלאמה"). העד מסר בתצהירו כי ביום 5.5.09 פתח הבנק לנתבע, על פי בקשתו, את החשבון, ולצורך כך חתם הנתבע על חוברת תנאים כלליים לניהול חשבון. ביום 29.6.11 הועמד בחשבונו של הנתבע, על פי בקשתו (נספח 2 לתצהיר), אשראי בסך 100,000 ₪, הוא ההלוואה נשוא תביעה זו. הנתבע התחייב להחזיר את ההלוואה ב-62 תשלומים חודשיים, רצופים ושווים בסך של 2,496.97 ₪, החל מיום 20.7.11 ועד יום 20.8.16. בעת הגשת התביעה עמד חובו של הנתבע על סך 104,323 ₪, כולל ריבית שחושבה ליום 1.10.11. חוב זה מורכב מיתרת חובה בעו"ש, יתרת הלוואה ופיגור בהלוואה, כעולה מדף החשבון הרלבנטי (נספח 3 לתצהיר). מדף חשבון 2/2011 עולה כי ההלוואה לא היוותה מתן אשראי חדש ונוסף בחשבון, אלא גיבוש של יתרת החובה בחשבון, שעמדה באותה עת על סך 62,580 ₪, ופרעון יתרת הלוואה אחרת על סך 34,641 ₪, וזאת כדי להקל על הנתבע בפרעון חובו בריבית מופחתת ובתשלומים חודשיים כפי יכולתו. הנתבע לא עמד גם בתשלומים אלה, נוצר פיגור בהלוואה, ולכן הוגשה התביעה. סלאמה הוסיף כי טענת הנתבע כי לא עשה שימוש בכספי ההלוואה ולא משך אותם אינה נכונה, שכן כעולה מדפי החשבון, בעת העמדת ההלוואה הייתה לנתבע יתרת חובה בסך 62,580 ₪. לאחר שהועמדה ההלוואה, נפרעה הלוואה אחרת בסכום של 34,641 ₪, וחשבונו של הנתבע עמד ביתרת זכות בסך 1,278 ₪. ההלוואה הועמדה לבקשת הנתבע כדי לכסות את יתרת החובה בפריסת תשלומים שתהא נוחה לו. הנתבע זומן פעמים רבות לסניף הבנק, ונפגש עם סלאמה ועם נציגים אחרים של הבנק. במהלך פגישות אלה הובא בפניו מצב החשבון, והוסבר לו כי הוא נמצא ביתרת חובה ועליו להשלימה. הנתבע הבטיח לפרוע את חובותיו אולם לא עשה כן. לכן אין ממש בטענת הנתבע כי לא קיבל התראות מהבנק על חובו. בנוסף, מדפי החשבון עולה כי ביום 10.8.11 ובמספר מועדים נוספים, חויב החשבון בגין עמלת משלוח מכתב חריגה. באשר לשיעור הריבית מסר סלאמה בתצהירו, כי הדבר נקבע בצורה מפורשת הן בתנאי ניהול החשבון והן בבקשה לקבלת הלוואה. בהתאם לכך חויב הנתבע בריבית הרשומה בדפי החשבון. במועד הגשת התביעה עמד שיעור הריבית המירבית על 17.9%. בתצהירו התייחס סלאמה גם לאופן ניהול רישומי הבנק. לדבריו, הבנק נוהג לערוך רישום של כל אירוע בסמוך להתרחשותו, ויש בדרך איסוף הנתונים, המוצאים ביטוי ברשומה ובדרך עריכתה, כדי להעיד על אמיתות תוכנה. הבנק אף נוקט באורח סדיר אמצעי הגנה סבירים מפי שיבוש מכוון או אחר בנתון הממוחשב. הנתבע מסר בתצהירו כי ביקש לפתוח את החשבון. לטענתו יתרת החובה המפורטת בדפי בחשבון שהגיש הבנק אינה נכונה, שכן מסגרת האשראי בחשבונו הייתה 15,000 ₪ בלבד. הוא לא קיבל את ההלוואה בסך 100,000 ₪, ואף לא ביקש לקבלה. לטענת הנתבע, הבנק פעל בחשבונו לפי שיקול דעתו הבלעדי וגרם לו נזקים כבדים. בדפי החשבון פורטו מספר הלוואות חוזרות בסכומים של עשרות אלפי שקלים שנפרעו מספר ימים לאחר שהועמדו לחשבון. לא ברור מה