תביעה על סך 70,000 ₪ לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 הנתבעת הינה חברה בע"מ המפעילה רשת בתי כולבו. התובעות, אם ובת, טוענות, כי ביום 23.03.11 בשעה 18:00 או בסמוך לכך הן ביקרו בסניף הנתבעת בנצרת עילית. לטענתן, בעת שביקרו במחלקת הקוסמטיקה, דיילת בשם טניה עקבה אחריהן בצורה מעוררת תהיות וזאת מבלי שהציעה מכירת מוצר כלשהו והן חשו שהן נמצאות תחת מעקב בשל חשש למזימה כלשהי. לטענתן, החליטו שלא לרכוש מוצרים ולעזוב את הסניף בשל אי שביעות רצון מהיחס שקיבלו. התובעות טוענות, כי ביציאתן מהסניף ניגש אליהן קב"ט הסניף, עיכב אותן והודיע להן, כי הוא מבקש לחפש בתיקיהן בטענה שהן גנבו מוצרי קוסמטיקה ובפרט אודם. לטענתן, הקב"ט ערך חיפוש בתיקיהן ובכיסיהן אל מול כל הנוכחים במקום ומבלי לנסות ולשמור על פרטיותן. התובעות טוענות, כי במהלך החיפוש, דיילת בשם רויטל או מיטל הודיעה, כי האודם נמצא וזאת לאחר שלא נמצא בתיקי התובעות. לטענתן, הנתבעת שמה אותן ללעג בעיני אנשים והן חשו מושפלות בעיני הבריות. הנוכחים במקום תייגו אותן כגנבות והדבר גרם לסטיגמה להן ולבני משפחתן ולנזק שהשפיע קשות על מהלך חייהן וחיי משפחתן. התובעות טוענות, כי הושפלו עד עמקי נשמתן וכי הדבר פגע בתובעת מס' 1 אשר ידועה כאישה מכובדת בנצרת, בתובעת מס' 2 אשר עובדת כאחראית בקרה על אוטובוסים בחברת אוטובוסים ידועה בעיר ובארץ, בבעלה של התובעת מס' 1 אשר עובד כאחראי בחניון הידוע היטב לציבור ובאחיו של הבעל אשר ידועים בנצרת כמכובדים ובעלי מקצוע. לטענתן, מאז המאורע הן פוחדות להיות בקרבת אנשים ובתקשורת חברתית. הן טוענות שהפרסום פגע בשמן הטוב וכי הדבר מהווה פרסום לשון הרע בניגוד לחוק ועל כן על הנתבעת לפצותן. אציין, כי בכתב התביעה צוין, כי סכום התביעה הוא 70,000 ₪. עם זאת, במסגרת כתב התביעה עתרו התובעות, לפיצוי נוסף בסך 20,000 ₪ בגין עוגמת הנפש אשר נגרמה להן לרבות הפגיעה בשמן ובאפשרויות התעסוקה אשר עמדו בפניהן. לטענת הנתבעת, דין התביעה להדחות. לטענתה, מדובר בתביעה הנשענת על טענות סרק ואשר מטרתה להעשיר את התובעות שלא כדין. לטענת הנתבעת, לא היה פרסום מצידה ובוודאי שלא פרסום שיש בו משום לשון הרע. עוד טוענת, כי ההפך הוא הנכון וכי חרף הצעקות והמהומה אשר הקימו התובעות הרי שעובדיה נהגו כלפיהן בסבלנות ונימוס. הנתבעת טוענת, כי התובעות ביקרו בסניפה והביעו עניין במוצרים בדוכן של Sisley (להלן: "סיסלי") ועשו שימוש ב"טסטרים" ודיילת המכירות של סיסלי הציעה לתובעות את עזרתה. הנתבעת טוענת, כי אין ממש בטענה לפיה הדיילת עקבה אחרי התובעות מאחר וחשדה בהן ותחת זאת היא הציעה להן לנסות את הטסטרים בדוכן. לטענתה, אחת מהתובעות עברה לדוכן GA-DE (להלן: "ג'ייד") ואילו השנייה המשיכה לנסות טסטרים בדוכן של סיסלי וביניהם עפרון שפתיים. לטענת הנתבעת, בחלוף מספר דקות הבחינה הדיילת שעיפרון השפתיים איננו במקומו וביקשה מקב"ט הסניף לברר היכן התובעות הניחו את המוצר זאת בין היתר בשל העובדה שלקוחה אחרת ביקשה לראות את המוצר האמור. הנתבעת טוענת, כי קב"ט הסניף פנה אל התובעות בנועם, הציג עצמו, וביקש בצורה מכובדת ומנומסת לברר היכן הניחו את המוצר. לטענתה, לפתע החלו התובעות לפרוץ בבכי, לייצר פרובוקציה ומהומה, כי מאשימים אותן בגניבה. הנתבעת טוענת, שהתובעות פתחו את תיקיהן מיוזמתן ולא ניתן היה לנהל עמן שיחה מתורבתת. לטענתה, הקב"ט לא האשים את התובעות בגניבה ולא ביקש לערוך חיפוש בתיקיהן ותחת זאת חזר והדגיש בפניהן שהוא לא ביקש מהן לפתוח את תיקיהן וכי רק ביקש לברר היכן הניחו את עפרון השפתיים. לטענת הנתבעת, התובעות פנו לכיוון דוכן סיסלי אולם אז הדיילת מצאה את עפרון השפתיים והראתה אותו מרחוק לקב"ט. הנתבעת טוענת, כי אז התובעות רצו לכיוון הדיילת, תקפו אותה, ירקו עליה וקיללו אותה. הנתבעת טוענת שהתובעות יצרו פרובוקציה ונהגו באופן משולח רסן ובצורה החורגת מגבולות הסביר כאשר הן שבו וציינו, כי יתבעו את הנתבעת בסכום גבוה. לטענתה, אמירה זו עוררה חשד בלב עובדיה, כי המהומה הייתה הצגה, היות ותגובתן לא הייתה כשל אדם סביר. עוד טוענת, כי בשל המהומה שפרצה במקום, מזכירת הסניף פנתה אל התובעות במטרה להרגיען, אולם הן המשיכו לקלל ולירוק על הדיילת. לטענתה, לאורך כל האירוע, עובדיה נהגו בכבוד ונימוס כלפי התובעות תוך ניסיון לשמור על דיסקרטיות ואיפוק. הנתבעת טוענת, כי אין מדובר בפרסום לשון הרע כהגדרת המונח בחוק. עוד טוענת, כי ככל שייקבע, כי עסקינן בפרסום לשון הרע הרי שעומדות לה ההגנות הקבועות בחוק ובין היתר בסעיפים 15(2) ו- 15(3). שכן, פעלה בתום לב ומילאה אחר חובתה החוקית, חברתית ומוסרית ובכדי להגן