מדובר בשיקים שנמסרו בין שני צדדים קרובים לעסקה ומשכך, רשאית הנתבעת להעלות כנגד השיקים טענות הקשורות לעסקת היסוד (ראו לעניין זה דנ"א 258/98 צמח נ' שלשבסקי, פ"ד נה (4) 193). הנתבעת טענה שמדובר בשיקים שהוצאו ממנה תוך כדי כפייה ועושק וכי היא זכאית לקיזוז נזקיה ומדובר בכישלון תמורה חלקי. יודגש שהואיל ומדובר בתביעה שטרית, הרי שהנטל להוכיח הטענות הנטענות רובץ על הנתבעת. 6. הטעייה תחילה אדרש לטענת ההטעיה מבלי לקבוע מסמרות לעת עתה אם אכן הוטעתה הנתבעת אם לאו. הוראות סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים") קובעות "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה". משכך והואיל והנתבעת לא בקשה לבטל ההסכם מיד בסמוך להטעיה הנטענת, לא בקשה להסיר הארגז לאחר הרכבתו, לא שלחה לתובעת הודעה על ביטול ההסכם ולא הודיעה לה על כוונתה לעשות כן והודעה על כך נמסרה לתובעת לראשונה ביום 17/8/2011 לאחר מועד פרעון השיק הראשון אשר זמן פרעונו היה ליום 15/8/2011 ולאחר הפקדתו בבנק, כחודשיים לאחר מסירת השיקים, אין לקבל את טענת הנתבעת לפיה בקשה לבטל העסקה נוכח הטעייתה, שכן מדובר בשיהוי בלתי סביר נוכח ההטעיה הנטענת וחלף די זמן ככל שאכן הוטעה הנתבעת. למעלה מן הצורך, אוסיף לעניין זה שטענה זו נזנחה בסיכומים ואף מטעם זה אין להידרש לה (ראו ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט, פ"ד מט (2) 102). 7. כפייה ועושק כאמור לעיל, טענה הנתבעת שמדובר בתשלומים ששלמה תוך כדי כפייה ועושק, שכן נאלצה להיכנע לתכתיבי התובעת אשר עכבה הוצאת המשאית מעסקה עד לתשלום מלוא סכום החוב. משכך, נטען כי הנתבעת שלמה תחת מחאה. מחקירות העדים והצדדים עולה כי אין מדובר במצב של כפייה. הוראות סעיף 17 לחוק החוזים קובעות כי: "מי שהתקשר בחוזה עקב כפייה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה". אם כך עולה כי כפייה הינה שימוש באלימות מילולית או פיזית. בעניין הנדון אין מחלוקת שלא הופעל כח כנגד נציגי הנתבעת ואף לא נטענה כל טענה לעניין זה וכל שהוכח היה שלכל היותר הודיעה התובעת לנתבעת שלא תוכל להוציא את המשאית מחזקתה ככל שלא תשלם לה את מלוא סכום החוב השנוי במחלוקת בין הצדדים והנתבעת שחששה שלא תוכל לעשת שימוש במשאית שלמה הסכום. משכך, דין טענת הכפיה להידחות. אשר לטענת העושק. לא מצאתי שהונחה כל תשתית עובדתית לקיומה. הוראות סעיף 18 לחוק החוזים קובעות כי: "מי שהתקשר בחוזה שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה". כבר נקבע בפסיקה לעניין זה שבנוגע לטענת העושק "חייבים המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הנסיון להיות כבדי משקל, ועל בית המשפט להשתכנע שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון"(ראו ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון, פ"ד לו (1) 762, 766). במקרה דנן, מדובר במנהל חברה ותיק ומנוסה ובוודאי לא באדם חסר נסיון. לא זו אף זו, כבר נקבע שבחינת מצוקה המגיעה לכדי עושק תהיה בשאלה האם למתקשר קיימת אלטרנטיבה ממשית אחרת אשר באמצעותה ניתן למנוע העסקה (ראו ע"א 1/84 רבינוביץ נ' שלב- הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ, פ"ד מ (4) 533,543. כן נקבע בספרם של דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים, עמודים 990-991 כדלקמן: "בהקשרים כלכליים ומסחריים...