היה הצורך בהלוואות אלה. לדברי הנתבע, הוא ניהל עסק זעיר, והספיקה לו מסגרת של 15,000 ₪. הנתבע פרט בתצהירו מספר הלוואות בסכומים גדולים שהועמדו לחשבון על פי דפי החשבון, ונפרעו זמן קצר לאחר מכן. לטענתו פעל הבנק בחשבונו ללא ידיעתו, הגדיל מסגרת והקטין אותה, העמיד הלוואות ופרע אותן, והכל ללא ידיעתו, ללא הסכמתו ושלא לצורך. הנתבע מסר כי את המסמכים הקשורים לחשבון קיבל רק לאחר שהגיש את בקשת הרשות להתגונן, ואז גילה את הפעולות שנעשו בחשבונו. הנתבע הוסיף כי לא ביקש לקבל את ההלוואה בסך 100,000 ₪. לתצהיר התובע צורפה הבקשה לקבלת הלוואה זו. הוא אינו חתום על הבקשה, וחתימתו על הבקשה זויפה. הנתבע הכחיש את טענת הבנק כי הבטיח לפרוע את חובותיו. לטענתו, חשבונו לא אפשר פרעון הלוואות בסכומים של עשרות אלפי שקלים. הוא מפנה לדף החשבון שממנו עולה כי ביום 6.11.10 היה חשבונו ביתרת חוב בסך 7,397 ₪, לאחר העמדת הלוואה בסך 50,000 ₪, כאשר יום קודם לכן נפרעה הלוואה בסך 50,490 ₪. ביום 15.11.10 נפרע חיוב לויזה בסך 3,313 ₪, וסך של 4,500 ₪ לפקדון, והחשבון עמד ביתרת חוב בסך 15,211 ₪, היינו בחריגה של 211 ₪ מהמסגרת. ביום 22.11.10 לא כובד חיוב בסך 1,096 ₪, והחשבון חויב בעמלה בסך 55 ₪. מכאן שמהחשבון לא ניתן היה לפרוע חוב בסך של כ-1,000 ₪, ולא ברור כיצד נפרעו הלוואות בסכומים של עשרות אלפי שקלים. דיון והכרעה מעמדם הראייתי של דפי החשבון סעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), שעניינו קבילות רשומה מוסדית, קובע: "(א) רשומה מוסדית תהא ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בכל הליך משפטי, אם נתקיימו כל אלה - (1) המוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו; (2) דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה; (3) היתה הרשומה פלט - הוכח בנוסף, כי - (א) דרך הפקת הרשומה יש בה כדי להעיד על אמינותה; (ב) המוסד נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב. (ב) היתה הרשומה פלט, יראו לענין סעיף קטן (א)(1) את מועד עריכת הנתונים המהווים יסוד לפלט, כמועד עריכתה של הרשומה. ...". סעיף 35 לפקודת הראיות מגדיר את המונחים הרלבנטיים כדלקמן: "פלט" - כהגדרתו בחוק המחשבים, תשנ"ה-1995; "רשומה מוסדית" - מסמך, לרבות פלט, אשר נערך על ידי מוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד; במקרה זה הוכיח הבנק כי דפי החשבון קבילים בהתאם לסעיף 36 לפקודת הראיות, שכן הוכיח שתנאי הסעיף מתקיימים (ראה: סעיף 23 לתצהיר סלאמה). אציין כי הסעיף קובע כי דפי החשבון הינם ראיה קבילה, אך אינו מעניק להם מעמד ראייתי עדיף (ראה: ע"א 6916/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה (18.2.10) בפסקה 35 לפסק הדין). הנתבע בתצהירו חולק על תוכנם של דפי החשבון. לטענתו המסגרת בחשבון הייתה בסך 15,000 ₪ בלבד, ואין זה הגיוני כי ביצע בחשבון פעילות בסדרי