על עניין אישי כשר שלה. הנתבעת טוענת, כי התובעות אינן זכאיות לפיצוי הנתבע וכי תביעתן לפיצוי נוסף מעבר לפיצוי הסטטוטורי מהווה דרישה לכפל פיצוי. הראיות התובעות הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמן. מטעם הנתבעת, הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר יורי קוזורזוב (להלן: "יורי")- קב"ט הסניף הרלוונטי אצל הנתבעת, הגב' טניה גנאדרי (להלן: "טניה")- אשר שימשה בתקופה הרלוונטית כדיילת מכירות במחלקת הקוסמטיקה בסניף הרלוונטי והגב' רויטל רוימי (להלן: "רויטל")- אשר שימשה במועדים הרלוונטיים כמזכירת הסניף וקופאית ראשית. הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה. דיון ומסקנות בין התובעות לנתבעת נתגלעה מחלוקת באשר לאירועים נשוא התובענה והאם יש בהם בכדי להוות פרסום לשון הרע כהגדרת המונח בחוק. בשלב זה אקדים ואומר, כי לאחר שקילה ובחינה של מכלול טענות הצדדים והחומר המונח לפניי מצאתי, כי דין התובענה להדחות, מהנימוקים שיפורטו. על כתפי התובעות מוטל הנטל להוכיח תביעתן. עליהן להוכיח את התרחשות האירוע המהווה, לטענתן, פרסום לשון הרע ואת טענתן, כי עסקינן בפרסום לשון הרע. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965, מגדיר לשון הרע כדבר שפרסומו עלול: "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו". סעיף 2 לחוק קובע, כי מקום בו לשון הרע הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע הרי שרואים בכך פרסום לשון הרע. כאמור, על כתפי התובעות מוטל הנטל להוכיח את התרחשות המקרה המהווה, לגרסתן, פרסום לשון הרע. במסגרת כתב התביעה טענו התובעות, כי בעת שהיו במשביר, דיילת בשם טניה הלכה אחריהן, מבלי שהציעה את עזרתה, והדבר הותיר בלבן תחושה שהן נמצאות תחת מעקב בשל חשש למזימה לא כשרה (סעיף 5 לכתב התביעה). לאחר המקרה נשוא התובענה, עורך דינן של התובעות שלח מכתב (נ/1) לנתבעת ובמסגרתו נטען, כי הדיילת לא עזבה את התובעות, הציקה להן, לא טרחה להציע להן את עזרתה וגרמה להן לתחושה שהן זוממות מעשה מסוים (נ/1 סעיף 5). אף בתצהיריהן שבו התובעות על הטענה האמורה (ת/1 סעיף 3, ת/2 סעיף 3). לא עלה בידי התובעות להוכיח גרסתן זו. בעדותה נשאלה טניה, האם הציעה לתובעות מוצרי קוסמטיקה והשיבה בחיוב. היא טענה שזה חלק מהשירות שלה (עמ' 19 ש' 4-5). בעדותה אישרה התובעת מס' 1, כי טניה הציעה לה מוצרים (עמ' 5 ש' 21-23). התובעת מס' 2 נשאלה, האם כאשר הן השתמשו בטסטרים טניה באה להציע להם שירות ועוד מוצרים והשיבה בחיוב. לטענתה, טניה הציעה לעזור להן עם המוצרים. נטען בפניה, כי טניה לא הציקה להן אלא עשתה את עבודתה והיא השיבה, כי בהתחלה טניה עשתה את עבודתה. התובעת מס' 2 נשאלה מדוע בכתב התביעה, בנ/1 ובתצהיר טענה שהתנהלות טניה הייתה חשודה וכי היא הציקה להן ועקבה אחריהן. בתגובה טענה, כי בהתחלה טניה עשתה את עבודתה אבל אחר כך בטון הדיבור שלה היה משהו כמו קינטור או התגרות מסוימת (עמ' 9 ש' 31-32, עמ' 10 ש' 1-6). הנה כי כן, מעדות התובעות עצמן עולה, כי אין ממש בגרסה המפורטת בכתב התביעה ובתצהיריהן לפיה טניה לא הציעה להן עזרה ותחת זאת התייחסה אליהן כחשודות. נהפוך הוא, מעדותן עולה, כי טניה שירתה אותן והציעה להן לנסות מוצרים שונים. התרשמתי, שהתובעות ביקשו למסור גרסה שונה בתחילה בכדי לתמוך בטענתן לפיה הן נחשדו בגניבה. התובעות ביקשו ליצור מצג לפיו מלכתחילה התייחסה אליהן טניה כחשודות וזאת בכדי לתמוך בגרסתן לפיה טניה שלחה את יורי בכדי שיחפש בתיקיהן בטענה, כי גנבו מוצרים. בכתב התביעה נטען, כי בשל יחסה האמור של טניה, שכאמור לא הוכח ונשלל על ידי התובעת עצמן, התובעות החליטו לעזוב את הסניף (סעיף 6 לכתב התביעה). מאידך, בתצהיר טענה התובעת מס' 1, כי עזבו את האזור בו הייתה טניה והמשיכו להסתובב בסניף (ת/1 סעיף 4). בעדותה אישרה התובעת מס' 1, כי לאחר שהיו בדוכן סיסלי, היא ובתה המשיכו להסתובב והלכו לכיוון הדוכן של ג'ייד. נטען בפניה, כי בכתב התביעה נטען שהן החליטו לעזוב את הסניף ויצאו לאחר שהיו בדוכן של סיסלי והשיבה, כי הן רק נכנסו למחלקת האיפור ועברו למחלקה אחרת (עמ' 5 ש' 24-32, עמ' 6 ש' 1-2). אף התובעת מס' 2 העידה, כי אחרי שסיימו בדוכן של סיסלי עברו לדוכן של ג'ייד (עמ' 10 ש' 8). התובעת מס' 2 הופנתה לאמור בכתב התביעה לפיו, אחרי שהן היו בדוכן עם טניה הן בחרו ללכת מהסניף ובתגובה טענה, כי סיימו במחלקה של טניה ועברו למחלקה אחרת והוסיפה, שהן לא יצאו מהסניף אלא נכנסו יותר פנימה (עמ' 10 ש' 14-17). במסגרת כתב התביעה, ביקשו התובעות ליצור רושם לפיו יחסה של טניה היה כה מחפיר עד שבשלו החליטו לעזוב