טענה להפרת הסכם לתשלום שכר טרחת עורך דין לפי שעות לקוח שוכר שירותי עורך דין לשם ייצוגו מול נושה במשא ומתן להסדר לפירעון חוב וביטול הליכי מימוש משכנתא. מוסכם מראש כי שכר הטרחה יחושב לפי שעות העבודה אשר ישקיע עורך הדין ובצירוף "בונוס" המחושב לפי ההפחתה בחוב לעומת החוב בתיק ההוצל"פ. במשך למעלה משנה מנוהל משא ומתן אך ללא הצלחה, ובינתיים נמשכים הליכי מימוש המשכנתא. לאחר כשנה מחליט הלקוח להחליף את הייצוג ולהעביר את הייצוג לעורך דין אחר, אך בלא מתן הודעה על כך לעורך הדין הראשון. כחדש לאחר מכן, כשהלקוח מיוצג בידי עורך הדין השני, נכרת הסכם פשרה מול הנושה ובמסגרתו גם הפחתת החוב. האם במצב זה זכאי עורך הדין הראשון ל"בונוס" בגין הפחתת החוב? זו, בתמצית, השאלה העיקרית העומדת להכרעה בתביעה זו. העובדות התובע הינו עורך דין במקצועו. הנתבעת 1, אלן חברה לאירועים בע"מ (להלן: "החברה"), הינה חברה פרטית אשר במועדים הרלוונטיים לתביעה זו (2009 - 2011) עסקה בהפעלת גן אירועים. הנתבעים 2 - 6 (וכן נתבע נוסף, אהרון קפלן) היו בעלי המניות והמנהלים של הנתבעת 1. במהלך 2009 נקלעה החברה לקשיים וצברה חוב גדול כלפי בנק הפועלים בע"מ (להלן: "הבנק"). כבטוחה לחובותיה לבנק, רשמה החברה לטובת הבנק משכנתא (להלן: "המשכנתא") על אולם השמחות שהפעילה (להלן: "האולם") וכן העמידה החברה לטובת הבנק בטחונות נוספים שבהם ערבויות אישיות של נתבעים 2 - 4. נוכח החובות לבנק, הגיש הבנק ללשכת ההוצל"פ ביום 9.9.09 בקשה למימוש המשכנתא. באזהרה על הגשת הבקשה, נטען כי היקף חוב החברה לבנק עומד על 4,913,578 ₪. כארבעה חדשים לאחר שהחלו ההליכים למימוש המשכנתא, בינואר 2010, פנו הנתבעים לתובע בכדי שייצגם במגעים מול הבנק בשאיפה להסדר לסילוק חובות החברה לבנק. בעקבות פגישה במשרדו של התובע, הוכן ביום 27.1.10 הסכם שכר טרחה להסדרת שכר התובע עבור ייצוג הנתבעים בהליך למימוש המשכנתא ובמשא ומתן מול הבנק (להלן: "הסכם השכ"ט"). בהסכם השכ"ט נקבע כי שכרו של התובע ישולם אחת לחדש לפי כמות השעות שישוקעו ובתעריף של 220$ לשעה עבור כל שעה של התובע, ובנוסף גם נקבע שישולם לתובע "בונוס" (להלן: "הבונוס") כדלהלן: כתמריץ בונוס מוסכם כי כל הפחתה מסכום החוב הפסוק בתיק ההוצל"פ הנ"ל [כפי שיהיה מעודכן בעת הסדר - ככל שיושג] תזכה את משרד עורך דין בסך של 10% (בתוספת מע"מ) מהסכום שהופחת וזאת בנוסף לשכה"ט המגיע כאמור בסעיפים 1 ו- 2 לעיל. השלמת חתימת הנתבעים על הסכם השכ"ט התעכבה במשך כחדשיים ואהרון קפלן חתם על הסכם השכ"ט רק ביום 24.3.10. ביום 9.2.10 הגיש התובע בשם החברה בקשה לעיכוב הליכי מימוש המשכנתא, אולם הניסיון לא צלח וביום 13.3.10 מונה עורך דין גיל הירשמן, ב"כ הבנק, ככונס נכסים (להלן: "הכונס") למימוש המשכנתא. בתחילת אפריל 2010 יצר התובע קשר עם הכונס ותואמה פגישה בניסיון להגיע להסדר מול הבנק, אך פגישות שהתקיימו בסמוך לכך לא הביאו להסדר. בסמוך לכך אף הסתבר שלאולם אין ביטוח והכונס דרש מהנתבעים להסדיר את הביטוח. בתיאום עם הנתבעים, בעיקר עם הנתבע 5, אלון גלעדי (להלן: "אלון"), הציע התובע לבנק במכתב מיום 12.5.10 תשלום סך של 3,800,000 ₪ לסילוק החוב לבנק. ההצעה נדחתה בידי הבנק ולגורל דומה זכתה הצעה לתשלום כולל של 4,000,000 ₪. ביום 11.6.10 נמסרה לכונס חוות דעת שמאי שלפיה שווי האולם מגיע לסך של 6,500,000 ₪ (ול- 20% פחות מכך במימוש כפוי). ניסיונות נוספים שנעשו להציע לבנק סכומים נוספים, כולל הצעת סך של 4,400,000 ₪ באוקטובר 2010, לא צלחו. הצעות הנתבעים נדחו בידי הבנק ובמהלך ינואר 2011 פרסם הכונס באמצעי התקשורת הזמנה לציבור לקבלת הצעות לרכישת האולם. משנודע הדבר לנתבעים הוצע על ידם לבנק לסלק החוב תמורת 