תחולת סעיף 18(ג) לחוק חוזה ביטוח, העוסק בפטור מוחלט של המבטחת רקע וההליך שלפני לפני תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין גניבת רכב שבבעלות התובע כפי שיפורט להלן. התובע הינו הבעלים של רכב מס' רישוי 33-012-64 (להלן: "הרכב"). אין חולק בין הצדדים כי בזמן הגניבה שתתואר להלן בוטח הרכב על ידי הנתבעת בביטוח מקיף. אין חולק עוד כי ביום 4.8.2011 הרכב נגנב, עת שחנה ברחוב רנואר 6 בקרית אתא. הרכב נגנב עת היה התובע בחו"ל והיה בחזקת אביו מר משה משלי. הנתבעת דחתה את תביעת התובע לתשלום תגמולי הביטוח מאחר ולטענתה לא קוימו תנאי המיגון על פי הנדרש בפוליסה. התובע טוען בכתב התביעה כי פוליסת ביטוח המקיף שהוצאה לרכב מעולם לא הומצאה לו. עוד טוען, כי בזמן אירוע הגניבה הרכב היה משועבד לבנק הפועלים בע"מ. הדרישה כי חלק מתגמולי הביטוח יועברו לבנק המשעבד נדחתה כאמור לעיל. הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי התובע הפר את חובותיו והטעה אותה במסגרת המשא ומתן לכריתת ההסכם, בשים לב למצגים בלתי נכונים שהציג לה בכל הקשור לאמצעי המיגון ברכב. הנתבעת טוענת כי, בגין המצגים המטעים או החמרת הסיכון עומדת לה הזכות לשלול ממנו תגמולי ביטוח ולמצער להפחיתם. הנתבעת טוענת כי בפוליסת הביטוח הועלתה דרישה כי יהיה ברכב אמצעי מיגון שהם אימובילייזר מקורי ומערכת איתור פעילה הנשלטת על ידי שלט קוד/לוח מקשים. בפועל מבירור שערכה הנתבעת, עלה כי מערכת המיגון ברכב לא ענתה על דרישות המיגון של הפוליסה, שכן מערכת האיתור שהייתה מותקנת ברכב לא הייתה פעילה, מזה חודשים רבים לפני קרות מקרה הביטוח, זאת על אף שהמבוטח הצהיר כי קיימת מערכת איתור פעילה. בכתב ההגנה נטען למרמה מצד התובע ועוד שלל טענות. במסגרת הראיות והסיכומים נטענו שוב טענות אלו בצורה לאקונית וסתמית, מבלי שהוכחו כדבעי ועל כן אני רואה בהן כנזנחו על ידי הנתבעת כאשר הנתבעת התמקדה בעיקר בטענה של אי קיום תנאי בפוליסה, קרי קיום מיגון כנדרש על ידה כשולל כיסוי ביטוחי וכן בשאלת הנזק. ביום 7.5.2013 התקיימה ישיבת הוכחות כאשר העיד אביו של התובע והשמאי מטעמו ואילו מטעם הנתבעת העידו עו"ד דקלה ויינפלד ומר אבי מדעי. התובע עצמו לא העיד מאחר והוא שוהה בארצות הברית ונמצא בהליך של התאזרחות שם ועל כן לא יכל להתייצב על מנת שלא לאבד את זכותו. דיון והכרעה טענה ראשונה אשר יש בדעתי לסלק היא הטענה שהתובע לא קיבל את פוליסת הביטוח. הסתבר כי עדות זו של אביו של התובע הינה עדות מפי השמועה. אביו של התובע נשאל אם יש לו ידיעה אישית בכל הקשור לכך והוא השיב בעמ' 6 ש' 31 : "אני שאלתי אותו ואמר שלא קיבל פוליסה". לכן התובע לא הוכיח טענה זו ודינה להידחות. הטענה השניה שבדעתי לדון בה היא האם אי הפעלת מערכת האיתוראן ברכב ואי קיום כל תנאי המיגון שדרשה הנתבעת בפוליסה, בהתאם לטענת הנתבעת, כמוה כאי קיום תנאי מוקדם ועל כן הפוליסה אינה בתוקף או שמא מדובר באמצעי להקלת סיכון שחלות עליו הוראות סעיף 21, 18 ו- 19 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח") עמדתה של הנתבעת כי מדובר בתנאי מוקדם ולכן אין כיסוי ביטוחי למקרה שאירע בענייננו. לאחרונה עסק בשאלה זו בית משפט העליון ברע"א 3260/10 חתמי לוידס נ. אליהו סלוצקי (להלן: "הלכת