את הסניף. כאמור לעיל, לא שוכנעתי, כי יש ממש בטענתן באשר ליחסה של טניה. יתרה מזאת, מעדותן עולה, כי אין ממש בגרסה לפיה עזבו את הסניף בשל יחסה של טניה ותחת זאת הן המשיכו לשוטט במשביר. אף בכך יש בכדי לתמוך בהתרשמותי לפיה אין ממש בגרסת התובעות בנוגע ליחסה של טניה אליהן והטענה, כי מלכתחילה התייחסה אליהן כאל חשודות. במסגרת כתב התביעה טענו התובעות, כי החליטו לעזוב את הסניף וכי ביציאתן מהסניף בעודן בשער היציאה ניגש אליהן קב"ט הסניף והודיע להן שהוא רוצה לחפש בתיקיהן בטענה, כי גנבו מוצרי קוסמטיקה ובפרט אודם (סעיף 7 לכתב התביעה). בעת עדותו התבקש יורי לתאר את עבודתו והאם הוא עומד בשער של המשביר או מסתובב בפנים. בתגובה טען, כי מהות התפקיד היא לשמור על ביצוע נוהל בסניף (עמ' 14 ש' 10-11). בהמשך העיד, כי אינו עומד בכניסה וכי הוא מסתובב בסניף ועובד במשרד (עמ' 14 ש' 17). התובעת מס' 1 נשאלה האם הקב"ט ניגש אליהן כאשר הן עמדו בדוכן ג'ייד והשיבה בחיוב (עמ' 6 ש' 6-7). התובעת מס' 2 אישרה שהקב"ט לא ניגש אליהן בשער היציאה מהסניף אלא כאשר עמדו ליד דוכן ג'ייד (עמ' 10 ש' 18-20). התובעת מס' 1 נשאלה כיצד זיהתה שהוא קב"ט ונטען בפניה שלא היו לו מדים והשיבה, כי הוא שומר וכי היו לו מדים. לטענה, כי הקב"ט טוען שהוא לא לובש מדים ענתה שהוא אמר לה שהוא השומר ואמר לה ולבתה לפתוח את התיק. היא נשאלה פעם נוספת לגבי המדים והשיבה, כי היו לו מדים (עמ' 6 ש' 8-15). התובעת מס' 2 נשאלה כיצד זיהו את הקב"ט והאם נכון שלא היו לו מדים והשיבה, כי הוא הציג עצמו ואמר שהוא השומר של הסניף וביקש שיפתחו את התיקים שלהן. נטען בפניה שוב שהוא לא לבש מדים והיא השיבה, כי אינה יודעת מה סוג המדים של השומר ושבה וטענה שהיא ידעה שהוא שומר משום שהוא הציג עצמו בתור שומר (עמ' 10 ש' 24-27). הנה כי כן, מהעדויות עולה, כי אין ממש בטענה המופיעה בכתב התביעה ולפיה בצאתן מהסניף עוכבו התובעות על ידי הקב"ט. לא עלה בידי התובעות להסביר את הסתירה האמורה בין הגרסה המופיעה בכתב התביעה לבין עדותן. מצאתי, כי עסקינן בסתירה מהותית היורדת לשורשו של עניין. הסיטואציה אשר תוארה בכתב התביעה שונה באופן מהותי מזו אשר עולה מהעדויות. ברי, כי השאלה, האם התובעות עוכבו בעת יציאתן מהסניף או שמא רק ניגשו לברר עמן היכן הניחו את הטסטר בעודן משוטטות בתוך הסניף, מהותית ורלוונטית לענייננו. הסיטואציה אשר תוארה בכתב התביעה, כאשר עוצרים אדם בצאתו ממקום ומבקשים לבדוק את חפציו, עלולה למשוך תשומת לב של יתר באי המקום והיא עלולה לבזות ולהשפיל אדם. סיטואציה זו אינה זהה לסיטואציה בה פונים לאדם, בעודו בחנות, ומבקשים לברר היכן הניח דבר מה, אשר אותו בחן קודם לכן. מעדות התובעת מס' 2 עולה, כי ידעה שיורי הינו שומר מאחר והציג עצמו ככזה. היא התחמקה מלהשיב לשאלה האם יורי לבש מדים אם לאו. אף כשהתובעת מס' 1 נשאלה האם יורי לובש מדים היא התעלמה מהשאלה וטענה שהוא הציג עצמו כשומר ואמר להן לפתוח את התיקים. בהמשך שבה וטענה, כי יורי לבש מדים אולם עדות זו לא הותירה עליי רושם אמין. סבורני, כי אף השאלה האם יורי לבש מדי שומר אם לאו יש בה בכדי ללמד על הסיטואציה בה עסקינן ועל השאלה, האם היה בה בכדי לבזות ולהשפיל את התובעות. ברי, כי קיים הבדל בין מקרה בו שומר הלובש מדים עוצר אדם בצאתו מחנות לבין מקרה בו עובד בחנות, ובוודאי כאשר אינו לובש מדים, ניגש לאדם הנמצא בחנות בכדי לברר עמו היכן הניח מוצר מסוים בו השתמש. טניה נשאלה, האם לאחר שלא מצאה את הטסטר קראה ליורי בכדי שיבדוק איפה נמצא הטסטר והשיבה, כי חיפשה את הטסטר משום שהייתה צריכה אותו ללקוחה ולא מצאה אותו. היא נשאלה, האם ישר חשדה בתובעות והשיבה, כי לא חשדה בכלל (עמ' 19 ש' 6-10). טניה נשאלה מדוע קראה לקב"ט שיבדוק את זה והשיבה שהיא הייתה צריכה לתת שירות ללקוחה שהייתה בדוכן. לטענתה, היא הסתכלה מסביב על הדיילות בכדי לראות אם מישהי יכולה לגשת לשאול אותן ואז היא ראתה את יורי שהיה בסמוך וביקשה ממנו לברר עם הגברת איפה הניחה את העיפרון. טניה הוסיפה, כי בינתיים חיפשה על כל הסטנד (עמ' 19 ש' 13-17). טניה נשאלה, האם לא מצאה לנכון לגשת לשתי הלקוחות ולברר איתן היכן הניחו את הטסטר והשיבה שהיא לא הסתובבה וכי נתנה שירות ללקוחה ולא יכלה לעזוב את הלקוחה משום זה חלק ממתן שירות (עמ' 19 ש' 20-23). יורי העיד שהוא עבר ליד הדוכן של טניה והיא בקשה ממנו לברר אצל התובעת, האם ידוע להן איפה הונח הטסטר (עמ' 14 ש' 27-29). יורי העיד שהוא התייחס לזה כאל בקשה אישית של טניה שהייתה עסוקה עם לקוחה (עמ' 15 ש' 15-16). הוא העיד, כי מיד לאחר הבקשה הוא הלך לכיוון התובעות. לטענתו, הוא החליט