עת נסע באוטובוס, עצר האוטובוס לפתע, דלתו נפתחה, התובע נפל על הקרקע וכתוצאה מכך נגרמה לו פגיעת ראש קשה 2. התובע פונה תחילה לחדר מיון של בית החולים ברזילי, אמנם הגיע בהכרה אך עם דליפת נוזל שדרה מאוזן שמאל, קונטוזיות מוחיות, דימום תת עכבישי ושבר בצד שמאל של בסיס הגולגולת. לאחר התדרדרות, הועבר מורדם ומונשם לבית חולים סרוקה. בקבלתו נמצא בחוסר הכרה עמוק ביותר [גלזגו בדרגה 3]. התובע הורדם והועבר לטיפול נמרץ נוירו - כירורגי. למחרת, לאחר טיפול תרופתי - שמרני, שב להכרה מלאה ללא חסר נוירולוגי. 3. בהמשך אשפוזו כבר במחלקה התלונן על כאבים באוזן שמאל וראיה כפולה. נמצאה חולשה של העצב האחראי להנעת עין שמאל אל הרקה וכן ירידת שמיעה באוזן שמאל. עוד התלונן על סחרחורות וחוסר שיווי משקל. הצוות המשיך בטיפול שמרני לרבות ניקוז הפרשות מהראש. בדיקה מיום 26.1.98 העלתה שהדימומים נעלמו למעט האפידוראלי. CT מוח נמצא תקין ללא אפקט מסה. ב - 28.1.98 השתחרר התובע מבית החולים במצב כללי טוב עם המלצה למעקב אצל רופאי א.א.ג ועיניים. 4. בדיקות שמיעה: בבדיקה מיום 10.2.98 נמצא ליקוי שמיעה קל באוזן שמאל ללא ליקוי באוזן ימין. לאחר מכן נבדק התובע מספר פעמים במקום מגוריו ברצועת עזה. בבדיקה מיום 11.12.98 נמצאה החמרת שמיעה באוזן שמאל, אוזן ימין - ללא שינוי. הבודק כתב "SUSPECTED FUNCTIONAL". בבדיקה אחרונה מ - 20.11.00 נראית הטבה יחסית בשמיעת אוזן שמאל לעומת הרעת שמיעה באוזן ימין. 5. בדיקות ראיה: בביקור מרפאה מיום 3.3.98 התלונן התובע על ראיה כפולה. ואכן הרופאה מצאה שעדיין קיימת חולשה בעצב העין. בבדיקה מיום 19.8.98 מציינת הרופאה פזילה מתחלפת עם דיכוי עין שמאל, ללא ממצאים נוספים, ללא חולשת אבדוקציה. 6. התובע המשיך וממשיך להתלונן על סחרחורות, כאבי ראש, קשיי זיכרון, חוסר סבלנות, רגזנות, סתימה באף, ליקוי שמיעה, טינטון תמידי, הגבלת תנועה ופגיעה נפשית קשה. רקע דיוני 7. ב - 1998 הגיש התובע את תביעתו הראשונה לבית משפט השלום בבאר שבע [ת.א. 3373/98]. השופטת טהר - שחף דחתה את בקשת התובע למנות מומחה בית משפט בתחום הפסיכיאטריה אך מינתה את פרופ' שדה בתחום הנוירולוגיה את פרופ' קרוננברג בתחום א.א.ג. פרופ' שדה העריך את נכותו הצמיתה ב - 5% ופרופ' קרוננברג העריך את נכותו ב - 10%. ביום 6.5.02 חקר ב"כ התובע את פרופ' שדה. כמו כן שלח שאלות הבהרה לפרופ' קרוננברג וזה השיב עליהן. ביום 4.6.02 נמחקה תביעת התובע לבקשתו, על מנת לאפשר לו למצות הליכים מול המל"ל. בית המשפט התנה הגשת תביעה חדשה בתשלום הוצאות המומחים והוצאות משפט וכן שההליכים בה יימשכו מאותו שלב בו נפסקו. 8. התובע פנה למל"ל בתביעה להכיר בתאונה כתאונה בעבודה. המל"ל לא שוכנע שהתאונה אירעה בדרך לעבודה או ממנה ודחה את התביעה. התובע ערער לבית הדין לעבודה [ב"ל 3216/03]. ב - 1.8.05 דחה השופט סופר את הערעור תוך שלילת מהימנותו של התובע. 