תביעה על סך 15,634 ₪ אשר התובעת טוענת כי הנתבע חייב לה בגין שירותים וציוד שסופקו על ידה לנתבע ואשר לא שולמו על ידו. המדובר בחיובים בגין עסקה אשר נערכה עם הנתבע באמצעות סוכן התובעת בשם כאמל טריף (להלן: "הסוכן"), וזאת במהלך חודש אפריל 2011. כחלק מעסקה זו, חתם הנתבע על הסכמים שונים כאשר שניים מהם, הנוגעים לרכישת שני מכשירי טלפון סלולריים נערכו ביום 27/4/11 ואילו שניים אחרים, הנוגעים לרכישת מודם ומכשיר טלפון נייח, נערכו ביום 1/5/11. ההסכמים צורפו במלואם לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת ובכל אחד מפורטים בהרחבה תנאי ההתקשרות במלואם. טענתו של הנתבע בתצהיר שצורף לבקשת הרשות להתגונן ואשר נערך ע"י אביו, אוסמה להואני (להלן: "המצהיר"), היתה כי בעת שהסוכן הציע לנתבע את העסקה, דובר על חבילה של 5 מכשירים סלולריים וכן טלפון נייח בבית ושירותי גלישה באינטרנט, כאשר לטענת המצהיר הובטח על ידי הסוכן כי העלות החודשית, לכל המכשירים ולכל השימושים, לא תעלה על 830 ₪ לחודש. המצהיר מוסיף וטוען כי משקיבל את החשבון הראשון, בתחילת חודש 6/11, והתברר לו כי העלות הכוללת הינה 2,764 ₪, ניסה ליצור קשר טלפוני, הן עם הסוכן והן עם נציגי התובעת, על מנת לציין בפניהם כי החיוב החודשי עומד בניגוד למובטח ע"י הסוכן. המצהיר מפרט עוד כי משלא הצליח לדבר עם הסוכן, שלח לתובעת מכתב ובו הוא מודיע על כך שהעסקה איננה תואמת את המוסכם ולפיכך הוא מבקש לנתק את הקווים. המכתב צורף לבקשת הרשות להתגונן והוא נושא תאריך 6/7/11 (להלן: "מכתב הביטול"). לטענת אותו מצהיר אלמלא הוטעה ע"י הסוכן לחשוב שהתשלום החודשי יעמוד על סך של 830 ₪ בלבד, לא היה מתקשר בעסקה שכן קודם לכן היה מנוי בחברת סלקום והחשבון החודשי שלו שם לא עלה על 1,000 ₪. יצויין כי התובעת הסכימה למתן רשות להתגונן ובהחלטת הרשם נקבע כי התצהיר שהוגש ע"י המצהיר ישמש כתב הגנה מטעם הנתבע. לעניין זה קיימת חשיבות במקרה זה, מאחר והתברר, במהלך הדיון בפני, כי הנתבע מבקש להעלות טענות נוספות ושונות שזכרן לא בא בתצהיר וביחס לטענות אלו ככל שהן טענות עובדתיות, טענה התובעת, בצדק כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, כפי שיפורט להלן. טענות מקדמיות בפתח הישיבה ובסיכומיה העלתה התובעת טענה מקדמית הנוגעת לעובדה כי הנתבע לא הגיש תצהיר תומך בכתב ההגנה מטעמו כנדרש בתקנות סדר הדין האזרחי, וכן לא הוגשו על ידו תצהירי עדות ראשית ואף לא נמסרה הודעה כי התצהיר שצורף לבקשת הרשות להתגונן ישמש תצהיר עדות ראשית מטעמו. בנוסף, הנתבע עצמו לא התיצב לדיון ההוכחות, אלא רק המצהיר. לטעמה של ב"כ התובעת, די באלו על מנת להביא למחיקת ההגנה של הנתבע וקבלת התביעה במלואה אף ללא דיון