גודל של עשרות אלפי שקלים, כעולה מדפי החשבון, שכן הוא בעל עסק זעיר ואינו נדרש לפעילות בהיקפים כאלה. עוד טוען הנתבע כי לפי דפי החשבון הבנק העמיד לו חדשות לבקרים הלוואות ופרע אותן, דבר המצביע אף הוא על אי אמיתות יתרת החוב העולה מדפי החשבון. טענות הנתבע הן טענות כוללניות, כשמנגד עומדים רישומי הבנק המפורטים, אשר נערכו בזמן אמת. לא מצאתי סיבה לפקפק בתוכנם של רישומים אלה, ולהעדיף על פניהם את טענותיו של הנתבע. אציין כי אותן הלוואות שהעמיד הבנק לנתבע מפעם לפעם ניתנו במקרים שבהם חרג הנתבע ממסגרת האשראי בחשבון, והעמדת ההלוואות החזירה את יתרת החוב בחשבון לתחום המסגרת. לפיכך אני קובעת כי דפי החשבון הינם ראיה מהימנה, המשקפת נכונה את שנעשה בחשבון. ההלוואה מיום 29.6.11 שתיים הן טענות הנתבע ביחס להלוואה זו: האחת - כי לא קיבל את ההלוואה; השניה - כי לא ביקש לקבלה, וכי חתימתו על גבי הבקשה לקבלתה זויפה. אני דוחה את טענת הנתבע כי לא קיבל את ההלוואה. ביום 29.6.11, מועד מתן ההלוואה, היה החשבון ביתרת חובה של 62,580.43 ₪, יתרה החורגת ממסגרת האשראי. באותו מועד נפרעה הלוואה קודמת, בסך 34,641.29 ₪. דהיינו חובותיו של הנתבע לבנק הסתכמו באותו מועד בסכום של 97,221.72 ₪. ההלוואה בסך 100,000 ₪ כיסתה את חובותיו של הנתבע, והביאה את החשבון ליתרת זכות של 1,278.28 ₪ (לאחר ניכוי עמלת עריכת מסמך בסך 1,500 ₪). הנתבע טוען כי מסגרת האשראי בחשבון בסך 15,000 ₪ אינה מאפשרת קבלת הלוואות בסכומים כאלה (ראה: סעיף 23 לסיכומיו). דא עקא כי אין קשר בין מסגרת האשראי לבין קבלת הלוואות. המונח "מסגרת אשראי" מוגדר בסעיף 1 לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), תשנ"ב- 1992 כ"סכום מרבי שתאגיד בנקאי הסכים מראש לכבד במסגרתו משיכות מחשבון עובר ושב של הלקוח". אין קשר בין קביעת מסגרת אשראי לבין העמדת הלוואות בסכומים שונים על ידי הבנק. לפיכך אני קובעת כי בפועל קיבל הנתבע את ההלוואה, שכיסתה את חובותיו לבנק. מכאן לטענתו השניה של הנתבע, כי לא ביקש לקבל את ההלוואה וכי חתימתו על גבי טופס הבקשה זויפה. התובע טוען בסיכומיו כי טענת זיוף החתימה מהווה הרחבת חזית אסורה, שכן הטענה לא הועלתה בכתב ההגנה. ואילו הנתבע טוען בסיכומיו כי אין מדובר בהרחבת חזית, שכן הן בבקשת הרשות להתגונן והן בכתב ההגנה שהגיש לאחר קבלת מסמכים מהבנק טען כי לא קיבל את ההלוואה, וכי לא ביקש לקבלה. הוא לא העלה את טענת זיוף החתימה, שכן טופס הבקשה לקבלת ההלוואה, שצורף כנספח 2 לתצהיר התובע, לא היה בפניו עד להגשת תצהירי התובע, ולכן הוא לא יכול היה להתייחס לתוכנו. ההלכה הפסוקה בדבר איסור להרחיב חזית קובעת כי: "האיסור "להרחיב חזית" עיקרו בכך שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי-הטענות, אלא אם כן נענה בית-המשפט לבקשתו לתקן את כתבי-טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא (ע"א 759/76 