קשר בין מחלת הפסוריאזיס לבין תנאי שירות הצבאי החלטת המשיב ניתנה בהסתמך על חוות דעת מייעצת של ד"ר יעקב משיח מיום 25.6.2011. 2. המערער, יליד 24.2.1979, התגייס לשירות חובה בצה"ל ביום 21.8.1999 והמשיך בשירות בתנאי קבע החל מיום 21.8.2002. המערער טען, כי בתחילת שירותו הצבאי שירת כהנדסאי חשמל ואלקטרוניקה בבסיס פלמחים ולאחר מכן, עבר לתפקיד קמ"ד לוגיסטי בו שירת עד סוף שנת 2009. החל מאותו מועד הוא עבר לשרת כקמ"ד תיכון חשמל. לטענתו, מדובר בתפקיד המצריך ידע ורקע מקצועי גבוהים יותר מתפקידו הקודם. לטענתו, היה עליו להוכיח את עצמו מבחינה מקצועית בתחום בו לא התנסה קודם לכן. בנוסף, על מנת לעמוד בציפיות, קיבל על עצמו תפקידים נוספים ושימש אחראי תורנויות וכן, בתפקיד איש קשר בין לשכת רמ"ח לבין הענף ובכלל זה אחריות על נוכחות אנשים ודיווח על היעדרויות. לטענתו, התפקיד החדש גרם לו לחץ משמעותי שכן, הוא היה אחראי על ביצוע שמירות ואבט"שים של כ - 50 חיילים בענף. נטען, כי מדובר בתפקיד כפוי טובה שגרם לו לאי נעימויות, מאחר והיה עליו להטיל על חיילים, חלקם בדרגתו ואף ותיקים ממנו, לבצע מטלות בהתראה קצרה. גם התפקיד של דיווח היעדרויות גרם לו לתחושה לא נוחה. בנוסף, היה לטענתו נתון בלחץ כבד בשל הצורך להצטיין בתפקיד החדש, שהיה קשה מבחינה מקצועית. עוד נטען, כי באותה תקופה החלה שמועה על גל פיטורים צפוי והוא חשש מכך, בפרט כאשר צוין בדרגת "נורמה" ולא כ"בולט" בדו"ח התקופתי. המערער טען, כי בעקבות זאת היה נתון בלחץ גדול באותם חודשים, ניסה ליטול על עצמו אחריות ולעבוד יותר שעות אף על חשבון שעות הלימודים שאושרו לו. לכן, זנח במידת מה את לימודיו לתואר מהנדס שהיו בפני סיום. בתקופה לחוצה זו, חש בתופעה חדשה של פריחה, תחילה באזור הירכיים והמפשעה ובהמשך באזורים נוספים בגוף. בתוך מספר ימים, כל גופו התכסה פריחה ובבדיקות שנערכו לו, התגלה כי מדובר במחלת הפסוריאזיס. 3. המערער הגיש שני תצהירים נוספים. האחד, מטעמה של גב' סגולה מזרחי, אשר שרתה עמו החל משנת 2002 ועד לשנת 2009 במדור חשמל בבסיס הקרייה. לטענתה, באחת מהשיחות שערכה עם המערער, הוא סיפר לה שהוא חושש שהמחלה נובעת מהלחץ בעבודה וכי הוא מספר לסובבים כי הדבר נובע מהלימודים, למרות שהיה בסוף לימודי התואר. נראה, כי רוב תצהירה של העדה מהווה עדות מפי השמועה, מאחר והיא לא שרתה עמו מאז שנת 2009, עת עבר לתפקידו החדש. השני, תצהירו של מר איליה קויפמן, אשר שרת בתפקיד רמ"ד תיכון חשמל והיה מפקדו של המערער מאז סוף שנת 2009. הנ"ל אישר כי תפקידו של המערער היה שונה מתפקידים אחרים שביצע הנ"ל ונוספו עליו מטלות נוספות. לטענתו, משיחות עם המערער עלה רצונו להצליח ולהוכיח את עצמו והתפקיד גרם