לעזור לטניה משום שלא היה עסוק באותו זמן (עמ' 15 ש' 17-18, 21-22). בהמשך נשאל, האם לא ראה נכון לבקש מטניה לשאול אותן איפה הונח הטסטר והשיב שהוא חושב שאם היא הייתה יכולה לפנות היא הייתה פונה אבל היא הייתה עסוקה ולכן ביקשה ממנו לעשות לה טובה (עמ' 16 ש' 6-8). עדויותיהם של טניה ויורי באשר לנסיבות בהן היא ביקשה מיורי לשוחח עם התובעות ולברר עמן היכן הונח הטסטר אמינות ומהימות בעיניי. מהעדויות עולה, כי טניה ביקשה את עזרתו של יורי משום שלא מצאה את הטסטר ומאחר ולא היה בידה לעזוב את הדוכן. השניים העידו, כי יורי עבר במקום וטניה ביקשה את עזרתו. היא אף העידה, כי קודם לכן בדקה, האם יש באזור דיילת פנויה אשר תוכל לסייע לה. כאמור, יורי עבר במקום ועל כן טניה ביקשה את עזרתו. הוא אף העיד, כי התייחס לכך כאל טובה אישית לטניה, להבדיל מדבר שעליו לעשות במסגרת עבודתו. ברי, כי ככל שהיה חשד, כי מדובר בגניבה הרי שפעולתו של יורי לא הייתה בגדר טובה אישית לטניה. אין מדובר במצב בו טניה סברה שהתובעות גנבו את הטסטר והזעיקה למקום את הקב"ט בכדי שיבדוק את העניין. שוכנעתי, כי פנייתה של טניה ליורי בבקשה, כי יעזור לה לא הייתה בשל היותו הקב"ט ולא משום שסברה שהתובעות גנבו את הטסטר אלא מאחר ורצתה לברר דבר מה עם התובעות ולא היה בידה לעזוב את הדוכן ועל כן ביקשה את עזרתו של יורי שעבר במקום. התובעת מס' 1 נשאלה, האם היא ובתה עמדו ליד דוכן סיסלי והשתמשו בטסטרים והשיבה, כי היא השתמשה בטסטר ונתנה אותו לבתה אשר החזירה אותו. היא אישרה, כי מדובר בטסטר של עיפרון שפתיים (עמ' 5 ש' 10-16). התובעת מס' 1 נשאלה מדוע לא ציינה בתצהירה שהיא השתמשה בטסטר הזה והשיבה, כי אינה יודעת (עמ' 5 ש' 19-20). התובעת מס' 2 אישרה, כי השתמשו בטסטר כאשר עמדו ליד דוכן סיסלי (עמ' 9 ש' 21-22). נטען בפניה, כי במכתב הראשון שהן שלחו, כחודש לאחר האירוע, צוין שהן השתמשו בטסטר והיא נשאלה מדוע הטענה לא הופיעה בכתב התביעה ובתצהירה והשיבה, כי אינה יודעת מה רשום במדויק בתצהיר (עמ' 9 ש' 23-25). הנה כי כן, על אף שהדבר לא הופיע בכתב התביעה ובתצהירים הרי שמהעדויות עולה, כי התובעות מאשרות שבעת שהיו בדוכן של סיסלי השתמשו בטסטר אשר לגביו נשאלו בהמשך על ידי יורי. מאחר והן היו האחרונות אשר השתמשו בטסטר ולאור העובדה שלא עלה בידי טניה לאתר אותו הרי שסביר היה לברר עמן היכן הניחו אותו. בנסיבות אלו, הפנייה לתובעות הייתה סבירה ואין בה בכדי ללמד, כי הן נחשדו בגניבת הטסטר והשתכנעתי, כי גם לא היה כל ניסיון מצד עובדי הנתבעת לייחס להן מעשה גניבה. בתצהירו טען יורי, כי הוא פנה לתובעות, כאשר לא היו אנשים בקרבתן, הציג עצמו ובירר בנימוס האם הן יודעות היכן הניחו את הטסטר (סעיף 5 נ/2). בעדותו נטען בפניו שהוא העיד שכן היו אנשים ולקוחה והוא השיב שהלקוחה הייתה במרחק של 5-6 מטרים, בדוכן אחר ליד הכניסה. הוא נשאל, האם היו אנשים והשיב, כי לא היו אנשים לידם (עמ' 16 ש' 28-31). יורי העיד שפנה לתובעות בטון שקט ועדין. טען שהציג את עצמו משום שזה הנוהל. הוא העיד שהוא אמר "סליחה, האם ידוע לכן איפה מונח הטסטר שהשתמשו בו קודם בדוכן סיסלי". לטענתו, זו הייתה השאלה ולא מעבר לכך (עמ' 15 ש' 23-26). נטען בפניו, כי יש נהלים מפורטים והוא נשאל האם לא ראה לנכון לבקש מהתובעות לפנות לחדר סגור ולברר איתן מה קורה עם הטסטר והשיב בשלילה (עמ' 16 ש' 3-5). הנהלים המפורטים מתייחסים למצב בו אדם נחשד בגניבה ומעדותו של יורי עולה, כי זה לא היה המצב במקרה בו עסקינן. יורי טוען, כי פנייתו לתובעות הסתכמה בשאלה האם הן יודעות היכן הונח הטסטר. ברי, כי במקרה כזה לא היה מקום ללכת עם התובעות לחדר סגור בכדי לברר עמן את הסוגיה. נהפוך הוא, סבורני, כי במידה והיו לוקחים את התובעות לחדר סגור, יתכן והיה משתמע מכך שהנתבעת סבורה שנפל דופי במעשיהן. יורי טען, כי תגובת התובעות לפנייתו הייתה קיצונית וכי הן החלו לבכות ופתחו את תיקיהן מיוזמתן. לטענתו, הוא הדגיש בפניהן, כי אין צורף לפתוח את התיקים (נ/2 סעיף 6). יורי העיד, כי תגובתה של התובעת מס' 1 הייתה קיצונית והיא התחילה לפתוח את התיק ואמרה לו להסתכל ושאלה אם הוא חושב שהיא גנבת. לטענתו, הוא לא ציפה לתגובה שלה. עוד טען, כי זו הייתה הפעם הראשונה שהוא קיבל תגובה כזו (עמ' 15 ש' 31-32, עמ' 16 ש' 1-2). יורי טען שהוא לא ביקש מהתובעות לפתוח תיקים או לערוך עליהן חיפוש וציין, כי לא היה מדובר במוצר למכירה אלא בטסטר (נ/2 סעיף 8). בעדותו נשאל מי אמר לו שלא מדובר במוצר למכירה אלא בטסטר משומש והשיב שטניה ביקשה לברר בקשר לטסטר. נטען בפניו, כי אז הוא לא ראה איזה טסטר וכי רק ציין דברים שאמרה