בטענות הצדדים. אינני מקבלת טענות התובעת ביחס למחדלים הדיוניים באי הגשת תצהיר תומך לכתב ההגנה ואי הגשת תצהירי עדות ראשית. משהתצהיר שתמך בבקשתה רשות להתגונן הפך לכתב הגנה, ניתן לראות בו גם תצהיר תומך בכתב הגנה, אפילו שלא נערך על ידי בעל הדין עצמו, שכן התצהיר מאגד בתוכו את שתי "הפונקציות", דהיינו כתב בי-דין ותצהיר התומך באמור בו. באשר לאי הגשת תצהירי עדות ראשית או הודעה על הסתפקות בתצהיר המצהיר, אינני סבורה כי מדובר במחדל שיש בו לגרום לשיבוש דיוני כלשהו, שכן התובעת ידעה בדיוק מה הן טענות הנתבע כנגד התביעה ומשלא ביקש הנתבע להביא עדים או ראיות נוספות, לא היה בכך לפגוע בתובעת בדרך כלשהי. באשר לאי התיצבות הנתבע לדיון בפני, אכן מדובר במחדל של ממש מצידו של בעל דין. אולם גם בכך אין להביא למחיקת הגנתו ומתן פסק דין, וזאת לאור נסיבות הענין כאמור לעיל. אמנם נכון כי על בעלי דין להקפיד על מילוי הוראות דיוניות, ובוודאי שעל התיצבות לדיון שנקבע בעניינם, אולם אי הקפדה כזו אינה מנביעה "אוטומטית" את מחיקת כתב הטענות, אלא יש לבחון בכל מקרה לגופו האם יש בכך לפגוע בזכויות דיוניות או מהותיות של הצד שכנגד, ואין הדבר כך במקרה זה. ראוי יותר, כפי שגם עשתה ב"כ התובעת במקרה זה, כי ההליכים יתבררו לגופם של הדברים, ולא יוכרעו על מחדלים דיוניים, גם אם אלו משמעותיים, כאשר כל עוד אין בכך פגיעה מהותית בצד שכנגד. טענות הצדדים והכרעה לאחר מתן הרשות להתגונן ועל בסיס טענות הנתבע כפי שפורטו בתצהיר, הגישה התובעת תצהיר עדות ראשית מפורט ביותר של גב' בן-שימול (להלן: "הנציגה") אליו צורפו מלוא המסמכים הרלוונטיים. הנציגה, כמו גם הנתבע נחקרו על תצהיריהם, ולאחר שמיעת העדויות עולות המסקנות הבאות: 1. החיובים בגין השימושים בהם חוייב הנתבע (למעט ביחס לסכום קטן אותו אפרט בהמשך) נעשו בהתאם להסכמים שנערכו בין הצדדים, הסכמים עליהם כאמור חתם הנתבע. אמנם נכונה טענת הנתבע כי החתימה על ההסכמים הינה חתימה אלקטרונית, דהיינו שהנתבע חתם על ההסכמים על מסך של מכשיר שהיה בידי הסוכן ולא על הסכם מודפס על נייר, אולם, בהעדר טענה מפי הנתבע כי לא קיבל לעיונו העתק המסמכים, אין לעניין זה כל חשיבות, שכן הנתבע מוחזק כמי שחתם לאחר שעיין במסמכים וקרא בהם קודם לחתימתו. הטענה שהועלתה במהלך הדיון כי ההסכמים מעולם לא הועברו לעיונו של הנתבע באמצעי כלשהו (דואר אלקטרוני או דואר רגיל), כפי שנציגת התובעת ציינה שנהוג על ידם לעשות, הינה טענה שהועלתה תוך הרחבת חזית אסורה ולפיכך דינה להידחות. באם אכן חפץ הנתבע לטעון כי מעולם לא קיבל את ההסכמים לעיונו (בין אם לפני החתימה ובין אם לאחריה) צריך היה להתכבד ולהעלות טענה עובדתית זו בכתב ההגנה מטעמו, שכן בהעדר טענה כזו, התובעת