9. ביום 12.3.07 הגיש התובע את תביעתו השנייה לבית משפט השלום בתל אביב [ת.א. 2249/07]. התובע הפנה אל פרופ' שדה ופרופ' קרוננברג שאלות לעניין בדיקה חוזרת ואפשרות להחמרה במצבו. המומחים שללו זאת אך פרופ' שדה המליץ על מינוי מומחה בתחום הפסיכיאטריה. בעקבות המלצה זו, ועל אף שלדעתו אין ללמוד מהתיעוד על ראשית ראיה לקשר סיבתי בין התאונה לבין מצבו של התובע, מינה השופט הראל את הפסיכיאטר ד"ר אור כמומחה מטעם בית המשפט. התובע, המתגורר כאמור בעזה, לא יכול היה עקב סגר להגיע לבדיקה אצל ד"ר אור. התובע ביקש לקיים את הבדיקה באמצעות וועידת וידיאו. לאור סירובו של המומחה דחה השופט הראל את בקשת התובע, ביטל את המינוי והורה לצדדים להגיש את ראיותיהם. ביום 8.3.11 ולאחר שהתובע לא הגיש תצהירים וראיות, נמחקה התביעה. 10. ביום 14.12.11 הגיש התובע את תביעתו שלפניי. לאחר הגשת כתב הגנה, כשלון המו"מ לפשרה והגשת ראיות הצדדים, התקיים סוף סוף דיון הוכחות, הפעם באמצעות וועידת וידיאו ובתרגום במימון התובע. המחלוקות 11. המחלוקת המרכזית נעוצה בקביעות המומחים. לטענת התובע קיפחו אותו שני המומחים, שכן התעלמו מהממצאים על פגיעה בראייה, פגיעה בשמיעה ופגיעת הראש הקשה. בנוסף, הוא מבקש לקבוע כי נותרה לו נכות פסיכיאטרית כתוצאה מהתאונה, מפנה למסמכים על טיפולים בתחום זה ומבקש לראות בו מי שהוכיח נכות כזו, בהיעדר אפשרות גישה שלו למומחה וקבלת חוות דעת, עקב הסגר. הנתבעת מבקשת לאמץ את קביעות המומחים, שכן לא חזרו בהם מקביעותיהם גם לאחר מתן חוות הדעת, מרבית תלונות התובע סובייקטיביות, אינן נתמכות בממצאים אובייקטיביים והמומחים שללו את אמינותן של התלונות. אשר לתחום הפסיכיאטרי, אין לקבוע נכות שכן התובע הגיש מסמכים בודדים על פניות לפסיכיאטר לצורך מינוי מומחה ולא לצורך טיפול. 12. מחלוקות נוספות ושגורות ביחס לראשי הנזק השונים. הראיות 13. מטעם התובע העידו הוא, בנו ואשתו וכן הוגש תיק מוצגים. עדויות בנו ואשתו לא תרמו לבירור המחלוקות במשפט. הנתבעת הסתפקה בחקירת התובע ועדיו. 14. כאמור, חקירת פרופ' שדה ותשובות פרופ' קרוננברג, משמשות אף לצורך התביעה הנוכחית. דיון 15. תחילה נסיר מעל הדרך טענות סרק של הנתבעת. טענה ראשונה - התובע השתהה בניהול תביעותיו. כתוצאה מכך נגרם לנתבעת היזק ראייתי שכן תיק המל"ל בוער ולא ניתן להוציא ממנו נתוני השתכרות של התובע. כמו כן נמנע ממנה לאתר את החוקר שחקר את התאונה ולהגיש באמצעותו חומרי חקירה. אין לקבל את הטענה. התובע הגיש את תביעתו הראשונה טרם חלפה שנה מהתאונה ובכל עת לאחר מכן, על אף הפסקות קצרות, היו תביעותיו תלויות בבית המשפט. קשיי הכניסה לישראל ולבסוף מניעת הכניסה עקב הסגר, אינם צריכים לפעול לחובתו. זאת ועוד, עיקר הכובד בתביעה מסוג זה מוטל על בירור הקביעות של המומחים הרפואיים. לאור מיצוי הבירור במסגרת התביעה הראשונה, לא חדל התובע בשיהוי כלשהו. אשר ליתר הנתונים, היה בידי הנתבעת די והותר זמן על מנת לאסוף ראיות ולשמרן. 