אצלו לחץ כבד. בנוסף, העלה בפניו המערער בשנת 2010 חשש לגבי עתידו בענף ובצבא בכלל. הנ"ל טען, כי באותה תקופה המערער היה נתון בלחצים רבים. 4. המערער תמך את ערעורו בחוות דעתו של פרופ' א. אינגבר, מומחה למחלות עור ומין, מיום 22.4.2012. פרופ' אינגבר מצא בבדיקתו כי המערער סובל מפסוריאזיס קשה. הוא תאר את שירותו של המערער בסדיר ובקבע, תוך חזרה על האמור בתצהירו של המערער ועדיו ומצא כי המערער היה נתון בשירותו בתנאי מתח נפשיים קשים, אשר יכלו להביא לפריצת מחלת הפסוריאזיס. לשיטתו, מדובר בקשר סיבתי מסוג גרימה בין מחלת הפסוריאזיס ממנה סובל המערער לבין תנאי השירות שלו. 5. המשיב חזר בכתב תשובתו על עמדתו לפיה, אין קשר בין מחלת הפסוריאזיס בה לקה המערער לבין תנאי שירותו. המשיב הסתמך בתשובתו על חוות דעתו של ד"ר יעקב משיח מיום 25.6.2011 וחוות דעת משלימה שלו מיום 24.11.2011. ד"ר משיח הבהיר בחוות דעתו מיום 25.6.2011, כי מחלת הפסוריאזיס הינה בעלת אטיולוגיה מורכבת הכוללת מגוון מרכיבים ביניהם מרכיב גנטי משמעותי. בנוסף, המחלה יכולה להתפרץ או להיות מוחמרת בעטיים של מספר גורמים חיצוניים, ביניהם מצבי דחק נפשי כגון גירושין, מוות, פשיטת רגל, אבדן עבודה, מצבי דחק גופני (כגון זיהום בקטריאלי) או מתרופות. עוד ציין, כי המחלה מאופיינת בנסיגות והחמרות לסירוגין. ד"ר משיח הוסיף כי לא נמצאו מסמכים המעידים על פריצה של המחלה טרם השירות. יחד עם זאת, סבר המומחה כי לא ארע למערער ארוע טראומטי אשר יכול להסביר התפרצות או החמרה של המחלה. לדעתו, אין לראות בשירותו הצבאי של המערער כקצין מקצועי, המשלב עבודה מקצועית עם תפקיד מנהלתי של לוח מטלות, כגורם סטרסוגני טראומטי העלול להוות מצב דחק לפסוריאזיס. עוד ציין המומחה, כי על פי מכתב השחרור ממחלקת עור בבית החולים איכילוב מיום 10.8.2010, מסר המערער לרופאיו על לחץ נפשי בעקבות סיום לימודים וקבלה של דיפלומה, ללא אזכור לחץ בעבודה. ד"ר משיח קבע, אפוא, כי אין קשר בין מחלתו של המערער לבין שירותו הצבאי. בחוות דעתו המשלימה מיום 24.11.2012 חזר ד"ר משיח על האמור בחוות דעתו הראשונה ובנוסף, התייחס לחוות דעתו של פרופ' אינגבר. ד"ר משיח הבהיר, כי מצבי דחק אשר יכולים לגרום או להחמיר פסוריאזיס הם כאלה שהתרחשו בתקופה סמוכה לשינוי במחלה, כאשר לרוב מדובר בתקופה של ימים עד שבועות והפנה בעניין זה לספרות רפואית. הנ"ל טען, כי במקרה הנדון, פרק הזמן מאז התחיל המערער את תפקידו החדש ועד לפרוץ המחלה, ארך כ - 8 חודשים, שהינו פרק זמן ארוך, במהלכו הכיר המערער את תפקידו החדש, שהפך קבוע, וכרוך בעבודה רוטינית ממושכת. ד"ר משיח חלק על עמדתו של פרופ' אינגבר באשר למסקנתו של האחרון בדבר מתח נפשי רב שנוצר מעצם תפקידו