הסכם להפעלת מספרה וסלון יופי אין חולק כי ביום 24.2.2010 נחתמו שני חוזים - האחד בין התובעת, הגב' יוליה אברוצקי (להלן: "התובעת" או "יוליה") לבין הנתבעת 1, הגב' ויקטוריה קושב (להלן: "ויקטוריה") והשני בין התובעת לבין הנתבעת 2, הגב' אולגה חיירוב (להלן: "אולגה"). שני החוזים זהים בניסוחם, ויכונו להלן: "החוזים". שתי הנתבעות ביחד יכונו להלן: "הנתבעות". אין אף מחלוקת כי עיקרי החוזים (אשר כותרתם "חוזה שכירות") היו הבאים: התובעת תשכיר לנתבעות חלק מנכס הנמצא ברח' הרצל 67א' בחיפה למטרת הפעלת עסק של סלון יופי בשם "לב היקום" (להלן: "העסק"). יובהר בשלב זה כי הנכס כולו (שכולל את המתחם בו פעל העסק וגלריה נוספת (להלן: "הגלריה"), הושכר על ידי התובעת מאת בעליו, בהתאם לחוזה שכירות מיום 11.2.2010 מכוחו על התובעת היה לשלם לבעל הנכס 2,000 ₪ כל חודש. משמע, שהשכרת חלק מהנכס לנתבעות היתה בבחינת השכרת משנה מצד התובעת לגבי הנכס. בכל אופן, תקופת השכירות על פי החוזים בין התובעת לבין הנתבעות היתה החל מיום 1.3.2010 ולמשך פרק זמן לא קצוב. עוד הוסכם כי התובעת רשאית להפסיק את ההסכם בהודעה מראש בת שבועיים. הנתבעות אף הן רשאיות לסיים את ההתקשרות בהודעה מראש בת שבועיים בתנאי שימצאו לעצמן מחליפה לשביעות רצון התובעת (סעיף 4.2). במידה ולאחר הפסקת יחסי השכירות, מי מהנתבעות תחל לעבוד בסלון יופי אחר מתחרה, באותו התחום, ותגרום להעברת הלקוחות של העסק לעסק המתחרה - יהא עליה לשלם לתובעת קנס בגובה ההכנסות מאותו לקוח במשך כל תקופת עבודתה בעסק. תמורה השכירות, תשלם כל אחת מהנתבעות לתובעת 40% מהכנסותיה כל חודש. כל חומרי העבודה לצורך ביצוע העבודה ירכשו על חשבון הנתבעות, והן תשלמנה את המע"מ, מס ההכנסה, תשלומים לביטוח לאומי וכו' לגבי עבודתן. התשלומים השוטפים לגבי הנכס בו יופעל העסק (כגון אגרות, מיסי עירוניים, מיסי ועד, חשמל, מים וכו') - ישולמו על ידי התובעת. הצדדים החלו לפעול על פי האמור מעלה - אך יחסיהם הגיעו לסיום לאחר ארבעה חודשים בלבד - ביוני 2010. התובעת טוענת כי הנתבעות הפרו את ההסכם בכך שלא איפשרו לה לנהל את ספרי החשבונות שלהן וכך היא לא יכולה היתה לדעת אם הן אכן מעבירות לה 40% מהתקבולים כמותנה בחוזה. עוד טוענת התובעת כי עזיבתן של הנתבעות את העסק ביוני 2010 הסבה לה נזקים משמעותיים, שכן שתיהן עברו לעבוד בעסק מתחרה ברח' הרצל 65, בית אחד ליד העסק שלה - והודיעו לכל הלקוחות שהן עוזבות. עוד נטען כי בניגוד להוראות החוזים - הנתבעות לא דאגו למחליפות בעת העזיבה - כך שהעסק נותר ללא עובדות, ובלית ברירה - ועל מנת להקטין את הנזקים - סגרה התובעת את העסק ככל שעסקינן בסלון יופי ופתחה במושכר חנות בגדים בניהולה של אמא שלה. לטענתה, היות והיא השקיעה