סעיף 79א לחוק בתי המשפט נועד להחיש את פתרון הסכסוך מחד, ולהקל מעומס ההתדיינות שבבתי המשפט מאידך. הסעיף גם נועד לכך, כי בית המשפט יפסוק על דרך הפשרה וכך ימנע הצורך בהשמעת עדים, חקירתם וכו'. רקע דיוני 3. ביום 8.12.11 הגיש המנוח את כתב התביעה המקורי, וביום 26.1.12 הגישה הנתבעת כתב הגנה. 4. בדיון שהתקיים ביום 21.1.13, הודיע ב"כ המנוח כי המנוח סובל ממחלת הסרטן וביקש לקבוע התיק להוכחות על מנת שיהיה אפשר לשמוע אותו בהקדם. 5. ביום 3.2.13 התקיימה ישיבת הוכחות בה נחקר המנוח בלבד. 6. לאחר הדיון, הודיעו הצדדים כי הם מסכימים למתן פסק דין על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. ב"כ הנתבעת הבהיר כי הסכמת הנתבעת לדיון על פי סעיף 79א' הינה בין "רצפה" של דחיית התביעה, ל"תקרה" של תביעת המנוח בניכוי ספר התורה (60,000 ₪), אשר המנוח הודה כי לא התכוון לבטח ולא ביטח. 7. בהחלטתי מיום 14.2.13, קבעתי כי בהתאם להודעות הצדדים, פסק דין מנומק יינתן על פי סעיף 79א', באופן שנושא ספר התורה יידון באופן ספציפי בפסק הדין. 8. ביום 27.3.13 הודיע ב"כ המנוח על פטירתו של המנוח, ביום 19.3.13. 9. ביום 16.5.13 הוגש כתב תביעה מתוקן, בו עזבון המנוח יחיאל חרוש ז"ל בא בנעליו של המנוח, על פי צו קיום צוואה של המנוח. 10. הצדדים הגישו סיכומים בהתאם להחלטה מיום 14.2.13. טענות התובע בכתב התביעה ובסיכומים 11. דירת המנוח ותכולתה בוטחו אצל הנתבעת בפוליסה מס' 1800268774/09/מ החל מיום 1.4.09 ועד ליום 31.3.10 (להלן: "הפוליסה"). המנוח מילא אחרי דרישות הנתבעת בעניין מיגון. 12. בביתו של המנוח התרחש אירוע פריצה (להלן: "האירוע"), ביום 27.3.10. הפירוט מופיע בכתב התביעה. 13. המנוח ורעייתו הבינו כי מדובר בפריצה והזעיקו מיד את המשטרה. לתצהיר התובע צורף מכתב של רס"ר בכיר שמואל כהן מיום 25.5.11, לפיו הגיע לביתו של המנוח ביום הפריצה, ומצא בו סימני פריצה. 14. המנוח דיווח לנתבעת מידית, והנתבעת שלחה מטעמה שמאים לבצע הערכת נזק. 15. מחוות דעת השמאי מטעם הנתבעת, מר עמי בן שימול, עולה בבירור כי מדובר בפריצה ואף ראו את הסימנים לכך - הרימו בכוח תריס חשמלי, פתחו את הדלת המזוגגת וחדרו פנימה. 16. הגנבים איתרו כספת אשר הייתה מקובעת לרצפה בחדר ארונות, ואשר שקלה יותר מ-50 קילו, עקרו אותה וגנבו אותה על כל תכולתה. המנוח דיווח כי בכספת הוחזקו תכשיטים, כסף מזומן (ששת אלפים יורו, 2800 דולר וששת אלפים שקל), מסמכים ודברי ערך נוספים. המנוח הגיש רשימה מפורטת של הפריטים שנגנבו (בין היתר, מסרטת וידאו דיגיטלית מסוג סוני, שעוני יוקרה, פנקסי שיקים, מכשירים סלולאריים, מצלמת קנון ועדשה, מדליית כסף ועוד). 17. בנוסף, נגנב ספר תורה עתיק שערכו הכספי מעל 60,000 ₪ אשר יש לו ערך רגשי ודתי שהוא גדול פי כמה יותר מערכו הכספי. 18. המנוח נתן הוראת ביטול על פנקסי השיקים שנגנבו מביתו. לאחר האירוע קיבל הצעה לרכישת כספת חלופית בעלות 5260 ₪ + מע"מ במקום הכספת שנעקרה ונגנבה. 