הצדדים הביעו הסכמתם בפני בית המשפט שממצאי הפוליגרף יהוו ראיה במשפט לטענתו, משממצאי הפוליגרף לא נסתרו - יש ליתן להם משקל ראייתי גבוה. כאמור לעיל, בדיון מיום 11.7.12 הודיעו ב"כ הצדדים כי הצדדים מוכנים להיבדק בפוליגרף אשר תוצאותיו יכריעו, והוסכם כי יוגש הסדר לעניין זהות המעבדה ונוסח השאלות. יחד עם זאת, בדיון מיום 9.10.12 הודיעו ב"כ הצדדים כי לא עלה בידם להגיע להסכמה לעניין ניסוח השאלות, ולבסוף בדיון מיום 29.1.13 הודיע ב"כ הנתבע כי לא הייתה הסכמה אף למקום ביצוע בדיקת הפוליגרף, והתיק נקבע להוכחות. ההלכה בעניין קבילותם ומהימנותם של ממצאי בדיקת פוליגרף, סוכמה על ידי כבוד השופט אלון בע"א 8987/05 מלכי נ' סבון של פעם (2000) בע"מ ( 9.10.07): "מידת המהימנות והתוקף הראייתי של ממצאי בדיקות פוליגרף שנויים במחלוקת ומוטלים בספק (ראו גרשון בן שחר, מיה בר-הלל וישראל ליבליך "הפוליגרף (מכונת האמת) בשירות המשפט - סוגיות מדעיות ומשפטיות" משפטים ט"ז 269 (1986-7); "שימוש בבדיקות פוליגרף על ידי רשויות המדינה" הנחיות היועץ המשפטי לממשלה 3.1102 (התשס"ד)). קיימת הסכמה, גם בקרב המצדדים בשימוש בפוליגרף, כי לבדיקה שיעור לא מבוטל של תוצאות שגויות. לאור זאת, תוצאות הפוליגרף לא יהיו קבילות כראיה - גם לא במשפט אזרחי - אלא בהסכמת הצדדים. אולם גם משתינתן הסכמה שכזו לא יהיה בה להפוך ממצאי הפוליגרף לראיה מכרעת, אלא אם הצדדים הסכימו במפורש כי תוצאות הבדיקה הן שיכריעו בשאלה שבמחלוקת (ראו והשוו ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי, פ"ד מב(1) 446 (1988); ע"א 1742/90 בית חרושת לנרות "שער ציון" נ' אררט חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 3.11.94))" (ההדגשה שלי, ה.פ.) על פי ההלכה, ממצאי בדיקת פוליגרף אינם קבילים כראיה אף לא במשפט אזרחי - אלא בהסכמת הצדדים. אין מחלוקת, כי במקרה דנן לא הייתה הסכמה מפורשת לקבילות ממצאי בדיקת הפוליגרף שערך התובע. עולה אפוא השאלה, האם ניתן לייחס לנתבע הסכמה מכללא לקבילות הראיה, לאור העדר התנגדות מפורשת מצדו לכך. בע"א 61/84 יוסף ביאזי נ' אברהם לוי, פ"ד מב(1), 446, התייחס לסוגיה זו כבוד השופט בך: "אשר לדרישת הסכמתם המפורשת של הצדדים ברצוני להוסיף את ההערה הבאה: ער אני לכלל, שבמשפטים אזרחיים עשויה גם אי-התנגדות לראיה מסוימת מצד היריב להביא לקבילותה. בספרו של י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (בורסי- פרץ את טובים, מהדורה 4 תשל"ד) 393 מסוכמת הלכה זו כך: "ראיה שלא התנגדו לה בזמן הגשתה, נעשית כשרה לכל דבר; משמע, בעל דין חייב להתנגד לקבלת הראיה עת הוגשה; לא התנגד, נחשב הוא כמוותר ומסכים, ואינו יכול לעורר את ההתנגדות בשלב מאוחר יותר". עם זאת, בהתחשב באופיה ובמהותה של הראיה המיוחדת שבה עסקינן ובצורך לוודא שהצדדים מודעים היטב להשלכות האפשריות של הגשת הראיה האמורה, לא הייתי מסתפק במקרה זה באי-השמעת התנגדות על-ידי הצד שכנגד, והייתי מציע להתנות את קבלת הראיה בהסכמתם הפוזיטיבית של הצדדים". (ההדגשה שלי, ה.