16. טענה שנייה, לראשונה בשלב הסיכומים ניסתה הנתבעת לטעון לבעייתיות בעניין הנסיבות, לגרסאות שונות של התובע בדבר מיקום הפגיעה בראשו ו"שנסיבות הארוע כפי שמתאר התובע מטילות ספק בדבר התרחשות הארוע" [עמ' 22 - 23]. אמנם דחיתי טענה זו על אתר, אך למען הסר ספק אדגיש כי אין הנתבעת רשאית לחזור בה מהודאה בחבות וממוסכמה שנרשמה מפיה בכל שלב עד אז. 17. לאור הודאתה בחבות יכולה הייתה הנתבעת לפצות את התובע לפני זמן רב. משלא עשתה כן, עליה לפצות את התובע בסכומים משוערכים. השערוך אינו בגדר עונש, אלא מחיר הכסף המגיע לתובע אותו מחזיקה הנתבעת בידיה. לדעתי שלילת השערוך, כולו או חלקו אינה צודקת בנסיבות העניין ומנוגדת לדין. הנכות הרפואית הנכות הנוירולוגית 18. פרופ' שדה בדק את התובע ביום 13.10.98, כ - 9 חודשים לאחר התאונה. הוא מציין חולשת עצב תנועה בעין, כחודשיים לאחר התאונה. כמו כן היעדר ממצאים בבדיקה נוירולוגית וב - CT מוח בחלוף ארבעה וחצי חודשים מהתאונה. כמו כן מציין את תלונות התובע על פי רשומות בית החולים שיפא בעזה. המומחה אינו מנסה להמעיט מחומרת הפגיעה של התובע בתאונה. ואולם הוא מתרשם מחוסר אמינות של התובע לא רק לאור היעדר ממצאים אובייקטיביים, אלא מהצגה מגמתית של מגבלות כביכול ואשר לאור התבוננות המומחה, עולה שהינן נשלטות רצון, אינן אוטנטיות ואינן מתיישבות עם פגיעה אנטומית - נוירולוגית כלשהי, לא כל שכן כזו הניתנת לשיוך לתאונה. המומחה סבר שהתובע ניסה להרשימו בממצאים כוזבים. יחד עם זאת ולאור החבלה הקשה בגולגולת ועל אף שהחלים ממנה בצורה טובה, סבר שקיים גרעין של אמת בתלונות על כאבי ראש המחמירים בעת שהייה בשמש. על כן העמיד את נכותו הצמיתה על 5% על פי סעיף 34 ב' חלקי לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] תשט"ז - 1956 [להלן - "התקנות"]. 19. ב"כ התובע חקר נמרצות את פרופ' שדה. המומחה הסביר שתלונות על סחרחורות, איבוד זיכרון, רגזנות בקלות, לחצים בראש ובמוח אינם תסמינים אופייניים לדימום במוח אם כי הם אופייניים לחבלה בגולגולת. הדליפה של נוזל שדרה דרך האוזן מוסברת בשבר בבסיס הגולגולת בעצם הטמפורלית בה נמצאת האוזן הפנימית והתיכונה. הוא מאשר שלא ראה את ה CT הנזכר בסיכום המחלה, אלא את התשובות בסיכום, אך לא דרושה התבוננות שלו ב CT שכן המטומה [שטף דם] או שבר, נראים בקלות ב CT, ומפוענחים על ידי מחלקה מקצועית, בפרט כשניתנה התייחסות מפורטת וכן התייחסות ספציפית על המטומה ללא לחץ על המוח. על היעדר לחץ על המוח הוא למד מהכתוב לפיו לא נמצא אפקט מסה וכן מהרישומים בהמשך. המומחה שלל אפשרות החמרה עם הזמן, ההיפך, צפוי שיפור שהולך וגדל עם השנים. לגבי תלונותיו המתמשכות של התובע, שב על קביעתו שהתובע מגזים באופן ניכר ומסיף שלא קיימות בדיקות אובייקטיביות על מנת לבחון את תלונותיו הסובייקטיביות של התובע. המומחה שב והסביר את הפער בין