של המערער. לשיטתו, אמנם הוטלו על המערער מטלות רבות אולם, אין להחשיב זאת כסטרס חמור וקשה שיכול לגרום להופעה או החמרה של מחלת הפסוריאזיס. בעניין זה הפנה לספרות רפואית לפיה, סטרס הקשור בפסוריאזיס הינו כזה הנובע ממצבים קיצוניים, כגון: אבדן עבודה או אדם קרוב. עבודתו של המערער אינה מסוג מקרים אלו. אמנם, המערער ציין כי חשש שיפוטר אולם, לא היו אירועים או עדות מוצקה כי עמד בפני פיטורין. עוד הוסיף ד"ר משיח, כי רצון להצליח ולהוכיח את עצמך מצד אחד, ופחד להכשל ולהיות מפוטר, הינם הליך מחשבה ופעולה טבעיים הקיימים בכל אדם, הם יכולים להופיע בכל עבודה ובכל פרק זמן אולם, הם אינם מצבים נמשכים ואינם מהווים טריגר. גם המטלה של הכנת לוח התורנויות, הגם שאינה נעימה, אינה יכולה להחשב כגורם הדק או גורם מסייע לפרוץ מחלת הפסוריאזיס. מדובר, לטענתו, במטלה שגרתית בכל מקום עבודה, כמו למשל תורנויות מחלקתיות ותורנויות מיון בבית החולים. ד"ר משיח ציין, כי במהלך קבלתו של המערער במחלקת העור בבית החולים נלקחו ממנו פרטים אנמנסטיים והוא נשאל לגבי גורמי סיכון העלולים להשפיע על תחילת המחלה ועוצמתה. בין היתר, נשאל באשר למתח נפשי והמערער מסר על מתח במסגרת הלימודים. ד"ר משיח לא ראה במתח זה משום גורם להתפרצות המחלה אולם, הדגיש כי המערער בחר להתייחס למתח בלימודיו ולא למתח בעבודה, והסיק מכך כי המתח בלימודים לא היה משמעותי יותר מהמתח שהיה בעבודה. ד"ר משיח עמד על דעתו, כי לא קיים קשר בין מחלת הפסוריאזיס ממנה סובל המערער לבין שירותו הצבאי. 6. הצדדים ויתרו על חקירות העדים והמומחים והגיעו לידי הסדר דיוני לפיו, הוגשו על ידם סיכומים בכתב. נבהיר בעניין זה, כי הגם שהמשיב ויתר על חקירת המצהירים מטעם המערער, אין לראות בו כמי שהסכים לתוכן תצהיריהם, כפי שלא ניתן לראות במערער כמי שמסכים לאמור בחוות דעתו של ד"ר משיח, המומחה מטעם המשיב, אף שויתר על חקירתו. הויתור על חקירות אינו מחייב את בית המשפט לקבל את טענות העדים כלשונן, מבלי להפעיל את שיקול דעתו, בין היתר, לאור האמור בחוות הדעת ושלל המסמכים הרפואיים בתיקו של המערער. דיון והכרעה 7. אין חולק, כי המערער סובל ממחלת הפסוריאזיס, שהינה בעלת אספקט קונסטיטוציונלי (קרי - מחלה שמקננת רדומה בגופו של אדם ומתפרצת בנקודת זמן מסויימת), הנגרמת בשל פגם מולד בעור והיא באה אצלו לידי ביטוי בנגעים דמויי קשקשת במקומות שונים בגוף, לרבות בכפות הידיים והרגליים. מחלה זו התפרצה בעת שירותו הצבאי של המערער בסוף חודש יולי 2009 והוא לא סבל מתסמיניה עובר לשירותו. 