מבוא ועובדות מוסכמות: 1. בפניי תביעת שיבוב לפיה התובע מבקש לחייב את הנתבעת בתשלום סך של 1,401,358 ש"ח. 2. ביום 2.11.06 אירעה תאונת דרכים (להלן: "התאונה") בה היתה מעורבת הנפגעת. התאונה אירעה במהלך נסיעת הנפגעת באוטובוס ציבורי זעיר שהשימוש בו מבוטח בביטוח חובה באמצעות הנתבעת, חברת הביטוח הכשרת הישוב (להלן: "האוטובוס"). 3. המוסד לביטוח לאומי, הוא התובע, הכיר בתאונה כתאונת עבודה, קבע לנפגעת תקופת אי-כושר, נכות זמנית ונכות צמיתה בעקבותיה ובהתאם לכך הוא שילם ומשלם לנפגעת תגמולים בהתאם (להלן: "התגמולים"). 4. בעקבות התאונה הגישה הנתבעת נגד הנתבעת תביעה בהתאם לחוק הפלת"ד ובמסגרתה הגיעו הצדדים להסכם פשרה, לפיו שולם לנפגעת פיצוי בסך של 180,000 ש"ח בתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד (להלן: "תביעת הפלתד" ו"הסכם הפשרה" בהתאם). 5. ביום 14.11.10 פנה התובע לנתבעת במכתב דרישה לשיפוי בגין מלוא התגמולים ששולמו וישולמו לנפגעת בסך של 2,032,455 ש"ח וזאת בהתאם לסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (להלן: "מכתב הדרישה"). במכתב תגובתה מיום 23.11.10 (להלן: "מכתב התגובה") טענה הנתבעת כי נזקי הנפגעת בעקבות התאונה עומדים על סך של 720,000 ש"ח, מתוכם שולם לנפגעת במסגרת תביעת הפלת"ד סך של 180,000 ש"ח. לפיכך, הנתבעת שילמה לתובע את יתרת הסכום בסך של 540,000 ש"ח. בשולי מכתב התגובה הוסיפה הנתבעת באומרה: "מוסדכם טוען לאי-תחולת ההסכם שבינו לבין חברתנו ולכן הוגשה הדרישה על-פי החוק. חברתנו טוענת כי ההסכם הינו בתוקף. בנסיבות, יועבר הסכום לו זכאי המוסד לביטוח לאומי על-פי ההסכם במידה וכשהמוסד יודה בתחולתו". ביום 30.12.10 שלח התובע מכתב תשובה לנתבעת בו נאמר, בין היתר, כי "אין בפירעון ההמחאה על ידינו משום ויתור על יתרת הדרישה המגיעה לנו" (להלן: "מכתב התשובה"). 6. אתייחס להלן להסכם אליו מפנה הנתבעת במכתב התגובה, כמצוטט לעיל. בשנות השבעים של המאה הקודמת התקשר התובע עם חברות הביטוח השונות, והנתבעת בכללן, בהסכם המסדיר את תביעות השיבוב ביניהם (להלן: "ההסכם"). בהסכם נקבע כי המבטחות תשפנה את המוסד לביטוח לאומי באופן חלקי עבור הסכומים שהוא משלם לנפגעי תאונות דרכים בהתאם לחוק הביטוח הלאומי (55% לנהג ו-80% לנוסע או הולך רגל) מקום בו על חברת הביטוח לפצות את הנפגע מכוח היותה המבטחת של הרכב המעורב בתאונה הרלוונטית. בשלהי שנת 2008 ביטל המוסד לביטוח לאומי את ההסכם ובעקבות זאת התגלעה מחלוקת בשאלה האם ההסכם תקף גם ביחס לתאונות שהתרחשו לפני מועד ביטולו, כטענת חברות הביטוח, אם לאו, כטענת המוסד לביטוח לאומי. מחלוקת זו הגיעה לפתחו של בית המשפט ובפסק הדין שניתן ב-ת"א (שלום-י-ם) 37002/03/10 המוסד לביטוח לאומי נ' ארטור ואח' (להלן: "פרשת ארטור") התקבלה עמדת חברות הביטוח בנדון. המוסד לביטוח לאומי הגיש ערעור על פסק הדין לבית משפט המחוזי, אולם הערעור נדחה. המל"ל לא השלים עם התוצאה הנ"ל והוא הגיש לבית משפט העליון רשות ערעור בתיק רע"א 8354/11 . ביום 19.4.12 נתן בית המשפט העליון פסק דין לפיו הוא אישר את התוצאה אליה הגיעו בתי משפט השלום והמחוזי. בכך נסתם הגולל על טענת המוסד לביטוח לאומי כאילו ההסכם לא חל על תאונות שהתרחשו לפני מועד ביטולו. 