תביעה לסעד הצהרתי וצו מניעה ביחס לניתוק מים ע"י אגודה שיתופית: 1. תביעה לסעד הצהרתי וצו מניעה, ביחס לניתוק מים שנעשה ע"י אגודה שיתופית המשמשת כספק מים משני במקום בו מפעילה הנתבעת, מסעדה (להלן: "הנתבעת"). 2. בהתאם להסכמת הצדדים כמפורט בפרוטוקול מיום 27.5.13 ניתן פס"ד חלקי המאשר את הסכמת הצדדים ביחס לאופן שליחת דרישות התשלום בגין צריכת המים ואפשרות ניתוק המים בגין חובות מים בתנאים המפורטים שם. עוד הוסכם כי התביעה הכספית תימחק וכי השאלה היחידה בה יכריע ביהמ"ש הינה השאלה משפטית: האם לצורך ניתוק המים בגין חריגות בניה רשאית הנתבעת לפעול לניתוק מים ע"פ דין ללא צורך בהסכמת רשות המים או שנדרשת לצורך כך הסכמת הרשות. 3. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, שוכנעתי כי אף שקיימות רשויות אשר כמפורט להלן מוסמכות להורות על ניתוק המים בנסיבות של חריגות בניה, או העדר רישיון עסק וזאת ללא צורך בקבלת אישור רשות המים, הרי שאין המדובר בסמכות של הנתבעת. יודגש כי ייתכן שבפועל הניתוק יתבצע ע"י הנתבעת שכן היא ספק המים. אולם, ברי כי הסמכות להורות על הניתוק, הגם שאינה מותנית באישור רשות המים, אינה של הנתבעת. בעניין זה אציין, כי אינני מוצאת רלוונטיות בשאלת אופן ביצוע הניתוק, שכן כפי שיפורט, סמכות הניתוק הינה לרשות המוסמכת להורות כך, זאת גם אם ההוראה לביצוע הניתוק בפועל תופנה כאמור לספק המים. 4. כבר בראשית הדברים אציין, כי אין לקבל את טענת הנתבעת בסעיף 4 לטיעוניה כאילו כל מה שאינו מצוי בתחום האיסור הוא בגדר "מותר". כלל זה רלוונטי כאשר מדובר באדם פרטי ואולם שעה שמדובר ברשות ציבורית, היפוכו של דבר הוא הנכון, כל מה שלא הותר לה בחוק, אסור לה לבצע. ראה - רע"א 2327/11 פלוני נ' פלוני "עקרון יסוד בשיטתנו המשפטית הוא עקרון החוקיות, לפיו פעילותה של הרשות השלטונית מוגבלת לאותן הסמכויות שהוקנו לה בחוק ולא מעבר לכך. זוהי דוקטרינת ה-Ultra Vires לפיה בניגוד לאדם פרטי, כל מה שלא הותר לרשות השלטונית בחוק אסור לה לבצע [ראו למשל: יצחק זמיר הסמכות המינהלית א 73 (מהדורה שנייה, 2010) (להלן: זמיר); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי א 98-97 (2010) (להלן: ברק-ארז)]." יודגש כי הסוגיה שנותרה להכרעתי אינה ביחס לניתוק מים בגין חוב מים, אלא ביחס להפעלת סמכות שלטונית המתייחסת לאי קיום דיני התכנות והבניה. הנתבעת בתפקידה כספק המים אחראית למלא תפקיד ציבורי וסבורתני כי ככל שלא קיים מקור חוקי המאפשר לה לנתק את אספקת המים כתוצאה מחריגות בניה או העדר רישיון עסק, היא אינה מוסמכת לעשות כן. אמנם, יש גופים המוסמכים להורות לנתבעת לפעול כך גם ללא אישור רשות המים. אולם, במקרה כזה, גם אם הנתבעת תהיה הגוף המוציא לפועל את הוראת הניתוק, עדיין לא היא המנתקת,אלא הרשות שהורתה לה לעשות כן. 5. ע"פ סעיף 157א'(ד)(2) לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"), נקבע כי ספק מים לא יספק מים לבניין שלא לצורך ביצוע עבודה הטעונה היתר, אלא לאחר שהמבקש המציא לו אישור מאותה הרשות המאשרת. אלא שבמקרה דנן המדובר בניתוק מים שכבר סופקו ולא באספקה מלכתחילה. ע"פ סעיף 157א'(ו) לחוק התכנון והבניה: "ראתה הרשות המאשרת כי בנייתה של יחידת דיור, מסחר, שירותים או תעשיה היוותה סטיה מהיתר, רשאית היא להורות לחברה, למנהל או לספק, למנוע או להפסיק מתן חשמל, שירותי טלפון או מים, לפי הענין, לאותה יחידה." הסעיף