הפרת חוזה למתן הלוואה אשר לטענת התובע, נכרת במהלך שיחת טלפונית שהתקיימה ביום 19.9.11. 1. לטענת התובע, באותה שיחה טלפונית הודיע לו נציג הבנק כי בקשתו לקבלת "אשראי ברגע" מאפשרת להזרים לחשבונו הלוואה בסך של 71,200 ₪ (להלן: "ההלוואה הגדולה") כאשר תנאי ההלוואה פורטו במהלך השיחה בין הצדדים. במהלך השיחה הבנקאי ציין בפניו כי יתרת החשבון בבנק עודכנה עוד במהלך השיחה, וזאת בסכום ההלוואה הגדולה. כפי שציין התובע בפני הבנקאי באותה השיחה, ההלוואה נדרשה לו על מנת לסלק חוב של עסק שהתובע נטל על עצמו את האחריות לסילוקו, וסכום ההלוואה אמור היה לשמש, יחד עם כספים אחרים, לסילוק חוב שעמד על 270,000 ₪ בתשלום במזומן ב- 200,000 ₪ כך שהתובע יזכה התובע להנחה בשיעור של 70,000 מבעל החוב כנגד הסילוק במזומן. 2. כפי שפרט התובע בתצהירו, והדבר נתמך בתצהיר מר פואד ג'בארה, שהוא הבעלים של עסק סיטונאי למכירת ירקות ופירות המנוהל תחת השם "ג.ע.פ. גדע 2006 בע"מ" (להלן: "ג'בארה") מדובר בחוב שצבר דודו של התובע, מר סאמי אבו מוח, במהלך ניהול עסקים עם ג'בארה עד לחודש 3/11, כאשר עסקו של הדוד, לשיווק ירקות ופירות נוהל באמצעות חברת "קמר יבולים בע"מ" (להלן: "קמר"). התובע מוסיף וטוען כי במהלך שנת 2011 העביר הדוד את העסק לבעלותו, וזאת כנגד התחייבות של התובע לפרוע את מלוא חובות הדוד, לרבות החוב לג'בארה. בהתאם לגרסת התובע, החוב עמד בחודש 9/11 על סך של כ- 270,000 ₪, כפי שהדבר הוצג לו על ידי מר ג'בארה, והלה הסכים לסילוק החוב בתשלום במזומן בסך של כ- 200,000 ₪ דהיינו, במתן הנחה של 70,000 ₪ כנגד פרעון מיידי של החוב (להלן: "ההסדר"). 3. על סמך אותה הסכמה ולצורך ביצוע ההסדר, פנה התובע לבנק על מנת לקבל את ההלוואה כאשר מתמליל השיחה (נספח א' לנ/2), עולה כי התובע היה מעונין ללוות סך של 100,000 ₪, אולם הבנקאי ציין בפניו כי קיימת אפשרות לקבל 71,200 ₪ במסגרת "אשראי ברגע", ואילו לגבי היתרה, ניתן להגיש בקשה לסניף, אשר יבחן אותה וימסור את תשובתו לתובע, למחרת היום. התובע ממשיך ומציין כי למחרת היום, כאשר ביקש למשוך את הכסף, שלהבנתו אושר לו כהלוואה הגדולה, התברר לו כי סכום זה אינו קיים עוד בחשבונו, וכי הבנק ביטל את הזיכוי שנעשה יום קודם במהלך השיחה הטלפונית. כמו כן הודע לתובע כי הסניף אינו מאשר את ההלוואה הנוספת על סך 28,800 ₪ (להלן: "ההלוואה הנוספת"). 4. בעקבות גילוי זה, ניהל התובע עוד שתי שיחות עם נציגי הבנק כאשר בשיחה מיום 22.9.12, לאחר שפירט בפני נציגת הבנק את השתלשלות העניינים ואת העובדה שכספי ההלוואה הגדולה הוזרמו לחשבונו מיד במהלך השיחה מיום 19.9.11, ולאחר שנציגת הבנק בדקה את הענין, היא הסבירה לו כי אכן ההלוואה הוזרמה לחשבון אולם מדובר בתנועה שהיא לא סופית, וככל הנראה בהמשך לא התקבל אישור סופי מהסניף ולכן הזיכוי בוטל. בהמשך אותה שיחה ציינה הנציגה בפניו כי הלוואה טלפונית נחשבת סופית רק לאחר שמבוצע "עיבוד נתונים לילי". 