4,700,000 ₪ אך בשלב זה הודיע הבנק שהוא מבקש להמשיך בהליך ההתמחרות למכירת האולם. בעקבות פרסום ההזמנה לציבור לרכישת האולם, נתקבלו מספר הצעות שהגבוהה בהן עמדה על סך של 5,000,000 ₪, והכונס הזמין את המציעים להליך התמחרות שיתקיים ביום 3.3.11 במשרדו. להתמחרות התייצבו 2 מציעים וכן גם הגיעו התובע וחלק מהנתבעים. במהלך ההתמחרות הציע אחד המציעים לשלם לבנק סך של 5,200,000 ₪ עבור האולם, הצעה שהייתה הגבוהה ביותר. ביום 6.3.11 פנה התובע לכונס בבקשה ליתן לנתבעים שהות של מספר ימים להציע הצעה מצדם להסדר החוב נוכח הסכום שהוצע בהתמחרות. לאחר מכתב זה לא היה עוד קשר בין התובע לנתבעים בקשר עם המגעים מול הבנק. בסמוך לאותה ההתמחרות, פנו הנתבעים 3 ו- 4 לעורך דין אחר, עורך דין דוד רום (להלן: "עורך דין רום") בבקשה שייטול על עצמו את ייצוג הנתבעים מול הבנק. עורך דין רום פנה לכונס, נפגש עימו ביום 7.3.11, ובמכתב מיום 9.3.11 הציע בשם הנתבעים 3 ו- 4 הסדר שלפיו ישולם לבנק סך של 5,200,000 ₪ בצירוף הוצאות הבנק ושכר טרחת הכונס. מספר ימים לאחר מכן "שופרה" ההצעה ב- 50,000 ₪ נוספים. הצעת הנתבעים נתקבלה על ידי הבנק, הנתבעים ערכו ביניהם הסכם להסדרת יחסיהם בגיוס הכספים לפירעון החוב לבנק, וביום 7.4.11 נכרת הסכם פשרה עם הבנק (להלן: "הסכם הפשרה") המסדיר את סילוק החוב לבנק. משנודע לתובע שנכרת הסכם הפשרה, פנה התובע לנתבעים ביום 14.4.11 ודרש שתשולם יתרת השכר בגין שירותיו, לרבות בגין רכיב "הבונוס" של שכר טרחתו, ובסך כולל של 106,497 ₪. בקשתו נענתה רק באופן חלקי ועל ידי אלון, שהעביר לתובע סך של 28,000 ₪, וסך נוסף של 22,000 ₪ לאחר הגשת תביעה זו. נוכח זאת, הוגשה התביעה. תמצית טענות הצדדים, ההליך והראיות התובע טוען שיש ולחייב את הנתבעים לשלם לו את מלוא שכר טרחתו על בסיס הסכם הפשרה. לפי גרסת התובע, יש לראות את כריתת הסכם הפשרה מול הבנק כאירוע שמזכה אותו בתשלום הבונוס כפי שנקבע בהסכם השכ"ט, ולפיו עורך התובע את תחשיביו. לפי תחשיבי התובע, הסכם הפשרה הביא לנתבעים חסכון של 1,071,049 ₪ ביחס לחוב הפסוק בתיק ההוצל"פ, שלכן עליהם לשלם לו "בונוס" בשיעור 10% מחסכון זה ובצירוף מע"מ, ובסך הכל 125,313 ₪. התובע מחשב אף חסכון בחיוב הנתבעים בתשלום שכר הכונס בהיקף של 182,700 ₪, וטוען שעליהם לשלם לו "בונוס" גם בגין חסכון זה, בסך של 21,376 ₪. לרכיבי "הבונוס" טוען התובע שיש להוסיף תשלום בגין שעות עבודתו שטרם שולמו, בסך של 33,594 ₪, כך שיתרת החוב הכוללת הסתכמה בסך של 180,643 ₪. כיוון שלאחר הגשת התביעה שילם אלון לתובע 50,000 ₪, עותר התובע לחיוב הנתבעים בתשלום יתרת שכרו בסך כולל של 130,643 ₪. הנתבעים טוענים שאין בסיס לתביעה. לטענת נתבעים, הסכם השכ"ט נכרת בהתבסס על מצגי התובע בדבר יכולתו להגיע להסדר מול הבנק בתקופה קצרה וביחס לחוב לבנק שעמד אותה עת על כ- 5,000,000 ₪. בפועל, טוענים הנתבעים, נכשל התובע, האריך במשא ומתן מול הבנק במשך כשנה כאשר החוב לבנק הולך ותופח, ונוכח מחדליו הועבר הטיפול בחוב לעורך דין רום. טוענים איפה הנתבעים כי בדין הפסיקו ההתקשרות עם התובע; כי הסכם הפשרה לא נכרת כלל בזכותו של התובע, שלכן אין לו כל זכות לתשלום "הבונוס"; כי בכל מקרה מראש הוסכם שרכיב "הבונוס" ישולם רק אם החוב לבנק יופחת מתחת ל- 5,000,000 ₪; וכי בין כך או בין כך היקף החיסכון שהושג ביחס לחוב לבנק עומד על סכום נמוך בהרבה מזה בו נוקב התובע. מאחר ולתובע שולם סך של 50,000 ₪, כולל עבור שעות העבודה להן טען, טוענים הנתבעים שנהגו עם התובע אף לפנים משורת הדין כך שלתביעתו אין בסיס. כתב התביעה המקורי הוגש ביום 29.11.11 על סך של 78,497 ₪. ביום 17.1.12 ניתן כנגד כלל הנתבעים פסק דין