19. לפי הערכת שמאי מטעם המנוח, מר אבי סנדובסקי, הנזק שנגרם לו הינו בסך 156,202 ₪. 20. השמאים מטעם הנתבעת טענו כי מרבית הרכוש היקר שנגנב אינו כלול בהערכת הסוקר וכי למנוח אין אסמכתאות להוכחת כל סעיפי תביעתו. לפיכך, הנתבעת העריכה הסכום בפחות בהרבה מחוות הדעת של השמאי מטעם המנוח, וגם שלחה מכתב דחיית התביעה ביום 27.5.10. 21. תיק המשטרה נסגר לבסוף בעילת סגירה - עבריין לא ידוע. 22. הנתבעת לא הצליחה להרים את הנטל ולהוכיח את טענותיה בדבר מרמה. המנוח בחקירתו נתן הסבר לכל נקודה ונקודה שהעלתה הנתבעת, הן בעניין התכולה שנגנבה לפי דו"ח הסוקר לפני האירוע והן לגבי דו"ח הסוקר של חברות ביטוח אחרות לאחר האירוע. המנוח הצליח בחקירתו להצביע על כל פריט שנגנב מביתו ולסתור את טענות הנתבעת בעניין כפילות או טענות מרמה. 23. ביחס לשעונים, המנוח הסביר כי אחרי האירוע, הבן של המנוח והבעל של בתו, הביאו לו שעונים במתנה וזאת מאחר והם יודעים שאהב לאסוף שעונים, ואלו השעונים המפורטים בדו"ח הערכת תכולה מיום 11.5.10. 24. המנוח הסביר כי תמיד נהג לבטח רק כמות מוגבלת של תכשיטים מאחר ואם היה מבטח את כל התכשיטים שיש לו לא היה יכול לעמוד בתשלום הפרמיה. מדובר בתכשיטי זהב ודברי יוקרה שקנה במרוקו עת עבד כמדריך טיולים אחרי פרישתו לגמלאות. המנוח לא השאיר את כל התכשיטים בבית מאחר והפוליסה לא כיסתה אותם, ולכן פיזר אותם אצל בנו ובתו. 25. הלכה פסוקה היא כי הנטל להוכחת פטור מן החבות הביטוחית מוטל על הטוען לכך. מאחר ומדובר בטענות לכוונת מרמה, הנטל המוטל על הנתבעת הינו גבוה ממאזן ההסתברויות הרגיל הנדרש במשפט אזרחי, ומצריך הבאת ראיות בעלות משקל רב יותר. 26. האירוע מכוסה בהתאם לתנאי הפוליסה. על פי תנאי הפוליסה היה על הנתבעת לפצות את המנוח בהתאם לחוות דעת השמאי אשר הוגשה מטעמו, כולל עבור ספר התורה שהכיסוי שלו הינו לפי סעיף התכולה מאחר והינו חלק בלתי נפרד מהתכולה. 27. הנזקים אשר נגרמו למנוח בגין האירוע הם כדלקמן: א. הנזק לפי הערכת השמאי מטעם המנוח (147,639 ₪) כולל שכ"ט (8,563 ₪) - 156,202 ₪. ב. עוגמת נפש - 5000 ₪. סה"כ 161,202 ₪. בנוסף, בנסיבות אלו יש לחייב הנתבעת בריבית מיוחדת לפי סעיף 28א' לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"), שכן לא היה לנתבעת כל צידוק לדחות את תביעתו. טענות הנתבעת בכתב ההגנה ובסיכומים 28. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי יש לדחות התביעה על הסף, באשר כלל לא הוכח מקרה הביטוח. בנוסף, טענה הנתבעת כי חלק מהפריטים הנתבעים כלל לא בוטחו. מעבר לכך, המנוח לא עשה די להקטנת הנזק, וההוצאות שהוציא להקטנת הנזק הינן בלתי סבירות ביחס לנזק הממשי. 29. בסיכומיה וויתרה הנתבעת על הטענה בדבר מהימנות עצם הפריצה, הואיל ולטענתה, דין התביעה ממילא להידחות. 