8. הכלל הוא, כי נטל ההוכחה באשר לקשר בין הפגימה הנטענת לבין השירות, מוטל על המערער. המבקש להכיר בו כנכה לפי החוק, חייב להוכיח כי מחלתו נגרמה בעת שירותו הצבאי ועקב שירותו בע"א 472/89 קצין התגמולים נגד רוט, פ"ד מה(5) 203). עוד נפסק, כי על המערער להוכיח את תביעתו מעבר למאזן ההסתברויות (ע"א 192/85 קצין התגמולים נגד פרומה הכט, פ"ד מ"ד(3) 654). 9. המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית למחלות שמקורן קונסטיטוציונלי, כבענייננו, נקבעה בע"א 472/89 קצין התגמולים נגד רוט, פ"ד מה(5) 203 ודנ"א 5343/00 קצין התגמולים נגד אורית אביאן, פ"ד נו(5) 732. בית המשפט העליון קבע, כי מקום בו מחלת התובע פרצה לראשונה בעת שירותו הצבאי והוכח קשר סיבתי לשירות, הרי למרות קיומה של נטיה קונסטיטוציונלית אצל התובע ללקות במחלה בטרם השירות, רואים את המחלה כאילו נגרמה כולה עקב השירות ולא רק הוחמרה על ידיו. הלכה זו הותנתה בשלושה: ראשית - שלא היו כל גילויים של המחלה לפני השירות. שנית - שאין אפשרות לאמת באופן פוזיטיבי את ההשערה הרפואית כי הנטייה לחלות במחלה היתה יוצאת מן הכח אל הפועל גם אלמלא השירות. שלישית - מדובר בקביעת קשר סיבתי משפטי, להבדיל מקשר סיבתי עובדתי - רפואי גרידא. אלא, שלא ניתן להסיק על קשר סיבתי משפטי, בהעדר קשר סיבתי רפואי. פסק הדין בעניין אביאן התנה הכרה בקיומו של קשר סיבתי משפטי בין שירות צבאי של פלוני לבין מחלה קונסטיטוציונית הפורצת בגופו בעת השירות, מקום בו מתקיימים שני יסודות - סובייקטיבי ואובייקטיבי. ברע"א 6270/98 פוטשניק נגד קצין התגמולים, פ"ד נד(3) 721, נקבע, כי הרכיב הסובייקטיבי עניינו רגישותו המיוחדת של הניזוק (הגולגולת הדקה) ועניינו ההכרה בכך שעל הצבא לקבל את הנפגע כמות שהוא, על תכונותיו, מעלותיו וחסרונותיו הסובייקטיביים. הרכיב האובייקטיבי עניינו הקשר לשירות הצבאי. נדרש, כך נקבע, כי לא יהיה מדובר באירוע טריוויאלי, שולי או אירוע שגרה, אלא אירוע הקשור בייחודיות והמיוחדות של השירות בצבא. אין די בקשר רופף בין פריצת המחלה ובין השירות הצבאי, אלא נדרש אירוע שיש בו ממשות. עוד נקבע בפסיקה, כי כאשר מדובר בשירות קצר, ניתן ללמוד על אופיו המיוחד של השירות מתוך תנאי המאמץ הגופני (והנפשי) בהם שרוי החייל, הסמוכים לפרוץ המחלה. באשר לשירות קצר, קיימת חזקה עובדתית המניחה כי קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין פרוץ המחלה, מעת שהוכח כי המחלה פרצה בעת השירות הצבאי. כאשר מדובר בשירות ארוך, אין די בתנאים הכלליים של השירות כדי להעביר את נטל הראיה כאמור. העברת נטל זה מוצדקת מקום בו מצביע המערער על ארוע או שרשרת ארועים חריגים ומיוחדים בסמיכות זמנים לפרוץ ארוע המחלה. בהעדר נסיבות מיוחדות כאלה בשירות הצבאי, הסמוכות לפרוץ המחלה, אין הצדקה לחזקה הראייתית הנ"ל (ראה גם ע"א 418/73 לייט נגד קצין התגמולים, פ"ד