בהסכם לספק ייעוץ ואימון עסקי וזאת בתמורה לסך 350 ₪ לשעת עבודה. לשיטת התובע, שולמה התמורה במזומן בעד השטרות שנתן לנתבעת במועד ההסכם, אולם השטרות לא הושבו לו ואף הושמעו כנגדו איומים לגבייתם. מכאן התביעה דנן שהועמדה על סך 3,250 ₪. עיקר טענות התובע: 2. התובע פנה לנתבעת באמצעות מרכז לטיפול יזמות (להלן: "מט"י") ביום 25.5.08. בהמשך, הוסכם בין התובע לנתבעת כי זו תספק לו ייעוץ ואימון עסקי בתמורה לסך 350 ₪ לשעת עבודה. האימון החל כבר באותו היום. 3. בשלהי שנת 2008 סוכמה בין הצדדים התמורה בגין השירות שניתן על ידי הנתבעת בסך 3,000 ₪. התובע שילם סכום זה בתשלומים וזאת עד לחודש מרץ, 2010. 4. הואיל והתובע חשש כי הבנק לא יכבד את השיקים שמסר לנתבעת, הוא המיר את השיקים בכסף מזומן שנמסר לנתבעת. 5. לנוכח קשיו הכלכליים - עסקיים של התובע, המליצה הנתבעת לתובע לנסח מכתב לבנק לצורך קבלת הלוואה. הנתבעת ניצלה מצוקתו של התובע ואת יחסי האמון שנוצרו בין הצדדים וחייבה אותו בתמורה מופרזת בסך 1,250 ₪ בגין ניסוח מכתב זה. 6. בתאריך 26.6.11 התקשר אל התובע אדם מטעם הנתבעת ואיים עליו בטלפון כי ישלם סך 1,100 ₪ לנתבעת. התובע הגיש תלונה למשטרת ישראל בגין שיחה זו וכן הגיש תלונה כנגד הנתבעת בגין זיוף הסכם מיום 6.1.10 לפיו חייב התובע בתשלום בסך 3,600 ₪. 7. מאחר שהנתבעת סירבה בתוקף להשיב לתובע את ההמחאות שחוללו, למרות ששולמה התמורה בגינם; לנוכח התמורה המופרזת בגין ניסוח המכתב לבנק המהווה הסגת גבול למקצוע עריכת הדין; אבדן הזמן ועוגמת הנפש, עתר התובע לחייב את הנתבעת בסך 3,250 ₪. עיקר טענות הנתבעת: 8. התובע פנה אל הנתבעת מיוזמתו ביום 25.5.08. בהמשך לכך, התובע חתם על כרטיס לקוח בכתב ידו, אישר את התעריף לשעת עבודה בסך 350 ₪ והחל לקבל את השירות על ידי הנתבעת עוד באותו היום. 9. התובע ערך רישום בכתב ידו של שעות עבודת הנתבעת ואף ציין את מהות הפגישה. התובע שילם את שכרה של הנתבעת בגין הייעוץ העסקי והאמון האישי בשיקים ובמספר תשלומים. אלא שהשיקים חוללו כתוצאה מחשבונו המוגבל בבנק והתמורה לא שולמה. 10. לנוכח קשייו הכלכליים ביקש התובע מהנתבעת לנסח עבורו מכתב לבנק לצורך קבלת הלוואה. התובע ידע כי בקשתו זו אינה במסגרת התוכנית העסקית ועל כן התמורה נקבעה בנפרד. 11. אין ממש בדבר טענות התובע כי ננקטו כנגדו איומים. אף ההסכם מיום 6.1.10 הינו אותנטי. 12. תביעתו של התובע קנטרנית ומשוללת כל יסוד עובדתי. לאמיתו של דבר התובע הוא שחייב כסף לנתבעת: סך 1,100 ₪ בגין ההמחאות שחוללו, יתרת חוב בסך 7,485 ₪ בגין מתן ייעוץ ואימון עסקי על ידי הנתבעת בתקופה מיום 25.5.08 ועד ליום 6.8.09 ופיצוי בסך 14,000 ₪ בגין נזקים לא ממוניים. 