פ.). אמנם המדובר באמרת אגב של כבוד השופט בך (אשר החלטתו בהליך הספציפי הייתה בדעת מיעוט, אך באותו מקרה הייתה הסכמה מפורשת של הצדדים כי ממצאי הפוליגרף יהוו ראיה מכרעת), אולם זהו הלך הרוח בפסיקה בעניין ממצאי בדיקת הפוליגרף. מאחר שמהימנות בדיקת הפוליגרף כה מוטלת בספק וידוע כי קיים שיעור לא מבוטל של תוצאות שגויות לבדיקה זו, נדרשת ככלל הסכמה מפורשת על מנת לקבל ממצאי בדיקת פוליגרף כראיה קבילה. עצם הסכמת הצדדים לפיה יבדקו שניהם בפוליגרף בדיקה שתכריע את תוצאות התביעה (הסכמה אשר בסופו של יום לא יצאה אל הפועל, כאמור), מלמדת על התנגדות הנתבע לבדיקה שערך התובע באופן עצמאי. למעלה מהצורך יצוין כי אפילו הייתי מגיעה למסקנה כי הנתבע לא התנגד לקבילות ממצאי הפוליגרף, היה המשקל שניתן היה לייחס לממצאי הבדיקה נמוך. הנתבע ציין בסיכומיו כי השאלה שנשאל התובע בבדיקת הפוליגרף הייתה "האם קיבל את התמורה הנקובה בפתק". זאת, להבדיל מהשאלה האם קיבל תמורה כלשהי עבור היהלום. על כן, טוען הנתבע כי ייתכן שהתובע קיבל תמורה עבור היהלום, השונה מהתמורה הנקובה בפתק, ועדיין לצאת דובר אמת בפוליגרף. יש ממש בטענה זו. לא ניתן לייחס משקל גבוה לכך שהתובע יצא דובר אמת בפוליגרף בהתייחס לשאלת התמורה עבור היהלום, לאור העובדה שקיימת אפשרות ממשית כי התובע קיבל תמורה עבור היהלום השונה מהתמורה המדויקת הנקובה בפתק. גרסאות הצדדים משקבענו כי נטל השכנוע מוטל על כתפי התובע, יש לבחון האם עמד התובע בנטל. הראיה העיקרית עליה מסתמך התובע, היא אותו פתק מיום 20.12.05 עליו חתום הנתבע, שנוסחו כדלקמן: בס"ד 20.12.05 קיבלתי לבדיקה 1 אבן 3.14 קרט x 5,500 $ דויודב אורי מ.ר. 008800187 נייד: 054-3973362 לטענת הנתבע, כל שיש בפתק זה, הוא ראיה לכך שביום 20.12.05 נטל הנתבע את האבן המפורטת בפתק לבדיקה בלבד. לשיטתו, אבן נלקחת לבדיקה לימים ספורים בלבד, ועל כן אין ספק כי האבן הוחזרה לתובע, או לחילופין כי שולמה תמורה בגינה. במקרה של אובדן פתק, נהוג לבקש ולקבל פתק חלופי המבטל את תוקפו של הפתק שאבד. על כן, גרסתו של התובע לפיה איבד את הפתק ולפיכך ישב בחיבוק ידיים מעל שש שנים עד מציאתו - אינה סבירה. התובע לא פירט בתצהירו את נסיבות אובדן הפתק ומציאתו לפתע, כשש שנים לאחר עריכתו. כל שטען בתצהירו הוא כי מצא את הפתק באמצע שנת 2011 במהלך ניקיון יסודי שערך בביתו. בחקירתו הנגדית, העיד כי מצא את הפתק בשנת 2010 כשעבר דירה: "ש. עשית עסקאות, חיכית שלוש שנים, היתה בוררות, חיכית עוד שלוש שנים, הנתבע לא מודע להליך ולפתע אתה מוצא פתק אחרי שש וחצי