לא יכולה היתה להתגונן מפניה ולהמציא תיעוד או ראיה על מנת להפריכה. במקרה זה, אמנם העידה הנציגה שהיא לא היתה נוכחת בעת חתימת ההסכמים והיא עצמה לא העבירה העתק מהם לנתבע, אולם הנציגה הוסיפה והסבירה הנציגה כי היא כלל לא בדקה את השאלה כיצד נשלחו ההסכמים לנתבע, וזאת בהעדר טענה בעניין זה. 2. חיובי הבסיס ביחס לעסקאות שנערכו בין הצדדים אכן מסתכמות בסך של 820 ₪ בצירוף מע"מ (כמפורט בסעיף 21 לתצהיר התובעת), דבר שיש בו תימוכין מסויימים לטענת הנתבע כי הסוכן הציג בפניו את העסקה כעסקה שבה הוא נדרש לשלם סך של כ-830 ₪ לחודש. אלא שעיון בהסכמים, ויותר מכך גם הגיון הדברים, מלמד כי מדובר בחיובי בסיס המותנים בשימוש עד גבול מסויים, בהתאם לכל חבילה וחבילה, כאשר בכל אחד מההסכמים מפורט מה כוללת החבילה וכן מפורט מהו התעריף לדקת שיחה/מסרון/גלישה מעבר לחבילת הבסיס. המדובר בצורת התקשרות שהיתה מקובלת ונהוגה במועד עריכת ההסכמים והינה מקובלת ונהוגה גם היום, וטענת הנתבע כי הובטח לו כי התעריף של 830 ₪ לחודש יכסה כל שימוש שהוא בכל היקף שהוא, בכל אחד מהמנויים שבעסקה, הינה טענה בלתי סבירה על פניה. נכון הדבר כי כיום ולאחר הרפורמה בשוק התקשורת, כפי שידוע לכל, ישנן עסקאות מסוימות בחלק מחברות התקשורת בהן תמורת תשלום קבוע הלקוח מקבל שימוש בלתי מוגבל, אלא שמדובר בעסקאות שאינן דרך ההתקשרות הנפוצה, ובוודאי שלא במועד בו נערכה עסקה זו. תימוכין לכך שגם המצהיר לא הבין את ההתקשרות בין הצדדים כך שהיא כוללת כל שימוש שהוא בכל היקף שהוא, ניתן לראות מתרשומת שיחה שהתקיימה עם המצהיר ביום 18/7/11 (נספח ז' לתצהיר התובעת), שיחות בהן טוען המצהיר כי חוייב שלא בצדק על שיחות בחו"ל בטענה כי כלל לא ביצע שיחות לחו"ל. דהיינו, שהמצהיר טען שם כי מדובר בחיוב שגוי על שיחות שלא בוצעו וזאת בנוסף לטענתו בדבר חיוב בניגוד למוסכם. 3. יתירה מכך, ואולי עיקר הדברים הוא כי טענתו המרכזית של הנתבע, דהיינו כי ההסכמים בכתב עומדים בסתירה להבטחה שנתן הסוכן ולמצג שיצר בפניו באשר לגובה החיוב החודשי, הינה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב, כאשר הנתבע הוא הנושא בנטל להוכיח טענה זו והוא לא הצביע על כל נימוק אשר יצדיק סטיה מההלכה הפסוקה המושרשת היטב במקומותינו לפיה אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שהבין על מה חתם והסכים לתוכן המסמך (ע"א 467/64 שווויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117 (1965) והפסיקה הרבה המאזכרת אותו), וככל שבחר לחתום עליו מבלי להתעמק בהבנת הכתוב אין לו אלא להלין על עצמו (ראה: ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה ויעקב לופו, פ"ד נד(2) 559, 574 (2000)). אמנם נכון