עוררה הסוגייה של עושק קשיים ניכרים. מתקשרים חוזיים פועלים ממילא תחת לחצים ואילוצים כלכליים שונים, וקיים חשש מפני ערעור הבטחון המשפטי, אם כל קושי כלכלי...יפתח את השער לטענת עושק". במקרה הנדון עמדה בפני הנתבעת האפשרות לפנות לבית המשפט בהליך מתאים ואף בבקשה למתן סעד זמני לחיוב התובעת לשחרור המשאית. ברם, הנתבעת בחרה שלא לעשות כן ללא הסבר מניח הדעת, נתנה המחאות בחוסר תום לב שכן ידעה מראש שהיא מתעתדת לבטל ומשכך, דין טענת העושק להידחות. 8. הסכמות הצדדים בעת כריתת החוזה הנתבעת הוסיפה וטענה שהוסכם עימה שעלות החלפת הארגז תועמד על סך של 15,000 ₪ בלבד בעת ביצוע העסקה אולם לאחר שהותקן הארגז דרשה התובעת סך של 25,000 ₪ בלי שהודיעה לה על כך מבעוד מועד. מנגד, טענה התובעת שאומנם הוסכם תחילה על 15,000 ₪, אולם הסכמה זו היתה אך בהתחשב בכך שכל חלקי הארגז הנדרשים לצורך ההתקנה נמצאים אצל הנתבעת ולאחר שהסתבר שלא נמצאים כל החלקים העמידה את מחיר התקנת הארגז על סך כולל של 25,000 ₪. אכן, כטענת התובעת הנטל להוכיח טענות הנתבעת באשר להסכמות הצדדים רובץ על הנתבעת בשים לב לחזקות הקבועות בסעיפים 20 ו-29 לפקודת השטרות (נוסח חדש). עם זאת, במקרה דנן הרימה הנתבעת הנטל בהתייחס להסכמות ואפרט להלן: בתצהירו טען מנהל התובעת כי סוכם שעלות התקנת הארגז תועמד על סך של 25,000 ₪. ברם בחקירתו הסתבר שלא כך הם פני הדברים. בחקירתו הודה אלבז שתחילה סוכם שעלות התקנת הארגז תועמד על סך של 15,000 ₪. לאחר מכן שינה גרסתו פעם נוספת והעיד כי סוכם עלות ההתקנה תעמוד על סך של 15,000 ₪ כאשר הנתבעת תדאג להביא את כל החלקים הנדרשים לצורך ההתקנה. לתובעת לא היה כל הסבר שינויי גרסאות אלו. לא זו אף זו, עדותו של אבו ראביה לא נסתרה. המדובר בעד שהינו ספק גדול של הנתבעת מחד ומאידך, עובד רבות גם עם התובעת והוא ששימש כמתווך בין הצדדים לביצוע העסקה ולכן לא מצאתי כי מדובר בעד הנוטה לטובת הנתבעת דווקא. לטענתאבו רביעה פנה לאלבז ושאל מה מחיר העבודה ונענה כי עלותה 15,000 ₪ לרבות הרכבה והתקנה. משכך ונוכח עדותו והסתירות בגרסת אלבז ובמיוחד כשהודה שלא יידע את הנתבעת מה עלות החלקים הנוספים לגרסתו בטרם התקנתם, מצאתי מקום להעדיף את גרסתו של אבו סרחאן לעניין הסיכום הראשוני בהתייחס להתקנת הארגז לפיה אלבז בדק את כל החלקים ואמר לו שהמחיר יעמוד על סך של 15,000 ₪ בלבד. בנסיבות אלו וככל שדרש אלבז לשנות את עלות ההתקנה באופן חד צדדי ולאחר ביצועה, אין לאפשר זאת, שכן לא הוכח שמדובר בהסכמה אליה הגיעו הצדדים טרם ביצוע ההתקנה. אכן, כאמור לעיל, הנטל הראשוני להוכיח שהוסכם שעלות ההתקנה תעמוד על סך של 15,000 ₪ רובצת לפתחה של הנתבעת, אולם משהרימה היא נטל זה, עובר הנטל לתובעת להוכיח שהוסכם אחרת. התובעת לא הרימה הנטל ולא הציגה כל ראיה פרט לגרסת מנהלה לפיה כך סוכם בין הצדדים ומשכך, דין הטענה כי הוסכם על סך של 15,000 ₪ בצירוף עלות החלפים להידחות. 