סלוצקי") כאשר בפסק דין שניתן ביום 15.9.2013 הוכרעה הסוגיה העומדת על המדוכה. משום מה, הנתבעת הפנתה אותי לשלל פסיקה שניתנה בערכאות נמוכות לפיה ניתן תוקף לתנאי המוקדם ולא מצאה לנכון להפנות את בית המשפט להלכת בית משפט העליון. סיכומי הנתבעת הוגשו ביום 26.11.2013 לאחר שניתנה הלכת סלוצקי. וכך נפסק בהלכת סלוצקי לגבי השאלה העומדת על המדוכה: "אני סבורה שעמדתה של חברת הביטוח לפיה הפקדת התכשיטים בכספת היא מעין "תנאי מוקדם" לתחולתו של חוזה הביטוח אינה יכולה להתקבל. התפיסה לפיה דרישות מסוימות מן המבוטח הן "תנאי מוקדם" מרוקנת למעשה מתוכן את ההסדר החקיקתי הקבוע בסעיפים 18 ו-21 לחוק, הסדר שנועד למנוע שלילה "אוטומטית" של דמי הביטוח ממבוטחים אשר לא עמדו במי מדרישות הפוליסה בהתייחס להקלת הסיכון (ראו גם: דודי שוורץ וריבי שלינגר דיני ביטוח 254 (2005) (להלן: שוורץ ושלינגר)). היא סותרת לכאורה את תכליתו הצרכנית של חוק חוזה ביטוח. למעשה, היא אף אינה מתיישבת עם לשון החוק, בשים לב לכך שסעיף 21 לחוק חוזה ביטוח הוא קוגנטי (ראו: סעיף 39(א) לחוק חוזה ביטוח) ושעל סעיף 18 ניתן להתנות רק לטובת המבוטח (ראו: סעיף 39(ב) לחוק חוזה ביטוח). לא למותר לציין שזו, ככל הנראה, גם הגישה המקובלת בערכאות הדיוניות (ראו: ולר, בעמ' 477-475; אליאס, בעמ 839 - 843)." על כן נקבע בהמשך כי: "לסיכום נקודה זו, אני סבורה שסעיף 21 לחוק חוזה ביטוח חל על ענייננו, ושאין לראות בדרישה להפקדת התכשיטים בכספת משום "תנאי מקדים" המאיין את החוזה. מסקנה זו יוצרת הרמוניה בין לשונו של חוק חוזה הביטוח לבין לשון תקנות תנאי הביטוח, והיא נובעת מתכליתו הצרכנית של חוק חוזה הביטוח ומשיקולי המדיניות עליהם עמדתי. מסקנה זו נתמכת גם במגמות המאפיינות את דיני הביטוח בשיטות משפט נוספות. תוצאות הפרתו של התנאי האמור צריכות להיות נדונות במסגרת שהתווה המחוקק, קרי על פי סעיף 18 לחוק חוזה ביטוח. על כן, אפנה בשלב זה לבחינת השאלה כיצד יש להחיל את סעיף 18(ג) לחוק חוזה ביטוח על ענייננו, וזאת בשים לב לפרשנותו הראויה." סעיף 18 (ג) לחוק חוזה הביטוח, אשר חל על אי הפעלת אמצעי מיגון, קובע: קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים לפי המקובל אצלו במצב שלאחר השינוי לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה: (1) לא ניתנה הודעה לפי סעיף 17, והדבר נעשה בכוונת מרמה; (2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע שהמצב הוא כפי שהוא לאחר השינוי; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר השינוי." בטרם אכנס ליישום סעיף 18 (ג) לענייננו אסלק מחלוקת עובדתית נוספת שהתגלעה בין הצדדים באשר לאמצעי המיגון. האם הוכח כנדרש כי אותו אמצעי מיגון לא הופעל? הוצגה לפני בדיקת מיגון שנערכה לרכב ביום 26.1.2011 (ת/3). באותו בדיקת מיגון החתומה על ידי חברת "איתוראן" צוין כדלקמן: " פירוט קיים שם המערכת מערכת איתור פעילה תקינה מחוברת למוקד איתוראן סופר פאל " בתחתית הטופס אישר הבודק: "הריני לאשר בחתימתי כי ברכב הנ"ל מותקנת ופועלת כנדרש מערכת המיגון המצויינת לעיל שתכונותיה פורטו על ידי בטבלה והתואמת לדרישותיכם הנ"ל." (ההדגשה שלי - א.