אחריות המעביד על נזקי גוף של עובד מהשטחים

אחריות המעביד על נזקי גוף של עובד מהשטחים בפני תביעה בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע בתאונת עבודה. התובע, יליד 24.6.1990, תושב כפר סאנור שבנפת ג'נין. הנתבע 1 הינו קבלן כוח אדם המספק לחקלאים באזור אחיטוב עובדים לביצוע עבודות חקלאיות, ניפק לתובע, בזמנים הרלבנטיים לתביעה, היתרי כניסה לישראל לצרכי עבודה. הנתבע 2, לטענת התובע, בזמנים הרלבנטיים לתביעה, שימש כמעסיקו של התובע באתר בניה בבאקה אל גרביה בתור טפסן, בעבודות בניה. התובע נפגע לטענתו ביום 8.1.2009, בתאונת עבודה, במהלך עבודות טפסנות אצל הנתבע 2 באתר העבודה בבאקה אל גרביה. התאונה ארעה כאשר התובע ועובד נוסף עבדו על פיגום בגובה של כשלושה מטרים. כאשר הלם העובד הנוסף בפטיש על מסמר פלדה, שבר מסמר ניתז וחדר לעינו הימנית של התובע וכתוצאה מכך נפגע התובע בעין זו. לטענת התובע, הנתבע 2 סירב להפנותו לקבלת טיפול רפואי ולמחרת בבוקר שב התובע לביתו, שם נבדק אצל ד"ר נואף אשר הפנה אותו לרופא בשכם. בהמשך הופנה התובע למרכז רפואת עיניים ברמאללה שם אושפז למשך יממה, במהלכה נותח בעינו הימנית. לטענת התובע הוא נותר בטיפול ובמעקב בבית החולים במשך כשלושה חודשים, במהלכם עינו הייתה חבושה והוא שהה באי כושר מלא. מומחה מטעם התובע, רופא עיניים- ד"ר מיכאל דגן קבע לתובע נכות בשיעור של 30% לצמיתות בגין התאונה. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל) כתאונת עבודה ונקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 30%. בהמשך קבעה הוועדה כי יש להפעיל תקנה 15 בשליש, "בגלל אופי העבודה/סיכון העין השנייה", וזו הועמדה על שיעור של 40% לצמיתות החל מיום 8.2.09. טענות הצדדים לטענת התובע האחריות הבלעדית לקרות התאונה מוטלת לפתחם של הנתבעים, אשר במעשיהם ובמחדליהם גרמו לפגיעתו. לטענתו, יש להחיל את הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין ועל הנתבעים החובה להוכיח כי לא הייתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק, התרשלות שיחובו בגינה. לטענתו, התאונה נגרמה אף בשל הפרות חובות חקוקות מצידם של הנתבעים. לטענתו, הנתבעים השתמשו בשיטת עבודה מסוכנת ובציוד מיושן שאינו ראוי לשימוש, לא דאגו לספק לו אביזרי עבודה מתאימים ובין היתר משקפי מגן, לא הדריכו אותו בקשר לעבודה, לא הזהירו אותו מפני הסכנות הצפויות לו, לא פיקחו עליו באופן סביר במשך עבודתו ולא הקפידו על כללי הזהירות והבטיחות. לטענתו, הנתבעים חבים כלפיו ביחד ולחוד לפצותו בגין נזקיו כתוצאה מהתאונה. התובע טוען כי עובר לתאונה הוא היה בריא בגופו ובנפשו ועבד כטפסן בהיקף משרה של 6 ימים בשבוע לפי שכר יומי של 200 ₪ בתוספת תנאים סוציאליים. לטענתו, נכותו התפקודית גבוהה מנכותו הרפואית. לטענת התובע הוא נזקק ויזדקק לעזרת הזולת גם בעתיד וזאת באורח החורג מעבר לעזרה מקובלת בין בני משפחה. הנתבע 1 מכחיש את נסיבות התאונה. לטענתו תיאור התאונה מעלה ספקות ותמיהות רבים. לטענתו, נזקי התובע כנטען בכתב התביעה מופרזים ומוגזמים. הנתבע 1 טוען כי התובע החלים כליל מנזקי התאונה ונכותו של התובע כתוצאה מהתאונה נעדרת משמעות תפקודית. לטענתו, לא נגרמו לתובע