9. כשלון תמורה הנתבעת טענה כי לא קבלה תמורה עבור השיקים שניתנו ואף מטעם זה רשאית לבטל העסקה. בעניין הנדון, אין מחלוקת שהארגז הותקן על גבי המשאית וטענות הנתבעת מתייחסות אך לטיב ההתקנה שנעשתה. משכך, המדובר בטענת כשלון תמורה חלקי בלתי קצוב. הלכה פסוקה היא כי טענת כשלון תמורה חלקי בלתי קצוב אינה טענת הגנה טובה בפני תביעה שטרית, אפילו בין צדדים קרובים לשטר (ראו לענין זה ע"א 366/89 פיין אלומיניום בע"מ נ' די מטל א.ג חברה זרה, פ"ד מה (5) 850. כן ראו ספרו של שלום לרנר, דיני שטרות, מהדורה שנייה, עמוד 294). משכך והואיל והותקן הארגז, דין הטענה להידחות וכך הינני מורה. 10. טענת הקיזוז הנתבעת הוסיפה וטענה שנגרמו לה נזקים רבים כתוצאה מהתנהלות התובעת שכן נאלצה להשאיר המשאית אצל התובעת לשלושה ימים. המדובר בטענה שלא הוכחה, לא פורטה דיה, לא פורטו התאריכים הרלוונטים ואין די במסמכים שהוצגו בכדי לבססה. משכך, לא שוכנעתי שהנתבעת נדרשה להשאיר המשאית שלושה ימים נוספים אצל התובעת. אומנם הודה אלבז שלא הסכים לשחרר המשאית עד התשלום אך דיבר על יום אחד או שניים אולם לא מצאתי כל מניעה לכך משסרבה הנתבעת לשלם. אכן הנתבעת נדרשה לשלם בסופו של יום רק 15,000 ש"ח ולא 25,000 ₪, אולם כאשר חלקו הצדדים על התשלום, הנתבעת יכלה לשלם מיד את הסכום הנדרש לקחת את המשאית ולאחר מכן לעתור להשבתו ובכך להקטין נזקיה. ברם הנתבעת בחרה שלא לעשות כן, אלא נתנה שיקים דחויים, אשר ידעה מלכתחילה שהיא מתעתדת לבטלם, קבלה חשבוניות מס בגינם, לא שלמה אותם אך הזדכתה עליהם אצל שלטונות המס ולאחר מכן בקשה לבטלם. המדובר בהתנהלות בחוסר תום לב ללא כל הסבר מניח הדעת ולא רק שלא שוכנעתי שנגרמו נזקים לנתבעת, אלא להיפך לאור העובדה שהזדכתה על מלוא המס הגם שטרם שלמה תמורת ההתקנה. הנתבעת הוסיפה וטענה שנגרמו לה נזקים כתוצאה מהתקנה לקוייה של הארגז על גבי המשאית ולראייה צרפה חוות דעתו של מהנדס רכב. מחוות הדעת שצורפה עולה שהארגז שהורכב הותקן בסטייה הפוגעת ביציבות הרכב וכתוצאה מכך נגרמו נזקים למשאית. הנתבעת גם צרפה הצעת מחיר לפיה שווי העבודות לתיקון עומד על סך של 14,040 ₪. אלא שעל אף חוות הדעת והצעת המחיר לא מצאתי מקום לקבל את טענות הנתבעת בדבר נזקים שנגרמו לרכב ואנמק. המומחה הצהיר באופן מפורש שלא בדק את ההתקנה כלל, שזו למעשה העבודה שלשמה התבקשו שירותיי התובעת, אלא בדק את הארגז בכללותו, שכן לגרסתו לא ניתן להפריד בין ההתקנה לארגז (המרכב- כהגדרת המומחה- הערה שלי ע.