30. המנוח ביטח את הדירה לאורך השנים בחברות ביטוח שונות: בשנים 2005-2006 בוטחה הדירה בחברת הביטוח "הפניקס". בשנים 2007-2008 בוטחה הדירה בחברת הביטוח "איילון". בשנים 2009-2010 בוטחה הדירה אצל הנתבעת. עם תום תקופת הביטוח אצל הנתבעת חודש ביטוח הדירה בחברת הביטוח "אישי ישיר". 31. לאורך השנים דיווח המנוח על מספר אירועים ביטוחיים: - ב-1.12.04 דיווח על אובדן תכשיט ל"פניקס". - ב-16.11.06 דיווח ל"פניקס" כי ארנקה של אשתו נגנב ובתוכו תכשיטים רבים. - ב-12.4.09, עם תחילת הביטוח ב"מגדל", דיווח על אובדן תכשיט. - ב-27.3.10, דיווח על הפרימה נשוא תובענה זו. 32. לגבי ספר התורה, אין מחלוקת כי פריט זה כלל לא הוצג לסוקר מטעם הנתבעת, אשר ערך את הסקר המהווה בסיס לפוליסה נשוא התובענה. אין גם מחלוקת כי פריט זה לא הוצג לאיש מהסוקרים הקודמים, של חברות הביטוח האחרות אשר ביטחו את ביתו של המנוח, למרות שהמנוח טען בעדותו כי נרכש כשלוש שנים לפני הפריצה. המנוח הוזה בחקירתו כי לא התכוון ולא רצה לבטח את ספר התורה. בנוסף, יש לדחות את טענתו כי ספר התורה נכלל בביטוח התכולה. 33. ביחס לתכשיטים, בשנת 2006 דיווח המנוח לחברת "הפניקס" כי ארנקה של אשתו ובתוכו תכשיטים רבים נגנב ממנה בעודה בשוק. הביטוח נערך על בסיס סקר מס' 1-15751 ובו סימן המנוח את הפריטים שנגנבו לו באותו אירוע (נ/3). בתחילת הביטוח ב"מגדל" דיווח התובע התכשיט אשר סומן כפריט מס' 1 בסקר - צמיד משובץ יהלומים מזהב לבן - אבד לאשתו בעת טיול באגם "מונפורט". לאחר אירוע הפריצה העביר המנוח לשמאי מטעם הנתבעת את רשימת הסקר ובה סימן את הפריטים שנגנבו לו (נ/4). 34. אם מצרפים את הגניבות בשנת 2006 ב"פניקס" ובשנת 2009 ב"מגדל" (קרי חיבור של נ/3 ו-נ/4), הרי שלאחר הפריצה נשוא התובענה דנן לא נותר עוד בידי המנוח אף תכשיט מהסקר. 35. חודש וחצי לאחר הפריצה, משהסתיים הביטוח אצל הנתבעת, והמנוח ביקש לחדש ביטוח בחברת איילון, שלחה חברת איילון" סוקר מטעמה לביתו של המנוח, אשר ערך סקר ביום 11.5.10 (נ/6). באופן מפתיע ביותר, חודש לאחר הגניבה, נמצאו בביתו של המנוח 26 פרטי תכשיטים אשר דומים דמיון רב לאותם תכשיטים אשר דווחו ע"י המנוח כגנובים (בחיבור של נ/3 + נ/4). 36. ביחס לשעונים, המנוח דיווח במכתב שהפנה לשמאי (נ/4), כי באירוע נגנבו שעונים מסוג מון בלאן, ברייטלינג, שעון כיס מזהב לגבר, ו-5 שעוני סוואץ לנשים וגברים. ואולם לפי הסקר (נ/6) עולה כי חודש וחצי לאחר אירוע הפריצה נמצאו בביתו של המנוח 3 שעוני סווטש, שעון טיסו לגבר, קרטייה, מון בלאן וברייטינג. יש לדחות בהקשר זה את הסברו של המנוח, באשר לא ייתכן כי יש בידי בנו וחתנו שעונים זהים לאלו שנגנבו. 37. לאור האמור, תביעה זו אינה אלא ניסיון להונאת ביטוח לפחות בכ-85% מעלות הפריטים אשר נתבעו כגנובים מהנתבעת - ספר תורה, תכשיטים ושעונים. 