נזקי השתכרות או נזקים אחרים בגין התאונה ואין קשר סיבתי בין התאונה לבין עבודת התובע ומצבו הרפואי הנוכחי. הנתבע 1 טוען כי מגבלות התובע, קשורות למצב רפואי קודם לתאונה ולטענתו, התובע לא עשה די להקטנת הנזק. הנתבע 1 מכחיש כי שלח את התובע לעבוד אצל הנתבע 2 ואף מציין כי אין כל קשרי עבודה בינו לבין הנתבע 2. לטענתו, ככל שבחר התובע לעבוד אצל הנתבע 2, הרי שהוא עשה זאת ללא רשות הנתבע 1 ועל דעת עצמו בלבד. הנתבע 1 טוען כי אחריותו כלפי התובע מתמצה בכך שניפק היתרי כניסה לישראל בעבור התובע. עוד טוען הנתבע 1, כי הוא מעולם לא קיבל דיווח על התאונה או על תנאי העסקתו של התובע אצל הנתבע 2 וככל שתיקבע אחריות בקשר לתאונה, יש להשיתה באופן בלעדי על הנתבע 2, קבלן עצמאי אשר העסיק את התובע בזמנים הרלבנטיים לתביעה. לטענת הנתבע 1, נכותו התפקודית של התובע נמוכה מנכותו הרפואית. לטענתו, גם כיום מסוגל התובע להמשיך בעבודתו כשהוא חובש משקפי מגן ולכל היותר, נכותו של התובע גורמת לו לאי נוחות בלבד. הנתבע 2 לא הגיש כתב הגנה מטעמו על אף שכתב התביעה נמסר לו כדין ולמעשה לא לקח שום חלק פעיל בתביעה שבפני. לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים, בהתאם להחלטתי לאחר ישיבת ההוכחות אשר התקיימה בתיק ביום 2/7/13, הוגשה בקשתו של הנתבע 2 ביום 21/11/13 "למתן רשות להתגונן" ובה טען הנתבע 2 כי כתב התביעה לא הומצא לו מעולם. התובע בתגובה צירף תצהירו של מוסר כתב התביעה לנתבע 2, המפרט אף את נסיבות מסירת כתב התביעה והאופן שבו זוהה על ידו הנתבע 2. הצדדים זומנו כולם ובכלל זאת מבצע המסירה, לישיבת בית המשפט ביום 21/1/14, על מנת שתינתן לנתבע 2 האפשרות לחקור את מבצע המסירה ויוחלט על אופן המשך ניהול ההליך. אלא שלישיבה זו, על אף שזומן אליה כדין, לא טרח הנתבע 2 להתייצב ומשהונחו בפני סיכומי הצדדים, האחרון שבהם כבר ביום 30/12/13, הגיעה העת למתן פסק דין בעניינו של התובע. דיון: נסיבות התאונה באשר לאופן קרות התאונה הצהיר התובע כלהלן: "...במהלך עבודתי בטפסנות ביחד עם עובד נוסף אצל פהמי (בשם נואף נג'יב) שהיה בקרבתי על פיגום בגובה כ- 3 מטר, ועת העובד הנוסף הלם בפטיש על מסמר פלדה, לפתע המסמר נשבר ונהדף בעוצמה לתוך עיני הימנית ופגע בה (אני עבדתי ובמקום עבודתי כך נהגו לעבוד כולם, בלי שהשתמשו במשקפי מגן ובלי שסופקו לי משקפיים כאלו) בשל כך, נפגעתי קשות בעיני הימנית." (ס' 3 לתצהיר התובע ת/1). במסגרת חקירתו בפני בית המשפט, העיד התובע כלהלן: "אני ועובד נוסף בשם נואף נג'יב היינו דופקים מסמרים ועומדים על הפיגום, כל אחד עמד בצד, אני דפקתי את המסמר שלי עם הפטיש וחיכיתי, הוא דפק עם הפטיש שלו והמסמר יצא ופגע לי בעין. על המקום לא ראיתי בכלל." (עמ' 7 שורות 29-30 לפרוטוקול). עדותו של התובע אמינה בעיני, היא מתיישבת עם התיעוד הרפואי אשר הוצג בפני והיא לא נסתרה על ידי הנתבעים. בנסיבות אלו, אני קובעת כי התאונה ארעה במהלך עבודת התובע בטפסנות על פיגום, כאשר עובד נוסף שעבד עימו, הלם עם פטיש על מסמר פלדה, שבר מסמר ניתז וחדר אל תוך עינו הימנית של התובע וכתוצאה נגרם לתובע נזק בעין ימין. האחריות: המקרה שבפני מציג מערכת יחסים מעורפלת בין התובע לנתבעים כמעסיקים, המחייבת