כ.) הנתבעת התנגדה בסיכומיה להגשת אותו מסמך וטענה כי לא הוגש באמצעות עורכו. אולם אין כל ממש בהתנגדות זו. מסמך זה הוגש במהלך שמיעת הראיות ללא כל התנגדות. הגדילה לעשות הנתבעת עת צירפה את אותו מסמך לתצהירי עדות הראשית מטעמה ועל כן מה לה להלין על כך שלא זומן עורכו לחקירה אם היא בעצמה צירפה אותו כראיה מטעמה?! בשים לב לכך, אני מקבל ראיה זו במלואה ומיחס לה את מלוא המשקל. הנתבעת טוענת כי עדות אביו של התובע מרביתה מפי השמועה. אכן כך הוא המצב אולם קביעה זו אינה משפיעה על התוצאה הסופית אליה הגעתי. כפי שאצביע להלן, הנטל להוכיח את הטענה של אי קיום תנאי המיגון מוטל על הנתבעת ולא על התובע. למרות זאת התובע הביא את בדיקת המיגון כראיה מטעמו (ת/3). מאידך כפי שאראה להן הנתבעת לא הרימה את הנטל לא במישור העובדתי ולא במישור המשפטי על מנת להראות כי היא פטורה לחלוטין מתשלום ולחילופין עליה לשלם תגמולים מופחתים. כנגד מסמך זה הובא לעדות מר אבי מדע, קצין בטחון בחברת איתוראן. בתצהירו טען מר מדע כי התבקש לחקור את האירוע נשוא התביעה כאשר הוא טוען בתצהירו כי כל המידע שאב מנתונים המעודכנים במחשב מערכת איתוראן בבדיקה שערך. בתצהירו נ/2 טען כי ביום 23.1.08 הותקנה ברכב מערכת איתוראן מסוג "סופר פאל" הכוללת לוח מקשים פנימי ועלוקה. ביום 16.11.10 דווח הבעלים הקודמים של הרכב כי מכר את הרכב לחברת אוטו דיל. עוד נטען בתצהיר כי נציג איתוראן ניסה ליצור קשר על הבעלים החדש אך ללא הועיל. ביום 12.12.2010, בהיעדר תקשורת עם בעליו של הרכב נותק הרכב מקבל שירות בחברת איתוראן. ביום 26.1.11 הגיע התובע עם הרכב לבית העסק "פרוטר אוטו אלקטרו" בע"מ ובוצעה בדיקת תקינות למערכת איתוראן. הובהר לתובע כי המערכת מנותקת משירות. ביום 27.1.11 הודיע התובע לנציג איתוראן כי מאחר ואינו נדרש אינו מעוניין בשירות איתוראן. לכן הרכב היה מנותק משירו איתוראן בכל הזמנים הרלוונטיים. דא עקא, העד מר אבי מדעי לא טרח לצרף כלל את הרשומות שנערכו במחשבי חברת איתוראן. הדבר מקבל משנה תוקף בשים לב לעובדה כי תצהירו של אותו עד סותר חזיתית את האמור בטופס בדיקת המיגון ת/3 החתום בחותמת "איתוראן" לפיה המערכת קיימת ופעילה. רשומה מוסדית מהווה כשלעצמה עדות שמיעה. יחד עם זאת, בהתקיים התנאים הקבועים בחוק ניתן להגישה כראיה קבילה. אולם עדות קצין הביטחון של איתוראן מהווה עדות שמיעה על עדות שמיעה שכן אותה רשומה לא הוגשה ואף יתרה מכך לא הוכח כי אילו הרשומות בדמות הרישומים במחשבי איתוראן הייתה מוגשת היו עונים אחר הגדרת "רשומה מוסדית". סעיף 36 (א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 קובע: "רשומה מוסדית תהא ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בכל הליך משפטי, אם נתקיימו כל אלה - (1) המוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו; (2) דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה; (3) היתה הרשומה פלט - הוכח בנוסף, כי - (א) דרך הפקת הרשומה יש בה כדי להעיד על אמינותה; (ב) המוסד נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב." בענייננו מדובר ברשומה שהיא פלט מחשב. לא הוכח כי איתוראן נוהגת במהלך ניהול הרגיל לערוך רישום של האירוע נשוא הרשומה בסמוך להתרחשותו. לא הוכח כי דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בה כדי להעיד על אמיתות