ג) עצמו. המומחה גם הודה ברב הגינותו שלא התבקש לבדוק את ההתקנה של המרכב ולמעשה התברר שכל עדותו מתייחסת למרכב עצמו, כאשר לגרסתו המרכב אינו תקין. משכך, מתברר שאין כל רלוונטיות לחוות דעת המומחה המתייחסת אך למרכב עצמו ולא לאופן התקנתו על גבי המשאית, כאשר כל שנדרשה התובעת היה להרכיבו על גבי המשאית. לא זו אף זו המדובר בבדיקה שנערכה אך ביום 26/11/2012 כאשר הרכבת הארגז בוצעה בחודש יוני 2011 כשנה וחצי קודם לכן. הנתבעת לא הציגה כל ראיה לפיה פנתה בסמוך להתקנה לתובעת והפניה היחידה שפנתה לתובעת היתה לאחר מועד פרעון השיק הראשון. ₪. כן התברר שמומחה הנתבעת לא ידע מה תאריך ייצור הארגז והניח שיוצר בשנת 2011 כאשר הסתבר שמדובר בארגז ישן ככל הנראה משנת 2006. בנוסף, תחילה דרשה הנתבעת סך של 5000 ₪ עבור הנזקים שנגרמו כתוצאה מהרכבה לקויה לגרסתה ובתביעתה עתרה לפיצוי בסך של 14,040 ₪. אשר על כן ונוכח האמור לעיל, לא מצאתי מקום ליתן משקל לחוות דעת המומחה שצורפה ומשכך, לא הוכחו נזקי הנתבעת הנטענים כלל וכלל ובנסיבות אלו, לא מצאתי מקום להתיר הקיזוז המבוקש. 11. השיק של 3480 ש"ח הנתבעת הוסיפה וטענה שלאחר ביצוע ההתקנה היא נאלצה להחזיר את המשאית לצורך תיקון ההתקנה וכאשר בקשה ליטול המשאית שוב נדרשה לשלם סך נוסף של 3000 ₪ בצירוף מע"מ ומשכך, יש לדחות הדרישה לתשלום שיק זה. מנגד, טענה התובעת שמדובר בתיקון של הארגז עצמו אשר אינו קשור להתקנה שכן היה חופש בציר האחורי של הארגז ולכן נדרש לשלם עבורו. המדובר בגרסה מול גרסה, שכן לא הוצגו כל ראיות על ידי מי מהצדדים לעניין זה. הנטל להוכיח טענות הנתבעת מוטל כאמור על הנתבעת שכן עסקינן בתביעה שטרית. לא זו אף זו, אף מחקירת מומחה הנתבעת עולה כי הארגז לא היה תקין ועובדה זו מתיישבת עם גרסת התובעת לפיה היו תקלות בארגז עצמו שכן לא בדק את התקנתו. יתרה מזאת, לא אכן מדובר בזנק הקשור להתקנה מדוע חזרה הנתבעת לתובעת בשנית מבלי שסכמה איתה מראש בנוגע לעלות נוכח נסיון העבר. משכך, מצאתי מקום להעדיף גרסת התובעת לעניין זה ואני קובעת, שהנתבעת לא הרימה הנטל להוכיח שמדובר בתיקון הקשור לאופן הרכבת הארגז על גבי המשאית עצמה ולא תיקון הקשור לארגז שהורכב. 12. סוף דבר נוכח האמור לעיל, אני קובעת שדין התביעה להתקבל בחלקה. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 18,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק ובצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד פרעון השיקים. משכך, יופחת מסכום החוב בתיק ההוצאה לפועל סך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. לאחר הקטנת הסכום ובחלוף שלושים יום וככל שלא תשולם יתרת הסכום תהא התובעת רשאית להמשיך בהליכי הוצאה לפועל כנגד הנתבעת. הסכום שהופקד בקופת בית המשפט כתנאי לקבלת התנגדות הנתבעת יועבר על פירותיו לתיק ההוצאה לפועל שמספרו 25-02680-11-3. בשים לב לכך שטענות הנתבעת התקבלו בחלקן, מצאתי מקום לקבוע שהוצאות הבקשה בהן תישא הנתבעת אשר נקבעו בהחלטתי מיום 20/2/2012 יועמדו על סך של 1000 ₪ בלבד. בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות התובעת ובשכר טרחת בא כוחה בסך כולל של 4000 ₪. הסכומים ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן, יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק. שיקים