יושם בפסיקה ובהחלטות קודמות של ועדות ערר מחוזיות- אשר דנו כערכאת ערר על החלטות רשות מאשרת שנתקבלו מכוחו של סעיף זה (מכוח סעיף 157א (ז) לחוק) ובהן חזרו ונשנו ההלכות כי הרשות המאשרת רשאית לנתק מים וחשמל במקרים המופיעים בחוק. השוו עם דברי השופט נ' הנדל ב- עת"מ (ב"ש) 287/03 דג סוף בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, אילת, פ"מ מינהליים (תשס"ג) 517: "לדעתי, מן הראוי לפרש את הסעיף פרשנות רחבה, אך השימוש בו ייעשה על דרך הצמצום. גישה זו תוביל למסקנה שהרשות הייתה מוסמכת להחיל את הסעיף על ענייננו. כובד משקל ההכרעה צריך להתמקד אם כן בשאלה האם הרשות הפעילה את שיקול-דעתה בצורה ראויה.עיון בסעיף מלמד כי תנאי להחלתו הינו שיש בבנייה סטייה מהיתר. לא מוגדר מהו היקף הסטייה הנדרש. הבנייה הינה מכל הסוגים - דיור, מסחר, שירותים או תעשייה. נדמה כי כוונת המחוקק לכסות כל סוג של בנייה. מכאן, פלפולי העותרות שהמונח תעשייה חקלאית אינו מוכר בחוק אינם לעניין. ברי כי הבנייה בנדון אינה לשם דיור או שירותים" יחד עם זאת, על פי סעיף 157א (א) "הרשות המאשרת" היא יושב-ראש הוועדה המקומית יחד עם מהנדס הוועדה או יושב ראש ועדת משנה לפי סעיף 18 לחוק התכנון עם מהנדס הוועדה, ולא הנתבעת. 6. יודגש כי סמכות הרשות המאשרת אינה מותנית בהסכמת רשות המים. יחד עם זאת, בפסיקה נקבע כאמור, כי סמכות זו תופעל במשורה ובמקרים חריגים, בעיקר של סכנות בטיחותיות וכיו"ב. וראה לדוגמא עת"מ (ת"א) 1369/01 ארצי נ. ועדת ערר מחוז מרכז: "שאלת המדיניות של שימוש באמצעי הדרסטי הזה של ניתוק שרותי חשמל, מים וטלפון לנכס קיים שבו מתגוררות מספר משפחות. פעולה כזו בוודאי עשויה להיות הגיונית וסבירה אם נובעים סיכונים בטיחותיים ואפילו סכנות מסויימות לרכוש מן המבנה שנבנה ללא היתר או בסטיה מן ההיתר, ואין מצליחים לפנות את המגוררים בו. אולם, שימוש בסנקציות חריפות אלה בנסיבות שבהן לא עולות סכנות מן הסוג האמור צריך להיות שימוש זהיר מאוד ומצב של הפרה קיצונית מצד בעל הנכס" על מדיניות הצמצום ניתן ללמוד גם מהחלטתה של ועדת ערר מחוזית ב- אש (דרום) 6037/01 ציון ביטון נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה אשדוד. באותו עניין ניתן לעורר היתר לבניית קומת המרתף וקומה ראשונה. לפיכך, נמצא כי נפלה שגגה בהחלטת הועדה המקומית משהורתה על הפסקת החשמל לכל המבנה בהיותה הוראה גורפת וקיצונית יתר על המידה ונקבע כי ניתן לנתק את היתר החשמל רק לאותו חלק במבנה שנבנה ללא היתר. עוד יובהר כי בכל מקרה ניתוק מים איננו אקט המופעל באופן מידי ויש ליתן למי שנפגע או עשוי להיפגע מהחלטה שהות לערור בפני ועדת ערר. 7. בהערת אגב אציין, כי גם ע"פ חוק רישוי עסקים, הרי אף שע"פ סעיף 20 לחוק קיימים גורמים המוסמכים, בנסיבות המפורטות שם, להורות על הפסקה ארעית של עיסוק בעסק המתנהל ללא רישיון או בחריגה מתנאיו (וזאת בין אם בסגירת חצרים ובין אם בכל דרך אחרת ומכאן משמע שגם ניתוק מים אפשרי), הרי הסמכות כאמור אינה של הנתבעת, אלא של הגופים הרשומים שם (ממונה על המחוז, מפקד משטרת מחוז, מפקד כבאות מחוז, ממונה על איכות הסביבה, רופא מחוזי, או ראש רשות מקומית). 8. הנה כי כן ולסיכום: סמכות הניתוק בנסיבות שצויינו אינה מותנית אמנם באישור רשות המים, אלא שהיא כלל אינה בסמכות הנתבעת אלא בסמכות הרשות המאשרת המוסמכת להורות לנתבעת לבצע בפועל את הניתוק. ניתוק מיםצוויםצו מניעהמים