7. תביעה דנן הוגשה בטרם ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת ארטור ולפיכך, במסגרת התביעה ביקש התובע לחייב את הנתבעת לשפות אותו בגין מלוא התגמולים ששולמו לנפגע בהתאם לסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, אף כי בסעיף 39 לכתב התביעה הוא הוסיף באומרו: "התובע אמנם ביטל את ההסכם, אשר היה קיים בינו לבין הנתבע, לעניין זכות השיבוב על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. ואולם, לחילופין, בלבד, היה ויחוייב הנתבע, על-פי ההסכם שביניהם, כי אז יש לחייב את הנתבעת לשלם 80% מסכום הגמלאות כאמור בדרישת התובע, ובתוספת ריבית הסכמית על-פי סעיף 6 להסכם (ריבית פיגורים בתוספת 20%) ממועד הדרישה ועד ליום התשלום בפועל". מנגד, בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי ההסכם חל על תאונות שהתרחשו לפני מועד ביטולו, אולם, היא הוסיפה באומרה: "יחד עם זאת, במקרה ספציפי זה, ולנכוח רצונו של התובע, לא תטען הנתבעת לתחולת ההסכם. מובהר כי מדובר בהסכמה דיונית, ספציפית לתיק זה, אשר מחד אין לחזור ממנה, ומאידך אין היא מחייבת את הצדדים בכל התדיינות אחרת". 8. לאחר הגשת ראיות הצדדים בתביעה הם הגיעו להסכמה לפיה פסק הדין בתביעה יינתן שלא על דרך הפשרה, ללא צורך בחקירת עדים ולאחר שכל צד יסכם את טענותיו. טענות הצדדים: 9. משאמר בית המשפט העליון את דברו וקבע בפרשת ארטור כי ההסכם ממשיך לחול על תאונות שהתרחשו לפני מועד ביטולו, כבמקרה דנן, הרי מן הסתם התובע אינו עומד על הדרישה לקבלת מלוא התגמולים בהתאם לסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, ותחת זאת הוא מבקש לחייב את הנתבעת בשיעור הקבוע בהסכם - 80% - בתוספת ריבית הסכמית, ובסה"כ 1,401,358 ש"ח. הנתבעת, כמו גם יתר חברות הביטוח, טענו במסגרת הליכים משפטיים שונים כי ההסכם ממשיך לחול על תאונות שהתרחשו לפני מועד ביטולו ועמדה זו אף באה לידי ביטוי במכתב התגובה של הנתבעת. בנסיבות העניין, הנתבעת מושתקת ומנועה מלטעון בהליך זה טענה סותרת בדבר תחולת סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. ודוק, כתב התביעה כולל עילה חלופית המבוססת על הסכם. בהתאם לסעיף 6 להסכם, כפי שתוקן בהסכמת הצדדים, על הנתבעת לשלם לתובע תגמולים בשיעור מופחת תוך 45 יום ממועד הדרישה, שאם לא כן עליה לשאת בריבית מיוחדת "בגובה הריבית המכסימאלית של סכום התביעה, לפי חוק פסיקת ריבית, תשכ"א-1961, ועוד 20% מסכום הריבית הנ"ל". עסקינן בפיצוי מוסכם ולפיכך לא בנקל יתערב בית המשפט וישנה מהוראות ההסכם בנדון. מכתב הדרישה אשר נשלח לנתבעת עונה על הוראות סעיף 6 להסכם ובהתאם לכך היה על הנתבעת לשלם לתובע 80% מהתגמולים תוך 45 יום ממועד משלוח המכתב. בפועל, הנתבעת שילמה סכום חלקי של 540,000 ש"ח ולפיכך עליה לשלם את היתרה בסך של 1,078,730 ש"ח ליום 14.11.10 בתוספת ריבית הסכמית ממועד משלוח מכתב הדרישה, ובסה"כ 1,401,358 ש"ח. לחילופין, ככל וייקבע כי כתב התביעה מהווה את מכתב הדרישה לפי סעיף 6 להסכם, התובע מבקש לחייב את הנתבעת בתשלום יתרת התגמולים בתוספת ריבית הסכמית החל ממועד הגשת התביעה, ובסה"כ 1,234,686 ש"ח. 10. לטענת הנתבעת, גדר המחלוקת בין הצדדים נקבע בהתאם לכתבי הטענות שהוגשו במשפט - כתב התביעה מחד וכתב ההגנה מאידך. והנה, העילה בכתב התביעה מבוססת על סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי ואין בו כל עילה אחרת, אף לא חלופית, המבוססת על ההסכם. אמנם נכון, עמדת הנתבעת בהליכים קודמים, ובכלל, היא כי ההסכם ממשיך לחול על תאונות שהתרחשו לפני מועד