בחינה מעמיקה על מנת לקבוע את חלוקת האחריות בין הנתבעים, לנזקיו של התובע כתוצאה מהתאונה. כאמור הנתבע 2 לא התגונן מפני התביעה ומשכך בחינת החבות מבוססת על טענות התובע, הנתבע 1 וחומר הראיות אשר הוגש לבית המשפט בידי הצדדים. לאחר עיון במכלול הראיות שבפני הגעתי לכלל מסקנה כי האחריות לתאונה חלה על כל אחד מהנתבעים כמעוולים במשותף. באשר לחלוקת האחריות כבר נקבע כי: "המבחנים לחלוקת האחריות בין שני מעוולים במשותף הם מבחנים של אשמה, או אשמה מוסרית או צדק ויושר, וזאת מששוקלים את מידת האחריות או מידת הרשלנות של כל אחד מהם." ראה בע"א 477/85 אפרים בוארון נ' עירית נתניה ואח', פ"ד מב(1) 415. "חלוקת האחריות בין מעוולים במשותף מסורה לשיקול דעתו של היושב בדין, הרואה את העדים, מתרשם מהם ומחומר הראיות וקובע את החלוקה לפי מידת האשמה המוסרית של כל אחד מהם" ראה בע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בעמ' נ' יגאל תנעמי ואח', פ"ד נח(1) 23. לעניין זה העיד בפני התובע, כי הוא עבד אצל הנתבע 2 החל משנת 2000 בעוד שהנתבע 1 החל לנפק לו היתרים רק בשלב מאוחר יותר, בין השנים 2003-2004. בהתאם לעדותו, מי שנתן לו הוראות איפה לעבוד ומה לעשות, סיפק לו כלי עבודה ושילם לו את משכורתו, הוא הנתבע 2. לעיתים הנתבע 2 היה אוסף אותו לעבודה מהמחסום לאתר הבניה בבאקה אל גרביה ולעיתים הוא היה מגיע לשם בטרמפים. בהתאם לעדות התובע, במשך כל התקופה החל משנת 2000, הנתבע 2 היה מעביר אותו מאתר לאתר בהתאם לשיקול דעתו הבלעדי והוא אף היה קונה לו, באם היה חסר לו דבר מה (ראה עמ' 6 שורות 14-32 לפרוטוקול). בהתאם לעדותו של התובע, לאחר התאונה הנתבע 2 הביא לו תרופה, למקום בו ישן יחד עם הפועלים האחרים בבאקה אל גרביה. יום לאחר התאונה, משנוכח התובע כי הוא אינו רואה בעינו הימנית, הוא ביקש מהנתבע 2 שייקח אותו אל בית חולים אלא שזה סרב והנחה את התובע לנסוע לביתו ולחפש רופא. עדותו זו של התובע, נתמכה בעדותו של עד התביעה מר פאוזי עיסא, אשר עבד יחד עם התובע באתר העבודה בבאקה אל גרביה. מר פאוזי העיד, כי עבד יחד עם התובע באתר העבודה בבאקה אלגרביה, וכי לנתבע 2 היו כ 10-12 עובדים והנתבע 2 הוא זה שאמר להם היכן לעבוד, סיפק להם כלי עבודה והיה מפקח על עבודתם (עמ' 16 שורות 9-17 לפרוטוקול). מעדויות אלו עולה, כי הנתבע 2 הוא שעשה שימוש בשירותי התובע בעת התאונה. חזקה כי העושה שימוש בשירותי עובד, הוא המעביד והטוען אחרת, עליו הנטל להוכיח זאת. ראה בדב"ע נב/142-3 אלהרינאת נ' כפר רות פד"ע כד 535. עם זאת אין להתעלם מכך כי אף הנתבע 1 אחראי כלפי התובע, אם כי במידה פחותה. הנתבע 1 הינו קבלן כוח אדם המספק לחקלאים באזור אחיטוב, עובדים לביצוע עבודות חקלאיות, ניפק לתובע את היתרי העבודה. לעניין זה, הוצגו בפני היתרי העבודה בישראל שניתנו לתובע (נספח 14 לת/3). מעיון בהם עולה, כי שמו של הנתבע 1 מופיע כמעסיקו של התובע וההיתר ניתן לצורך עיסוק בעבודת חקלאות. עוד הוצגו לעיוני תלוש שכר מחודש 12/08 (נספח 15 לת/3) בו מופיע הנתבע 1 כמעסיקו של התובע וכן תע"צ של קצין המטה לענייני תעסוקה במנהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון, לפיו לתובע היה רשיון עבודה בישראל מיום 