תנועות עיניים רצוניות לתנועות ספונטאניות, את היעדר הקשר בין המגבלות הרצוניות שהדגים התובע לבין פגיעה במנגנון כלשהו ואת היעדרה של פגיעה מוחית שיכולה הייתה לגרום לביצועיו אלא מסקנתו היחידה, התובע הדגים מגבלות באופן רצוני. כך גם לגבי סתירה בין תלונה על ראיה כפולה לבין תלונה על היעדר ראיה בעין שמאל. שכן על מנת לקיים ראיה כפולה [דיפלופיה] נדרשת ראיה טובה בשתי העיניים. וכך נמשכת החקירה, ללא הישג, שכן המומחה לא חזר בו מחוות דעתו, יתר על כן הוא הדגים וביסס את מסקנותיו. מעבר לנדרש, המומחה לא קיפח את התובע, ההיפך מכך. על אף חוסר אמינותו, מצא לייחס חלק מתלונותיו, הגם לא את עוצמתן המוגזמת, לפגיעה הקשה בגולגולת. קביעה זו מקובלת עלי לחלוטין. נכותו הנוירולוגית של התובע עומדת אם כך על 5%. נכות א.א.ג. 20. פרופ' קרוננברג בדק את התובע ביום 19.11.98, כ - 10 חודשים לאחר התאונה. בדיקותיו [אוטוסקופיה, מערכת שיווי משקל, רומברג והליכה] נמצאו תקינות. הוא סוקר את הרשומות הרפואיות מזמן אמת. לדבריו חבלות בגולגולת יכולות לגרום לפגיעה באוזן הפנימית ולהופעת ליקוי שמיעה, שיכול וילווה בתחושת טינטון, בפגיעה במערכת שיווי המשקל ובסחרחורות. אך התובע לא התלונן בפניו על סחרחורות ובדיקת שיווי המשקל נמצאה תקינה. אשר לבדיקות השמיעה, הבדיקה האמינה היחידה היא זו שנעשתה ביום 10.2.98 בסמוך לאחר התאונה והראתה ליקוי קל. ליקוי זה אינו מזכה בנכות לפי התקנות. בבדיקות הבאות נראה שינוי ניכר במצב השמיעה אך קיים ניסיון להרע את המצב. בבדיקה מ - 11.12.98 רשם הבודק עצמו כי חשד בליקוי פונקציונאלי ומכאן שאינו אורגני - אמיתי. בבדיקה הבאה אין התובע מדייק בתשובותיו ומכאן, ניסיון נוסף להרשים בהרעת מצב. יחד עם זאת, הליקוי הקל בשמיעה שהופיע בבדיקה הראשונה, מוסבר על ידי החבלה הקשה בגולגולת ובפגיעה הישירה באוזן הפנימית שהתבטאה בדליפת נוזל שדרה מהאוזן. סביר אם כך שהחבלה מלווה בנזק לאוזן הפנימית ובתחושת טינטון תמידית ואמיתית. לכן העמיד את נכותו של התובע בגין טינטון בלבד על 10% לפי סעיף 72 [4] [ד] 2 לתקנות. 21. בתשובותיו לשאלות הבהרה הסביר המומחה שהשמיעה לאחר חבלה אינה מתדרדרת ולכן הבדיקה הראשונה ייצגה את הפגיעה שנגרמה בתאונה. יתר הבדיקות, גם אם הניבו תוצאות אוטנטיות, אינן אלא מייצגות את מצב השמיעה בעת עריכתן ואין קשר גרימה בין החבלה בתאונה לבינן. דווקא בבדיקה משנת 2000 נראים כביכול שיפור במצב השמיעה של אוזן שמאל והחמרה במצב השמיעה של אוזן ימין. בדיקת BERA אכן לא בוצעה, אך לא היה מקום לבצעה בעת בדיקתו את התובע שכן אף היא הייתה יכולה להצביע אך ורק על מצב השמיעה בעת ביצועה. המומחה שב ומבהיר שהחבלה בתאונה גרמה לתובע לליקוי שמיעה קל וביחד עם טיב הפגיעה אכן סביר שגרמה גם לתחושת טינטון. גם כאן, קביעות המומחה מקובלות עלי לחלוטין. נכות א.א.