ממון רב בשיפוץ המושכר והתאמתו לעסק של סלון יופי - תוך שהיא יוצאת מנקודת הנחה שההתקשרות בין הצדדים תמשך זמן ממושך, הרי שעל הנתבעות לפצותה בגין כך. בהתאם - דרשה התובעת מאת הנתבעות את תשלום הסכומים הבאים : (א) סך של כ-41,000 ₪ בגין עלויות שיפוץ הנכס, צביעה, התקנת ציוד למספרה, הוצאות סביב פתיחת העסק וכו'; (ב) 32,000 ₪ בגין התקבולים שהיתה התובעת אמורה לקבל מהנתבעות לפי חישוביה, במהלך תקופת ההתקשרות (4 חודשים) - על בסיס 4,000 ₪ כל חודש מטעם כל אחת משתי הנתבעות. התובעת מסכימה כי מסכום זה יש לנכות את הסכומים שהנתבעות כן שילמו לה במהלך ארבעת החודשים - כך שהיתרה לתשלום הינו כ-25,000 ₪; (ג) 4,640 ₪ בגין דמי השכירות ששילמה התובעת לבעל הנכס לגבי החודשים יולי - אוגוסט 2010, בהם לטענתה הנכס היה ריק. הנתבעות טוענות מנגד כי הן העבירו לתובעת את כל התקבולים שהגיעו לה - בשיעור של 40% מההכנסות בארבעת חודשי ההתקשרות וכי הם הראו לה את כל הקבלות שהנפיקו ללקוחות כך שהיא היתה יכולה לבדוק את הנתונים, ובדקה אותם בפועל. עוד טוענות הנתבעות כי ביום 16.6.2010 הן הודיעו לתובעת בכתב כי הן מעוניינות לסיים את ההתקשרות ונתנו לה הודעה מראש בת שבועיים כפי שמותנה בחוזים. לטענתן, אין כל מקום לחייב אותן בגין עלויות השיפוץ מה גם שהשיפוץ כלל גם את שטח הגלריה, והטענות לגבי גובה העלויות לא הוכחו. בפני נשמעה עדותן של התובעת והנתבעות. בנוסף הוגשו תצהירים של עדים נוספים שהתייצבו באולם כאשר ב"כ הצדדים מוותרים בהמלצת בהמ"ש על חקירותיהם הנגדיות. לאחר בחינת התשתית העובדתית ושקילת טענות הצדדים בסיכומיהם - מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל בחלקה הקטן ביותר. לאור הוראות תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, אסביר להלן בקצרה את עיקר נימוקי. ראשית, לא שוכנעתי כי הנתבעות הפרו את החוזים בכך שעזבו את העסק. החוזים מאפשרים חד משמעית לסיים את ההתקשרות בהודעה מראש של שבועיים תוך מציאת מחליפה - והטענה כי ההתקשרות היתה אמורה להמשך חודשים רבים או שנים רבות - אינה סומכת על הוראות החוזים. נהפוך הוא. בחוזים אין התייחסות למשך החוזים וקבוע רק מועד לתחילת ההתקשרות ללא מועד לסיום וללא קביעת פרק זמן "מינימלי" להתקשרות. אם התובעת היתה מעוניינת להבטיח משך התקשרות מינימלי (על מנת להחזיר לעצמה את עלויות ההקמה או על מנת להבטיח את ההתקשרות עד שתסתיים המחויבות שלה כלפי בעל הנכס) - היה עליה לציין זאת בחוזה (שהיא עצמה ניסחה) - ולא כך היה. לכן, כבר בשלב הזה יש לדחות את כל טענותיה של התובעת לגבי כך שהנתבעות הפרו את החוזים בכך שהחליטו לסיים אותם וכנגזר מכך, יש לדחות את כל הטענות לגבי הסתמכותה של התובעת על כך שהחוזים ימשכו תקופה