טניה והוא השיב, כי אז לא ראה וכי אחר כך ראה (עמ' 17 ש' 1-7). אמנם במועד האמור יורי לא ראה את הטסטר אולם ידע שזה המוצר אשר טניה מחפשת ואשר לגביו התבקש לשאול את התובעות. העובדה שיורי ידע, כי מדובר בטסטר בלבד ולא במוצר למכירה מחזקת את התרשמותי, כי עדותו לפיה לא ביקש לערוך חיפוש בחפציהן של התובעות הינה אמינה ונכונה. יש לציין, כי בכתב התביעה טענו התובעות, כי יורי טען, כי הוא רוצה לחפש בתיקיהן, כי גנבו מוצרי קוסמטיקה ובפרט אודם ולא טרחו לציין, כי המוצר הרלוונטי היה טסטר אשר בו הן מודות שעשו שימוש קודם לכן. התובעת מס' 1 נשאלה, האם הקב"ט ניגש אליה, הציג עצמו וכינה אותה גנבת כך סתם והשיבה בחיוב והוסיפה שהוא בא אליה ואמר לה שהבחורה משם אמרה לו שהן גנבו. התובעת מס' 1 נשאלה, האם הוא צעק עליה והשיבה בשלילה וטענה שהוא ביקש שהיא תפתח את התיק. התובעת מס' 1 נשאלה, האם הקב"ט אמר שהיא גנבה מוצר קוסמטיקה והשיבה בחיוב. לטענתה, הוא אמר שהיא לקחה אודם ושמה בתיק שלה או של בתה. היא נשאלה האם הקב"ט שאל היכן הניחה את הטסטר והשיבה בשלילה. לטענתה, הוא ביקש שתפתח את התיק (עמ' 6 ש' 16-25). התובעת מס' 1 העידה, כי התרגשה ובכתה משום שהיו הרבה אנשים (עמ' 7 ש' 4-5). נטען בפניה, כי היא כעסה כל כך עד שבאופן ספונטאני היא הציגה לקב"ט את התיק שלה בכעס והשיבה, כי הוא בא אליה וביקש שתפתח את התיק. לטענתה, היא בכתה והוא אמר לה לפתוח אז היא פתחה והתחילה להראות לו את הדברים שבתוך התיק ובכיסים שלה ואז טניה אמרה שהיא מצאה את הטסטר (עמ' 7 ש' 6-9). התובעת מס' 2 נשאלה, האם הקב"ט ישר התנפל עליהן ואמר להן לפתוח את התיקים ובתגובה טענה, כי בטח טניה פנתה אליו וביקשה ממנו לבוא אליהן בכדי שיפתחו את התיק. לטענתה, טניה אמרה לקב"ט שיכול להיות שהן גנבו את האודם ושמו בתיק (עמ' 10 ש' 28-30). אציין, כי אין בידי התובעת מס' 2 להעיד באשר לדברים אשר טניה אמרה ליורי ומעדותה עולה, כי מדובר בסברה בלבד. התובעת מס' 2 נשאלה, האם הקב"ט צעק והשיבה בשלילה. היא אישרה שהוא דיבר בשקט (עמ' 11 ש' 10-13). היא נשאלה, האם יכול להיות שהקב"ט שאל אותן היכן הניחו את עיפרון השפתיים והשיבה בשלילה. לטענתה, הוא ישר אמר להן לפתוח את התיק, כי גנבו (עמ' 11 ש' 14-15). נטען בפניה שהקב"ט טוען שהיא אמרה לו שהטסטר של העיפרון מונח מאחורי הדוכן. בתגובה טענה, כי לא דיברה עם השומר שום מילה. לטענתה, הוא ביקש מהן לפתוח את התיקים והיא לא אמרה לו איפה האודם נמצא. התובעת מס' 2 טענה שהן עשו בנימוס ובשקט את מה שהוא ביקש (עמ' 11 ש' 16-18). יורי נשאל, האם יכול להיות שטניה אמרה לו שהן גנבו טסטרים וביקשה ממנו לבקש מהתובעות לפתוח את התיק והשיב בשלילה נחרצת. לטענתו, הוא לא ביקש מהתובעות לפתוח תיקים. יורי העיד שהוא אמר לה שלא צריך לעשות זאת ושהוא רק שאל על הטסטר (עמ' 15 ש' 27-32, עמ' 16 ש' 1). יורי נשאל האם יכול להיות שלא הבינו אותו וכי הוא סימן לתובעות על התיקים והן הבינו שהן צריכות לפתוח והשיב בשלילה. לטענתו, לא רצה לבדוק את התובעות או לעשות חיפוש והוסיף, כי פעל בהתאם לבקשתה של טניה (עמ' 17 ש' 30-31, עמ' 18 ש' 1-2). מבין גרסאותיהם של התובעות מחד ושל יורי מאידך, אני מעדיפה את גרסתו של יורי שמצאתי אותה הגיונית וסבירה יותר ומשתלבת עם יתר הראיות בתיק לרבות עם עדות התובעות עצמן שהעידו שזמן קצר לאחר מכן אמרה טניה, כי מצאה את הטסטר. זאת ועוד, במסגרת נ/1 נטען, כי לאחר שהקב"ט פנה לתובעות וכתגובה ספונטאנית וישירה לטענות הקב"ט והדיילת התובעות פתחו את תיקיהן בכעס ואף הוציאו את כיסיהן לבדיקת הקב"ט (סעיף 8). התובעת מס' 1 נשאלה, האם מה שכתוב במכתב, חודש לאחר האירוע, אינו נכון ותחת זאת האמור בכתב התביעה ובתצהיר, כשנתיים לאחר המקרה הוא הנכון והשיבה, כי אינה מבינה. לאחר שנשאלה בשנית השיבה, כי לא פתחה את התיק מעצמה וכי אחרי שהקב"ט ביקש שתפתח את התיק היא פתחה אותה. לטענתה, הן לא פתחו את התיקים מעצמן (עמ' 7 ש' 10-11, 15-22). נטען בפני התובעת מס' 2, כי בנ/1 נטען מפורשות, כי הן פתחו את התיקים מיוזמתן כתגובה ספונטאנית והשיבה, כי הוא ביקש וכי הן עשו מה שהוא ביקש. היא נשאלה, האם יכול להיות שמרוב שכעסו על טניה, ואחרי שראתה את אמה בוכה, היא פתחה את התיק ללא בקשתו והשיבה, כי כאשר הוא ביקש מהן לפתוח את התיקים אמה התחילה לבכות ורק אז הן פתחו את התיקים (עמ' 11 ש' 19-24). נטען בפניה, כי רויטל מצהירה שהיא דיברה איתן אחרי האירוע ושהן אמרו לה שהן מאשימות את טניה ושהקב"ט לא ביקש מהן לפתוח את התיק. בתגובה טענה, כי טניה היא האשמה וכי הקב"ט הוא האשם השני משום שלא הייתה לו זכות לבקש מהן דבר כזה (עמ' 11 