כט(1) 136, ע"א 516/76 מסיקה נגד קצין התגמולים, פ"ד לא(2) 431, ע"א 519/71 מוסקוביץ נגד קצין התגמולים, פ"ד כו(2) 612). ראוי להדגיש, כי אבחנה זו מתייחסת אך לעניין נטל הראייה. לכן, אין לפסול על הסף הכרתו של מי ששרת שירות ארוך ולא הראה ארוע חריג. אולם במקרה כזה, לא יוכל המערער ליהנות מהחזקה שתנאי השירות הם שגרמו להופעת המחלה, כפי שקורה בשירות קצר. 10. בפסק הדין בדנ"א 5343/00 (לעיל) בעניין אביאן מנה בית המשפט העליון שלושה סוגי מקרים העשויים לזכות חייל בתגמולים על פי חוק הנכים, בכל הנוגע לפריצתה של מחלה קונסטיטוציונלית ודרגם על פי עצמת הקשר הסיבתי - משפטי. הראשון - בעל העצמה הרבה ביותר של קשר סיבתי - משפטי, הינו סוג מקרים בהם המיוחדות והייחודיות של השירות בצבא הם שהביאו וגרמו לפגיעה בחייל. השני - אינו קשור בהכרח במיוחדות שבשירות הצבאי, אך כולל ארועים חריגים ויוצאי דופן שארעו לחייל במהלך שירותו ובקשר אליו, ואשר בעקבותיהם התפרצה המחלה. כאן לא נדרש כי הארוע יהיה ייחודי לחיי הצבא. השלישי - מחלה קונסטיטוציונלית הפורצת במהלך השירות הצבאי, אך היא אינה כרוכה ביסוד הצבאי או בארוע חריג מיוחד. באשר לסוג השלישי, הבהיר בית המשפט, כי גם במקרים אלו לא יישלל בהכרח יסוד הקשר הסיבתי בין השירות לבין המחלה. כאשר מדובר בסוג המקרים השלישי, אחד הכלים לבחינת קיומו של היסוד האובייקטיבי הנדרש, הינו השוואה בין חיי הצבא לחיים האזרחיים. לעומת זאת, כאשר מדובר בסוג המקרים השני - התפרצות המחלה בעקבות ארוע חריג ויוצא דופן שקרה לחייל במהלך שירותו ובקשר לשירותו - לא נדרשת השוואה מעין זו (ראה בעניין זה, לרבות הרציונאל שבאותה הבחנה, רע"א 8138/07 שמואל פאר נגד קצין התגמולים (21.6.2011)). 11. מן הכלל אל הפרט. המערער, יליד 24.2.1979, התגייס לשירות חובה בצה"ל ביום 21.8.1999 והמשיך בשירות בתנאי קבע החל מיום 21.8.2002. המערער טען, כי בתחילת שירותו הצבאי שירת כהנדסאי חשמל ואלקטרוניקה בבסיס פלמחים ולאחר מכן, עבר לתפקיד קמ"ד לוגיסטי בו שירת עד סוף שנת 2009. החל מאותו מועד הוא עבר לשרת כקמ"ד תיכון חשמל. אין חולק, כי המערער התגייס לשירות הצבאי כשהוא בריא, הוא לא סבל מבעיות עור ועובר לשירותו לא חלה במחלת הפסוריאזיס. 12. שירותו הצבאי של המערער מוגדר כשירות ארוך והוא אינו נהנה מהחזקה הפועלת לטובת המשרתים בשירות חובה או שירות קצר, המניחה כי קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין פרוץ המחלה, מעת שהוכח כי המחלה פרצה בעת השירות הצבאי. יתירה מזאת, במהלך שירותו בכלל, ובתקופה הסמוכה לפרוץ המחלה בפרט, לא חווה המערער ארוע טראומטי או ארוע יוצא דופן אחר. עניינו של המערער נופל בגדר סוג המקרים השלישי, בכל הנוגע