שנים? ת. הפתק לא נמצא אני בתקופה הזו הבאתי מסמכים לבית המשפט, הייתי חולה, כי קיבלתי פעמיים התקפי לב. ולא מצאתי את הפתק לא 2007 לא ב 2008 ולא ב2009 מצאתי את זה נדמה לי ב 2010, כי עברתי דירה, סידרתי את הדברים כי גם אני גרוש עברתי מספר דירות..." (עמ' 13 לפרוטוקול) תקנון הבורסה, אשר לפיו (ס' 78(ז)) במסגרת מנגנון הבוררות של הבורסה אין להגיש תביעה בגין פתק בדיקה אם עברו מעל 12 חודשים מיום עריכת הפתק, תומך בגרסת הנתבע בדבר תוקפם הקצר של פתקי בדיקה. אמנם התקנון תוקן בשנת 2010, לאחר עריכת הפתק נושא התביעה, אולם יש בכך כדי להעיד על נוהג לפיו פתק הנמסר לבדיקה -נמסר לתקופה קצרת טווח בלבד. ודוק' אין בהוראה לפיה התקופה תוארך במקרים בהם נמנע ממחזיק הפתק עקב נסיבות שאינן בשליטתו לתבוע בגינו, כדי לשנות מהמסקנה לפיה ניתן ללמוד מהתקנון על הנוהג בנושא הפתקים - לפיו פתק בדיקה נמסר לטווח קצר בלבד. התובע טען כי מאחר שהפתק אבד, לא עשה דבר בקשר לכך כל השנים. יצוין כי עצם הגרסה שלפיה הפתק אבד תמוהה, שכן הפתק הינו חוזה לכל דבר ועניין ושוויו גבוה - לפיכך יש להניח שאדם המקבל פתק כזה לאחר שמסר יהלום לאדם אחר, ישמור על הפתק כדבעי. כך, לא סביר כי במהלך השנים ישקוט התובע על שמריו. התובע טען בחקירתו הנגדית כי פנה לגורמים הרלוונטיים וכולם השיבו כי ללא הפתק אינו יכול לתבוע דבר (עמ' 12 לפרוטוקול) אולם לא צירף כל ראיה לגבי פנייה לגורמים אלו. מעדותו של מר יעקב פוגל עולה כי קיים מענה במוסדות הבורסה למצב בוו אבד פתק: "ש. היה ואני מסרתי אבן לבדיקה, קיבלתי פתק ואבד לי הפתק. מה אני עושה? ת. אתה צריך לגשת לאותו בן אדם שנתן לך את הפתק. אתה צריך לומר שהפתק הלך לאיבוד ואתה מבקש פתק חלופי ובו צריך לרשום שהפתק הקודם מבוטל. ... ש. התחלנו לדבר על פתק נגדי, מה קורה אם איבדתי פתק ואדם מסרב לתת לי פתק נגדי, חלופי? ת. ברגע שבן אדם מסרב לתת לך פתק חלופי, מה שצריך לעשות באופן מיידי לגשת לתורנים של בורסת היהלומים ולדווח שיש מקרה שאבד פתק, ולא רוצים לתת לך פתק נגדי" (עמ' 17-19 לפרוטוקול). איני מקבלת את טענת התובע החוזרת שוב ושוב בגרסתו, לפיה מאחר ואינו חבר בורסה לא ידע מה ביכולתו לעשות, וחש בעמדה נחותה למול הנתבע שהינו חבר הבורסה. התובע עצמו מציין כי לפני שהחל לסחור ביהלומים עבד כמלטש כ-30 שנה (ס' 1 לתצהיר התובע). רוצה לומר, אין הוא חדש בענייני היהלומים, וכשם שידע לפנות לגורמים הרלוונטיים לאחר שמצא את הפתק לטענתו (ר' עדות התובע, עמ' 11 לפרוטוקול), היה ביכולתו לפנות בעניין זה למוסדות הבורסה ולברר את זכויותיו של מי שאבד לו הפתק. כפי שהעיד מר פוגל, תורני הבורסה זמינים גם למי שאינו חבר בורסה, וניתן לקבל את פרטיהם באמצעות פניה למחלקה המשפטית של הבורסה (עמ' 19-20 לפרוטוקול). אין זה סביר בעיניי אפוא, כי