ש' 25-27). הנה כי כן, קיימת סתירה בין האמור בנ/1 במסגרתו נטען, כי התובעות פתחו את תיקיהן ביוזמתן ובספונטאניות לבין האמור בכתב התביעה והעולה מעדויות התובעות אשר טוענות, כי יורי ביקש מהן לפתוח את תיקיהן. לא עלה בידי התובעות להסביר את הסתירה האמורה ועדותן לפיה לא פתחו את התיקים ביוזמתן אלא בעקבות בקשתו של יורי לא הותירה עליי רושם אמין ומהימן. ברי, כי עסקינן במחלוקת משמעותית היורדת לשורשו של עניין. נטען בפני יורי, כי ייתכן שלא הייתה כוונה לפגוע אולם לא ייתכן ששתי נשים יתחילו לבכות סתם ככה ובתגובה טען שהוא חושב שאולי הן לא הבינו את השאלה שלו. בהמשך טען, כי אולי עשו זאת בכוונה. הוא הוסיף, כי אינו יודע מה הייתה הכוונה שלהן וכי התגובה שלהן לא הייתה רגילה אלא קיצונית (עמ' 17 ש' 25-29). הוא נשאל, האם יכול להיות מצב שהתובעות הבינו שצריך לפתוח את התיקים למרות שלא הייתה לו כוונה כזו והשיב בשלילה. נטען בפניו, כי הוא העיד שיכול להיות שהן לא הבינו והוא השיב, כי אינו יודע מה הן הבינו (עמ' 18 ש' 3-7). התובעת מס' 2 אישרה שאמא שלה לא דוברת עברית טוב. נטען בפניה, כי גם היא צריכה תרגום והשיבה, כי היא מבינה את עורך הדין אולם הדיבור שלה בעברית לא כל כך מדויק (עמ' 10 ש' 31-32, עמ' 11 ש' 1-2). אציין, כי התובעות הזמינו מתורגמן לדיון שנערך לפני. הנה כי כן, מעדות יורי עולה, כי ייתכן שהתובעות לא הבינו את פנייתו אליהן. עדות התובעת מס' 2 באשר לשליטת התובעת מס' 1 בשפה העברית תומכת בטענה האמורה. אלא, שאין מחלוקת, כי אין באמור בכדי לסייע לתובעות במסגרת התביעה בה עסקינן. התובעות לא הוכיחו, כי לא הבינו היטב את פנייתו של יורי ובוודאי שלא הוכיחו, כי ההצבעה שלו או דרך שאילתו גרמו לכך שהן לא הבינו אותה. יתרה מזאת, ככל שלא הבינו התובעות את שאלתו של יורי בוודאי שאינן יכולות לטעון ולהוכיח, כי שאלתו מהווה לשון הרע. לשם הכרעה בשאלה, האם פרסום מהווה לשון אם לאו משתמש בית המשפט במבחן האובייקטיבי. המבחן האמור נגזר ממטרתו של החוק- מניעת פגיעה בשמו הטוב של אדם, כפי שהוא נתפס בעיני הבריות. על כן, הפרשנות הניתנת לפרסום הינה בהתאם למובן אשר האדם הסביר היה מייחס לאמור בפרסום (ע"א 740/86 - יגאל תומרקין נ' אליקים העצני . פ"ד מג(2), 333). בחינת תוכנו של הפרסום נעשית על דרך בחינת הפרסום בכללותו, בחינה אובייקטיבית שאינה נדרשת לתחושותיו של הנפגע מהפרסום, אלא בוחנת כיצד היה הפרסום מובן בעיני כל. הנה כי כן, תחושותיהן של התובעות לפרסום הנטען אינן רלוונטיות לענייננו והשאלה היא כיצד אדם סביר היה מתייחס לפרסום. לפיכך, השאלה האם התובעות נפגעו מדבריו של יורי אינה רלוונטית לענייננו וכך גם לא רלוונטית השאלה האם הבינו את דבריו כשורה אם לאו. יתרה מזאת, ככל שהתובעות לא הבינו את דבריו של יורי הרי שהדבר מחזק את גרסת הנתבעת לפיה לא נעשה פרסום לשון הרע ולכל היותר התובעות לא הבינו את הדברים כשורה ועל כך אין להן להלין אלא על עצמן. בתצהירו טען יורי, כי לאחר המקרה התנצל בפני התובעות (נ/2 סעיף 12). בעדותו נשאל מדוע עשה כן והשיב, כי ראה שהן בוכות ולא היה לו נעים. לטענתו, רצה שהלקוחות ירגישו נוח בסניף ולא רצה לפגוע ולכן ניסה להרגיען (עמ' 17 ש' 21-24). עדות יורי בעניין זה אמינה בעיניי ומקובלת עליי. אין בטענתו, כי התנצל בפני התובעות, משום שהיו נסערות, בכדי ללמד, כי לא פעל כשורה וכי יש ממש בטענת התובעות באשר לפרסום לשון הרע. בתצהירו טען יורי, כי התובעות הקימו מהומה. לטענתו, התובעות החלו לתקוף את טניה, צעקו עליה, קיללו אותה בערבית ואף ירקו עליה (נ/2 סעיף 10). בעדותו אישר יורי את הטענה האמורה והעיד שהן צעקו באגרסיביות. יורי טען, כי אינו מבין ערבית אולם הבין את המילה "שרמוטה". הוא העיד שהוא ראה שהן יורקות וצעקו בערבית (עמ' 17 ש' 8-10). רויטל טענה, כי הגיעה למקום מאחר ונאמר לה שיש מהומה ושהתובעות מקללות את טניה (נ/4 סעיף 5). עוד טענה, כי כאשר היא הגיעה למקום היא ראתה שהתובעת מס' 1 צעקה על טניה, קיללה אותה וירקה עליה (נ/4 סעיף 6). אציין, כי רויטל העידה וחקירתה הסתכמה בשאלות האם נכחה בעת שטניה ביקשה מיורי לפנות לתובעות והאם נכחה כאשר יורי פנה לתובעות. רויטל לא נחקרה באשר לאמור בתצהירה בנוגע להתנהלות התובעות לאחר שהיא הגיעה למקום ומשכך דבריה בעניין זה לא נסתרו. התובעת מס' 1 נשאלה, האם חשבה שטניה שלחה את יורי והשיבה, כי טניה הייתה איתה מאז שהיא נכנסה לסניף. היא הוסיפה שטניה הצביעה עליה. התובעת מס' 1 נשאלה מתי טניה הצביעה עליה והשיבה, כי כאשר היו בתוך המחלקה היא ראתה את טניה מצביעה עליה ושאמרה לקב"ט שהן גנבו (עמ' 6 ש' 26-29). היא נשאלה, האם