בהיעדר כתב הגנה, אולם הוגשה בקשה לביטול פסק הדין וזו התקבלה בהחלטה מיום 16.4.12. כיוון שהבקשה לביטול פסק הדין הוגשה מטעם הנתבעים המנויים בכותרת פסק דין זה, בוטל פסק הדין ביחס אליהם בלבד. הנתבע הנוסף, אהרון קפלן, לא עתר כלל לביטול פסק הדין וביחס אליו נותר פסק הדין על בסיס כתב התביעה המקורי. ביום 11.12.12 ניתן לתובע, לבקשתו, היתר לתיקון כתב התביעה ועל בסיס היתר זה הוגש כתב תביעה מתוקן ביום 16.12.12 וסכום התביעה הוגדל והועמד על 130,643 ₪. התובע תמך את גרסתו בתצהירו. הנתבעים תמכו את גרסתם בתצהירי נתבעים 2, 3 ו- 5 וכן גם בתצהירו של עורך דין רום. בדיון שהתקיים ביום 12.12.13 נחקרו המצהירים ובתום הדיון סכמו ב"כ הצדדים את טענותיהם בעל - פה. יצוין, כי במהלך הסיכומים חזר בו התובע מהרכיב המתייחס להפחתת שכר הכונס כחלק מהתביעה (עמ' 36; ש' 18 בפרוט') כך שהתייתר הצורך להכריע ברכיב זה של התביעה. דיון במוקד המחלוקת בין הצדדים עומדת השאלה אם זכאי התובע לתשלום הבונוס על בסיס הסכם הפשרה, אף שבעת שנכרת הסכם הפשרה ייצג את הנתבעים עורך דין רום. הכרעה במחלוקת זו מחייבת ראשית לכל הכרעה במחלוקת עובדתית שנתגלעה באשר לנסיבות העברת ייצוג הנתבעים לעורך דין רום. לפי גרסת הנתבעים, עוד לפני ההתמחרות מיום 3.3.11 העלו הנתבעים בפני התובע טענות והשגות על התנהלותו והתובע הבהיר בתגובה שהם חופשיים להעביר את ייצוגם לכל עורך דין אחר, כפי שאכן עשו מיד לאחר ההתמחרות. טוענים לפיכך הנתבעים שהסכם השכ"ט בוטל כדין ובהסכמה ולכן אין לתובע כל זכות לבונוס המתבסס על הסכם הפשרה. לפי גרסת התובע, העברת הייצוג כלל לא נעשתה על דעתו ואף לא בידיעתו. עובר להתמחרות בקשו ממנו הנתבעים לעשות ככל שביכולתו כדי שלא תהיה התמחרות ולאחר ההתמחרות בקשו הנתבעים ממנו שיוציא לכונס מכתב ובו בקשה לשהות של מספר ימים, כפי שעשה ביום 6.3.11. העברת הייצוג לעורך דין רום, טוען התובע, נעשתה על ידי הנתבעים בערמה, במפתיע, בלא כל הודעה לתובע ולמעשה בניתוק כל קשר עימו. נוכח מחלוקת זו, הנה אשר התברר: בימים הסמוכים להתמחרות, במהלך פברואר 2011, עמדו הנתבעים בקשר עם התובע. התובע הציג חילופי מכתבים בינו לבין הכונס לקראת ההתמחרות (נספחים ל"ו - ל"ח לתצהיר התובע); הוצגה תרשומת שערך התובע הכוללת הצעה לביטול ההתמחרות (נספח ל"ט לתצהיר התובע); והוצגה טיוטת הסכם שערך התובע להסדרת יחסי הנתבעים בינם לבין עצמם בגיוס הכספים שיידרשו לשלם לכונס. אין במסמכים אלו כל רמז לטרוניה כלפי התובע או סימן לרצון להפסיק את ההתקשרות עמו. התובע נכח בהתמחרות ביחד עם חלק מהנתבעים ובעקבותיה הוציא ביום 6.3.11 מכתב ובו בקשה בשם הנתבעים לשהות של מספר ימים (נספח מ"ב לתצהיר התובע). התייצבות התובע להתמחרות ומכתבו אינם מרמזים על מודעותו לכוונה המתגבשת להפסקת ההתקשרות עמו. התברר שהקשר בין התובע לנתבעים נוצר ביוזמת אלון וכי אלון הוא זה שגם עמד בקשר רצוף עם התובע מתחילת הייצוג והנחה את התובע במתן ההצעות השונות לבנק ולכונס (עדות אלון בעמ' 26; ש' 22 - 31 בפרוט'). בעדותו, למעשה חזר בו אלון מהטענה בתצהירו (סעיף 4) שלפיה אישר התובע להעביר את הייצוג לעורך דין אחר (עמ' 27; ש' 29 בפרוט'), אישר שמשלוח מכתב התובע לכונס לאחר ההתמחרות ביום 6.3.11 היה על דעת הנתבעים (עמ' 28; ש' 2 בפרוט'), ואישר שכלל לא היה מודע לפניית הנתבע 3 לעורך דין רום (עמ' 28; ש' 2 - 7 בפרוט'). עדות אלון תומכת בגרסת התובע שלפיה לא הסכים להעברת הייצוג ואף לא היה מודע לפנייה לעורך דין רום. לפי גרסת הנתבע 3, דוד שאלתיאל, הוא אבד אמון בתובע כחצי שנה לפני ההתמחרות (עמ' 15; ש' 7 בפרוט'), ופנה לעורך דין רום לשם העברת הייצוג כשבוע - שבועיים לפני ההתמחרות (עמ' 