1.1.09 ועד ליום 23.3.09 אצל המעסיק וליד תייסיר עויסאת- הוא הנתבע 1. אין מחלוקת כי הנתבע 1 ניפק לתובע היתרים ותלושי שכר, אלא שלטענתו הוא לא שלח את התובע לעבוד אצל הנתבע 2 והוא אינו מקיים קשרי עבודה כלשהם עם הנתבע 2. לטענתו, ככל שפנה התובע לנתבע 2 על מנת לעבוד אצלו בעבודות בניה, הוא עשה זאת על דעת עצמו ללא רשות הנתבע 1. בהתאם לעדותו, הפועלים שלו עובדים אצלו 15-20 יום מתוך הימים בהם קיים להם היתר כניסה לעבודה בישראל, בעוד שביתר הימים אין לו שליטה עליהם. בהתאם לעדותו של הנתבע 1, קורה לעיתים כי הוא מוצא פועל שמודיע לו על היעדרות בשל מחלה, במקום עבודה אחר ולעיתים הפועלים אף בוחרים ללכת למקום אחר מטעמי שכר. אין בידי לקבל את טענת הנתבע 1 לפיה אחריותו כלפי התובע מתמצה בהנפקת היתרי העבודה בלבד. מתן היתרים להעסקת עובדים זרים, מבוסס על הצהרת מקבל ההיתר להעסיק את אותם עובדים זרים באופן ישיר. הצהרה זו כלפי הרשויות הנה בעלת נפקות משפטית ביחסים בין הנתבע 1 לתובע. "אל לנו להתייחס להצהרות המערערת כלפי השלטון, באשר לאופי יחסיה עם המשיבים, כמחוסרות תוכן. המעסיק אחראי כלפי שלטונות המדינה למסור מידע מדויק בתום לב. כמו כן, מעביד שמעסיק עובדים זרים מתחייב כלפי המדינה, כי יעסיק אותם בהתאם להוראות חוקי המגן במשפט העבודה, שנועדו להגן על העובדים מפני מעבידיהם. במסגרת יחסים אלה, שבין המערערת לבין השלטונות, שילמה המערערת את שכר המשיבים (שמה של המערערת רשום על התלושים משירות התעסוקה ועל השיקים שייעדו לתשלום שכר עבודה כמעבידתם). במסגרת היחסים שנקשרו בין הצדדים, התנהגותה של המערערת מהווה התחייבות, לפיה היא אחראית לתשלום שכרם. הדבר מהווה ראיה לכאורה, כי היא המעסיקה שלהם. תוצאתה המשפטית של התנהגות זו היא - העברת נטל ההוכחה למערערת, כך שהיה עליה להוכיח, כי היא אינה המעסיקה של המשיבים. המערערת לא הרימה נטל זה". ראה בד"ע נד/3096 מחלקת הבניה של הקיבוץ הארצי בעמ' נ' חליל עבד אל רחמן עאבד ואח', פד"ע כט 151; וכן סע (י-ם) 7068-09-10 עלי דאבוקי נ' י.ב. יובל בינוי והנדסה בעמ' (ניתן ביום 07.07.2013). וכן, "נבהיר, כי לדידנו יש קושי בקבלת עמדת הנתבעת וטענתה לפיה הנפקת היתר העסקה על שמה הוא עניין פורמלי, שאין ליחס לו משקל. קבלת טענות הנתבעת חותרת תחת ההסדרים שנקבעו בחקיקה. עמד על כך חברי כב' השופט ש. טננבויים בפסק דינו בתיק עב (ת"א) 5550/06 ARPACI ZEKI נ' מנרב הנדסה ובנין בעמ' בקבעו כדלקמן: "לצורך קבלת אשרה להעסקת עובד זר, נדרש המעסיק להגיש בקשה לרשויות המדינה ובתוך כך מתחייב הוא בפני רשויות המדינה השונות להיות מעסיקו של העובד ולמלא אחר מלוא הוראות הדין המסדירות את העסקתו בישראל. (ראה לדוגמה הצהרת מעסיק ע"ש הנתבעת שצורף כסת' 12 לסיכומי התובעים). אין לאפשר למעביד לרוקן מתוכן הצהרות והתחייבויות שנטל על עצמו בפני רשויות המדינה עת קיבל היתר העסקה, בטענה כי העסיק את העובדים באמצעות חברות כוח אדם או קבלני משנה או כל הסדר אחר (ע"ע 347/03 אופרשיאן וואינה נ' מונדי שירותי כח אדם בעמ', מיום 8.9.05; עב 912197/99 פאליצ'וק נ' א.