38. הנתבעת עמדה בנטל להוכיח את היסודות הדרושים בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, אשר נועד להרתיע מבוטח מלמסור עובדות כוזבות אודות האירוע או להעלים עובדות כלשהן, בכוונת מרמה, ולכן היא פטורה פטור מוחלט מחובתה לתשלום תגמולי הביטוח. סעיף 25 הנ"ל קובע כי כאשר מדובר בתביעה שיש בה מרמה, תידחה התביעה כולה. אין להפריד בין הפריטים השונים ולדחות רק את החלק של התביעה לגביו נעשה מעשה המרמה. 39. לחלופין, ככל שבית המשפט יחליט בכל זאת לפצות את המנוח, הרי שהמנוח זכאי לפיצוי על פי ההערכה של שמאי הנתבעת. אין לתת כל משקל לחוות דעתו של השמאי מטעם המנוח אשר נערכה שנה ושלושה חודשים לאחר האירוע ומבלי שביקר בזירת האירוע. 40. שמאי הנתבעת העריך את התכולה בערכי שיפוי של 25,531 ₪. יש להפחית מסכום זו את הערכת השעונים. בנוסף, מאחר ובביתו של המנוח נמצאה תכולה רבה יותר מזו שבוטחה בפועל, יש להפעיל "ביטוח חסר" בשיעור 29%. על סכומים אלו יש להוסיף פיצוי בגין מזומן שנגנב, וכן הערכה בגין התכשיטים (אף כי הנתבעת סבורה כי לא נגנבו). לפיכך, לפי ההערכה השמאית מטעם הנתבעת, לכל היותר הפיצוי הינו בשיעור 36,159 ₪ וללא התכשיטים - 11,369 ₪. דיון והכרעה 41. אינני דנה בטענת הנתבעת אשר הועלתה בכתב ההגנה ולפיה הפריצה לא התרחשה. ב"כ הנתבעת הודיע בדיון מיום 3.2.13 כי אינו עומד עוד על טענה זו (עמ' 20, ש' 26) וכך גם בסיכומיו (סעיף 2). מעבר לכך, המסמכים השונים אשר צורפו לכתבי הטענות ואשר הוגשו בדיון מיום 3.2.13 מעידים על התרחשות אירוע הפריצה: - אישור בדבר הגשת תלונה במשטרה (נספח ב' לכתב התביעה) והודעתו של המנוח במשטרת ישראל מיום 27.3.10 בה מתואר אירוע הפריצה (נ/10). - חוות דעת השמאי מטעם הנתבעת, עמי בן שימול מיום 13.5.10 (נספח ה' לכתב התביעה), אשר ערך בדיקה בדירה ביום 28.3.10. בעמ' 5 בסעיפים 2 ו-3 לחוות הדעת נכתב כדלקמן: "בבדיקתנו בדירה, שחזרנו את נסיבות האירוע, אופן הביצוע והיקף הנזק. משחזור אופן החדירה לדירה ועפ"י הסימנים שהוצגו בפנינו עולה כי אלמונים הגיעו אל החצר התחתונה של הדירה, עברו אל פתח הסלון, הרימו בכוח תריס חשמלי, פתחו את הדלת המזוגגת וחדרו פנימה." - מכתב בכתב ידו של מר שמואל כהן, שוטר שנכח בביתו של המנוח לאחר האירוע (נספח 2 לתצהירו של חרוש) מיום 25.5.11. במכתב כותב מר כהן כדלקמן: "במועד הפריצה האמורה, 27/3/10, התארחתי אצל גיסתי שזה ברח' קישון, בסמוך לביתו של יחיאל...מאחר שהייתי כה קרוב, החלטתי להיכנס לביתו של יחיאל. אשתו של יחיאל, הייתה מאד נסערת ובכתה. התריס שבין הסלון לגינה, היה פתוח בגובה של 40-50 ס"מ מהרצפה. כדי למנוע את נפילת התריס עמד מתחתיו שרפרף קטן. לדעתי, משם בוצעה הפריצה מאחר שלא מצאתי שום פתח אחר פרוץ...