כעסה על טניה והשיבה, כי לא ראתה אותה אלא רק את השומר (עמ' 6 ש' 30-31). התובעת מס' 1 נשאלה, האם כעסו על טניה עד כדי כך שהן רצו לכיוונה והתחילו לקלל אותה ובתגובה טענה, כי לא ראתה אותה. בהמשך טענה, כי ראתה אותה רק מרחוק. היא נשאלה האם לא רצו אליה והשיבה בשלילה. נטען בפניה, כי שלושה עדים טוענים, כי ראו אותה מקללת ויורקת על טניה והיא השיבה שזה לא נכון. היא נשאלה, האם בתה קיללה את טניה או ירקה עליה והשיבה בשלילה (עמ' 7 ש' 23-32). התובעת מס' 1 נשאלה האם כלל לא עמדו ליד טניה ולא הלכו לכיוונה והשיבה בשלילה (עמ' 8 ש' 1-2). התובעת מס' 2 נשאלה, האם כעסה על טניה באותו רגע והשיבה, כי לא ראתה את טניה אחרי המקרה. לטענתה, רק כשראתה את אמא שלה מתחילה לבכות כעסה וביקשה לפגוש את המנהל והיא לא קיללה אף אחד (עמ' 11 ש' 3-5). נטען בפניה, כי בנ/1 נטען שהיא הרגישה שטניה דחפה את הקב"ט לעשות את שעשה ונשאלה, האם הן כעסו עליה והשיבה, כי לא כעסה על טניה אבל ידעה שטניה דחפה את הקב"ט לפנות אליהן ולבקש שיפתחו את התיק (עמ' 11 ש' 6-9). התובעת מס' 2 נשאלה, האם לאחר שטניה אמרה שמצאה את הטסטר היא רצה לכיוונה והשיבה, כי לא ראתה אותה. היא העידה שאחרי שטניה הציגה את הטסטר היא נעלמה פתאום ונכנסה כנראה למקום מסוים (עמ' 12 ש' 1-5). התובעת מס' 2 נשאלה, האם היא כעסה, צעקה וקיללה והשיבה, כי לא צעקה ולא קיללה. לטענתה, היא כעסה במיוחד כשראתה שאמה בוכה (עמ' 12 ש' 6-7). נטען בפניה, כי שלושה עדים מצהירים שההמולה של האנשים הייתה סביב התובעות כשצעקו על טניה והלכו לכיוון דוכן סיסלי. בתגובה שאלה אם אינם יכולים להעיד על כך בבית המשפט (עמ' 12 ש' 9-11). עדות התובעות לפיה לא פנו לטניה ואף לא ראו אותה לאחר המקרה אינה אמינה בעיניי. התובעות העידו, כי טניה אמרה שהיא מצאה את הטסטר. לא אמינה בעיניי טענתן לפיה לאחר מכן היא נעלמה. עדויותיהם של עדי הנתבעת בעניין זה אמינות ועדיפות בעיניי. כאמור, רויטל כלל לא נחקרה על טענותיה בנדון. אציין, כי התנהגות התובעות לאחר המקרה, כפי שעולה מעדויות עדי הנתבעת, הינה קיצונית ובלתי סבירה. יש בכך בכדי לעורר תהיות באשר לכוונותיהן של התובעות. התובעת מס' 1 נשאלה מה קרה לאחר שעיפרון השפתיים נמצא והשיבה שהיא התחילה לבכות ולרעוד בגוף ורוויטל הביאה לה מים. היא נשאלה, האם סירבה להצעתה של רוויטל להתלוות אליה למקום שקט ולשוחח עם המנהל בטלפון ובתגובה טענה שהיא ביקשה את המנהל ואמרו לה שהוא לא נמצא. היא נשאלה האם רוויטל הציעה לה לשוחח איתו בטלפון והשיבה בשלילה. התובעת מס' 1 נשאלה, האם אמרה לרויטל, כי תתבע את הסניף אם המנהל לא יגיע והשיבה בחיוב (עמ' 8 ש' 3-12). היא נשאלה האם הן המשיכו לצעוק ולקלל כשיצאו מהסניף והשיבה, כי לא קיללו. התובעת מס' 1 נשאלה האם צעקו והשיבה, כי היא לא צעקה וכי בתה שאלה למה הם עשו ככה משום שהיא ראתה אותה בוכה ונבהלה מהסיטואציה (עמ' 8 ש' 21-25). נטען בפני התובעת מס' 1 שהן תובעות 70,000 ₪ והיא נשאלה ממה מורכב סכום זה והשיבה, כי זה עניין של כבוד. לטענתה, התייחסו אליה בזלזול מול כל האנשים (עמ' 8 ש' 30-31). התובעות טוענות כי היו במקום אנשים רבים ועל כן הן התביישו ושמן הטוב נפגע. התובעת מס' 2 העידה שהיו איתן הרבה עדים שרצו להעיד אבל פחדו על מקום פרנסתם וסירבו להגיע (עמ' 12 ש' 14-15). התובעת מס' 2 העידה שהיא אמרה שהיא לא מוותרת ושהיא תתבע משום שהיו בסניף הרבה אנשים שהן מכירות והן חשו השפלה (עמ' 12 ש' 7-8). היא אישרה שרויטל ניסתה להרגיע אותן. לטענתה, אחרי שביקשה את המנהל, רויטל הגיעה והתחילה להרגיע אותן ולפתור את הבעיה בשקט (עמ' 12 ש' 16-18). על אף טענותיהן באשר לנוכחים במקום, לא זימנו התובעות אף לא עד אחד אשר היה בידו לתמוך בטענתן באשר למקרה בו עסקינן. הימנעותן מלזמן עדים רלוונטיים פועלת לרעתן. אציין עוד, כי מהעדויות עולה, כי תגובת התובעות הייתה קיצונית וכי הן עצמן יצרו מהומה, סירבו להירגע ואף דרשו, כי תגיע למקום משטרה. סבורני, כי אף אם הייתה התקהלות והנוכחים במקום הבחינו בנעשה הרי שהדבר נגרם בשל התנהלות התובעות ולא בעקבות פנייתו של יורי, אשר כאמור פנה לתובעות בשקט וכל שביקש לעשות זה לברר עימן היכן הניחו את הטסטר. התובעת מס' 1 נשאלה, האם ביקשה תלוש ללא מכר שצורף לכתב התביעה, והשיבה, כי ביקשה את מנהל המשביר ומשטרה וכשראתה שלא הגיעו המנהל או המשטרה ולא התייחסו אליה היא ביקשה את התלוש. היא נשאלה מה זה התלוש הזה והשיבה, כי ביקשה אישור שיוכיח שהיא הייתה במשביר בשעה הזו (עמ' 8 ש' 16-20). התובעת מס' 1 נשאלה, האם במכתב הראשון כאשר באו לעורך דין הן רצו מהנתבעת מאות אלפי שקלים והשיבה