תוכנה. לא הוכח כי דרך הפקת הרשומה יש בה להעיד על אמיתות תוכנה. ולבסוף לא הוכח כי איתוראן נוקטת באורח סדיר אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב. לכן, משלא הוצגה אותה רשומה לפני, לא הוכח כי אותה רשומה קבילה וכל שבא הוא עדות קצין הביטחון של איתוראן אודות מה שרשום במחשב. אינני יכול לסמוך על עדותו בעניין זה והמדובר בעדות שמיעה לא קבילה. עוד, הנני מעדיף על פניה את האמור באישור ת/3. כאשר נשאל העד מה תגובתו לכך שעדותו סותרת את ת/3 הציג הסבר שסותר את האמור בתצהירו בעמ' 15 ש' 7 - 8: "מאחר והוא ביקש ארכה לבדיקה אמרו לו שמורידים אותו ממעקב והוא בזמן הבדיקה היה ממעקב (צ"ל במעקב - ההערה שלי א.כ.)." ועוד בעמ' 14 ש' 25 טען: "אני מציג רישום לפיו הוסבר לתובע שהוא מורד ממעקב ואמר שיבדוק ויחזור." כזכור הבדיקה הייתה ביום 26.1.2011. מעדות זו ניתן להבין שעד אותו שלב היה הרכב במעקב איתוראן. אולם בתצהיר עדות ראשית, העיד עד זה כי ביום 12.12.10 למעלה מחודש לפני הבדיקה הרכב נותק ממעקב. לכן לא ניתן לסמוך על עדות עד זה כלל ואינני נותן אימון בה. לטענת קצין הביטחון בזמן הבדיקה היה התובע במעקב איתוראן קרי שהמערכת הייתה פעילה על מנת לאפשר לו לשקול אם הוא מעוניין בשירות. אולם לטענה זו אין כל זכר בתצהירו של אותו עד והוא לא טען כי הרשומות עליהן הסתמך מעידות על כך. בשים לב לכך, לא הוכח כדבעי כי הרכב לא היה במעקב וכי המערכת לא הייתה פעילה בזמן הגניבה. לא הוכח כדבעי שאותן שיחות שנטען כי נוהלו עם התובע ביום 26.1.11 וביום 27.1.11 תוכנן כמצוין על ידי אותו עד. גם אם הוכח כי לרכב לא הייתה מערכת איתוראן פעילה בזמן הגניבה הרי הנתבעת לא הוכיחה כי עמדה בתנאי סעיף 18 (ג) לחוק חוזה הביטוח. אקדים ואומר כי הנתבעת הטילה במסגרת סיכומיה את כל יהבה על הטענה כי מדובר בתנאי מוקדם לתחולת הביטוח ולא התייחסה כלל להוראות סעיף 18 לחוק חוזה הביטוח ומן הסתם לא הביאה ראיות מתאימות במסגרת ההוכחות לצורך כך. אמנם בתצהיר עו"ד ויינפלד אוזכרו באופן לאקוני וסתמי טענות של הסתרה והחמרת סיכון אך הנתבעת המשיכה וטענה טענות אלו בסיכומיה בצורה לאקונית ולמעשה ניתן לומר כי האופן הלאקוני בו נטענו הטענות שקולה לזניחת הטענות. בסיכומים נטען בשורה אחת כי התובע הפר את הוראות חוק חוזה הביטוח עת הסתיר מידע מהותי ו/או מסר מידע כוזב. אולם טענה זו לא הוכחה כלל שכן המתקין מטעם איתוראן הוא שמילא את הטופס ומדובר במתקין העובד עם חברת הביטוח. למעשה מדובר ברשימה סגורה של מתקינים אליהם מפנה חברת הביטוח ויש להם הסדר עימה (ראה עדות ויינפלד עמ' 11 ש' 9 - 14). לכן אם המתקין לא מילא את אותו טופס כדבעי מה לה להלין עם התובע. יתרה מכך המתקין הוא שמעביר את טופס בדיקת המיגון למבטחת (שם ש' 18) ולכן מדובר בדיווח של מתקין הנתבעת ולא של התובע. לא זו אף זו, עו"ד ויינפלד נשאלה האם בשיחות הטלפוניות המוקלטות שיש ברשותם יש לה ראיה על כך שהתובע הטעה אות הנתבעת והשיבה "ממש לא" (עמ' 12 ש' 11). אציין כי הנתבעת נמנעה מלהביא את אותם הקלטות והדבר עומד לה לרועץ. בענייננו אין תחולה לסיפא של סעיף 18 (ג) העוסק בפטור מוחלט של המבטחת משהנתבעת לא הוכיחה את טענת המרמה שנטענה באופן לאקוני ורופף. בנוסף אין תחולה לסיפא של אותו סעיף