5. בכתב ההגנה של הנתבע הוכחש כי בשיחה הטלפונית מיום 19.9.11 נוצר הסכם בין הצדדים ונטען, כפי שנטען לאורך כל ההליך, כי לתובע נמסר באותה שיחה רק שיש לו זכאות עקרונית להלוואה הגדולה אולם, זאת בכפוף לתנאים הכלולים במסמכי פתיחת החשבון ולאישור סופי. לטענת הנתבע, העובדה שהבנקאי אמר באותה שיחה כי הוא מבצע בקשת אשראי, צריכה היתה ללמד את התובע כי עד שלא אושרה בקשתו לאשראי, מדובר בזיכוי על תנאי ולא זיכוי סופי. 6. אציין כבר עתה ובפתח הדיון בטענות הצדדים, כדי לפשט את הדיון, כי בסופו של יום, במהלך הסיכומים, חזר ב"כ הנתבע על טענה זו בשפה רפה. אוסיף עוד כי ראוי היה לטעמי, שהנתבע היה, בשלב מוקדם יותר ולאחר עיון בתמלילים, ממקד את ניהול ההליך אך ורק בשאלת הנזק והקשר הסיבתי, כפי שעשה בדיעבד, דבר שהיה יכול לחסוך בזמן חקירה של נציגי הבנק. לטעמי, עיון בתמלילים מעלה בבירור כי הבנת התובע שבמהלך אותה שיחה אושרה לו ההלוואה הגדולה, מעוגנת היטב בדברים שמסר לו הבנקאי, ואני סבורה שכל אדם סביר שאינו בנקאי במקצועו, ואינו מכיר את רזי "המוצרים" שמשווק הבנק, יכול היה להבין את השיחה רק בצורה כזו. עיון במלוא התמליל מעלה שהבנקאי עשה אבחנה ברורה בין ההלוואה הגדולה לבין ההלוואה הנוספת, במובן זה שמדבריו השתמע באופן ברור שההלוואה הגדולה, שניתנה במסגרת מוצר שנקרא "אשראי ברגע", הינה הלוואה מאושרת במועד השיחה הטלפונית, ועל בסיס אישור זה, אף הוזרם הכסף לחשבון. הבנקאי לא סייג, בשום שלב של השיחה, את האישור להלוואה הגדולה או את הזרמת הכסף לחשבון בסייג כלשהו, ולא ציין בפני התובע את שמציין כעת הנתבע, כי גם הלוואה כזו, כפופה לאישור הסניף. 7. טענת ב"כ הנתבע כי יש לראות בשיחה, שיחה שיווקית גרידא שבאמצעותה מנסה הבנק להרחיב את עסקיו ולהנגיש את האפשרות לקבלת הלוואות מבלי לחייב את הלקוחות להגיע לסניף הבנק ולחתום על ניירות, נדחית על ידי. גם אם נכון כי זוהי משמעות המוצר של "אשראי ברגע" מבחינת הבנק, הרי שהדבר אינו עולה מתמלול השיחה, ודבר זה, צריך היה להיות מצוין באופן ברור על ידי הבנקאי. יתרה מכך, האבחנה הברורה שעושה הבנקאי בשיחה בין ההלוואה הגדולה שמוזרמת בזמן השיחה לחשבון לבין ההלוואה הנוספת שבקשה לגביה הועברה על ידו לסניף, תוך שהוא מציין כי הלוואה נוספת זו כפופה לאישור הסניף, הביאה את התובע למסקנה ההגיונית היחידה, כי להבדיל מהבקשה להלוואה הנוספת שזקוקה לאישור הסניף, הרי שהלוואה הגדולה איננה זקוקה לאישור כזה. מקובלת עלי טענת הנתבע, הנתמכת באמור