13. בדיון שנערך לפניי העידו העדים הבאים: מטעם התובע: מר אריק גמליאל- התובע; גב' אורה כבירי- גרפולוגית מוסמכת. מטעם הנתבעת: גב' רינה אלון סינגר- הנתבעת; ד"ר מרדכי (מוטי) ורדי- גרפולוג מומחה. דיון והכרעה: ההתקשרות בין הצדדים: 14. התובע פנה לנתבעת מיוזמתו, לדבריו: "... בשבת 2004. אני הגעתי למט"י, מרכז טיפוח יזמות ואמרתי שאני מורה לאנגלית ומעונין להקים ביה"ס קטן לאנגלית, שם הכרתי את הנתבעת" [פר' עמ' 12 ש' 5-6]. 15. בכתב תביעתו ציין התובע שהייתה הסכמה בין הצדדים על התמורה בגין מתן השירות על ידי הנתבעת בסך 350 ₪ לשעת עבודה. יתירה מכך, התובע ערך רישום בכתב ידו של הפגישות עם הנתבעת ואף ציין את מהות הפגישות. 16. גם הנתבעת מסרה גרסה דומה: "יש לי כרטיס לקוח שאתה מתחייב לקבל שירות... שאתה בא לקבל ייעוץ ומוכן לשלם 350 ₪...". [פר' עמ' 18 ש' 21-22 ו- 24] 17. הנני קובע אפוא, שהצדדים הסדירו את ההתקשרות ביניהם, במובן זה שהנתבעת תספק לתובע שירותי ייעוץ ואימון עסקי בתמורה לסך 350 ₪ לכל שעת עבודה. התמורה בגין מכתב לבנק לצורך קבלת הלוואה: 18. התובע טען שההסכמה לתשלום סך 350 ₪ לשעת עבודה הינה מופרזת והושגה תוך כדי ניצול יחסי האמון שרכש התובע לנתבעת. אינני מקבל טענה זו. בין הצדדים הייתה היכרות מוקדמת, עת סיפקה הנתבעת שירותי ייעוץ עסקי לתובע במסגרת מט"י. על יסוד היכרותו המקצועית עימה, שב ופנה התובע אל הנתבעת והם סיכמו את טיב השירות ותמורתו. כך, התובע אישר את הסכמתו לתשלום התמורה בעת שחתם על כרטיס הלקוח בו ננקב המחיר לשעת ייעוץ. יתר על כן, עסקינן בשירות מתמשך והתובע לא מחה או דרש להפחית את שכרה של הנתבעת במהלך תקופת השירות. 19. הוא הדבר לגבי טענת התובע בעניין התשלום אותו נדרש לשלם עבור הטיפול של הנתבעת בענייניו הבנקאיים. בניגוד לטענת התובע, אין מדובר ב"מכתב" שכתבה הנתבעת לבנק אלא ב"תוכנית עסקית" שערכה הנתבעת לתובע לצורך הגשה לבנק. לטענת הנתבעת בכתב הגנתה (הנתמך בתצהיר) בסעיפים 18 ו - 21, הכנתה של התכנית העסקית ארכה כחמש שעות ומכאן החיוב בסך 1,800 ₪. הואיל וטענה זו לא נסתרה, הרי שאין מקום לביטול החיוב שנעשה על פי המוסכם בין הצדדים ודין טענת התובע בהקשר זה להידחות. 20. אני רואה לנכון אף לדחות את טענת התובע בדבר הסגת גבול מקצוע עריכת הדין. עיון בנספחים ו-1 עד ו-5 לכתב הגנה מלמד שאין מדובר בניסוח מסמך משפטי. מכאן שהנתבעת לא הסיגה את גבול המקצוע. הפעלת האיומים לגביית השיקים: 21. לטענת התובע הושמעו כנגדו איומים מגבר שהתקשר אליו מטעם הנתבעת בכדי שישלם סך 1,100 ₪ לנתבעת, בגין שני שיקים שחוללו והוחזקו אצל הנתבעת. 