כי ההסכמים שעורכת התובעת אינם פשוטים והם כוללים פרטים רבים ומלל רב, אולם עיון בהסכמים שהוצגו מעלה כי דווקא נעשה על ידי התובעת נסיון לפשט את המסמכים כך שעיקרי העיסקה מפורטים בטבלה, ואילו יתרת התנאים הכלליים מנוסחת בלשון ברורה למדי בדפים הנספחים. ככל שהנתבע בחר לחתום על מסמך מבלי לקרוא בו כלל ומבלי לעמוד על קבלת העתק ממנו, אין לו להלין אלא על עצמו. על הנתבע מוטל הנטל להוכיח את טענתו בדבר מצג בעל פה העומד כנגד המסמך בכתב עליו הוא חתום, ובנטל זה הוא לא עמד. מלבד טענתו של המצהיר, לא הובאה עדות נוספת, אפילו לא של הנתבע עצמו, שהיה נוכח בעת עריכת ההסכמים, וגם לא של סוכן התובעת. טענת הנתבע כי היה על התובעת לזמן את אותו סוכן, ויש לזקוף לחובתה את תוצאות אי הזמנתו, דינה להידחות, שכן התובעת, בהסתמכה על המסמכים שנחתמו על ידי הנתבע ובהעדר טענה כנגד חתימתו עליהם או הבנתו את האמור בהם, לא צריכה היתה לזמן את הסוכן כעד מטעמה, בכדי לסתור טענה בעל פה שהועלתה כנגד מסמך בכתב. 4. במסגרת העסקה רכש הנתבע כאמור שני מכשירים סלולריים, האחד מדגם סמסונג גלקסי S והשני מדגם נוקיה X3 וכן קיבל לשימושו מודם ומכשיר טלפון נייח בעלויות נמוכות יחסית (להלן ביחד: "ציוד הקצה"). בהתאם לעסקה שערך, כל זמן שההתקשרות עמדה בעינה והנתבע ביצע שימושים מינימליים כפי שנקבעו בהסכם, הוא קיבל זיכוי מלא על התשלום החודשי בגין הציוד, אולם משביטל הנתבע את ההסכם, בחלוף כ-3 חודשים ממועד עריכתו, חייבה אותו התובעת במלוא יתרת עלות ציוד הקצה. טענת הנתבע כי ביקש להחזיר לתובעת את ציוד הקצה (והוא נכון להוסיף ולעשות כן גם היום) ולפיכך אין מקום לחייבו בעלות ציוד זה, איננה מתקבלת על ידי. עיון בחשבוניות שהציגה התובעת מעיד על כך שבמשך 3 חודשים לכל הפחות עשה הנתבע שימוש בציוד הקצה והעובדה שגם במכתבו מיום 6/7/11 איננו מבקש להחזיר את המכשירים, אלא רק מבקש לנתק את הקווים מצביעה על כך שהנתבע, אף שביקש לבטל את העסקה, לא ביקש להחזיר את ציוד הקצה. אמנם נכון כי משהפסיק הנתבע לקבל את שירותי התקשורת מהתובעת, כפי שעשה בחודש 7/11 או בסמוך לאחר מכן, אין לו עוד צורך במודם המותקן בביתו, אולם בשאר הציוד אין מניעה כי יעשה שימוש באמצעות חברת תקשורת אחרת, ואף סביר להניח כי כך אכן נעשה, בין היתר לאור העובדה כי שני מכשירי הטלפון הסלולריים היו בעת רכישתם דגמים מתקדמים, נכון לשעתם. כעת, בחלוף שנתיים ממועד ההתקשרות, בוודאי שאין מקום להורות על השבת המכשירים לתובעת. ולפיכך, על הנתבע לשאת במלוא עלותם. 