בתצהיר גב' מאיר (נ/3) כי בהתאם לנוהלי הבנק, כל הלוואה צריכה אישור של הסניף, אולם כאשר דבר זה לא נאמר לתובע על ידי הנציג בשיחה הטלפונית, לא ניתן לראות בתנאי זה כחלק מתנאי ההתקשרות בין הצדדים ביחס להלוואה הגדולה. אוסיף עוד כי צר לי שהמצהירה מטעם הבנק, גב' בלה מאיר, התעקשה בעדותה כי השיחה הטלפונית מיום 19.9.11, היתה שיחה תקינה וכי הבנקאי ניהל אותה כפי שנדרש ממנו. התעקשותה כי די בכך שהבנקאי ציין, בעת סיכום פרטי ההלוואה הגדולה (בתחתית עמ' 4 לתמלול) כי הוא מבצע "בקשת אשראי" כדי לצאת חובת הבנק כלפי הלקוח והבהרה כי מדובר בבקשה בלבד, איננה נראית לי כעמדה ענייינית, אלא ככזו שבאה לנסות ולמנוע חיוב של הנתבע כלפי התובע. כפי שציינתי לעיל, עיון בתמליל בכללותו מצביע על כך שהבנקאי חדל (מתוך טעות או במכוון) מלהעמיד את התובע על כך שהזיכוי בחשבונו אינו סופי, ובכך יצר מצג שהוביל את התובע להבין כי בין הצדדים נכרת הסכם הלוואה, ביחס להלוואה הגדולה. 8. לכשעצמי אינני בטוחה כי הקונסטרוקציה המשפטית במקרה זה, הינה דווקא הפרה של חוזה הלוואה שנכרת בשיחה הטלפונית, כפי שבחר התובע לבסס את תביעתו, אלא סבורה אני כי המשבצת המשפטית המתאימה יותר הינה דווקא יצירת מצג שווא רשלני מצד הנתבע באותה שיחת טלפון. כך או כך, ולמרות קביעתי כי הבנק אכן יצר בפני התובע מצג לפיו הלוואה על סך 71,200 ₪ אושרה לו, אין בכך די כדי להביא לחיוב הנתבע במקרה שבפני, וזאת מהסיבה שהתובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו, להוכחת הנזק הנטען והקשר הסיבתי בינו לבין אותה הפרת חוזה/מצג שווא רשלני. אי הוכחת הנזק 9. הנזק הנטען כטענת התובע, הינו הפסד אותה הנחה בסך 70,000 ₪ אשר בהיעדר ההלוואה מהבנק, לא יכול היה עוד לקבלה מג'בארה ולפיכך, נאלץ, בסופו של יום, לפרוע את מלוא החוב אשר בכרטסת העסק של ג'בארה, עמד על סך של 294,812 ₪ נכון לסוף חודש 4/11. בהתאם לרישום בכרטסת, שצורפה לתצהירו של מר ג'בארה (ת/1) חוב זה נפרע בתשלומים כאשר לאורך רוב התקופה, מחודש 11/11 ועד לחודש 9/12, מבוצעים תשלומים בסכומים קטנים יחסית (רובם מבוצעים בשיקים), בחודש 12/11 בוצע תשלום גדול יחסית של 50,000 ₪ מזומן וכ- 10,000 ₪ בשיק, בחודש 2/12 בוצע תשלום גדול יחסית בשיק על סך 38,000 ₪, ואילו יתרת החוב בסך של כ- 130,000 ₪ סולקה במהלך חודש 9/12 מועד בו נמסרו למר ג'בארה, כפי שעולה מהכרטסת, שלושה שיקים עתידיים וכן בוצע תשלום במזומן בסך של כ- 95,000 ₪. 