22. גרסת הנתבעת שונה. לדבריה, אין מדובר כלל באיומים אלא במכּר שהגיע לביתה, שמע אודות המחלוקת עם התובע וביקש לסייע: "היה לי פיצוץ בבית. חברת הביטוח שלחה אלי קבלן שאחראי על השיפוצים. הגיע אלי אדם עם העובד שלו ובמהלך העבודה ישבנו ושתינו קפה וגלגלנו שיחה, אז סיפרתי לו, הוא אמר תני לי לדבר איתו, עזבי משפטים, שיכבד את השיקים, שאלתי למה שתעשה זאת, אז אמרי לו בסדר נתתי לו את מספר הטלפון של אריק, הוא צלצל מטלפון גלוי, ולא חסוי, הוא יכול היה לקבל את שמו. הבן אדם פנה אליו בנוכחותי, לא היה שם איום, הייתה שם בקשה. זה היה בנוכחותי, לא איום ולא הפחדה כמו שמתאר התובע. האדם הזה היה מאוד מקובל עלי, אדם מאוד תרבותי, והוא איש משפחה ואני לא רוצה להכפיש אותו". [פר' עמ' 20 ש' 3-9] 23. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני סבור כי אכן התקשר אדם מטעמה של הנתבעת אל התובע ודרש ממנו לפרוע את השיקים. יחד עם זאת גם לדברי התובע האיום התבטא בכך שאותו גבר מסר לו כי יפרע את השיקים שמסר לנתבעת, שאם לא כן "אגיע אליך" [ס' 13 לת/2]. אמרה זו אכן נחשבת כאיום, אך מהרף הנמוך, שכן לא עולה מגרסת התובע כי הדובר הציג עצמו כגורם עברייני. בהתחשב בכל אלה ומאחר שהדובר פעל כשלוח של הנתבעת, אני רואה לנכון לייחס לנתבעת את מעשהו של הדובר. 24. התרשמתי כי הנתבעת לא התכוונה להפעיל איום על התובע. יחד עם זאת, הנתבעת אפשרה לקבלן השיפוצים לשוחח עם התובע ואף מסרה לו את מספר הטלפון של התובע. הנתבעת אף לא עצרה מקבלן השיפוצים להשמיע אמרות מסוג "אני אגיע אליך" כלפי התובע. בכל אלה התרשלה הנתבעת באופן בו פעלה לגביית השיקים שהיו בידיה. מכאן שהיא אחראית לפחד ולחשש שדבק בתובע. לאחר ששקלתי את נסיבות המקרה אני מעריך את נזקו של התובע בגין האמרות המאיימות בסך 1,500 ₪ למועד מתן פסק הדין. אני קובע כי על הנתבעת לשאת בחיוב זה ולשלמו לתובע. טענת הזיוף: 25. לטענת התובע כתב ידו זויף על ידי הנתבעת במסמך מיום 6.1.10. לפי מסמך זה קיים חוב נוסף של התובע בסך 3,600 ₪ לטובת הנתבעת, מעבר לשיקים שמוחזקים בידי הנתבעת. 26. גרסת התובע לטענת הזיוף נתמכה בחוות דעת של גרפולוגית, גב' אורה כבירי, אשר סבורה כי נעשה מאמץ לחקות את כתב ידו, לרבות חתימתו במסמך זה. לדבריה: "זה מקרה דיי יוצא דופן ממה שראיתי. מאוד קל לזייף את הכתב של אריק, זה כתב מאוד פשוט ואני מבינה שלצד השני היה הרבה כתב שלו. בכל זאת, חיפשתי הבדלים והכי משמעותי שראיתי... נכון שהם העתיקו את הכתב שלו". [פר' עמ' 5 ש' 15-17] עוד העידה גב' כבירי: "ניסו לחקות את הכתב היחידי, הוא פשוט אבל יש בו אותיות ייחודיות שעשו מאמץ לחקות אותם אבל הדינמיקה שונה". [פר' עמ' 6 ש' 11-12] 27. יחד עם זאת, גב' כבירי אישרה שקיימות התאמות בין כתב היד במסמך לבין כתב ידו של התובע: "יש הרבה התאמות, זה נכון אבל החתימה היא לא שלו. אריק מעולם לא כתב אריק ג' מעולם, הוא תמיד כותב מלא. אני ראיתי עשרות חתימות שלו". [פר' עמ' 7 ש' 18-19] 28. מנגד, הנתבעת גרסה שאין ממש בטענת הזיוף. גרסתה נתמכת בחוות דעתו של ד"ר ורדי, אשר העיד לפניי בזו הלשון: "אני שואל שאלה של שכל