ג. של התובע עומדת על 10%. הנכות המשוקללת עומדת על 14.5%. נכות פסיכיאטרית 22. לאור המלצת פרופ' שדה, אכן מונה מומחה פסיכיאטרי, אך התנהלותו של התובע עמדה לו כאן לרועץ, שכן בין לבין, בשנת 2006, הוטל סגר על תושבי רצועת עזה ובכך נמנע מהתובע להגיע לארצה על מנת להיבדק על ידי המומחה. לו היה התובע מגיש את התביעה השנייה ועימה בקשה למינוי מומחה בסמוך לדחיית ערעורו בבית הדין לעבודה, באוגוסט 2005, ולא בשנת 2007, ייתכן שהיה סיפק בידו להיבדק על ידי המומחה. אין לו לתובע אלא להלין על עצמו. התובע לא ביסס נכות פסיכיאטרית. נכות הרפואית המשוקללת של התובע עומדת אם כך על 14.5%. הנכות התפקודית 24. כפי שנפסק בע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי ואח' [פד"י נב [3] 792] "לנכות הרפואית שנגרמה עקב התאונה, המגבילה את התובע בפעילותו, יש השלכה על כושר ההשתכרות של התובע. נכות רפואית בשיעור מסוים יכולה להשפיע על יכולת התפקוד של תובע פלוני בשיעור גדול יותר מאשר על תובע אלמוני, הן בהתחשב במקצועו, והן משום שלתובע האחד מובטח מקום עבודה שבו יוכל להתמיד בעבודתו על-אף נכותו, ולתובע האחר - אין מובטח מקום עבודה. יש חשיבות למצב התעסוקה בשוק, וכן לגורמים נוספים אשר יכולים להשפיע על כושר השתכרותו של התובע בנכותו ... כל אימת שניתן להוכיח את הפסד כושר ההשתכרות הממשי, אין נזקקים לשיעור הנכות הרפואית כמודד לקביעת הפסד זה. אך באותם מקרים שעתידו המקצועי של התובע בנכותו אינו ברור, ובאין נתונים אחרים שיהיה בהם לסייע בקביעת הגריעה מכושר ההשתכרות עקב התאונה, יכול שיעור הנכות הרפואית אף לשמש מודד למידת הפגיעה בכושר ההשתכרות ... המקרים שבהם נוהג בית המשפט להשתמש בשיעור הנכות הרפואית כמודד להפסד כושר ההשתכרות הינם מקרים שבהם הנכות הרפואית משקפת גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד של התובע. בדרך-כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. אך לעתים, הנכות התפקודית - דהיינו מידת ההגבלה של פעולות התובע עקב נכותו - אינה זהה לנכות הרפואית ... השימוש שנעשה במינוח "נכות תפקודית" איננו אחיד, ולעתים יש בו כדי להטעות. הנכות התפקודית באה להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית. היא באה להצביע על מידת ההגבלה בדרך-כלל שיש בנכות הרפואית שנגרמה לתובע. אך אין לעשות שימוש במונח כדי לבטא את מידת ההשפעה של הנכות על התובע המסוים בהתחשב במקצועו או בעיסוקו, את סיכוייו לחזור ולעסוק בהם, או את ההגבלה שיש לו לעסוק בהם. למידת השפעתה על כושר השתכרותו של התובע המסוים יינתן ביטוי, אך זה לא ייכלל במסגרת המונח "נכות תפקודית" ... הנכות התפקודית אינה הכרחית לקביעת הפסד כושר ההשתכרות. לעתים יכול בית-המשפט לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות על סמך ראיות ונתונים שיבואו בפני בית-המשפט, אשר יאפשרו קביעת ההפסד בפריט זה אף ללא קביעה מדויקת של שיעור הנכות התפקודית. אולם, במקרים רבים משמשת הנכות התפקודית כלי עזר לקביעת הפסד כושר ההשתכרות ... 