ביטולו, אולם, משבחר התובע לנהל תביעתו על מסך עילה אחרת, הרי הנתבעת רשאית לנקוט בעמדה, ולפיה, לצורך הליך זה לא תעלה טענה לתחולת ההסכם. בנסיבות העניין, אין לחרוג מגדר המחלוקת כפי שבאה לידי ביטוי בכתבי הטענות מטעם שני הצדדים. הטענה החלופית ל"תחולת" ההסכם לא עלתה כראוי בכתב התביעה ומכל מקום היא לא יכולה להתגבר על העילה העיקרית המבוססת על סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. טענת ההשתק השיפוטי אשר העלה התובע רלוונטית למקרה בו קיימת מחלוקת בין הצדדים ומי מהם טוען טענה המנוגדת לעמדת הצד שכנגד הסותרת טענה שאותו צד העלה בהליך אחר והתקבלה על ידי בית המשפט. אין זה המצב במקרה דנן בו אין מחלוקת ומוסכם כי אין להחיל את ההסכם. לא זאת אלא זאת, גם משהציעה הנתבעת לתובע במסגרת מכתב התגובה להחיל את ההסכם, הוא דחה הצעתה זו במסגרת מכתב התשובה. בנסיבות כמתואר לעיל, כאשר התביעה הוגשה לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, היה על התובע להוכיח את נזקי הנפגעת בעקבות התאונה, מתחילתם ועד סופם. תחת זאת בחר התובע, וביודעין, שלא לעשות זאת ומטעם זה יש לדחות את התביעה על הסף. הואיל ומכתב הדרישה לא נשלח בהתאם להסכם והתביעה לא הוגשה על-פי ההסכם, הרי ממילא התובע אינו זכאי לריבית המיוחדת הקבועה בו ובהתאם לכך היתרה המירבית לתשלום, ככל ובניגוד לעמדת הנתבעת ייפסק לתובע סכום כלשהו על-פי ההסכם, הינה 1,073,906 ש"ח. ד י ו ן: 11. פתח דבר יש להדגיש את העובדה כי במועד הגשת התביעה, טרם ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת ארטור באשר לתחולת ההסכם על תאונות שהתרחשו לפני מועד ביטולו. בנסיבות העניין, אין כל פסול בדרך בה נקט התובע, ולפיה, הוא הגיש תביעת שיבוב בהסתמך על סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. יחד עם זאת, ובניגוד לעמדת הנתבעת, אין לומר כי עילת התביעה מבוססת אך ורק על סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, שכן, בסעיף 39 לכתב התביעה ציין התובע כי באם תחוייב הנתבעת בשיפוי על-פי ההסכם, אזי עליה לשאת ב-80% מסכום הגמלאות בתוספת ריבית מיוחדת, הכל כקבוע בהסכם גופו. חיזוק לדרישתו החלופית של התובע לשיבוב חלקי לפי הוראות ההסכם מצאתי בסעיף 38 לכתב התביעה, לפיו "כל טענות כתב התביעה הינן מחליפות ו/או משלימות ו/או מצטברות הכל לפי העניין". 12. ואכן, משניתן פסק דינו של בית משפט העליון בפרשת ארטור ונקבע כי ההסכם ממשיך לחול על תאונות שהתרחשו לפני מועד הביטול, פעל התובע בהתאם לאמור בסעיף 39 לכתב התביעה ושינה את דרישתו משיפוי מלוא התגמולים בהתאם לסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, לשיפוי חלקי המבוסס על ההסכם והוראותיו. 13. ב-ע"א INTERLEGO A/S 513/89 נ' EXIN ואח', פ"ד מח(4) 133, פסק בית המשפט לעניין השתק שיפוטי כדלקמן: "השאלה העומדת לפנינו הינה אפוא, אם יכולה המערערת, לאחר שזכתה בטענתה הראשונה כי הקוביות ראויות להגנה על דרך המדגם, לטעון בהליך אחר - לאחר שתמה הגנה זו - כי הקוביות אינן עומדות בתנאים לקבלת הגנה של מדגם וכי הן זכאיות להגנה על דרך זכויות היוצרים. סוגיה זו, שעניינה כוחו של בעל דין לטעון טענות סותרות בהליכים שונים, נדונה רבות בפסיקה האנגלית והאמריקנית, כבר חז"ל עסקו בה, והיא גם זכתה להתייחסות בפסיקה בישראל. הכלל העולה ממקורות אלה כולם הוא, כי בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר (שבעניינו לא נוצר מעשה בית דין) ולטעון טענה הפוכה. השתק מסוג זה חל לא רק במקרה כמו זה שלפנינו, שבו זכות אחת מוציאה את הזכות האחרת, אלא גם כאשר לבעל דין נתון כוח לבחור, על-פי העדפתו, בין זכויות. משזכה בזכות אחת אין הוא יכול לדרוש את הזכות האחרת (חובת הבחירה election)" (שם, עמ' 194 ד'-ז'). בהמשך, הפנה בית המשפט לפסיקה קודמת אשר אימצה את תורת ההשתק השיפוטי, והוסיף באומרו: "לדעתי, ההשתק מלטעון טענה סותרת לטענה שמכוחה זכה הטוען לסעד בהליך קודם חל במשפטנו מכוח חובת תום הלב הקבועה בסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. חובה זו הורחבה בסעיף 61 (ב) לחוק זה אל כלל החיובים, והפסיקה הוסיפה והרחיבה אותה וראתה בה עיקרון אוניברסלי, המתפרש על כל תחומי המשפט..." (שם, עמ' 199 ג'-ד'). באשר למטרתו של ההשתק השיפוטי, הוסיף בית המשפט באומרו: "מטרתו של השתק זה היא כפולה: (א) במישור המשפט הציבורי, הוא נועד לשמור על טוהר ההליך המשפטי, ולמנוע מבעל דין לנצל לרעה את בתי המשפט ובכך לפגוע בהשלטת הצדק; (ב) במישור המשפט הפרטי, תכליתו היא למנוע תוצאות בלתי צודקות המתחייבות לכאורה על-פי דין (בהנחה שהטענה המאוחרת היא הטענה הנכונה), וזאת על ידי השתקת בעלי הדין מלטעון ומלהוכיח בבית המשפט טענות עובדתיות ומשפטיות גם אם הן נכונות. כאמור, השתק זה, שביסודו גם שיקולים במישור המשפט הציבורי, רחב מן ההשתק מכוח מצג או מכוח הבטחה, שלהקמתו נדרשים הסתמכות בעל הדין על הטענה המקורית שבעטייה ניתן הסעד, ושינוי מצבו לרעה עקב כך ..." (שם, עמ' 200, א'-ב'). על אותה הלכה והנמקה, כמצוטט לעיל, חזר כב' הנשיא גרוניס ב-רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ ואח' נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ ואח'. מן הכלל אל הפרט. 14. אף במקרה דנן עמדת הנתבעת היתה מלכתחילה כי ההסכם ממשיך לחול על תאונות שהתרחשו לפני מועד ביטולו ועמדתה אכן התקבלה על ידי בית המשפט בפרשת ארטור. יתירה מכך, הנתבעת ממשיכה להחזיק בעמדה הנ"ל, אף כי לטענתה, ובהתחשב בגדר המחלוקת כעולה מכתבי הטענות, מוסכם עליה כי לצורך הליך זה אין תחולה של ההסכם. דא עקא, וכמובהר לעיל, בטענתה הנ"ל מתעלמת הנתבעת מהעובדה כי התובע לא זנח בכתב תביעתו את דרישת השיפוי מכוח ההסכם אלא הוא ביקש לקיימו ככל ותתקבל העמדה כי ההסכם ממשיך לחול על תאונות שהתרחשו לפני מועד ביטולו. 15. לסיכום האמור לעיל, אני קובע כי התובע זכאי לשיפוי מהנתבעת בגין התגמולים אשר שולמו וישולמו לנפגע מכוח ההסכם, וזאת בשיעור של 80%. 16. באחרונה ניתן על ידי הח"מ פסק דין ב-ת"א 35206/10/10 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ בו נדונה דרישת התובע לתשלום ריבית מיוחדת בהתאם לסעיף 6 להסכם. הואיל ובמקרה דנן מתעוררת אותה מחלוקת כפי שהיה באותו הליך, אין אלא לחזור על האמור בפסק הדין שניתן במסגרתו. 17. סעיף 6 להסכם קובע כדלקמן: "החברה תשלם את תביעת המוסד לפי דרישתו תוך 60 יום מיום קבלתה. פיגרה החברה בתשלום פרק זמן העולה על 15 יום, יהיה עליה לשלם למוסד ריבית בגובה הריבית המכסימלית על סכום התביעה, לפי חוק פסיקת ריבית תשכ"א-1961, ועוד 20% מסכום הריבית הנ"ל". החל מיום 1.4.85 שונה סעיף 6 להסכם כך שבמקום תשלום תביעת המל"ל תוך 60 יום מיום קבלת הדרישה, התשלום ייעשה "תוך 45 יום מיום משלוח הדרישה". אכן, וכפי שצויין במספר פסקי דין אליהם הפנה התובע