5. שקלתי באם יש מקום לחייב את הנתבע רק בעלות "הריאלית" של המכשירים ולא בעלות החוזית, שעל פני הדברים נראית גבוהה, וזאת חרף הוראות ההסכם, שכן נראה שעלות המכשירים הנקבעת בהסכמי ההתקשרות מושפעת (לגובה) מהעובדה שבהתאם להסכמים הלקוח כלל אינו נושא בעלות זו, שכן הוא מקבל זיכוי כחלק מההטבה בעסקה (בכפוף לשימוש מינימלי שאין מחלוקת כי נעשה במקרה זה). משכך, קשה לראות במחיר החוזי מחיר המשקף מחיר מוסכם של הציוד, שכן למעשה הלקוח נותן הסכמה למחיר זה בכפוף לקבלת הזיכוי (בהנחה שהעסקה תקויים). אלא שלצורך הפחתת שווי ציוד הקצה צריך היה הנתבע להביא בפני ראיות ל"מחיר השוק" של המכשירים ולשכנעני כי הוא היה נכון לאז, נמוך משמעותית מהמחיר הקבוע בהסכמים, דבר שלא נעשה על ידו, ומשכך אינני מוצאת מקום לסטות מהוראות ההסכמים גם ביחס לשווי הציוד. 6. ההפחתה היחידה שמצאתי לנכון לעשות בסכומים הנתבעים הינה ביחס לחיובים בגין שירותים קבועים שנעשו לאחר חודש 7/11, זאת בחשבוניות שפורטו בסעיפים 14(א)(4)-(6) לתצהיר התובעת. לא מצאתי בתצהיר התובעת הסבר לחיוב בגין שירותים קבועים לאחר שבוטל ההסכם על ידי הנתבע, ומשהוכח כי הלה חדל מלעשות שימוש במכשירים (שכן הופסקו לחלוטין השימושים כמפורט בחשבוניות), והדבר תואם את הודעת הביטול ששלח בתחילת חודש 7/11. באם בחודש 7/11 היתה הצדקה להמשך החיוב בגין שירותים קבועים משהוכח כי הנתבע המשיך ועשה שימוש בשירותי התובעת עוד זמן מה במהלך חודש זה, בודאי שאין לעשות כן ביחס לחודשים הבאים. יצויין כי בהתאם להסכם ההתקשרות אין הנתבע מנוע מלבטל את ההסכם (אפילו לא היה מעלה טענה בדבר אי התאמת החשבונות למוסכם, טענה שכאמור לא הוכחה בפני) והביטול נכנס לתוקף באופן מיידי (בכפוף לחיוב בגין יתרת התשלום עבור ציוד הקצה), ומשכך יש לבטל את החיובים הקבועים בסך של 891.4 ₪ (סכום נומינלי) בגין החשבוניות לחודשים 8-9/11 ולהפחית סכום זה כשהוא משוערך ליום הגשת התביעה, מסכום התביעה. לסיכום לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי הנתבע חייב לשלם לתובעת את הסך של 15,546.8 (סכום החשבונית האחרונה) בהפחתת הסך של 891.4 ₪, כך שיתרת החוב, נכון למועד הגשת התביעה עומד על סך של 14,655.4 ₪. סכום הקרן בתיק ההוצל"פ יעודכן בהתאם. (אציין כי הסכום בכתב התביעה בוסס על תדפיס הכולל חיוב נוסף בסך של 373.5 ₪ (שכונה "יתרת תשלומים") אולם בהעדר ביסוס בתצהיר לחיוב בסכום זה, לא מצאתי לנכון לכלול אותו בסכום החוב.) כמו כן יישא הנתבע בהוצאות התובעת בגין הליך זה, לרבות בגין אגרת משפט ששולמה (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלומה ועד היום), וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪. סכומים אלו יתווספו לסכום החוב בתיק הוצל"פ 01-28846-33-3. ככל שהסכומים לא ישולמו במלואם בתוך 30 יום, יוסר צו עיכוב ההליכים בתיק ההוצל"פ והתובעת תהא רשאית לנקוט הליכים לגביית החוב. חוב