16; ש' 18 בפרוט'). מכתב התובע לכונס מיום 6.3.11, טוען הנתבע 3, נשלח על דעת התובע בלבד (עמ' 19; ש' 15 בפרוט'). גרסה זו איננה מתיישבת עם הטענה בתצהיר הנתבע 3 שלפיה הטיפול הועבר לעורך דין רום לאחר ההתמחרות (סע' 4 בתצהיר הנתבע 3); גרסה זו איננה מתיישבת עם עדות אלון ואף לא עם עדות עורך דין רום (עמ' 31; ש' 20 - 24 בפרוט'); גרסה זו גם איננה מתיישבת עם המסמכים המראים ליווי של התובע כולל הסדרת יחסי הנתבעים ממש סמוך להתמחרות. קשה לפיכך ליתן אמון בגרסת הנתבע 3 באשר לנסיבות הפסקת ההתקשרות עם התובע. לפיכך, נוכח המסמכים המעידים על הקשר בין התובע לנתבעים עובר להתמחרות ביום 3.3.11; נוכח התייצבות התובע וחלק מהנתבעים להתמחרות; נוכח התנהגות התובע בסמוך לאחר ההתמחרות; ונוכח העדויות באשר לעיתוי ההתקשרות עם עורך דין רום - מתברר כי העברת ייצוג הנתבעים לעורך דין רום נעשתה לאחר ההתמחרות, מתברר כי למרות חוסר נחת של הנתבעים מאי השגת הסדר מול הכונס לא הופסק הקשר עם התובע עד להתמחרות והתובע לא הסכים להפסקת הייצוג; מתברר כי לתובע כלל לא נמסרה הודעה על הפסקת הייצוג; ומתברר כי הנתבעים פשוט ניתקו קשר עם התובע בסמוך לאחר ההתמחרות. הנתבעים פנו לעורך דין רום בסמוך לאחר ההתמחרות, עורך דין רום פנה לכונס ונפגש עמו ביום 7.3.11, בעקבות פניה זו נוהל מו"מ בין עורך דין רום (בשם הנתבעים) לכונס, וביום 7.4.11 נכרת הסכם הפשרה. על יסוד עובדות אלו ניתן להכריע במחלוקות. בהתאם להלכה הפסוקה, ככלל, בהיעדר הסכמה מפורשת אחרת, רשאי לקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מהיזקקות לשירותיו בכל עת, אפילו בטרם הושלמה העסקה בגינה פנה לעורך הדין (ע"א 136/92 ביניש-עדיאל - עורכי-דין ואח' נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ ואח' פ"ד מז (5) 114, 124). עם זאת, כביחס לכל פעולה למימוש זכות הנובעת מחוזה, גם פעולה שכזו מצד לקוח להפסקת ההתקשרות מול עורך הדין, שומה על הלקוח לעשות בתום לב ובהגינות כלפי עורך הדין. מקום בו מתברר מנסיבות העניין, כולל העיתוי והאופן בו הופסקה ההתקשרות, כי הלקוח פעל בחוסר תום לב - עלולה הפסקת ההתקשרות להיתפס כהפרת הסכם וככזו המזכה את עורך הדין בפיצויים על נזקיו, למשל פיצויי ציפייה (ע"א 8854/06 חיים קורפו, עורך דין נ' משה סורוצקין 20.3.08, פסקאות 16 - 20 בפסק הדין). ועוד יש להדגיש שלא די לו ללקוח, המבקש להשתחרר מהתקשרות עם עורך דין, להצביע על המסכת העובדתית בגינה קמה לו הסיבה להפסקת ההתקשרות, אלא שעליו לנהוג בהליך ההשתחררות עצמו בהגינות. עוד ראוי לציין כי גם מקום שבו עומדת בעינה החזקה הפרשנית האמורה ויש בידי מי מן הצדדים לחוזה שאינו תחום בזמן הזכות להביאו לכלל סיום באופן חד צדדי, עליו לעשות כן בתום לב ובדרך מקובלת והשאלה אם כך נהג נגזרת בהכרח מנתוניו ומנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה. הפרת החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת במתן הודעה על סיום היחסים החוזיים בין עורך דין ללקוחו, עשויה לגרור במקרים מתאימים חיוב בתשלום פיצויי ציפייה. (ע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' ידידיה גורן, עורך דין ואח' 12.8.09 (פסקה 23 בפסק הדין)) הקשר בין לקוח לעורך דין מבוסס על אמון הדדי, אולם טענה מצד לקוח כי לדידו אבד האמון בעורך הדין איננה מספיקה, שאם לא כן לעולם יכול היה לקוח להשתחרר מכל חבות לעורך דינו רק על יסוד טענה שכזו. לקוח המבקש בכל זאת להפסיק ההתקשרות עם עורך דין בלא שהדבר יהווה הפרת התחייבויותיו, חייב להצביע על מסכת עובדתית שתבסס את תחושתו וחייב גם להראות כי הפסקת ההתקשרות נעשתה בהגינות ובשמירת כבודו של עורך הדין. לפי טענת הנתבעים, התובע