בשלילה. היא נשאלה האם רצו פיצוי של 500,000 ₪ ושללה את האמור (עמ' 8 ש' 26-29). התובעת מס' 2 נשאלה למה סירבו להצעתה של רויטל להתלוות אליה לחדר צדדי ולשוחח עם המנהל בטלפון והשיבה, כי לא סירבו. בהמשך טענה שזה היה מרוב שכעסו והתרגשו והן לא ידעו איך לפעול ומה לעשות. לטענתה, זה היה מהלחץ ומהסיטואציה המשפילה. היא טענה שאמרו להן שהמנהל בחו"ל ולא נמצא ובגלל זה היא כעסה יותר ויותר ואמרה להם שהיא לא מוותרת ושהיא תתבע וביקשה את התלוש בכדי שיוכלו להוכיח שהיו שם באותה שעה (עמ' 12 ש' 20-24). היא נשאלה, האם אמרו כל הזמן שהן מתכוונות לתבוע את המשביר ואמרו ולרויטל שיש קשר למנהל סניף והשיבה בחיוב (עמ' 12 ש' 25-27). היא נשאלה מה ביקשה מעוה"ד שלה שיבקש מהנתבעת כחודש לאחר האירוע והשיבה, כי לא ביקשה דבר מבחינה כלכלית וכי ביקשה לפצות את אמה מבחינה נפשית משום שאמה הרגישה ממש לא טוב אחרי האירוע (עמ' 13 ש' 5-7). התובעת מס' 2 נשאלה כיצד ביקשה לפצות את אמה והשיבה, כי מה שאכפת לה זה איך שאמה נפגעה מול אנשים ושיהיה משהו שהיא תרגיש שיעשה לה טוב (עמ' 13 ש' 8-10). עדות התובעות לפיה ביקשו את תלוש המכר לשם הוכחת טענתן, כי היו במשביר במועד הרלוונטי תומכת בהתרשמותי באשר לתהיות בנוגע לכוונותיהן של התובעות. עדות התובעות באשר למצבן מיד לאחר המקרה ובעקבותיו, ובעיקר מצבה של התובעת מס' 1, אינו עולה בקנה אחד עם העובדה שהן פעלו בקור רוח ובמטרה שיהיה בידן להוכיח את תביעתן ודאגו לבקש את התלוש האמור. הנה כי כן, מיד לאחר המקרה החליטו התובעות להגיש תביעה ואף חשבו כיצד יהיה בידן להוכיח טענותיהן. נוצר הרושם, כי התובעות ביקשו להאדיר את המקרה בכדי להגיש את התביעה בה עסקינן. לכך מתווספת דרישתן, המוגזמת בלשון המעטה, אשר פורטה בנ/1 לפיצוי בסך 500,000 ₪. אציין, כי אף במסגרת התביעה שלפניי האדירו התובעות את נזקיהן בעקבות המקרה וטענו, בין היתר, כי המקרה השפיע על מהלך חייהן וחיי משפחתן קשות (סעיף 12 לכתב התביעה). כן טענו, כי מאז המקרה הן פוחדות להיות בקרבת אנשים ובתקשורת חברתית והן הפכו מוגבלות חברתית ונפשית (כתב התביעה סעיף 11). התובעת מס' 2 העידה, כי כל יום היא במשביר ואישרה, כי אף כיום (עמ' 9 ש' 15-18). בהמשך טענה, כי היא עדיין קונה במשביר וטענה שלסניף הרלוונטי אינה נכנסת יותר (עמ' 12 ש' 30-31). היא נשאלה, האם זנחה את הטענות שלה בכתב התביעה לפיהן היא פוחדת להיות בקרבת אנשים ובתקשורת ושהאירוע הגביל אותה חברתית ונפשית ובתגובה טענה שזה נכון מאוד במיוחד מבחינה נפשית (עמ' 13 ש' 1-3). טענת התובעות בעניין זה אינה אמינה ומהימנה בעיניי. הטענה אף אינה עולה בקנה אחד עם עדות התובעת מס' 2 אשר העידה, כי היא עורכת קניות במשביר מידי יום. ברי, כי כך לא מתנהג מי שחושש מאינטראקציה חברתית ומפחד להיות בקרבת אנשים. הגזמתן של התובעות בעניין זו מחזקת את התרשמותי באשר לאמינותן. הנה כי כן, לא עלה בידי התובעות להוכיח טענתן לפיה הן הואשמו בגניבה ונדרשו לפתוח את תיקיהן בכדי שיבוצע בהם חיפוש. אמינה בעיניי עדותו של יורי באשר לפנייתו אל התובעות והעובדה שביקש לברר עמן היכן הניחו את הטסטר ותו לא. שאלה שכזו בוודאי אינה עולה כדי הגדרת לשון הרע בחוק ואין בשאלה זו כדי להשפיל את התובעות או לעשותן ללעג בעיני הזולת. טענתו לפיה הן פתחו את התיקים מיוזמתן והגיבו בקיצוניות אמינה בעיניי. עדותו לפיה התובעות פתחו את התיקים על דעת עצמן עולה בקנה אחד עם האמור בנ/1. כמו כן, התנהגות התובעות בהמשך, כפי שעולה מעדויות עדי הנתבעת האמינות בעיניי, וכן עדותן לפיה דרשו שתגיע למקום משטרה תומכות בטענה, כי תגובתן הייתה קיצונית. כאמור, מקובלת עליי טענתו של יורי לפיה פנה לתובעות, בשקט, וביקש לברר היכן הניחו את הטסטר בו השתמשו קודם לכן. לא הוכח בפניי, כי מישהו מהנוכחים במקום שמע את דבריו של יורי וממילא מצאתי, כי אף אם מישהו שמע אין עסקינן בלשון הרע. אף העובדה שטניה הודיעה, כי מצאה את הטסטר אינה מהווה פרסום לשון הרע ולא היה בה בכדי לפגוע בשמן של התובעות, להשפיל אותן או לבזותן בעיני הבריות. ברי, כי האדם הסביר לא היה סבור, כי עסקינן בפרסום לשון הרע. כאמור, בכדי להכריע האם פרסום כלשהו מהווה פרסום לשון הרע יש לערוך בחינה אובייקטיבית שאינה נדרשת לתחושותיו של הנפגע מהפרסום, אלא בוחנת כיצד היה הפרסום מובן בעיני כל. לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית. אני מחייבת את התובעות ביחד ולחוד לשלם לנתבעת סכום כולל בגין הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד בסך 17,700 ₪. הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. לשון הרע / הוצאת דיבה