ארונסון בעמ', מיום 4.9.2004). לאור האמור, אנו דוחים גם את טענת הנתבעת כי היא חתומה על האישורים וההיתרים להעסקת התובעים בישראל מבחינה פורמאלית בלבד ועל כן אין לתת משקל ו/או לתת משקל מועט, בין היתר, לעובדה שאשרות העבודה של התובעים הוצאו על שמה. אנו קובעים, כי יש לתת תוקף מלא להצהרות הנתבעת ולהתחייבויות שנטלה על עצמה בפני רשויות המדינה. מעביד אינו יכול להתנער מאחריות או מחויבות שנטל על עצמו בהעסקת עובד זר בישראל, גם לא על ידי העסקתו באמצעות חברת כוח אדם או ניודו לטובת משתמש אחר, ללא שהובטחו זכויותיו של העובד הזר." ראה תע"א 09 - 11500 מוחמד חסן עגרמה נ' שפיר הנדסה אזרחית וימית ( ניתן ביום 6.9.2012) ובתע"א (י-ם) 3539-09 רסמי זחלאקה נ' שפיר הנדסה אזרחית וימית בעמ' (ניתן ביום30.12.2012). והדברים יפים אף לענייננו. עובדת הנפקת היתרי העבודה על שמו של הנתבע 1 כמעסיק ומתן תלושי שכר מהווה ראיה לכאורה כי הנתבע 1 הנו מעסיקו של התובע. טענת הנתבע 1 כי העסיק את התובע רק מספר ימים בחודש כאשר ביתר הימים לא הייתה לו שליטה ואין הוא אחראי כלפיו בימים אלו, אינה יכולה לעמוד לו לאור ההלכות לעיל. יחד עם זאת, ברור כי אין לצפות שהנתבע 1 ידריך את התובע כיצד לעבוד בעבודות הטפסנות יפקח עליו וידאג לספק לו ציוד בטיחותי כגון משקפי מגן במסגרת עבודתו של התובע אצל הנתבע 2 בבניה. אך בכך אין בכדי לפטור לחלוטין את הנתבע 1 מאחריות כלפי התובע. טענות התובע לפיהן הנתבע 1 הוא שהפנה אל התובע לעבודה אצל הנתבע 2 וכן הטענות באשר להסכמות כלשהם בין הנתבע 2 לבין הנתבע 1 שהינו גיסו, נטענו בלא אסמכתא של ממש ולא נתמכו בכל ראיה. כך או אחרת, אין בהן בכדי לשנות מקביעת האחריות ביחס לנתבעים. אשר על כן, בנסיבות אלו, מצאתי לנכון לחלק את האחריות לנזקי התובע, באופן שהנתבע 1 ישא ב - 10% מהנזק של התובע, ואילו הנתבע 2 ישא ב- 90% מהנזק. נטל הראיה: לטענת התובע, יש להחיל הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין על המקרה אשר בפני. בענייננו, אין מקום להעברת נטל הראיה לכתפי הנתבעים מהטעם הפשוט כי התובע יודע היטב להצביע על הגורם שהביא לתאונה, דהיינו חדירת שבר מסמר אל תוך עינו. בנסיבות אלה, אין מקום לתחולת הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודה, החל רק בנסיבות בהן "לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק". ראה בעניין זה בע"א 8151/98 שטרנברג נ. צ'ציק פ"ד נו(1) 539. עוולת הרשלנות על מנת שיסודות עוולת הרשלנות הקבועה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין יתמלאו, יש להוכיח קיומן של חובת זהירות מושגית וקונקרטית מצד המזיק כלפי הניזוק, הפרת החובה על ידי המזיק, ונזק שנגרם לניזוק כתוצאה מן ההפרה. ראה בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(3) 113. חובת הזהירות המושגית בהתאם להלכה לפיה מעסיק חב בחובת זהירות מושגית כלפי עובדיו, על המעביד לנקוט באמצעים סבירים כדי להגן על העובד מפני סיכונים המצויים במקום או בתהליך העבודה. מוטלת על המעביד חובה ליידע את עובדיו בדבר סיכונים קיימים, להדריכם ולפקח עליהם, למנוע באופן אקטיבי את קיומם של סיכונים במקום העבודה ולספק ציוד נאות. הרציונל לכך הוא בהנחה כי המעביד הסביר אחראי על אופן עבודתו של העובד, ותנאים וסיכונים הקשורים לסביבת העבודה נתונים לפיקוחו