צביה, רמי ו-משה פז נ' יצחק נוימן, פ"ד לא(2) 169; ע"א 3199/93 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד מט(2) 843; א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית - תשס"ג) 79-78)" (ע"א 6799/02 יולזרי משולם נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ-סניף בורסת היהלומים, פ"ד נח(2), 145 (2003) בפסקה 6 לפסק הדין). עוד נקבע בהלכה הפסוקה כי: "רק "כאשר שוכנע בית המשפט, שהצדדים הסכימו, במפורש או מכללא, לנהל את המשפט שלא בהתאם לכתבי הטענות, בין שהתעלמו מטענה שנטענה שם, ובין שהתדיינו על טענה שלא נטענה שם בהם, במקרה כזה לא ישמש הנימוק הפורמלי של סטיה מכתבי הטענות עילה לפסילת הדיון, אך ראיה שהוגשה והיא חורגת מגדר הטענות, אינה מעידה, כשהיא לעצמה, על הסכם כזה. אפילו נתגלתה בה טענה שאחד מבעלי הדין עשוי היה להשמיע" (זוסמן סדר דין אזרחי (מהדורה שישית, תשנ"ה) עמ' 332)" (ע"א 3199/93 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2), 843 (1995) בפסקה 33 לפסק דינו של השופט גולדברג). בתצהיר שצורף לבקשת הרשות להתגונן טען הנתבע כי לא קיבל את ההלוואה ולא ביקש לקבלה (סעיף 4ד לתצהיר). באותו שלב לא עמדו בפניו מסמכי ההלוואה, דבר שנטען אף הוא בתצהירו, ולכן אין לזקוף לחובתו של הנתבע את העובדה שלא העלה את הטענה כבר באותו תצהיר. ואולם בהתאם להחלטת הרשם צ'יזיק מיום 6.2.12, העביר התובע לנתבע ביום 11.4.12 מסמכים שונים, ובהם את טופס הבקשה להלוואה (ראה נספח 5 לתצהיר סלאמה). מסמכים אלה, כולל טופס הבקשה להלוואה, אף צורפו לבקשה להגיש התובע ביום 24.4.12 לביטול ההחלטה על מתן רשות להתגונן. מכאן שכבר בחודש אפריל 2012 היה טופס הבקשה לקבלת הלוואה בידי הנתבע. בישיבת קדם המשפט הראשונה, ביום 12.6.12, קבעתי בסעיף 1 להחלטתי (עמ' 2 לפרוטוקול) כי "הואיל ולאחר הגשת בקשת הרשות להתגונן הועברו לנתבע מסמכים נוספים, סבורה אני כי ראוי שהנתבע יפרט טענותיו במלואן כעת, כשהמסמכים בפניו. הנתבע יגיש כתב הגנה מתוקן עד יום 15.7.12". ביום 5.8.12 הגיש הנתבע כתב הגנה, שבו חזר על טענתו כי לא ביקש לקבל את ההלוואה (סעיף 2ז לכתב ההגנה), אך לא טען כי חתימתו על טופס הבקשה להלוואה זויפה, חרף העובדה שמסמך זה היה בידיו. רק בתצהיר העדות הראשית שלו, שהוגש לאחר שהתובע הגיש את ראיותיו, טען הנתבע לראשונה שחתימתו על גבי הבקשה לקבלת ההלוואה זויפה (סעיף 8 לתצהיר). טענת זיוף הינה טענת תרמית, שחובתו של נתבע לפרטה בכתב ההגנה (ראה: תקנות 78 ו-89 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). במקרה זה לא העלה הנתבע את הטענה בכתב ההגנה, חרף העובדה שטופס הבקשה לקבלת ההלוואה היה בידיו. בנסיבות אלה מהווה העלאת הטענה לראשונה בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע הרחבת חזית שלא ניתנה לה הסכמה במפורש או מכללא על ידי התובע, ועל כן אסורה היא. מטעם זה אני דוחה