10. בהתאם לעדויות שנשמעו בפני, אין מחלוקת כי התשלומים בחודש 9/12 בוצעו על ידי התובע רק לאחר שמר ג'בארה הציב את ביצוע סילוק החוב במלואו, כתנאי לחתימתו על תצהיר שהתובע ביקש לקבלו על מנת לתמוך בתביעתו. דהיינו שבאותו המועד, הבין התובע כי ללא פרעון החוב לא יוכל כלל להוכיח קיומו של נזק, שכן עד לאותו המועד לא פרע אלא חלק קטן מהחוב. מר ג'בארה בתצהירו ת/1, מציין כי מספר ימים לאחר שהושג ההסדר בין הצדדים הודיע לו התובע כי הבנק שהסכים לתת לו הלוואה לצורך ביצוע ההסדר, חזר בו, ולפיכך אין לתובע אפשרות לגייס את הסכום "במועד שנקבע לכך" ומשכך, ביטל ג'בארה את הסכמתו להסדר ועמד על פרעון החוב במלואו. דברים זהים צוינו גם בתצהירו של התובע ת/3. אלא שבמהלך חקירת התובע ומר ג'בארה, התברר כי גרסתם זו אינה עומדת במבחן, ממספר סיבות. 11. הסיבה הראשונה נעוצה בכך ששני העדים לא יכלו לציין מהו אותו מועד שנקבע לביצוע התשלום לסילוק החוב אשר על בסיסו הושג ההסדר. בעוד שמר ג'בארה ציין בעדותו כי היה מוכן להמתין כחודשיים-שלושה לביצוע התשלום במזומן וכנגד זאת להעמיד את ההנחה (אם כי לא יכול היה לציין המועד שבו הושג אותו הסדר), הרי שהתובע טען כי לא סוכם כלל מועד, והוא הבין שבאם אינו יכול לארגן את הכסף בתוך מספר ימים, מר ג'בארה לא יסכים עוד לתת את ההנחה, גם באם יביא את הכסף במועד מאוחר יותר. אין לראות בסתירה זו סתירה שולית שכן, ענין המועד בו חזר ג'בארה מההסדר, הינו מהותי לניהול הליך זה. יש לציין שהתביעה הוגשה לבית המשפט מעט יותר מחודשיים לאחר המועד שבו ידע התובע בוודאות כי לא יקבל את ההלוואה מהנתבע. כבר אז, במועד הגשת התביעה, טען התובע כי לא יכול היה עוד לקבל את ההנחה ממר ג'בארה. לעומת זאת, על פי עדותו של מר ג'בארה יתכן ובאם היה התובע מביא לו סך של 200,000 ₪, גם במועד הגשת התביעה או מעט לאחר מכן, עדיין היה מסכים לתת את ההנחה, ומשכך, לא היה נגרם לתובע הנזק הנטען. 12. הסיבה השניה, הינה שבעוד שבישיבת קדם המשפט ביום 9.1.13 הצהיר התובע, לאחר שהוזהר כדין, כי ברשותו קבלות על מלוא התשלומים שביצע למר ג'בארה, הרי שלאחר שניתנה הוראה לתובע להציג את מלוא האסמכתאות המעידות על ביצוע מלוא התשלומים המפורטים בכרטסת, הוגש תצהיר גילוי מסמכים משלים מטעם התובע ובו צוין כי הקבלות שברשותו, הינם הזיכויים המופיעים בכרטסת של ג'בארה. ברור לכל, ולא צריך להיות אפילו בעל עסק לשם כך, כי כרטסת של עסק אחר איננה בגדר "קבלה". הסברו של התובע במהלך עדותו כי לא נדרשה לו קבלה שכן, הוא הסתפק ברישום בכרטסת של מר ג'בארה המעיד על כך שהתשלומים אכן בוצעו בפועל, הינו הסבר שאינו מתקבל על דעתי משתי סיבות. הראשונה והעיקרית הינה זו הברורה על פניה, כפי שציינתי בהחלטה מיום 16.5.13, כי אמירתו של התובע בתצהיר המשלים, עומדת בסתירה ברורה לדבריו במהלך עדותו במסגרת קדם המשפט. האמירה הספונטנית מפיו כי "יש לי קבלות על מלוא התשלומים שביצעתי. אני יכול לצרף קבלות אלו" (פרוטוקול מיום 