ישר. הגב' כבירי אמרה שהושקע מאמץ עילאי, ממש זייפן מקצועי גויס למלאכת המחשבת הזו ולאחר שהשקיע אותו זייפן, סופר מקצוען שכל המאבק על כמה אלפי שקלים, שהגיע לדיוק מדהימה בסדרה של אותיות. בלב פתע, כשהוא נאלץ לחתום את הדבר הכי חשוב החתימה, הרי לא היה מניע לזייף את הפתק, הכי חשוב הייתה - החתימה. כשהזייפן המקצועי מגיע לפתע הוא מתרשל, הרי תמיד חותם שם מלא, וחותם ג. הוא מפיל את כל הבניין המופלא שהוא יצר על זיוף האותיות כמו מ' שלא רואים אותה". [פר' עמ' 9 ש' 7-12] עוד העיד: "לא יעלה על הדעת, מה שעשתה גב' כבירי, לי יש ניסיון תאמינו לי, זה פסול. היא צריכה לדבר אל השכל הישר, האובייקטיבי ולהביא אומדנים זה לחץ על סמך או לחץ חזק, יש קורלציה, כדי להעריך תנועה מהירה אם לאו, אנו מסתכלים האם יש חיבורי אותיות או אם האותיות נוטות ימינה. כלומר, יש סימנים עקיפים שאפשר לשכנע קהילה של אנשים, לומר פה יש חיבורי אותיות ופה אין". [פר' עמ' 10 ש' 2-6] 29. בענייננו, הוגשו שתי חוות דעת גרפולוגיות עם מסקנות סותרות. בע"א 8752/07 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עיזבון המנוח יורם הורוביץ ז"ל (2011), עמ' 9 נקבעו הדברים הבאים: "עצם הגשת חוות דעת מומחה אינה מובילה בהכרח למסקנה כי על בית המשפט לקבלה ולאמץ את מסקנותיה. תפקידו של בית המשפט היא להחליט האם לתת אמון בחוות הדעת, איזה משקל לתת לה והאם חוות הדעת משנה את המסקנה הסופית לאחר שקלולה עם יתר הראיות שהובאו על-ידי הצדדים" 30. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ולאחר ששמעתי את המומחים ועיינתי בחוות דעתם, אני סבור כי אין ממש בטענת הזיוף שהעלה התובע: ראשית, אני מעדיף את עדותה של הנתבעת, לפיה די בכתב ידו ואין הכרח בחתימתו של התובע. לדבריה: " כאשר אדם מסכם את הפגישות שלו, הוא לא צריך חתימה, זה כתב ידו, זה מספיק" [פר' עמ' 17 ש' 5-6]. התובע בעדותו התחמק ממענה על שאלת הזיוף ולדבריו: "אין פה חתימות. נכון?" [פר' עמ' 14 ש' 29]. בכך שלא הכחיש את עריכת המסמך על ידו חיזק את גרסת הנתבעת. המסקנה המתבקשת מעדויות אלה הינה שהתובע ערך את המסמך בכתב ידו. בכך שהתובע ערך את המסמך בכתב ידו יש כדי לחזק את גרסת הנתבעת כי גם החתימה בשולי אותו מסמך נחתמה בחתימת ידו של התובע. שנית, גרסתה של הנתבעת, שהתובע הוסיף את חתימתו על גבי המסמך, נתמכה בחוות דעתו של ד"ר ורדי. עדותו במסגרת החקירה הנגדית הייתה קוהרנטית. ד"ר ורדי פירט את תהליך הבדיקה והפרמטרים שנבדקו. מאידך גב' כבירי ערכה את חוות דעת בהסתמך על חוש הראייה בלבד, לדבריה: "...כשגרפולוג מיומן מסתכל על כתב יד הוא יכול מיד לדעת אם זה כתב דינמי או לא. רואים את התנועה של הכתב" [פר' עמ' 7 ש' 27-28]. 31. הנני קובע אפוא שכתב ידו של התובע הוא זה המופיע על גבי המסמך ומהווה אישור לכך שחייב כספים לנתבעת. מכאן שקיימת יתרת חוב נוספת של התובע בסך 3,600 ₪ לזכותה של הנתבעת. 