זו או אחרת. יש אף לדחות בהתאם את הטענות לפיהן היא השקיעה את הכספים בשיפוץ הנכס על בסיס הנחה זו או אחרת. כל השקעה שבוצעה בנכס, נעשתה תוך כדי שהתובעת לוקחת על עצמה סיכון שמא תחזיותיה לגבי הרווחים של הסלון לא תתממשנה. לפיכך, יש לדחות את הדרישה להשבת סכום זה או אחר בכל הנוגע לשיפוץ (מה גם שהעלויות הנטענות לא הוכחו, ויש לראות כי רוב הקבלות שצורפו אינן קשורות לשיפוץ). עוד יוער בהקשר זה כי החוזה שבין התובעת לבין בעל הנכס הינו למשך שנה בלבד וכי בסעיף 11.1 לחוזה זה מוסכם כי אסור לתובעת לבצע שינויים או עבודות בנכס למעט התקנת ונטה בשירותים, סגירת שירותים, התקנת דלת, התקנת מעקה לגלריה והתקנת שקעי חשמל. לא ברור לי כיצד טוענת התובעת כי ביצעה עבודות רבות מעבר לאמור מעלה, בסכום כולל של למעלה מ-40,000 ₪ ללא אישור בעל הנכס, כאשר היא יודעת שהחוזה למשך שנה בלבד. בנוסף, יש ממש אף בטענה כי חלק מעלויות השיפוץ נועדו לשפר אף את מצבה של הגלריה שם התנהל העסק של אמא של התובעת - וככל הנראה השטח של הגלריה הינו כ-2/5 מסך השטח הכולל של הנכס ו-3/5 בלבד מהשטח שימשו את סלון היופי. מה גם, שלאחר עזיבת הנתבעות וסגירת סלון היופי - כל הנכס שימש את החנות של האמא של התובעת - והיא "נהנתה" מהשבחת הנכס ומהשיפוץ שבוצע. מכאן, שמצאתי לדחות את דרישת התובעת לתשלום מצד הנתבעות לגבי הסכומים הנטענים הכרוכים בשיפוץ (שלא הוכחו ברובם ממילא). שנית, מצאתי אף לדחות את הטענה לפיה הנתבעות "העלימו" הכנסות מהתובעת. אזכיר כי מוסכם שהן היו אמורות לשלם לה 40% מההכנסות החודשיות - וטענתה של התובעת היא כי כל אחת מהן היתה אמורה להעביר לה כ-4,000 ₪ כל חודש, אך העבירה סכומים נמוכים בהרבה (כ-3,600 ₪ בסך הכל מצד ויקטוריה וכ-3,400 בסך הכל מצד אולגה - כלומר ממוצע של כ-3,500 ₪ לגבי ארבעת חודשי ההתקשרות = 875 ₪ לכל חודש בממוצע מטעם כל אחת מהנתבעות, במקום 4,000 ₪). טענותיה של התובעת בהקשר זה אף הן לא הוכחו ולא מצאתי כי יש ראיות לכך שהנתבעות הסתירו ממנה את ספרי הקבלות או כי הן קיבלו סכומים שעליהן "לא דיווחו" לתובעת. בוודאי ובוודאי שאין כל ראיה לכך שכל אחת מהן היתה אמורה (או יכולה) לשלם לתובעת 4,000 ₪ כל חודש - וראו כי המשמעות הינה שכל אחת מהן היתה מקבלת מהלקוחות 10,000 ₪ (נטו) - ואז 6,000 ₪ היו נשארים ביד כל אחת מהנתבעות (60%) ו-4,000 ₪ מועברים לתובעת (40%). הטענה אינה מסתברת ולא הוכחה, ומכאן, שיש אף לדחות את הטענה לגבי רווחים ש"הועלמו" ובוודאי שיש לדחות את הטענה לגבי רווח צפוי בסך של 4,000 ₪ לגבי כל אחת מהנתבעות. עם זאת, לשיטתי יש לפסוק לטובת התובעת פיצוי חלקי מתון בשל אובדן הרווחים בסמוך לעזיבת שתי הנתבעות, בשל שהוכח ששתיהן עזבו באותו היום, לא הציגו מחליפות