אשם עצמי תורם לקרות התאונה (עפ"י סעיף 68 לפקודת הנזיקין) בשיעור של % 50, כך שבסופו של יום יהיו התובעים זכאים לפיצוי חלקי בשיעור של % 50 בלבד מהנזק הנתבע. אנמק בקצרה את מסקנתי האחרונה: ניכר כי נהג המזדה זכר מעט מאוד לגבי התאונה ולגבי נסיבותיה. אפשר שהדבר קשור בלחץ הכללי בו הוא נתון בימים אלה עפ"י דבריו (לחץ הקשור בעסקיו) ואפשר שהדבר נובע מחלוף הזמן הרב יחסית מאז התאונה. כך או כך, התרשמותי הברורה היא שעד זה העיד באופן אותנטי, ישר וכן, ולא ניסה כלל לייפות את הדברים ונזהר (כראוי וכמצופה) מלהעיד על דברים שלא זכר. עד כדי כך, שכאשר עד זה נשאל מי אשם בתאונה לדעתו, נמנע הוא מלקבוע קביעה נחרצת לכאן או לכאן (בניגוד למקובל במקומותינו) והותיר את ההכרעה בשאלת האשם לשיפוט השומע. יחד עם זאת, עד זה כן זכר את העובדה הבסיסית לפיה התאונה התרחשה בעת שהשברולט נכנסה מימין לקטע הכביש בו נסעה המזדה ישר בנתיבה. נראה שחשוב להוסיף, בהקשר לאי-הזכירה של העד את מכלול הפרטים הרלוונטיים, כי אף אחד לא שוחח עם עד זה לקראת הדיון ולקראת עדותו ולא הכינו לעדות, ומצאתי לקבל את עדות העד לפיה לא ידע למעשה על מה בדיוק הוא זומן להעיד בישיבת היום. מעבר לפליאה המסוימת שעובדה זו מעוררת, אני מוצא שיש בעובדה זו להסביר, ולו חלקית, את אי-הזכירה הנ"ל. מעדויות כל העדים עולה, שהתנגשות המכוניות התרחשה במהלך ניסיון השברולט לפנות ימינה לתוך הנתיב בו נסעה המזדה. כלומר, השברולט הספיקה לנסוע מטרים ספורים בלבד בתוך הכביש/הצומת בהם פנתה ימינה, ולכן (וגם לאור עדות נהג השברולט לפיה הוא לא עצר בצומת בטרם החל בביצוע הפניה ימינה אלא רק האט) הדעת נותנת שהמזדה לא הייתה יכולה להיות רחוקה מהשברולט בזמן שבו השברולט החלה בביצוע הפניה ימינה. מכאן, שאיני מקבל כאפשרית וכסבירה את עדות נהג השברולט, לפיה בטרם החל בביצוע הפניה ימינה הסתכל ולא הבחין בקיום המזדה. סביר בנסיבות להסיק, או כי נהג השברולט כלל לא הסתכל כמצופה (ואמנם תחילה העיד כי הסתכל רק במראות - דבר בלתי מספיק בעליל בנסיבות - ורק אח"כ הוסיף כי הפנה גם את מבטו לנתיב נסיעת המזדה) או כי הסתכל וראה את המזדה אך העריך כי יוכל להשלים את הפניה ימינה, חרף התקרבות המזדה לעברו. מניתוח הראיות עולה המסקנה, שהתנהגות שני הנהגים גם יחד הביאה להתרחשות התאונה. במצב דברים רגיל ומאחר שהשברולט היא זו שביקשה להשתלב בכביש ראשי מתוך כביש צדדי (או סמטה צדדית), נראה כי זכות הקדימה צריכה להיות של המזדה, ומכל מקום הגיוני לצפות שהשברולט תיזהר באופן מיוחד בטרם ההשתלבות. במצב רגיל היה מקום לקבוע שעיקר האחריות הוא על נהג השברולט. ולפי קביעתי הנ"ל נהג השברולט אכן נושא באשמה לתאונה. אך, מנגד, גם נהג המזדה נושא באשמה, ולא באופן זניח. נהג זה לא זכר עובדות ופרטים רלוונטיים רבים, ולמעשה לא יכול היה להעיד כי נהג באופן זהיר וסביר בנסיבות. יש להסיק בנסיבות כי גם נהג המזדה תרם משמעותית להתרחשות התאונה, בשל נהיגה במהירות גבוהה ו/או בשל אי-לקיחה בחשבון את מצב הדרך ו/או את ניסיון השברולט להשתלב בדרך שלפניו. בהקשר זה יצוין כי ההתנגשות של הרכבים הייתה בעוצמה גבוהה, מה שמלמד על נסיעה מהירה של המזדה, ואולי אף על היעדר ניסיון לבלום את המזדה כדי למנוע את התאונה. לכל הנ"ל יש להוסיף את העובדה התמוהה, לפיה בעל השברולט לא מצא עד היום לתבוע את התובעים על נזקו העצמי הגדול (רכב השברולט הושבת בגין הנזקים שסבל בתאונה), גם לא בדרך מקובלת ומתבקשת של תביעה שכנגד, והדבר מחזק את המסקנה בדבר אשמתו (המסוימת לפחות כאמור) של נהג השברולט. סיכום התביעה מתקבלת באופן חלקי (כמידת אחריות נהג השברולט). על הנתבעים לשלם לתובעים את הסכומים הבאים: סך של 20,695 ₪, שהינו סכום התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 8.12.11 ועד יום התשלום המלא בפועל. סך של 517 ₪ בגין אגרת בית משפט ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 8.12.11 ועד יום התשלום המלא בפועל. סך של 400 ₪, בגין שכר העד בו חויבו התובעים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל. סך של 2,500 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל. ב"כ התובעים ידאג להעביר לכל אחד משני התובעים המגיע לו מהסכומים שישולמו, בשים לב לרכיבי התביעה הנפרדים שתבע כל אחד מהשניים. נזיקין