כשל במתן השירותים להם התחייב, הביא להתמשכות ההליכים מול הכונס והבנק ובכך גרם לחוב לתפוח. בכך מבקשים הנתבעים להצדיק את החלטתם לניתוק הקשר עם התובע. נוכח טענה זו, הנה אשר התברר בכל הנוגע לייצוג שהעניק התובע לנתבעים: ראשית, התברר שליווי הנתבעים במשא ומתן מול הבנק והכונס נעשה כאשר התובע בקשר רצוף עם אלון, הוא שיזם את הקשר בין הצדדים והוא שעמד בקשר עם התובע. שנית, התברר כי במהלך הייצוג הנחה אלון את התובע באשר להצעות שהעביר התובע לבנק, כאשר ההצעות נובעות בעיקר מקשייו של אלון בגיוס כספים לפירעון החוב לבנק (עדות אלון בעמ' 27; ש' 3 - 13 בפרוט, ועמ' 28; ש' 1 - 2 בפרוט'). הנתבעים מלינים על אי הצלחת התובע בהשגת הסדר מול הכונס כשבפועל התברר שלא על דעת עצמו פעל התובע אלא על דעת הנתבעים. שלישית, התברר כי התובע פעל על בסיס טענת הנתבעים כי שווי האולם נמוך ולכן אין האולם מהווה בטוחה טובה לבנק לפירעון מלוא החוב (עדות התובע ועדות אלון בעמ' 29; ש' 17 - 22 בפרוט'), אך הנחה זו הופרכה בחוות דעת שמאית שקבל הכונס ולפיה שווי האולם מגיע לסך של 6,500,000 ₪. הפער בייחוס הערך לאולם מסביר אף הוא את הקושי בהשגת הסדר עם הכונס וברי שלא ניתן לבוא בגין זאת בטרוניה לתובע. רביעית, התברר שבמהלך המשא ומתן חדלו הנתבעים מלשלם את מסי הארנונה כך שבמכתב מיום 22.12.10 (נספח ל' לתצהיר התובע) הודיע עורך דין נוה ממשרד הכונס שלא ינוהל כלל משא ומתן עם הנתבעים עד להסדרת חוב הארנונה. עורך דין נוה אף הבהירה שאי תשלום הפרמיה להסדרת ביטוח האולם עומדת לנתבעים לרועץ (מכתב מיום 19.1.11 - נספח לד' לתצהיר התובע). מסתבר איפה שטרוניות הנתבעים בדבר אחריות התובע לאי ההגעה להסכם מול הבנק והכונס נטולות כל בסיס. אי ההצלחה בהגעה להסכם נבע מההצעות הנמוכות שהוצעו על ידי הנתבעים (נמוכות - ביחס לדרישות הבנק כמובן) ולא מרשלנות או זלזול מצדו של התובע. יחד עם זאת, זכותו של לקוח להפסיק את ההתקשרות עם עורך דין איננה מחייבת דווקא הוכחת רשלנות או זלזול מצדו של עורך הדין. יכול בהחלט לקוח להגיע למסקנה שהשגת המטרה לשמה נשכרו שירותי עורך הדין מצדיקה את החלפת הייצוג, אפילו עורך הדין פעל במיומנות ובנאמנות. ויכול בהחלט שהנסיבות הרלוונטיות יצביעו על בסיס להחלטה שכזו בלא תלות במיומנות עורך הדין. בעניין דנא, תכלית ההתקשרות עם התובע הייתה הגעה להסדר מול הבנק בהליך שכבר החל למימוש המשכנתא על האולם ובשאיפה ברורה למנוע מצב של מכירה כפויה של האולם. מאז נכרת הסכם השכ"ט בתחילת 2010 חלפה כשנה, החוב לבנק הלך ותפח, הליכי הכינוס שתחילה הוקפאו חודשו, האולם הוצע לרכישה ונערכה התמחרות לקראת מכירתו לצד ג'. במהלך שנה זו עשה התובע מאמצים וגייס את כישוריו כדי לשכנע את הבנק לקבל את ההצעות השונות שהועברו לכונס. כך, למשל, כתב התובע במכתבו מיום 13.1.11 (נספח לג' לתצהיר התובע): "...למותר מלציין כי מזה שנה ויותר מחזרים מרשי אחרי הבנק ומביאים בפניו הצעות הוגנות, אשר בכל פעם לאחר חדשי המתנה ארוכים הן נדחות... הצעת מרשי שנכתבה בדמים (תרתי משמע) ונספגה בדמעות... האם בשביל סכום שכזה רוצה הבנק להרוס ולרמוס פרנסתן של משפחות רבות ולהמיט אסון על הבעלים שהגיעו כבר להתמוטטות נפשית ולמחשבות אובדניות... גיל, אינני יודע מהיכן עוד מסוגלים מרשיי לגרד את ה 300 א' ₪ המהווים את הפער בין ההצלה לאבדון..." בהמשך אותו מכתב אף טען התובע שעורך דין נוה ממשרד הכונס הציעה הסדר הכולל תשלום סך של 4.7 מיליון שקלים אולם במכתב תשובה של עורך דין נוה מיום 19.1.11 (נספח לד' לתצהיר התובע) הוכחשה הטענה ואף הובעה תרעומת על כך שחילופי הדברים הועברו במישרין לבנק. הנה הסתבר שכל מאמצי התובע, לרבות הניסיון לפרוט על מיתרי לבו