הבית היה הפוך, היו המון סימני חיטוט, קופסאות תכשיטים ריקות זרוקות על המיטה, היה בלגן ואין לי כלל ספק שמדובר היה בפריצה לדירה. כל הסימנים העידו על כך. אני מטפל במאות מקרים בשנה מתוכם התפרצויות רבות לדירות ויש לי ניסיון רב בזיהוי זירת האירוע..." צילומים אשר המנוח צילם בביתו לאחר האירוע (ת/1), אשר ניתן לראות בהם כי תכולת הבית הפוכה ואי סדר שורר בתוך הבית, באופן המעיד כי אכן בוצעה פריצה לבית. 42. אינני מקבלת את טענת הנתבעת כי היא פטורה מתשלומי תגמולי הביטוח, וכי עמדה בנטל להוכיח את היסודות הנדרשים על פי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח. הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת טענת המרמה, וזאת מו הנימוקים כדלקמן: 43. לעניין נטל הראיה בתביעות לתגמולי ביטוח, ברע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו, פ"ד מח(4) 70, בעמ' 77-78 נפסק כדלקמן: "ההלכה לעניין נטל הראיה בתביעות לתגמולי ביטוח עקב נזקי רכוש היא כי על המבוטח להוכיח את התרחשות מקרה הביטוח. בכך עובר הנטל אל כתפי המבטח. עליו להראות כי מתקיים אחד הסייגים לפטור מהחבות החוזית המוטלת עליו מכוח הפוליסה (ע"א 497/85 אשר אשל ואח' נ' ריט, חתם לוידס ואח' [3], בעמ' 94; ע"א 678/86 חניפס נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ [4], בעמ' 184; ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ [5])." 44. סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, אליו מפנה הנתבעת, מורה כדלקמן: "25. הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחובתו." 45. הנטל להוכיח את קיומו של סעיף 25 הנ"ל, על שלושת יסודותיו, מוטל על הנתבעת. הלכה פסוקה היא כי דרושות ראיות כבדות משקל להוכחת כוונת המרמה, במידה העולה על זו הנדרשת בהליך אזרחי רגיל [ראו לעניין זה רע"א 9215/10 פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (12.4.11); אליאס, דיני ביטוח, כרך ב', בעמ' 1000-10001]. מכל מקום, יש לפרש הוראה זו בצמצום [ראו גם ע.א. (מחוזי חיפה) 3000/04 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' עאמר עלי (26.10.05)] 46. אני ערה לטענות הנתבעת ולכך כי יש מקום להביע תמיהה לאור מקרים דומים בעבר של תלונות של המנוח על גניבת תכשיטים, וכן לטענה כי צירוף של נ/3 ו-נ/4 מעלים את הסברה כי למנוח לא נותרו תכשיטים שיגנבו, וכן כי חלק מהתכשיטים עליהם דיווח כתכשיטים אשר נגנבו דומים דמיון רב לתכשיטים שפורטו בסקרים אשר נערכו לאחר אירועי הגניבות (נ/6 ו-נ/7). יחד עם זאת, מדובר בהשערות בלבד. אני מקבלת את הסבריו של התובע כי לא ביטח את כל תכשיטיו כל פעם מחמת יוקר הפרמיה וכי חלק מהפריטים, כמו שעונים שנגנבו, קיבל מתנה במקומם. ההסברים מתקבלים על הדעת, ולא נסתרו כלל ועיקר. גם אם מדובר בתכשיטים דומים אין בכך רבותא, שהרי קיימים אלפי תכשיטים דומים. השמות מונט בלאן, ברייטלינג וסווטש הם שמות מותגים. לכל אחד מהם דגמים רבים, ואין בכך כי נמצאו אצל התובע שעונים של מותגים אלו, להצביע כי בהכרח מדובר באותם שעונים ממש. 47. המנוח נשאל בחקירתו הנגדית האם כל התכשיטים המפורטים בדו"ח (נ/7), לא היו מבוטחים לפני כן, והשיב: "לא היו מבוטחים לפני