בסיכומיו, לשון סעיף 6 להסכם הינה ברורה והיא נועדה להבטיח את מילוי חובתן של חברות הביטוח כלפי המוסד לביטוח לאומי, תוך פרק הזמן שנקבע בהסכם וללא דיחוי (ר' ע"א 1286/07 מגדל חב' לביטוח בע"מ ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, ע"א 9105/06 המוסד לביטוח לאומי נ' מגדל (פורסמו בנבו)). יחד עם זאת, ובנדון אין כל מחלוקת בין הצדדים, זכותו של המוסד לביטוח לאומי לקבלת ריבית מיוחדת בהתאם לסעיף 6 להסכם מותנית בדרישה מחברת הביטוח לשאת באותם תגמולים. המחלוקת היא בשאלה האם מכתב הדרישה או כתב התביעה מקיימים אחר התנאי הנ"ל, אם לאו. 18. במכתב הדרישה ביקש התובע מהנתבעת לשאת במלוא סכום התגמולים, וזאת בהתאם לסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי תוך התעלמות מוחלטת מהוראות ההסכם, לפיו על הנתבעת לשאת אך ורק ב-80% מהסכום הנדרש. לא בכדי כך נהג התובע, שכן לגישתו דאז, אשר נדחתה בשלוש ערכאות שונות בפרשת ארטור, ההסכם אינו חל על תאונות שהתרחשו לפני מועד ביטולו. נשאלת אפוא השאלה, איך ייתכן כי מכתב הדרישה המבטא את העמדה כי ההסכם לא חל על מקרה דנן, מהווה דרישה מכוח אותו הסכם?!! וכן, מדוע יש לצפות מהנתבעת לראות במכתב הדרישה כמקיים אחר הדרישה בסעיף 6 להסכם, כאשר התובע עצמו אינו רואה בו כמכתב דרישה לפי אותה הוראה?!! לתובע הפתרונים. 19. התובע טען כי מכתב הדרישה במקרה דנן נוסח בדיוק באותו נוסח של מכתבי דרישה אחרים ורבים שנשלחו לנתבעת. התובע לא הגיש כחלק מראיותיו מכתבי דרישה שנשלחו בעבר לנתבעת, ולפיכך טענתו כי מדובר באותו נוסח של מכתב הדרישה בהליך זה לא הוכחה כדבעי. מכל מקום, במסגרת התביעה ב-ת"א 35206/10/10 הגיש התובע דוגמאות של מכתבי דרישה אולם מאותם מכתבים עולה כי על אף שצויין בהם שהדרישה הינה בהתאם לסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, הרי בפועל לא היתה כל דרישה לשיפוי מלא לפי הסעיף הנ"ל אלא לפי ההסכם. לאור האמור לעיל, אין לראות במכתב הדרישה כממלא אחר הוראות סעיף 6 להסכם. 20. משבאתי לכלל מסקנה כי כתב התביעה כלל דרישה, אף כי חלופית, לחייב את הנתבעת בשיפוי מכוח ההסכם, הרי יש לראות בכתב התביעה כממלא אחר מכתב הדרישה כאמור בסעיף 6 להסכם ומזכה את התובע בריבית מיוחדת בגין האיחור בשיפוי (לעמדה דומה ר' ת"א (שלום י-ם) 17743/00 המוסד לביטוח לאומי נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ וכן ת"א (שלום - ת"א) 42446/08 המוסד לביטוח לאומי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסמו בנבו)). 21. העולה מן המקובץ, התובע זכאי לשיפוי מהנתבעת בשיעור של 80% מהתגמולים אשר שולמו וישולמו לנפגעת בעקבות התאונה, בניכוי הסכום ששולם על ידי הנתבעת ובתוספת ריבית מיוחדת כקבוע בסעיף 6 להסכם וזאת ממועד הגשת התביעה, 28.11.11, ועד התשלום המלא בפועל. בהתאם לחישובי התובע בסיכומיו, עליהן לא חלקה הנתבעת, סכום החוב על-פי העקרונות לעיל מגיע לסך של 1,234,686.70 ש"ח ליום 9.4.13. סכום זה מגיע להיום לסך של 1,245,756 ש"ח. 22. לסיכום, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 1,245,756 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות אגרה ושכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ש"ח (כולל מע"מ) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על האגרה מיום הוצאתה ועל שכ"ט עו"ד מהיום ועד התשלום המלא בפועל. אוטובוס