9.1.13 עמ' 1 שורה 18) איננה יכולה לעלות בקנה אחד עם האמירה המתוקנת לפיה הכרטסת היא הקבלות. הרי המשמעות של המונח "קבלה" הינה ידועה לכל ואין אדם עושה מציין כי בידיו "קבלות" כאשר כוונתו לרישום בכרטסת (אשר לכל היותר יכול לשמש כ"תחליף לקבלה"). המסקנה היחידה משינוי גרסתו של התובע הינה כי מעולם לא היו בידו קבלות, ולפיכך אמירתו במהלך קדם המשפט הינה אמירה לא אמיתית. הסיבה השניה לכך שהסברו של התובע אינו מתקבל על דעתי הינה שבעוד שהתרשמתי מהתובע כי על אף גילו הצעיר הינו מפולפל למדי ומנהל עסק בהיקפים ניכרים, הרי שהסברו כי לא נדרש לקבלה מאחר ואינו רושם את התשלומים שהוא מבצע למר ג'בארה על חשבון החוב, כהוצאה בעסקו, נראה בלתי סביר בעליל. לא נראה לי כלל וכלל שהתובע יסכים לקחת לבעלותו עסק, ליטול על עצמו את התחייבויות אותו העסק (שנוצרו קודם לתחילת ניהול העסק על ידו) ומנגד, לא להזדכות על התשלומים שהוא מבצע לסילוק אותו חוב, בניהול החשבונות של העסק. אמנם יתכן, כפי שהסביר התובע רק בעדותו, כי את העסק הוא מנהל כיום על שמו כעוסק מורשה ולא על שם קמר, אולם עדיין אין בכך הסבר משכנע הכיצד מוותר התובע על האפשרות להזדכות על אותם תשלומים בעסקו. 13. הטענה, שהועלתה לראשונה רק במהלך שמיעת עדותו של התובע, לפיה הוא מנהל כרטסת נפרדת לעסק (בנוסף לזו שהוצגה) מהמועד שבו נטל אותו לניהולו, ואינו כולל בכרטסת זו את התשלומים שהוא מבצע עבור חוב העבר למר ג'בארה, מעבר לכך שהיא טענה כבושה, הרי שהיא גם לא עוגנה במסמך כלשהו (שכן התובע לא טרח להציג את כרטסת הנהלת החשבונות הנוספת שהוא טען כי הוא מנהל), ובעיקר היא עומדת בניגוד ברור לאמור בתצהירו של מר ג'בארה ת/2. מעדותו של התובע עולה, לכאורה, כי התובע מתנהל אל מול מר ג'בארה בשתי כרטסות: האחת, בגין חוב העבר של קמר, והאחרת בגין העסק שהוא מנהל מאז חודש 3/11 תחת עוסק מורשה על שמו. לעומת זאת, במסגרת הליכי הגילוי שניהלו הצדדים לאחר ישיבת קדם המשפט (הליכים שלצערי נוהלו באופן שב"כ הצדדים משתלחים האחד בשני בצורה החורגת מיחסים מקצועיים, לטעמי), הוגש תצהיר נוסף של מר ג'בארה (ת/2), אשר בו צוין, כדרישת הנתבע, כי "הכרטסת שצורפה לתצהירי מטעם התובע הינה מלוא הכרטסת שנוהלה בין התובע לעסק שלי". אין ספק כי מדובר בדברים ברורים העומדים בסתירה לטענתו המפתיעה של התובע כי הוא מנהל כרטסת נפרדת לעסקו השוטף, נוספת על זו שצורפה לתצהירים. נסיון התובע להסביר סתירה זו בכך שג'בארה התיחס רק לכרטסת לענין החוב, כי זו הכרטסת הרלבנטית להליך זה, הינו הסבר סרק שדינו להידחות. 