ולשליטתו. המשמעות המעשית היא, כי מיוחסת לו צפיות טכנית ונורמטיבית לגבי נזק העתיד להיגרם לעובד. (ראה: ע"א 707/79 וינר נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209; ע"א 655/80; מפעלי קרור בצפון בעמ' נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592; ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח (1) 72; ע"א 5425/97 עיריית קרית מוצקין נ' דביר, פ"ד נג(3) 172). חובת הזהירות המושגית נלמדת גם מפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) תש"ל-1970. הפסיקה קבעה כי החקיקה בעניין בטיחות בעבודה, לרבות חיקוקי המשנה, הם חיקוקים לטובת העובדים ולהגנתם והם מבססים את חובת הזהירות המושגית (ראה ע"א 663/88 שירזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בעמ', פ"ד מז(3), 225 ; ע"א 7130/01 סולל בונה נ. תנעמי פ"ד נח(1) 1). חובת הזהירות הקונקרטית גם שאלה זו נגזרת ממבחן הצפיות, היינו מסבירות יכולתו של המזיק לצפות את התרחשותו של הנזק בנסיבות הספציפיות (ראה פס"ד ועקנין לעיל). השאלה הטעונה הכרעה במקרה זה היא האם היה על הנתבעים לצפות את התרחשותו של נזק גוף בנסיבות המתוארות בכתב התביעה. לאחר שעיינתי במכלול הראיות שבפני, אני סבורה כי התשובה לכך חיובית. עבודת בניה טומנת בחובה סיכונים רבים המחייבים אספקת ציוד הגנה מתאים, הנהגת שיטת עבודה בטוחה והקפדה על הוראות הבטיחות. נפסק כי על המעביד מוטלת החובה להנהיג שיטת עבודה בטוחה, ולפקח בפועל כי הוראות הבטיחות ונוהלי העבודה נשמרים (ראה בע"א 707/79 וינר את טיקו נ' סימון אמסלם, פ"ד לה(2), 209). הלכה היא כי בנוגע לתאונת עבודה שבה נפגע עובד, יש לדקדק עם המעביד בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד באשר לרשלנות שגרמה לתאונה או תרמה לה. כלל זה יסודו בשוני במעמדם של העובד והמעביד, כאשר זה האחרון הוא בעל האמצעים למנוע, או למזער, את הסיכון הכרוך בעבודה, ועל-כן רמת הזהירות הנדרשת ממנו גבוהה מזו הנדרשת מהעובד ראה בע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק, פ"ד נט (3) 66. לנתבעים היתה צפיות טכנית ויכולת לצפות את התרחשות הנזק, שכן כאמור עבודות טפסנות באתר בניה על גבי פיגומים בגובה של כשלושה מטרים, מחייבת מסקנה של צפיות התרחשות הנזק. יכולת המעביד לצפות את הנזק שאכן אירע, מתחזקת בנסיבות בהן לא סופקו לתובע משקפי מגן ו/או ציוד מתאים ולא ניתנה לו הדרכה מתאימה בנוגע לאופן העבודה. על הנתבעים הייתה מוטלת החובה, כמעבידים, לנקוט באמצעי זהירות סבירים, אמצעים שלא ננקטו על ידם ובנסיבות אלו חשפו הנתבעים את התובע אותו לסיכון בלתי סביר. זאת ועוד, על המעביד חובה לספק משקפי מגן לעובדים בעבודות הכוללות "הקשות על מתכת" (תקנה 3 לתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), התשנ"ז-1997). מחובה זו נגזרת גם חובת הזהירות להקפיד על ביצוע העבודה תוך שימוש באמצעי המיגון המתאימים, כמו גם חובת הפיקוח על ביצוע העבודה באופן זהיר ובטוח ראה בת.