כן, והסברתי מה הסיבה. אם אשלם את כל הפרמיה על הביטוח הזה, חצי בית אני צריך למכור. אני לא חייב לבטח את כל התכשיטים. לא חובה עליי באף מקום לבטח את כל התכשיטים". (עמ' 12, ש' 27-29). לשאלת ב"כ הנתבעת האם שום תכשיט שמופיע בדו"ח (נ/7) לא מופיע בשתי הרשימות הקודמות, השיב המנוח: "אני לא קניתי ולא מבטח את כל מה שיש לי. גם היום לא מבטח את כל מה שיש לי. רק 20% מהתכולה." (עמ' 13, ש' 1-2). כאמור, מדובר בהסבר אשר מתקבל על הדעת ואשר לא נסתר. ספר התורה 48. כאמור בהחלטתי מיום 14.2.13, נושא ספר התורה יידון להלן באופן ספציפי. 49. בתצהירו של המנוח וכן ברשימה שערך אודות הפריטים שנגנבו לו (נ/5), הצהיר המנוח כי נגנב לו ספר תורה ששוויו 60,000 ₪, כאשר מדובר למעשה בפריט היקר ביותר אותו תבע מהנתבעת. 50. במסגרת חקירתו הנגדית הודה המנוח כי לא דיווח לחברות הביטוח אודות ספר התורה, הוא לא ביטח אותו וגם לא התכוון לבטחו. כך, המנוח נשאל האם נכון שלא סיפר לחברת הביטוח על ספר התורה, והשיב: "הרבה דברים אני לא מספר להם..." (עמ' 14, ש' 12). חרוש נשאל האם נכון שהוא לא התכוון לבטח את ספר התורה והשיב: "לא התכוונתי לבטח כי העלות שוב פעם יקרה כמו התכשיטים של הזהב, ועל ספר שהוא היסטורי אני לא אשלם כך וכך סכומי כסף. לא ביטחתי את הספר הזה. לא הייתי חייב לבטח. יש לי תכולה, ואני לא חייב." (עמ' 14, ש' 18-20). 51. לשאלת ביהמ"ש איך אפשר לחשוב שספר התורה, שהוא פריט כל כך לא שגרתי ולא זול, נכלל בתכולה, השיב: "ספר התורה נקנה בזול. 50,000 ₪....הייתי בטוח שבתוך התכולה שיש לי, נכנס גם ספר התורה. לשאלה איך, אני משיב שאני לא יודע." (עמ' 15, ש' 4-7). לשאלת ב"כ הנתבעת האם לא רצה להוציא כסף על ביטוח ספר התורה בגלל שהוא יקר, השיב המנוח: "...לא רציתי לבטח את זה כי זה מחיר יקר. הוא בתוך התכולה." (עמ' 15, ש'17) וכן: "...לא הודעתי לאף חברת ביטוח על קיומו של הספר כי זה נמצא בתוך התכולה. המחיר שאני שילמתי, הייתי בטוח, שזה כלול בתוך התכולה." (עמ' 15, ש' 24-25). לשאלת ביהמ"ש, איך ספר התורה מבוטח בתוך התכולה אם חברות הביטוח לא יודעות על זה, השיב: "לא חשוב" (עמ' 15, ש' 27). 52. המנוח העיד גם כי בדו"ח הערכת התכולה מס' 15751 הנושא תאריך 17.6.10 (נ/8), שעל בסיסו נעשתה הפוליסה, לא מופיע ספר התורה, כי לא רצה שיופיע, וכי הוא לא היה חייב לבטחו משום שהוא במסגרת התכולה (עמ' 16, 11-12). אלא שכפי שטען ב"כ הנתבעת בסיכומיו, הסקר הסתכם בסך של 363,000 ₪ ועל בסיסו הוצאה הפוליסה ע"ס תכולה של 361,000 ₪, כך שבנוסף לאמור לעיל, אין זה עולה בקנה אחד עם השכל הישר שהמנוח סבר כי ביטוח התכולה כולל את ספר התורה אשר שוויו 60,000 ₪. 53. המנוח הודה כי לא ביטח ואף לא התכוון לבטח את ספר התורה בשל מחיר הפרמיה היקר, ועל כן אין הוא יכול לדרוש פיצוי בגינו. גם טענתו כי ספר התורה היה כלול בביטוח התכולה אינה יכולה לעמוד. 