14. בצדק טען ב"כ הנתבע כי לאחר שמיעת עדויות התובע ומר ג'בארה, נותרו תהיות של ממש באשר לאופן ההתחשבנות ביניהם והאם הכרטסת שהוצגה אכן משקפת את מלוא ההתחשבנות או שמא היא נערכה כפי שנערכה, לצורך המשפט בלבד. התובע לא הצליח בעדותו להפיג את הרושם, כי הוא "מגלה טפח ומכסה טפחיים" ומעדותו עולה בבירור שהכרטסת שהוצגה איננה משקפת את מלוא ההתחשבנויות בינו לבין גב'ארה, ומשכך, אין באפשרות התובע להוכיח את הנזק הנטען. בהעדר אפשרות לקבוע, באופן ברור, כי התובע אכן סילק את מלוא חוב העבר, וכי אין בינו לבין ג'בארה, התחשבנות אחרת במסגרתה יתכן והתובע "השיב לעצמו" חלק מהסכום ששולם בהתאם לכרטסת, אין אפשרות לקבל את גירסת התובע לענין זה. אוסיף עוד כי העובדה שהתובע לא הצליח להסביר מדוע החוב לא סולק על ידו במשך תקופה של כ-10 חודשים (ממועד הגשת התביעה ועד לחודש 9/12), וזאת כאשר לטענתו בעדותו כי אין לו בעיה להביא מהעסק סכום של 140,000 ₪ (עמ' 8 שורה 3), וכאשר סכום כזה, לו היה משולם כבר בחודש 2/12 היה מביא לסילוק החוב, מוסיפה לתהיות באשר למניע לסלק את יתרת החוב רק בחודש 9/12 לצורך קבלת תצהירו של ג'בארה (לאחר שהתברר לתובע כי ללא סילוק כזה לא יוכל לבסס טענתו דבר קיומו של הנזק הנטען). שאלת הקשר הסיבתי 15. אוסיף כי גם באם הייתי מקבלת את טענת התובע באשר לקיומו של הנזק, דהיינו העדר אפשרות לקיים את ההסדר לסילוק חוב העבר בהנחה של 70,000 ₪ בחלוף חודשיים ממועד השגת אותו הסדר נטען עם ג'בארה, הרי שאינני סבורה שהתובע הצליח להוכיח, אף לא במידה הנדרשת בהליך אזרחי, את הקשר הסיבתי בין הפרת חוזה ההלוואה על ידי הבנק לבין הפסד ההנחה, וזאת בשני מישורים: הראשון, מאחר ולא הוכח כי אי קבלת ההלוואה היתה הגורם שמנע מהתובע לגייס את הסך של 200,000 ₪ נכון לחודש 9/11, והשני, כי לא הוכח שאי קבלת ההלוואה היתה הגורם שמנע מהתובע לגייס את הסך הנ"ל בכל מועד מאוחר יותר, וכל עוד היה ג'בארה מוכן לקיים את ההסדר. כפי שטען בצדק ב"כ הנתבע, התובע לא הביא לעדות איזה מבני משפחתו, אשר נטען כי הסכימו להלוות לו את יתרת הסכום שהיה נדרש לו (אשר באם היתה מבוצע ההלוואה הגדולה היה עומד על סך של כ-60,000 ₪), ואף לא הוכיח כי עשה דבר מה על מנת ולנסות לגייס את הסכום המלא (בהעדר הלוואה מהבנק) בדרך אחרת כלשהי. הסתמכות התובע על קיום ההלוואה מהבנק היתה קצרה ביותר, לכל היותר, יממה. דהיינו שכבר למחרת השיחה הטלפונית מיום 19.9.11 ידע התובע שלא יוכל לקבל את ההלוואה הגדולה, וגם לא את ההלוואה הנוספת. התובע לא יכול היה לפרט בעדותו מה עשה על מנת לנסות ולגייס את הסכום הנדרש לו (פחות מ-140,000 ₪ לאור העובדה כי בחשבון העו"ש היה ברשותו סך של למעלה מ-60,000 ₪ וכן היה ברשותו פקדון נוסף, אשר את סכומו לא יכול היה לציין - עמ' 7 שורות 12-14). התובע אישר כי לא פנה לגורם אחר כלשהו (בנק אחר) או לבני משפחתו, וזאת לדבריו