מי שפתק בסדר גודל כזה אבד לו יוותר בקלות הזכות שיש לו על פי הפתק, ולא יעשה דבר באשר לכך תקופה כה ממושכת. אי סבירות זו מתעצמת לנוכח העובדה שהצדדים המשיכו לעשות עסקים, לרבות עסקאות שותפות במספר אבנים (לכל הפחות במהלך שנת 2006, עדות התובע עמ' 8-9 לפרוטוקול; עדות הנתבע עמ' 23 לפרוטוקול), ואף התנהלה ביניהם בשנת 2008 בוררות לאור סכסוכים כספיים בעסקיהם, בה ניתנה לתובע ההזדמנות לברר את כל טענותיו כלפי הנתבע. אם אכן התובע מסר לנתבע ליהלום לבדיקה, אשר לא הושב לו ואף לא נתקבלה תמורתו, והנתבע אף סירב לתת פתק חלופי - תמוה מדוע המשיך התובע לעשות עמו עסקים. התובע העיד בעניין זה כדלקמן: "הוא לקח את האבן וזו אבן מיוחדת, אבן פנסי, שלוש קראט 14, מה שהוא אמר לי שהוא שולח אותה לארצות הברית ששם הוא מתעסק באבנים האלה. לעשות תעודה על האבנים האלה זה חודש וחצי חודשיים. אני לא יכול לעשות תעודה על האבן הזו כי אני לא חבר בורסה ואני לא יכול לשלוח. ובמהלך שהייתה האבן אצלו קנינו מספר אבנים בשותפות. באופן עקרוני, אתה סומך על אדם לקחתי בחשבון שלוקח חודש וחצי חודשיים לתעודה. ודוידוב התעסק בעיקר באבני פנסי, גם האבנים שהיו משותפות, אין הרבה אנשים בבורסה שמתעסקים באבנים האלה ואני הגעתי עם מר דוידוב הכרות, אתה לא יודע מה, לא היה לי אתו שום בעיה, שהוא שילם לי. אם אני יודע שזה חודשיים ובתקופה הזו קניתי איתו מספר אבנים והייתי שותף איתו וכל פעם שאלתי אותו מה קורה עם האבן, הוא אמר לי עוד לא קיבלתי את התעודה ואחר כך הוא אמר לי היא עוד לא נמכרה. למה נפסקו העסקאות ב 2006, גם באבנים המשותפות הוא התחיל למרוח אותי מבחינת הזמן שזה לא נמכר. בינתיים אמרתי לו מה קורה עם האבן שלי. הוא אמר לי לא נמכרה, כן נמכרה. צריך להבין שאני רק בתקופה הזו הגעתי לבורסה כי אני הייתי עד אז מלטש ובקושי נכנסתי לבורסה. אתה מתייחס לאדם שאתה בא מבחוץ לאדם שהוא חבר בורסה ויש לו משרד והכל קצת ביראת כבוד מאשר אדם רגיל" (עמ' 10-11 לפרוטוקול). כלומר, לטענת התובע - העסקים הנוספים נעשו במהלך החודשיים לאחר מסירת הפתק, פרק הזמן שהיה נראה סביר בעיניו שהיהלום נמצא בארה"ב. ראשית, אין כל ראיה כי הצדדים הסכימו על משלוח האבן לארה"ב (הסכמה זו לא נרשמה בפתק), והנתבע הכחיש גרסה זו. מכל מקום, אף אם נקבל את גרסת התובע לפיה הנתבע שלח את היהלום לארה"ב ועל כן בתחילה עיכוב של כחודשיים לא נראה בעיניו משמעותי, המשך גרסתו אינו סביר בעיניי. התובע גורס כי בכל פעם ששאל את הנתבע על היהלום, קיבל את התשובה כי התעודה לא התקבלה או כי האבן עוד לא נמכרה - אין זה מתקבל על הדעת כי עם חלוף הזמן ימשיך התובע להאמין לדברי הנתבע ולעשות עמו עסקים נוספים בנסיבות אלו. שנית, מהמוצגים שצירף הנתבע לתצהירו עולה כי הצדדים עשו עסקאות גם לאחר שחלפו חודשיים ממועד