משלא הוכיחה הנתבעת בראיות כי מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע שהמצב הוא כפי שהוא לאחר השינוי. יתרה מכך, לא הוכחו התנאים לתשלום תגמולי ביטוח מופחתים בהתאם להוראות סעיף 18 (ג) לחוק חוזה הביטוח. כאמור על מנת שישולם תגמולי ביטוח מופחתים על המבטח להוכיח שגובה דמי ביטוח "שהיו משתלמים לפי המקובל אצלו במצב שלאחר השינוי לבין דמי הביטוח המוסכמים". הנתבעת לא הביאה כל חוות דעת חתומית או תצהיר חתם אשר מראה כמה דמי ביטוח היו נגבים במידה והרכב היה ללא אותו אמצעי מיגון. לא הובאה כל ראיה לפיה חברת הביטוח אינה מציעה פוליסה חלופית בתנאי מיגון פחותים בדמי ביטוח גבוהים יותר. לא הובאה אף חוות דעת שמבטח סברי היה מתקשר בתנאים אחרים או לא היה מתקשר כלל באותן נסיבות. לא הובאה ראיה כי חברות אחרות לא היו מתקשרים כלל בהסכם ביטוח באותם תנאים או היו מתקשרים בתנאים אחרים. בעניין סלוצקי נקבע באשר ליישומו של סעיף 18 (ג) לחוק חוזה הביטוח כדלקמן: "מן האמור לעיל, עולה אפוא הפרשנות הבאה להסדרים הקבועים בסעיף 18(ג): ראשית, יש לבחון, כאמור, האם המבטח הקונקרטי מציע פוליסת ביטוח שאיננה מחייבת את נקיטת את אמצעי הקלת הסיכון שלא ננקטו באותו מקרה. אם התשובה לשאלה זו היא חיובית יש לבצע את התשלום היחסי על בסיס דמי הביטוח שהיו נגבים במסגרת הפוליסה החלופית. שנית, בהנחה שהתשובה לשאלה זו היא שלילית, יש לבחון האם מבטח סביר היה מתקשר בחוזה ביטוח שאינו דורש את נקיטת האמצעים האמורים. אם התשובה לשאלה זו היא חיובית יש לבצע את התשלום היחסי על בסיס דמי הביטוח שהיו נגבים במסגרת פוליסה חלופית "משוערת" שהייתה מוצעת על-ידי המבטח הסביר. שלישית, ורק במקרה שבו התשובה לשתי השאלות היא שלילית, יופטר לחלוטין המבטח מתשלום דמי הביטוח למבוטח. כעת אפנה לבחינת שאלת נטלי ההוכחה בהתייחס לשאלות האמורות. " עוד נקבע לעניין נטלי ההוכחה כי הנטל מוטל על המבטחת להראות כי תנאי סעיף 18 (ג) לחוק חוזה הביטוח מתקיימים. בית משפט העליון אף ציין כי "יכול להיות די בהגשת תצהיר של אקטואר או איש מקצוע אחר הבקיא בתחום יטוח, לפיו, לפי מיטב ידיעתו לא מוצעת בשוק הביטוח בישראל פוליסה מסוג זה". כאמור תצהירי של עו"ד ויינפלד שותק בעניין זה. בשים לב לכך אני קובע כי על המבטחת לשלם תגמולי ביטוח מלאים. התובע צירף חוות דעת לכתב התביעה והשמאי מטעמו נחקר על חוות דעתו. הנתבעת לא הביאה חוות דעת נגדית. הנתבעת צודקת בטענתה כי יש להפחית 20% משווי הרכב מאחר והבעלים הקודם הייתה חברת ליסינג תפעולי (ראה עדות השמאי עמ' 2 ש' 19 - 20 וכן עדות אביו של התובע עמ' 4 ש' 27 - 28 עמ' 5 ש' 14 - 16). שווי הרכב נכון למועד התאונה היה 93,400 ₪. בניכוי הפחתה של 20% מתקבל סך של 74,720 ₪. התוצאה בשים לב לכך, דין התביעה להתקבל. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 74,720 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד אירוע הגניבה 4.8.2011 ועד התשלום המלא בפועל. לתובע נגרמו הוצאות משפט בדמות שכר טרחת עורך דין, אגרות, שכר טרחת שמאי הן בגין מתן חוות דעת והן בגין מתן עדות בבית משפט. לכן אני מחייב את הנתבעת בהוצאות משפט בסך של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ. חוזהפוליסהחברת ביטוחחוזה ביטוח