לפריצתה של מחלה קונסטיטוציונלית, כפי שהדבר הוגדר בפסק הדין בעניין אביאן. המערער שימש כקצין מקצועי ובנוסף, עסק במטלות מנהלתיות, הקשורות לכח אדם ושיבוצים. תפקידיו של המערער לא היו כרוכים ביסוד הצבאי או בארוע חריג מיוחד. תפקידיו של המערער וחיי הצבא אותם חווה, מקבילים לתפקידים מקצועיים ניהוליים בחיי האזרחות ולא ניתן לראות בלחצים אותם חווה, כלחצים מיוחדים לצבא דווקא. יתירה מזאת, אף בזמן אמת לא ראה המערער בתפקידו הצבאי משום גורם סטרס מיוחד. על פי מכתב השחרור ממחלקת עור בבית החולים "איכילוב" מיום 10.8.2010, מסר המערער לרופאיו על לחץ נפשי בעקבות סיום לימודים וקבלה של דיפלומה, ללא אזכור לחץ בעבודה. המערער עצמו לא נתן הסבר כלשהו לעניין זה בתצהירו ומטעם זה, לא ניתן גם לקבל את טענותיה של גב' מזרחי, העדה מטעמו, לפיה המערער חשש מלספר כי מדובר בלחץ בעבודה. מדובר בעדות שמיעה שהמערער בעצמו לא חזר עליה בתצהירו ואין לבסס עליה דבר. מנגד, קיים משקל ראייתי מיוחד לאמור במסמכים רפואיים שניתנו בזמן אמת. בעת מתן הפרטים האנמנסטיים במהלך אשפוזו בבית החולים איכילוב בחודש אוגוסט 2010, מסר המערער כי היה נתון באותה תקופה בלחץ בשל לימודיו ויש להניח כי כך חש ולא אחרת (ראה סיכום אישפוז מיום 10.8.2010). אין זה סביר בעינינו כי בעת שהגיע לבית החולים בסמוך לאחר התפרצות המחלה ובמצבו באותה עת, יסתיר מרופאיו את הנתונים האמיתיים. נמצא, אפוא, כי במידה ואכן היה נתון המערער בלחץ באותה תקופה, הרי שמקורו של אותו לחץ היה בלימודיו, שאינם קשורים לתנאי שירותו הצבאי. מכל מקום, אין לטעמנו לראות גם בלחץ לקראת סיום הלימודים משום מצב דחק העלול לגרום לפריצת מחלת הפסוריאזיס, מן הבחינה האובייקטיבית. יתירה מזאת, כפי שציין ד"ר משיח בחוות דעתו, ואנו מקבלים את עמדתו בעניין זה, הרי שמעת שהחל המערער בתפקידו החדש ועד להתפרצות המחלה חלפו כשמונה חדשים. מדובר בפרק זמן ארוך למדי ולא ניתן עוד לראות בתפקידו כתפקיד חדש, שיש בו אולי להוביל למתח נפשי חריג, בנסיבות מסויימות. 13. באשר לטענת המערער לפיה היה נתון בלחץ עקב חשש לפיטורין, הרי שלמקרא תצהירו, כמו גם תצהירו של מפקדו, עולה כי לא מדובר ב"איום" קונקרטי בדבר פיטוריו של המערער, והוא אף לא זומן לשיחה עם גורם כלשהו בעניין זה. תפקודו באותו שלב דורג כ"נורמה", בשונה מתפקוד ברמה נמוכה או בלתי מספקת ולא הועלתה טענה כלשהי בדבר חוסר שביעות מתפקודו. להיפך, כפי שעולה מתצהירו של מפקדו, הרי שהמערער החזיק בתפקיד בעל חשיבות גבוהה ואילו גב' מזרחי טענה, כי כל אחד מהמפקדים רצה את המערער לעצמו. נמצא, אפוא, כי למעט חשש סובייקטיבי של המערער, ללא בסיס אמיתי, לא היה נתון המערער בסכנת פיטורין אמתית. ממילא, חשש