25. אכן הנכות הנוירולוגית נמוכה ולנכות בגין טינטון אין מייחסים השלכות תפקודיות, אך הדבר נגזר מהנכויות הרפואית ככלל. אני סבורה שבמקרה של התובע, יש לבחון את השלכות מגבלותיו בנתוניו הספציפיים, לרבות מקצועו, היעדר מקום עבודה מובטח ומצב התעסוקה ברצועת עזה. 26. התובע היה פועל בן 46 ביום התאונה. הוא נעדר השכלה או כישורים מקצועיים מיוחדים. פגיעתו בתאונה הייתה קשה והתסמינים הנוירולוגים המתוארים על ידו, סחרחורת, איבוד זיכרון, כאבי ראש, רוגז ולחצים בראש ובמצח אופייניים לחבלה בגולגולת גם ללא דימום במוח [פרופ' שדה בעמ' 16 לחקירתו בבית משפט השלום בבאר שבע]. בדרך כלל בחצי שנה הקרובה לאחר התאונה, המצב הרבה יותר קשה ולאחר מכן המצב משתפר ולא צפויה החמרה בעתיד [שם בעמ' 17]. התובע הגזים והפריז בתלונותיו בפני המומחים שבדקו אותו באוקטובר ובנובמבר 1998. ואולם לפני כן מצאו הרופאות שטיפלו בו בזמן אמת, פגיעת שמיעה [פברואר 1998] ופגיעת ראיה [מרץ ובאוגוסט 1998]. תלונותיו של התובע באותה עת משתלבות עם ממצאים אלה ועם משך תקופת הקושי שנקבעה על ידי פרופ' שדה. נמצא שהתובע היה נתון למצב נוירולוגי קשה משך חצי שנה ועד כולל 16.7.98. נפנה לניתוח ראשי הנזק. הפסדי השתכרות בעבר שכרו של התובע עובר לתאונה 27. מעסיקו של התובע, מר שלמה פז, לא הנפיק לו תלושי שכר מתאימים ולא שילם לו שכר מלא בתקופת העסקתו. בנובמבר 2000 תבע התובע את המעסיק בבית הדין לעבודה [ע.ב. 2305/00]. בעקבות זאת הגיעו הצדדים להסדר גישור שקיבל ביום 31.10.01 תוקף של פסק דין. וכך נאמר בהסדר: הנתבע מתחייב לתקן את תלושי השכר של התובע לפי רישומי יומן העבודה ולפי שכר יומי ששילם אותו בפועל ע"ס 180 ₪ ליום עבודה. הנתבע מצהיר כי לפי בדיקה אצל הנהלת החשבונות, התובע אכן עבד בין 20 - 25 ימי עבודה לחודש, בתקופה מרץ 1997 - דצמבר 1997. הנתבע ישלם לתובע סך של 2,500 ₪ הפרשי שכר ותשלומים שונים. הצדדים מבקשים מבית הדין לתת תוקף של פסק דין להסדר. הפסדי התובע לתקופת אי כושר 28. אמנם מדובר בהסדר גישור שנעשה לאחר התאונה אך בכך אין לפגוע באוטנטיות שלו. אין לחשוד במעסיק שהסכים לפצות את התובע כביכול על מנת לייצר נתונים לצורך התביעה שלפניי. זאת משום שהסכמת המעסיק הושגה בניגוד לאינטרס שלו. התאונה אירעה בינואר 1998. מכאן שההסדר משקף את תקופת עבודתו המלאה של התובע עובר לתאונה. חישוב פשוט מעלה שהתובע השתכר בין 4,500 ₪ ל - 3,600 ₪ לחודש, ממוצע - 4,050 ₪. זאת בערכים של 1997. הצדדים סיכמו מיד עם תום הדיון, כאשר נושא השערוך הועלה על ידי התובע בתצהירו וכעולה מהסיכומים היה שנוי במחלוקת אמיתית. שכר זה כשהוא מוצמד להיום מגיע ל - 6,439 ₪. הפסדיו של התובע לחצי השנה לאחר התאונה עומדים על 38,634 ₪. הפסדי התובע מ - 17.7.98 ועד 1.1.06 [90 חודשים] 29. התובע יכול היה לעבוד בישראל עד להטלת הסגר בשנת 