הפתק נושא התביעה. כך, תביעתו של הנתבע במסגרת הבוררות הייתה על פתק קנייה מיוני 2006 (מוצג 3), וכן הוצג פתק קנייה של התובע מאוגוסט 2006 (מוצג 4). זאת ועוד, בכתב התשובה והתביעה שכנגד של התובע במסגרת הליך הבוררות (מוצג 5), טען התובע כי הוא היה יוזם העסקה בין הצדדים באוגוסט 2006: "בחודש אוגוסט 2006, הצעתי לדוידוף שנרכוש עוד 2 אבנים בשותפות...." (סעיף 9). התובע אף לא הסביר באופן המניח את הדעת, מדוע לא טען דבר בעניין היהלום נושא התביעה במהלך הבוררות שנערכה בין הצדדים. הליך הבוררות בין הצדדים התנהל במסגרת מוסדות הבוררות הפנימיים של הבורסה, ונפתח בשל תביעה שהגיש הנתבע נגד התובע, אשר בתשובה לה הגיש התובע תביעה שכנגד. כלל טענות הצדדים נדונו במסגרת הבוררות, בה הוחלט בסופו של יום לדחות את שתי התביעות. בחקירתו, העיד בעניין זה כדלקמן: "ש. טענת את כל הטענות והתייעצת עם הבן והגשת תביעה שכנגד, למה לא הזכרת את העובדה שהוא חייב לך 18,000 דולר? ת. שבאתי לבן שלי ואמרתי לו שדוידוב חייב לי כסף, אלא שאין לי את הפתק. אז הבן שלי, היה היועץ המשפטי שלי בתקופה ההיא, אמר לי לא להזכיר את העניין של הפתק הזה, כי יש תביעה ספציפית של מר דוידוב כלפי. ואני הגשתי תביעה נגדית. ואני צריך להתייחס רק לגבי התביעה הזו. אם אני אגיש כביכול עוד תביעה ואני אוסיף אותה מעבר לדברים שיש לי הוכחות לגביהם אני יכול להיפגע מכך כי אני לא חבר בורסה, והחברי בורסה נוטים לעזור אחד לשני ואני באופן אוטומט בבוררות נמצא בעמדה נחותה יותר ולכן לא הזכרתי את הפתק הזה בתביעה בבוררות בבורסה" (עמ' 10 לפרוטוקול) התובע העיד אפוא כי מאחר ואינו חבר בורסה מלכתחילה הוא בעמדה נחותה, ועל כן לא רצה לתבוע משהו שאין לו הוכחות לגביו. ברם, אף תביעתו הנגדית במסגרת הבוררות לא נסמכה על פתקים, אלא על טענות לגבי אבנים שנקנו במשותף ללא פתקים (ר' גם עדות התובע, עמ' 9 לפרוטוקול, שורה 6; וכן עמ' 12 לפרוטוקול). גרסת הנתבע מנגד, הייתה סבירה בנסיבות העניין. הנתבע טען כי אינו זוכר בחלוף כל השנים מה עלה בגורל היהלום שנלקח לבדיקה, אך הכחיש את טענות התובע לפיהן לא החזיר את היהלום ואף לא שילם את תמורתו בחלוף זמן כה ממושך ממועד הפתק. אמנם, אף הנתבע לא תמך גרסתו בראיות (כגון ספרי הנהלת חשבונות או פתק נגדי המעידים על תשלום התמורה), ועצם העובדה שהפתק מצוי בידי התובע אף היא פוגעת בגרסת הנתבע. אולם נטל השכנוע במאזן הסתברויות מוטל על כתפי התובע, ולנוכח הבקיעים בגרסתו העובדתית של התובע, ומנגד הקושי הראייתי של הנתבע לאור הזמן שחלף ממועד עריכת הפתק - נקבע כי התובע לא עמד בנטל. במצב דברים זה, נקבע כי התובע לא הוכיח במאזן הסתברויות את תביעתו, ודינה להידחות. סוף דבר התביעה נדחית. התובע יישא בהוצאות הנתבע בסך של 10,000 ₪. הגשת ראיותפוליגרף (מכונת אמת)