לפיטורין כשלעצמו, אין בו כדי לענות על היסוד האובייקטיבי הנדרש לצורך הכרה בקשר סיבתי בין תנאי שירות לבין מחלה קונסטיטוציונלית, כפסוריאזיס. לא מדובר במצב הקשור לייחודיות והמיוחדות של השירות הצבאי או בארוע קונקרטי בעל ממשות. חשש כללי מפני פיטורין ויתכן שאף פיטורין (דבר שלא ארע בענייננו), אין בהם כדי להוות גורם ישיר או מחמיר לפרוץ המחלה (ראה בעניין זה רע"א 8808/06 פלוני נגד קצין התגמולים (13.12.2006). הגם שפסק הדין הנ"ל עוסק בהדחה מקורס קצינים, ניתן להקיש ממנו גם לענייננו). ברע"א 6270/98 פוטשניק נגד קצין התגמולים, פ"ד נד(3) 721, נקבע, כי הרכיב הסובייקטיבי עניינו רגישותו המיוחדת של הניזוק (הגולגולת הדקה) ועניינו ההכרה בכך כי על הצבא לקבל את הנפגע כמות שהוא, על תכונותיו, מעלותיו וחסרונותיו הסובייקטיביים. הרכיב האובייקטיבי עניינו הקשר לשירות הצבאי. נדרש, כך נקבע, כי לא יהיה מדובר באירוע טריוויאלי, שולי או אירוע שגרה אלא אירוע הקשור בייחודיות והמיוחדות של השירות בצבא. אין די בקשר רופף בין פריצת המחלה ובין השירות הצבאי, אלא נדרש אירוע שיש בו ממשות. 14. מן הפן הרפואי, נראה כי לא קיימת בין המומחים מחלוקת אמיתית באשר לאטיולוגיה של מחלת הפסוריאזיס. נמצא, כי מתח נפשי קשור הן לעניין התפרצות מחלת הפסוריאזיס, כטריגר, והן לעניין החמרתה של מחלה קיימת. מתח נפשי אינו "הגורם" (כפשוטו של מונח זה) למחלה, שהינה כל הנראה מחלה תורשתית של פגם בעור ואכן, לא הוכח כי קיימת אסכולה הגורסת בטענה זו. אלא, מתח עלול להוות "טריגר" להתפרצותה או להחמרתה של מחלה קיימת. ראוי להדגיש, כי על פי סיכום אשפוז של המערער מיום 10.8.2010 במרכז הרפואי ת"א על שם סוראסקי, הרי שגם אמו של המערער סובלת מפסוריאזיס ונתון זה מתאים להנחה הבסיסית לפיה, מדובר במחלה תורשתית (עובדה זו לא נזכרה משום מה בחוות דעת המומחים מטעם הצדדים). ד"ר משיח הדגיש וסייג, כי מתח נפשי כ"טריגר" המוזכר בספרות הרפואית, נוגע לארועים כגון פיטורים, בעיות כלכליות, בעיות משפחתיות או אובדן של אדם קרוב. הגם שלא נטען כי מדובר ברשימה סגורה של מקרים, לא מצאנו כי במקרה דנן, חווה המערער לחץ נפשי המקביל באופן כלשהו ללחצים נפשיים המוכרים כגורם טריגר להתפרצות מחלת הפסוריאזיס. 15. סיכומו של דבר, אנו סבורים כי בנסיבות העניין לא עמד המערער בנטל להוכיח כי מחלת הפסוריאזיס פרצה בגופו עקב השירות הצבאי. אנו דוחים, אפוא, את הערעור וקובעים כי לא מתקיים קשר סיבתי, בין אם החמרה ובין אם גרימה, בין מחלת הפסוריאזיס לבין תנאי השירות של המערער. 16. המערער ישלם למשיב את הוצאות ההליך בסך של 3,000 ש"ח. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל. צבארפואהשירות צבאי