את טענת הנתבע כי חתימתו על הבקשה לקבלת ההלוואה זויפה. הנתבע טוען כי הנטל להוכיח את אמיתות החתימה מוטל על התובע, ובמקרה זה לא הוכיח התובע את אמיתות החתימה. ואולם בהלכה הפסוקה נקבע: "הכלל בכגון דא הוא, כי כאשר נתבע כופר בחתימתו על מסמך, על התובע להראות כי החתימה על גבי המסמך היא אומנם חתימתו (ראה ע"א 356/63 ,355/63, קרסינצקי נ. נאמן בפשיטת רגל של שאול וינרב (יואל סלומון, עורך דין), פד"י י"ח(4) 324, 328, 331; ע"א 316/79, חמדאן נ. ליאני, פד"י ל"ד(2) 309, 315-6; י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה ששית, 1991), בעמ' 478). כלל זה נובע מכך, שנטל השיכנוע להוכחת כל מרכיביה של התביעה מוטל על התובע: חתימת הנתבע על המסמך הרלוונטי - כמו כתב הערבות בענייננו - חיונית להוכחת חבותו של הנתבע על פי המסמך, והיא בגדר "עמוד התווך של התובענה" (ע"א 316/79 הנ"ל, בעמ' 315)" (ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3), 240 (1993) בפסקה 14 לפסק הדין)). במקרה זה לא כפר הנתבע בחתימתו על טופס הבקשה להלוואה עד לאחר שהתובע הגיש ראיותיו, ועל כן לא עומדת לנתבע הטענה כי נטל ההוכחה מוטל על התובע, אשר לא עמד בו. משדחיתי את טענת הנתבע כי חתימתו על הבקשה לקבלת ההלוואה זויפה, אני דוחה גם את טענתו כי לא ביקש לקבל את ההלוואה, וקובעת כי הבנק העמיד לנתבע את ההלוואה לבקשתו. מן האמור עד כה עולה כי הנתבע ביקש לקבל את ההלוואה, וקיבל אותה. ההלוואה כיסתה את יתרת החוב שהייתה בחשבון במועד נתינתה, ושימשה לפרעון הלוואה אחרת. הנתבע מוסיף וטוען כי הבנק פעל כלפיו תוך הפרת חובת הנאמנות המוטלת עליו. הטענה לא פורטה, ודינה להידחות. אציין כי בכל הנוגע להלוואה, טענת הבנק היא כי העמדתה נועדה להיטיב עם הנתבע, שכן היא נועדה לאפשר לנתבע לפרוע חוב שהתגבש בריבית מופחתת ובפריסה לתשלומים חודשיים (ראה סעיפים 11 ו-14 לתצהיר סלאמה). טענה זו לא נסתרה. סיכום מן האמור לעיל עולה כי התובע עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו, והוכיח כי ביום 29.6.11 העמיד לנתבע הלוואה בסך 100,000 ₪ לכיסוי חוב שצבר הנתבע בחשבון. ההלוואה הועמדה לבקשת הנתבע, ונועדה להיטיב עימו בפרעון חוב שהתגבש. אציין כי הנתבע העלה בכתב הגנתו עוד מספר טענות, אשר נזנחו בסיכומיו, ואשר אין באף אחת מהן כדי להשליך על מסקנתי דלעיל, ולכן דין התביעה להתקבל. אשר על כן הנני מורה כי הנתבע ישלם לתובע סך של 104,323 ₪ בצירוף ריבית בנקאית בשיעור של 17.9% לשנה ו/או בשיעור שיהיה נהוג מידי פעם בפעם אצל התובע, באופן שהריבית תצורף לקרן בסוף כל רבעון החל ממועד הגשת התביעה (23.11.11) ועד התשלום מלא בפועל. הנתבע ישלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 10,400 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. כמו כן ישיב הנתבע לתובע את האגרה ששולמה, בשערוך כדין. זכות ערעור כחוק. אשראיהלוואה