מאחר ולא היה לו זמן ללכת לבנק אחר, ואילו מבני משפחתו הוא ידע שלא יוכל להביא סכום כה גבוה, על אף שחזר וציין בעדותו, כי למשפחתו לא חסר כסף. 16. אני סבורה כי ההסבר האמיתי להתנהלות זו של התובע, הינו כי בשלב זה (כאשר כאמור עוד היתה אפשרות לקיים את ההסדר אף לגירסתו של ג'בארה), החליט התובע כי הוא מעדיף לתבוע את הבנק בגין הפרת חוזה ההלוואה, ולא למצות את האפשרויות לגייס את יתרת הסכום לו הוא נדרש ממקורות אחרים. הסבר לכך ניתן למצוא גם בכך שכל מאמץ לגיוס הכסף, היה כרוך בקבלת הלוואה שצריך להחזיר, והחזר כל הלוואה (למעט אולי הלוואה מבני משפחה) כרוך בתשלום ריבית, דבר שבוודאי עדיף לתובע, הרבה פחות, מאשר קבלת פיצוי על מלוא נזקו מהנתבע! אמנם נכון כי הנתבע בכתב ההגנה לא טען טענה מפורשת כי יש להתחשב בעלות ההלוואה שנחסכה לתובע, אולם הוא בהחלט העלה טענה בדבר העדר /ניתוק קשר סיבתי אפשרי בין הפרת חוזה ההלוואה הנטען לבין הנזק הנטען, ולצורך ביסוס טענה זו הוא מפנה לעובדה כי ברור שהתובע מעדיף לקבל פיצוי מאשר לגייס את הכספים הנדרשים מכל מקור אחר. 17. לאור כל האמור לעיל אני סבורה שגם באם הייתי מוצאת שהתובע הוכיח קשר סיבתי עובדתי בין הפרת חוזה ההלוואה לבין אי קבלת ההנחה מג'בארה, עדיין אין בכך לעמוד בחובתו להוכיח קיומו של קשר סיבתי משפטי, בבחינת שהפרת חוזה ההלוואה, למחרת אישורה, הוא הגורם שהביא לאובדן ההנחה. אני סבורה כי לאור האמור לעיל, התנהלות התובע, אשר בחר שלא לעשות כל מאמץ לגיוס הכספים הנדרשים על מנת לקבל את ההנחה (אשר ככל הנראה המניע מאחוריה הינה ניהול ההליך המשפטי), היא היתה הגורם העיקרי לאובדן ההנחה, ויש בהתנהלות זו כדי לנתק את הקשר הסיבתי שבין הפרת החוזה לבין אובדן ההנחה. 18. אוסיף, מעבר לצורך, כי גם באם הייתי מקבלת את התביעה, היה מקום להתחשב בעלות ההלוואה בעת חישוב הנזק שנגרם לתובע מהפרת חוזה ההלוואה, שכן עלות הריבית "נחסכה" ממנו. אמנם אין טענה מפורשת לכך בכתב ההגנה, אולם מדובר בשאלת גובה הנזק, שאלה שהיא תמיד שנויה במחלוקת אף מבלי שהדבר יטען בכתבי הטענות, ומשכך, לא היתה מניעה לקחת סוגיה זו בחשבון, לו היה התובע מבסס את שאלת הנזק והקשר הסיבתי בינו לבין הפרת חוזה ההלוואה. לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות. על אף הדחייה, הרי משקבעתי, בניגוד לעמדת הנתבע לאורך ההליך, כי נכרת הסכם הלוואה בין הצדדים בשיחה הטלפונית או לכל הפחות נוצר מצג שווא לגבי כריתת הסכם כזה, אינני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבע בהליך, מעבר לסך של 2,000 ₪ אשר נקבע בהחלטתי מיום 27.3.13, ואשר ישולם לנתבע, באמצעות ב"כ, בתוך 30 יום. מעבר לכך, כל צד יישא בהוצאותיו. הפרת חוזהחוזהטלפוןהלוואה