54. למעלה מן הצורך: המנוח אף לא ביסס את טענתו בדבר רכישת ספר התורה ועלותו. לגבי רכישת ספר התורה, נשאל המנוח האם נכון שאין לו שום רישום על כך, והשיב: "הנושא הזה פרוץ. כל הסופרים בירושלים, בצפת ובכל מקום, מוכרים לך ללא קבלות. ללא שום דבר. תרצה, תקנה." (עמ' 17, ש' 15-16). המנוח נשאל מאיפה רכש את ספר התורה והשיב: "מחיפה. מבי"כ בנווה שאנן. יש לי את המכתב של יצחק סבג, שיכול להעיד." (עמ' 17, ש' 18). המנוח צירף לתצהירו מכתב של מר יצחק סבג, שמצהיר כי חרוש רכש את ספר התורה ממר ראובן יוסף (נספח 8 לתצהיר). המנוח העיד כי מר סבג אמר לו שמוכר ספר התורה, מר ראובן יוסף, כבר איננו (עמ' 18, ש' 2), ואולם פרט זה, באופן תמוה, אינו מצוין במכתבו של מר סבג, כפי שציין ב"כ הנתבעת (עמ' 18, ש' 4-5). 55. ביחס להערכת שווי ספר התורה, המנוח צירף מכתב מאת מנהל מכון הסופר - ספרי תורה (נספח 9 לתצהיר). המנוח נשאל, אם הוא יודע היכן רכש את ספר התורה, אזי מדוע צירף לתצהירו הערכה זו, והשיב: "אני מתייחס לנספח שמצורף לתצהיר שלי, שמצורף כנספח מס' 9. אני לא צירפתי את זה ואיני מכיר את המסמך הזה." (עמ' 17, ש' 25-26). בהקשר זה, ציין ב"כ התובע כי מדובר במסמך אשר צורף לחוות דעת השמאי מטעם המנוח, מר אבי סנדקובסקי, לצורך הוכחת ערך, אלא שאין במסמך זה כדי לבסס את עלותו הנטענת של ספר התורה הספציפי שנגנב לטענתו. סיכום 56. סעיף 79א' נועד להחיש את פתרון הסכסוך מחד, ולהקל מעומס ההתדיינות שבבתי המשפט מאידך (מתוך ע.א. 1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פד"י נג(1) 337, עמ' 345-347). סעיף 79א' גם נועד לכך, כי בית המשפט יפסוק על דרך הפשרה וכך ימנע הצורך בהשמעת עדים, חקירתם וכו'. בכל הליך שיפוטי, כאשר הצדדים מגיעים להסכם פשרה כלשהו ביניהם, בין מהותי בין דיוני, הנחת הבסיס כי הם שקלו היטב את הסיכונים והסיכויים. הרבה פעמים הסכמה לפשרה היא "קניית סיכון". צד המסכים לפשרה זו או אחרת, הוא היודע טוב מכולם, כלומר מעורכי דינו או מבתי המשפט מהו הסיכון אותו הוא "קונה", במילים אחרות מהו הסיכון שיאלץ לשלם הרבה יותר מאשר אם יסכים לפשרה כלשהיא. 57. לאחר שנתתי דעתי על טענות שני הצדדים ובהתחשב בחוות דעת השמאי מטעם הנתבעת, ובכך כי איני מקבלת את הטענה שאין מקום לפצות בגין השעונים והתכשיטים, הפיצוי אותו תשלם הנתבעת לתובע הוא 40,000 ₪. 58. איני מקבלת את הטענה לעניין הפעלת סעיף 28א' לחוק חוזה הביטוח, היות ולכאורה אכן היו תמיהות בפני הנתבעת אשר הצדיקו בדיקות מקיפות, ואפשר להבין מדוע תחילה דחתה את התביעה. עם זאת, לא היה מקום להעלאת הטענה, כפי שצוין לעיל, כי לא הייתה כל פריצה, במיוחד לאור חוות דעת השמאי מטעם הנתבעת. 59. הנתבעת תישא בנוסף בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד באופן כולל בסך 6,000 ₪. סכומים אלו יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. חוק בתי המשפטפסק דין בפשרה (סעיף 79א')סכסוך