של הכונס, לא צלחו והליכי מימוש המשכנתא נמשכו. במצב זה, החלטת הנתבעים להעביר את הייצוג לעורך דין אחר בתקווה שאותו עורך דין יצליח במקום בו לא הצליח התובע - איננה בלתי סבירה, והעובדות שהתבררו כאמור בכל הנוגע לכישלון בהשגת המטרה לשמה נשכרו שירותי התובע מצדיקים את החלטת הנתבעים. לפיכך, לו אכן פעלו הנתבעים בתום לב ומתוך שאיפה להיטיב את הסיכוי להגיע להסדר מול הבנק והכונס בנסיבות אלו, לא היה בכך כדי להוות הפרת ההסכם מול התובע. אך האם החלפת הייצוג נבעה אך ורק מתחושת הנתבעים שלעורך דין אחר סיכוי טוב יותר להצליח להגיע להסדר מול הבנק והכונס? מיד לאחר שהנתבעים פנו לעורך דין רום והתקיימה פגישה בין עורך דין רום לכונס, העביר עורך דין רום לכונס הצעה לתשלום סך של 5,200,000 ₪, ועוד עלויות הביטוח, ועוד האגרות, ועוד שכר טרחת הכונס בשיעור 3%, ועוד אחריות לחוב לעירייה (מכתב עורך דין רום מיום 8.3.11 - נספח ב' לתצהיר הנתבעים). זו הצעה גבוהה משמעותית מזו שהציע התובע בשם הנתבעים, ואין אלא לתמוה מדוע לא הנחו הנתבעים את התובע להציע הצעה שכזו. לתצהירי הנתבעים צורפו (כנספח ו') חשבוניות המבטאות את שכר הטרחה ששולם לעורך דין רום, בסך כולל של 37,534 ₪ בצירוף מע"מ. אין הסבר לאופן בו נקבע שכר טרחתו של עורך דין רום אך על פניו גם אין טענה ששכרו חושב בקשר כלשהו להפחתת החוב לבנק. לו הועבר הטיפול לעורך דין רום בתום לב, רק בשל חוסר הנחת מהתנהלות התובע, כטענת הנתבעים, ניתן היה לצפות שהתשלום לעורך דין רום ייקבע בדומה למה שנקבע עם התובע, כולל אותו "בונוס" על הצלחה. היעדר הסכמה שכזו מביא למסקנה שלשיקולי גובה שכר הטרחה היה חלק נכבד בהחלטת הנתבעים להעברת הייצוג לעורך דין רום. אם כך, נראה שלא אי הנחת מתוצאות התנהלות התובע עמדה לנגד עיני הנתבעים אלא דווקא השאיפה לחסוך בתשלומי שכר טרחה. וכשזו זו הסיבה האמתית להפסקת ההתקשרות עם התובע הרי שאין זו התנהגות בתום לב ואין זו סיבה לגיטימית להפסקת ההתקשרות. למעלה מכך, אפילו הייתי משתכנע כי החלטת הנתבעים להפסיק ההתקשרות עם התובע נעשתה אך ורק באמונה שבכך יגדל הסיכוי להגיע להסדר מול הבנק והכונס, ולא רק לשם חסכון בתשלומי שכר טרחה, לא היה בכך די כדי לקבל את עמדת הנתבעים. לא היה בכך די בשל הדרך בה הופסקה ההתקשרות. צד המבקש לבטל חוזה צריך לעשות כן בהודעה לצד שכנגד (כך למשל סעיף 8 בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970). לקוח המבקש להפסיק התקשרות עם עורך דין, צריך לעשות כן באופן אשר יכבד את עורך הדין בדיוק באותה המידה שיש לצפות מעורך הדין לנהוג בכבוד כלפי הלקוח. לקוח המבקש להפסיק התקשרות מול עורך דין צריך לעשות כן בהודעה אשר תבהיר את החלטתו לעורך הדין, תסביר את ההחלטה, תאפשר לעורך הדין להביא את התייחסותו שלו ותאפשר אף בירור קיומה של יתרת חוב לעורך הדין. בעניין דנא, מתברר שהנתבעים לא עשו כן. התברר שהנתבעים לא בקשו כלל מהתובע לחדול מייצוג עד להתמחרות, ידעו שבכוונת התובע להתייצב עימם להתמחרות, וידעו והסכימו שהתובע יבקש ארכה מהכונס לאחר ההתמחרות. לאחר כל זאת, הנתבעים פשוט ניתקו כל קשר עם התובע, לא הודיעו לו על הפסקת הייצוג ולא הודיעו לו על הפסקת ההתקשרות עמו והפנייה לעורך דין רום. עורך דין רום עצמו כלל לא היה מודע לקיום התובע (כעולה ממכתבו מיום 16.4.12, נספח ס"א לתצהיר התובע). זו התנהגות שלא ניתן לקבל, התנהגות שכולה זלזול בתובע. זלזול בעורך דין שכל "חטאו" הוא אי הגשמת מאווי הנתבעים. האופן בו נהגו הנתבעים איננו משקף הגינות ואיננו משקף תום לב ולכן מהווה כשלעצמו הפרת הסכם השכ"ט. נוכח הפרת הסכם השכ"ט, יש לקבוע את שיעור הפיצוי לו זכאי התובע. לטענת התובע, הפיצוי המגיע לו בגין רכיב