ולו לתקופה קצרה, פתחו עסק מתחרה בבניין הסמוך ומשרתות שם חלק מהלקוחות שהיו בעבר בעסק. יש לראות כי שתי הנתבעות מודות שהן היו אמורות למצוא לעצמן מחליפה ככל שההודעה המוקדמת הינה בת שבועיים בלבד - אלא שהאחת טענה כי הן פרסמו מודעה וכל מי שהתקשר התבשר על ידי התובעת ש"זה אינו רלבנטי", בעוד שהשניה הפנתה לעובדת נוספת שהגיעה לעסק וטענה שהיא היתה המחליפה שלה. טענות אלו של שתי הנתבעות - לגבי המאמצים שעשו למצוא לעצמן מחליפות לא הוכחו ולא שוכנעתי בכנות מאמציהן. אמנם התניה לפיה יכולת העזיבה מותנית במציאת מחליפה הינה תניה בלתי הגיונית ולא סבירה - ולא יעלה על הדעת שאי אפשר היה לעזוב את העסק ללא מחליפה, לעולם ועד, ויחד עם זאת, ההגיון שמאחורי התניה ברור ודי היה אם הייתי משתכנעת שנעשו נסיונות כנים למצוא מחליפות ולא להותיר את העסק ללא עובדות, כאשר שתי הנתבעות מחליטות לעזוב יחדיו באותו היום. קל וחומר שעה ששתיהן עברו יחדיו לעבוד בעסק מתחרה סמוך וחלק מהלקוחות עברו איתן. למצב שכזה מתייחסים החוזים, וקובעים כי יהא על הנתבעת שעזבה ולקחה איתה לקוחות - לשלם לתובעת פיצוי ששווה לסך ההכנסות שהיו מאותו לקוח במהלך התקופה של ההתקשרות. לא הוכח בדיוק אילו לקוחות עברו לעסק החדש שם עובדות שתי הנתבעות ולא הוכח בדיוק מה היו ההכנסות מהלקוחות הללו מתוך מכלול ההכנסות של הנתבעות באותם ארבעה חודשים בהן התנהלה ההתקשרות בין הצדדים. לכן, לשיטתי, יש לחייב את כל אחת משתי הנתבעות לשלם לתובעת פיצוי מתון בסך 1,200 ₪ בשל כל האמור מעלה. לגבי הדרישה לקבל פיצוי בגין דמי השכירות ששילמה התובעת לבעל הנכס בחודשים יולי ואוגוסט - הדרישה נדחית ברובה, היות והתובעת לא הוכיחה מתי החל לפעול בנכס העסק של אמא שלה וכמה זמן עמד הנכס "ריק" ללא כל פעילות. לאור עמדתי לגבי אי הוכחת מאמצי מציאת המחליפות - אני סבורה כי סביר לחייב את שתי הנתבעות לשאת בהשתתפות חלקית לגבי דמי השכירות לגבי שבועיים מתוך החודשיים הנטענים - כלומר, בסך של 1,000 ₪ לגבי שתיהן יחדיו, והמשמעות הינה שיש לחייב כל אחת בסך של 500 ₪. אשר על כן, הדרישה הכספית בסך למעלה מ-70,000 ₪ נדחית ברובה, ועל כל אחת משתי הנתבעות לשלם לתובעת 1,200 ₪ + 500 ₪ = 1,700 ₪. כל אחת מהנתבעות תשלם את הסכום בתוך 30 יום, והמדובר בחיובים נפרדים. לגבי הוצאות המשפט - לאור הפער בין סכום התביעה לבין סכום פסק הדין, אני בספק אם יש מקום לשלם לתובעת הוצאות משפט, ובוודאי שאין מקום להורות על השבת האגרה ששולמה ביחס לסכום התביעה כאמור. אני קובעת כי על כל אחת מהנתבעות להוסיף ולשלם לתובעת 300 ₪ נוספים בגין הוצאות משפט (כולל מע"מ), כך שהחיוב הכולל הינו 2,000 ₪ מצד כל אחת משתי הנתבעות. הסכום ישולם תוך 60 יום מהיום. אירועים (תביעות)חוזה