32. יחד עם זאת, מאחר שהנתבעת לא העלתה טענת קיזוז בכתב הגנתה ואף לא נקטה בהליך של תביעה שכנגד, אין בידי לפסוק לזכותה סכום זה. פירעון השיקים שבידי הנתבעת: 33. לגרסתו של התובע נפרעו כל התשלומים לנתבעת ועל כן יש לחייבה להשיב לידיו את שני השיקים בהם היא מחזיקה בסך 1,100 ₪. מאידך, הנתבעת הציגה את אישור הבנק על חילולם של שני השיקים [נספחים ד/1 לכתב הגנתה של הנתבעת] וטענה כי אלה לא נפרעו וממילא לא שולמה תמורתם. 34. לטענת התובע, שילם את מלוא התמורה בגין השירות לייעוץ ואימון עסקי על ידי הנתבעת. התובע העיד לפניי בעניין זה את הדברים הבאים: "רינה רימתה אותי, שילמתי לה 3,000 ₪ במזומן. הנתבעת באה אלי הביתה כ- 5 פעמים לקבל תשלומים ברכב שלה, שילמתי לה הכל...". [פר' עמ' 14 ש' 15-16] 35. מנגד, הנתבעת העידה לפניי שמסרה לתובע שיק תמורת מזומן, לדבריה: "....קיבלתי 6 שיקים על סך 550 ₪ כל אחד, 4 מהם כובדו, וקיבלת את השיקים חזרה." [פר' עמ' 15 ש' 32-33] עוד העידה: "...אני מחכה למזומן, כמו ב- 4 שיקים שחיכיתי". [פר' עמ' 19 ש' 6-7] 36. כעולה מהעדויות, אין מחלוקת בין הצדדים שהתובע המיר ארבעה שיקים בתשלום מזומן. המחלוקת מתמקדת באותם שני שיקים בסך 550 ₪ כל אחד, אשר חוללו בהיעדר פירעון והם מוחזקים בידי הנתבעת. 37. הכלל הוא שדרכו של שטר לחזור לבעליו. בענייננו, הנתבעת מחזיקה שני שיקים של התובע שחוללו. בכך יש להקים חזקה כי השיקים לא נפרעו. יפים בהקשר זה הדברים המובאים בספרו של י' זוסמן, דיני שטרות, מהדורה חמישית, בעמ' 321-322, 1975: "החזקת השטר בידי החייב לשמש ראיה לפרעון ולהיפך, החזקת המסמך בידי האוחז סותרת את טענת הפרעון". 38. בידי התובע הייתה האפשרות לסתור חזקה זו: "הימצאותו של השטר בידי האוחז מהווה ראיה לכאורה לאי פירעונו. ואולם, למרות שהשטר בידי האוחז, רשאי חייב שטרי להוכיח כי הוא פרע אותו והוא זכאי לקבלו לרשותו" [שלום לרנר, דיני שטרות, מהדורה שנייה, בעמ' 467, התשס"ז- 2007] 39. בענייננו, התובע לא הרים את נטל ההוכחה. יתרה מכך, בהסתמך על דפוס הפעולה שבין הצדדים לפיו הנתבעת נהגה להחזיר לתובע שיק כנגד תשלום במזומן, אני מעדיף את גרסתה של הנתבעת לפיה התובע לא פרע את חובו. 40. סיכומו של דבר, אני קובע שהנתבעת אוחזת כדין בשיקים שלא נפרעו על ידי התובע ועל כן אין עילה לחייבה להשיבם. 41. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים והן נידחות. 42. סוף דבר- התביעה מתקבלת בחלקה. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך 1,500 ₪ למועד מתן פסק הדין. לנוכח התוצאה אליה הגעתי ומאחר שחלק ניכר מטענות התובע נדחו ורק מיעוטן התקבל, אני קובע כי כל צד ישא בהוצאותיו ובשכר טרחת בא כוחו. חוזהשירותי יעוץ