2006. מאחר שלא הוכח מועד הטלת הסגר, תימנה התקופה עד ל - 1.1.06. בתקופה זו ובכלל, לא שב התובע לעבודתו, בה יכול היה להשתכר כאמור שכר חודשי של 6,439 ₪. בנסיבותיו איני רואה כיצד פוגע הטינטון ביכולת העבודה שלו. אך המגבלות הנוירולוגיות, גם אם הותירו נכות רפואית של 5%, פוגעות במידה מסוימת בכושר עבודתו. התובע לא שב לעבודה, לא הקטין את נזקו ויצר עמימות ובכך הקשה על הערכה של היקף הפגיעה. לכן מצאתי לפסוק לו לפי אומדן - 10,000 ₪. הפסדי התובע מ - 1.1.06 ועד היום [90 חודשים] 30. לטענת התובע עומד השכר החודשי ברצועת עזה על 2,000 - 2,500 ₪. התובע לא הוכיח טענה זו בנוסף לעמימות שיצר כאמור לעיל. בשנת 2006 כבר הגיע התובע לגיל 54, ולא הוכיח כי בגילו, אך אלמלא מגבלותיו תוצאות התאונה, היה ממשיך לעבוד. איני פוסקת לו סכום כלשהו. הוצאות ועזרת הזולת לעבר 31. בהיותו תושב עזה, הוצאותיו של התובע באות מכיסו ואינן מכוסות על ידי הביטוח הלאומי או "סל בריאות". התובע הציג קבלה בודדת על תשלום עבור בדיקת כפל ראיה ובסך 2,100 ₪. לאור טיב הפגיעה, הטיפולים וכלל נסיבות העניין סבורני שהתובע הוכיח צרכים נוספים. בהיעדר קבלות ואסמכתאות נוספות מצאתי לפסוק לו לפי אומדן - 3,000 ₪. 32. אשר לעזרה, גם כאן לא הגיש התובע אסמכתאות. ושוב, לאור טיב הפגיעה ושאר נסיבות העניין הוכיח התובע היזקקות לעזרת משפחה מוגברת. אני פוסקת לו לפי אומדן - 3,000 ₪. הפסדי השתכרות ואובדן כושר השתכרות לעתיד 33. התובע הגיע לגיל 62. התובע אינו עובד בעבודה כלשהי. רמת השכר ברצועת עזה אינה ידועה, אם כי ניתן להניח כי נמוכה היא מזו שבישראל. קשה להניח שבגילו של התובע ישתלב בעבודה אחרת, גם אלמלא מגבלותיו. איני פוסקת לו סכום כלשהו. הוצאות ושונות לעתיד 34. מצבו של התובע יציב. נכותו ומגבלותיו אינן מבססות צורך כל אלה. איני פוסקת לו סכום כלשהו. נזק לא ממוני 35. נכותו המשוקלל של התובע עומדת על 14.5%. לאור תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים [חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון] תשל"ו - 1976, אני פוסקת לתובע - 43,026 ₪. סה"כ נזק - 97,660 ₪. הוצאות משפט 36. התובע שילם עבור תרגום הדיון לערבית ועבור קיום ההוכחות באמצעות וועידת וידאו: 6,845 ₪ . כמו כן שילם בעת הגשת תביעה זו אגרת משפט. 37. יתר התשלומים, האגרות וההוצאות בהן חויב בבית משפט השלום בבאר שבע ובתביעה הקודמת בבית משפט השלום בתל אביב הושתו עליו על ידי בתי המשפט לאור התנהלותו. אין מקום להטיל אותן כעת על הנתבעת. סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע סכום של 97,660 ₪ ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 14,854 ₪ ובתוספת אגרת משפט בתביעה זו. הסכומים צמודים למדד המחירים לצרכן ונושאים ריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. תאונות נפילהנפילה באוטובוספגיעת ראש / מוחנפילהאוטובוס