הבונוס צריך להיות מחושב על בסיס ההפרש שבין סך החוב לבנק בתיק ההוצל"פ במועד חתימת הסכם הפשרה לבין התשלום ששולם בפועל לפי הסכם הפשרה. טענה זו הינה למעשה טענה לאכיפת הסכם השכ"ט בכל הנוגע לבונוס ומתבססת על ההנחה העובדתית שלפיה הושלמה עבודת התובע ונכרת הסדר עם הכונס והבנק עוד בטרם הופסקה ההתקשרות עם התובע. דא עקא, שטענה זו של התובע לא הוכחה. לפי טענת התובע, מיד בתום ההתמחרות הוא הוא נפגש עם הכונס והציע לו תשלום של הנתבעים בסך של 5,200,000 ₪ לסילוק כלל החובות לבנק, והכונס הבטיח לו בתגובה "שהפעם הצעה שכזאת תתקבל" (סעיף 57 - 58 בתצהיר התובע). דא עקא, שהנה אשר כתב התובע לכונס ביום 6.3.11: "מרשיי מבקשים שהות של מספר ימים קטן כדי לבוא בהצעה מסודרת לבנק נוכח הסכום שהוצע בהתמחרות (5.2 מיליון ₪)" הא ותו לא. לו אכן היה הכונס כבר מסכים, ולמצער - אפילו לשקול בחיוב, להסתפק בקבלת סך של 5,200,000 ₪ לסילוק כלל החוב - ניתן היה לצפות שהדבר יבוא לכדי ביטוי במכתב התובע. ניתן היה גם לצפות שעדות על כך תבוא מצד הכונס אלא שהתובע לא זמן אותו לעדות. ודוק, מצב בו יסתפק הבנק בתשלום הסכום שהוצע לרכישת האולם בהתמחרות לסילוק כלל החוב רחוק מלהיות ברור מאליו. הן לבנק עמדו גם ערבויות אישיות של הנתבעים והובהר שלפחות לחלק מהם, כמו דוד שאלתיאל, יכולת כלכלית שהייתה מאפשרת לבנק להיפרע על יתרת חוב זו (עדות התובע בעמ' 8; ש' 24 בפרוט'). התובע לא הסביר מדוע וויתר הבנק על אפשרות זו באותה שיחה שקיים עם הכונס. למעלה מכך, מההתכתבויות שבין הכונס לעורך דין רום (נספחים ב' לתצהיר הנתבעים) עולה שעם הכונס גם נדונו שכר הכונס, הוצאות הביטוח של האולם שהיו לבנק, אגרות וכד'. התובע כלל לא טען שעניינים אלו כלל נדונו בשיחתו עם הכונס. כך הסתבר כי לא ניתן לקבל את טענת התובע לפיה הוא עצמו כבר הגיע להסכם עם הכונס והבנק, אותו הסכם שלאחר כחודש בא לכדי ביטוי בהסכם הפשרה. בהסכם הפשרה אכן ויתר הבנק לנתבעים על סכומים ניכרים מהיקף חובם הפסוק, סכומים שיכול היה לגבות באמצעות ערבויות אישיות בנוסף למכירת האולם, אך את ההצלחה בכך יש לזקוף לזכותו של עורך דין רום. לא לתובע. אין לפיכך לתובע הזכות לבוא חשבון עם הנתבעים על בסיס חישוב הבונוס כלשונו לפי הסכם הפשרה. במצב זה, כאשר כבר נמצא שהנתבעים הפרו את הסכם השכ"ט, יש לפסוק לתובע שכר ראוי על עמלו וכן פיצויי ציפייה. אכן, בעניין ביניש-עדיאל קבע בית המשפט כי ניתן לפסוק לעורך דין שכר ראוי עבור עמלו מקום שבו מסיים הלקוח את ההתקשרות עימו, גם אם הסכימו כי שכר הטרחה יותנה בהצלחה וההתקשרות באה לסיומה טרם הצלחה זו, ובלבד שלא הוסכם ביניהם במפורש אחרת (עניין ביניש-עדיאל, בעמ' 124). הטעם לכך הובהר בעניין ביניש-עדיאל, שם ציין בית המשפט כי אדם זכאי לשכר בעד עמלו, שאם לא כן יימצא מקבל השירות מתעשר שלא כדין (ובעניין קורפו נפסק כי במקרים ראויים ניתן לפסוק גם פיצויי ציפייה בשל הפרת חובת תום הלב העולה באותן נסיבות כדי הפרת החוזה). אולם הן לעניין פסיקת שכר ראוי והן לעניין פסיקת פיצויי ציפייה יש לבחון כל מקרה של הפרת חובת תום הלב על-ידי הלקוח לפי נסיבותיו. (ע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' ידידיה גורן, עורך דין ואח' 12.8.09 (פסקה 37 בפסק הדין)). בכל הנוגע לשכר ראוי, אין צורך בראיות חיצוניות כדי לשום אותו, שהרי הסכם השכ"ט מתייחס לכך במישרין בקביעת זכותו של התובע לתשלום בגין השעות שהשקיע. שכר התובע בגין שעות עבודתו בענייני הנתבעים נקבע בהסכם השכ"ט ואכן שולם ברובו. בכתב התביעה המתוקן עתר התובע לתשלום סך של 33,594 ₪ בגין שעות עבודתו. לא הועלו טענות כלשהן שלפיהן נפל דופי בתחשיבי התובע, שלכן זכאי התובע לסכום זה, ובכך גם הובטחה קבלת שכר ראוי עבור השירות שהעניק לנתבעים. בכל הנוגע לפיצויי הציפייה, כאשר קבל התובע על עצמו את ייצוג הנתבעים, לא ניתנה לו כל הבטחה שאכן יגיע לכדי הסדר עם הבנק שבגינו יוותר הבנק על חלק מהחוב ותקום זכותו של התובע לבונוס. התובע וודאי לקח בחשבון את האפשרות שהסדר שכזה לא יושג, שאז יקבל שכר עבור שעות עבודתו ותו לא. כאשר הופסקה ההתקשרות עם התובע, היה זה בטרם הושג הסדר עם הבנק וגם באותה עת לא הייתה כלל ודאות שיושג הסכם שכזה, וככל שיושג - שבמסגרתו יפחית הבנק מהחוב הנקוב סכומים כאלו או אחרים. התובע בעצמו הרי הבהיר שבנק לא בנקל מוותר על חוב כשבאפשרותו להיפרע עליו במלואו. לפיכך, את האשראי על הצלחת המשא ומתן מול הבנק יש לזקוף לזכותו של עורך דין רום. הוא שנפגש עם הכונס, העביר לו הצעה בכתב, ניהל עמו מו"מ והביא להסכם. ומאידך, משנמצא שהנתבעים פעלו בחוסר תום לב כאמור, ברי שאין הצדקה שייצאו פטורים בלא כלום. אני סבור שבנסיבות אלו מן הדין להשית על הנתבעים תשלום מחצית מהסכום אשר היו משלמים לתובע לולא הפרו את הסכם השכ"ט, כאשר שיעור זה מאזן בין אי הצלחת התובע בהשגת הסכם הפשרה לבין הפרת הסכם השכ"ט על ידי הנתבעים. אשר לתחשיב החוב, לא מצאתי ממש בטענת הנתבעים לסיכום מראש שהבונוס ישולם רק אם ההסדר לבנק יפחת מ- 5,000,000 ₪, טענה שאין לה כל בסיס בהסכם השכ"ט ואין בה היגיון שכן בהסכם הובהר שהתחשיב ייעשה לפי החוב המעודכן. מאידך, יש ממש בטענת הנתבעים באשר לבסיס לפיו יחושב הבונוס ביחס לחוב במועד כריתת הסכם הפשרה. לפי תחשיבי התובע הבסיס צריך להיות 6,631,049 ₪, בעוד לשיטת הנתבעים הבסיס צריך להיות 5,730,2370 ₪ כפי שנקבע בהסכם הפשרה. ואכן, לפי הסכם הפשרה מסתבר כי החוב לבנק עמד ביום 25.3.11 על סך כולל של 5,730,237 ₪ (סעיף 3 (א) בהסכם הפשרה) ועוד אגרת תיק ההוצאה לפועל בסך של 55,442 ₪. על סכום זה (בלא האגרה - דהיינו סך של 5,730,237 ₪) גם התבסס כתב התביעה המקורי שהגיש התובע. לטענת התובע, סכום זה איננו משקף את החוב בתיק ההוצאה לפועל שלפי חישוביו הגיע לסך של 6,631,049 ₪, אולם התובע עצמו מצהיר שחישוביו תאורטיים ומתבססים על תחשיב שערך ולא על בדיקת תיק מימוש המשכנתא. טיעון זה כלל איננו ברור. כאשר הבנק עצמו מאשר מה היקף החוב של הנתבעים, כנקוב בהסכם הפשרה, לא ברור כיצד יכול התובע לטעון לחוב גבוה יותר ולא ברור מדוע שיצהיר הבנק על חוב שאיננו משקף את החוב בפועל. התובע עצמו אף הציג תרשומת מפגישה במשרדו ביום 14.10.10 ובה מצוין שסך החוב בתיק ההוצאה לפועל עומד על 5,883,720 ₪ (נספח כ"ח לתצהיר התובע). קשה להבין כיצד טוען התובע שהחוב לו טען בעצמו "קפץ" בתוך 5 חדשים בסך של כ- 750,000 ₪ (!). לפיכך, החוב לבנק בעת כריתת הסכם הפשרה עמד על 5,730,237 ₪; בהסכם הפשרה התחייבו הנתבעים לשלם בגין חוב זה 5,250,000 ₪ (וכן גם תשלומים נוספים בגין הוצאות הכינוס שאינם רלוונטיים), כך שהחיסכון לנתבעים מסתכם בסך של 480,237 ₪. "הבונוס" לפי הסכם השכ"ט מגיע לפיכך לסך של 48,237 ₪ ומחציתו עומדת על 24,237 ₪ ובצירוף מע"מ כשיעורו בעת הגשת התביעה המתוקנת (17%) - 28,357 ₪. בסך הכל זכאי היה התובע בסיום ההתקשרות עמו לשכר טרחה בסך של 61,951 ₪. לתובע שולם סך של 50,000 ₪ כך שיתרת חוב הנתבעים כלפיו עומדת על 11,951 ₪. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים. אשר על כן אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך של 11,951 ₪ בתוספת הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה. כמו כן יישאו הנתבעים באגרת בית המשפט וכן גם בשכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 ₪. עורך דיןהפרת חוזהחוזהשכר טרחת עורך דיןשכר טרחה