א. (שלום יר') 11769/04 מאגד סלאיימה נ' מפעלי מתכת האחרים מושקוביץ בעמ', תק-של 2007(1), 2894. המעביד אינו יוצא ידי חובתו בעצם הספקת אמצעי המיגון לעובדיו. מוטלת עליו החובה להדריך את עובדיו בשימוש בציוד, ולפקח באופן יעיל על ביצוע ומילוי ההנחיות כולן ראה בע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593. טענת התובע לפיה לא סופקו לו משקפי מגן או אמצעי מיגון אחר ולא ניתנו לו הוראות בטיחות או הדרכה כלשהיא בקשר לעבודה אותה ביצע, לא נסתרה. כאמור, רמת הזהירות הנדרשת במקרה זה היא לאפשר לתובע סביבת עבודה זהירה וראויה וציוד הגנה מתאים ולפיכך, אני קובעת כי הנתבעים התרשלו כלפי התובע בכל הנוגע לחובה זו. הקשר הסיבתי "תנאי שלישי לאחריות בעוולת הרשלנות הוא, כי מעשהו של המזיק, אשר הפר את חובתו כלפי הניזוק, גרם לזה האחרון נזק" (ראה פס"ד ועקנין לעיל). בעניינו בהתאם לאמור בתצהיר התובע, ביום התאונה הוא עבד לפי סידור עבודה שנתן לו הנתבע 2 ללא הסבר, הדרכה או פיקוח. התובע לא חבש משקפי מגן בזמן התאונה. בנסיבות אלו מתמלא התנאי, לפיו אילו היו הנתבעים מקפידים על נוהלי בטיחות ברורים והיו מספקים לתובע משקפי מגן, מדריכים ומפקחים על עבודתו, הנזק היה נמנע. כאמור לעיל, יש בהתנהלות הנתבעים אף הפרת חובות חקוקות מצידם. "משנקבע קיומו של קשר סיבתי עובדתי, קמה ועומדת השאלה, אם הקשר הסיבתי לא נשלל בשל שיקולים של "סיבתיות משפטית". בענייננו השאלה היא, אם אין לראות במעשהו של התובע-הניזוק מעשה, המפסיק את הקשר הסיבתי." (פס"ד ועקנין לעיל). "לעתים קרובות, בעיקר בעוולת הרשלנות, נזקק בית-המשפט למבחן הצפיות לשם קביעת הקשר הסיבתי-משפטי. בכך כרוכה השאלה אם יש לראות את מעשהו של התובע- הניזוק כמעשה המפסיק את הקשר הסיבתי (פס"ד ועקנין לעיל, ע"א 7021/99 עיזבון המנוח שלומי ויצמן ז"ל נ' בן ציון סלע פ"ד נו(1) 822). מן האמור לעיל, עולה כי לשם ניתוק הקשר הסיבתי נדרשת התנהגות חריגה מן הניזוק. לא מצאתי את התנהלותו של התובע, ככזו העולה עד כדי ניתוק הקשר הסיבתי. לפיכך מוטלת על הנתבעים האחריות לנזקו של התובע. אשם תורם הלכה היא כי: "לא בנקל תוטל חבות על עובד בגין תאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו" ראה בע"א 435/85 מחמור בעמ' נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 525. "רק אם יצליח המעביד המזיק להראות שהעובד הפעיל שקול-דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל בתוך דלת אמות הסיכון שיצר המעביד על-ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו הייתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית המשפט אשם תורם לעובד ויאמר כי עליו לשאת בחלק מן הנזק" ראה ע"א 435/85 הנ"ל. היסוד הרעיוני העומד מאחורי הלכה זו הוא בכך, ש"המעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, מתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו." ראה ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בעמ' נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592. מכאן עולה כי נטיית הפסיקה היא להקל עם העובד בייחוס רשלנות להתנהגותו ולהחמיר דווקא עם המעביד. בענייננו, לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והעדויות שבפניי, בשים לב להלכות האמורות לעיל, לא מצאתי לנכון להטיל כל אשם תורם על התובע. הנכות הרפואית מומחה מטעם התובע, רופא עיניים- ד"ר מיכאל דגן- רופא עיניים קבע לתובע נכות בשיעור של 30% לצמיתות בגין התאונה וכן המליץ על הפעלת תקנה 15 במלואה. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל) כתאונת עבודה ונקבעו לתובע נכות נכות צמיתה בשיעור 30% לצמיתות. המל"ל קבע כי אין שום מניעה לתובע לחזור לעבודתו. בהמשך קבעה הוועדה כי יש להפעיל תקנה 15 בשליש, "בגלל אופי העבודה/סיכון העין השנייה", וזו הועמדה על שיעור של 40% לצמיתות החל מיום 2.9.09. נקבע כי טווח העיסוקים של התובע "כמעט מלא". בעניננו הנכות הרלבנטית היא זו שנקבעה ע"י המל"ל, כפי שהוסכמה על יד הצדדים אף לצורך הגשת תחשיבי הנזק, היינו נכות צמיתה בשיעור של 30% בגין העיוורון בעין ימין כתוצאה מהתאונה. הנכות התפקודית המונח "נכות תפקודית", מבטא מוגבלות או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית. מוגבלות זו יכול שתהא זהה או שונה מן הנכות הרפואית, כאשר הכוונה היא למידת השפעתה של הנכות על התפקוד בכלל. דהיינו, מידת הפגיעה בכושר התפקוד בתחומי החיים השונים ראה בע"א 432/80 שושן נ' אוטוקרס, פ"ד לז(1) 178 ובע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פ"ד נב(3) 792. הכלל הוא כי שיעורה של הנכות התפקודית, או השלכותיה התפקודיות של הנכות הרפואית נקבעות על-ידי בית-המשפט לנוכח התרשמותו מהעדויות והראיות הבאות בפניו. לעניין זה הצהיר התובע כי בשל הפגיעה בתאונה, נבצר ממנו לשוב לעבודה עד היום. בעבודת בניה בתנאי אבק והזעה קשה לו לעבוד אף עם משקפי מגן. לכן מציין התובע כי עליו לנקוט בזהירות רבה פן תיפגע עינו הבריאה. לטענתו, המחשבה כי יפגע גם בעינו השנייה והוא יוותר עיוור לחלוטין, מדאיגה ומפחידה אותו עד מאוד. לטענתו עובר לתאונה הוא היה בריא והוא הקפיד בעבודה מלאה וסדירה, על מנת לכלכל את משפחתו. עוד מציין התובע, כי הוא סיים לימודיו בכיתה ז' וכי מאז הוא עובד כעבודות בניה. התובע העיד בפני, כי מאז התאונה ועד היום הוא לא עבד. בהתאם לעדותו, לאחר שהחבישה הוסרה מעינו הוא ניסה לעבוד בטפסנות בכפרו וגם בחקלאות אולם ללא הצלחה, בשל הפגיעה בעינו (עמ' 10 שורות 21-22, 28 לפרוטוקול). הצהרותיו של התובע ועדותו בפני בעניין זה, אמינה בעיני ומעידה על קושי תפקודי לבצע את עבודתו באותו האופן בו ביצע אותו בעבר, לנוכח פציעתו. המדובר על תובע חסר השכלה המתאים בעיקר לעבודות כפיים ומתגורר ברשות הפלשתינאית, בה מגוון העבודות אינו רחב. עם זאת, אין להתעלם מכך כי ועדות המל"ל בעניינו של התובע קבעו כי אין שום מניעה לתובע לחזור לעבודתו וכי טווח העיסוקים של התובע "כמעט מלא". בנסיבות אלו מצאתי לנכון להעמיד אף את נכותו התפקודית של התובע על 30%. בסיס השכר לטענת התובע יש להעמיד את בסיס השכר על סך של 5,297 ₪ לחודש. לטענתו תלושי השכר והשכר הממוצע שנקבעו לו במל"ל אינם משקפים את המציאות מכיוון שהמעביד שילם לו מזומן מעבר לשכרו הרשמי. אינני מקבלת את טענות התובע לעניין זה אשר נטענו ללא כל בסיס ראייתי, וכלל לא הוכחו בפני. באשר לעבר, בהעדר נתונים מלאים באשר לממוצע שכרו של התובע עובר לתאונה, מצאתי לנכון להעמיד את שכרו בהתאם לקביעת המל"ל, על סך של 3,523 ₪ לחודש, ומשוערך (הצמדה בלבד), בסך של 3,966 ₪. באשר להפסדי השכר לעתיד. התובע, תושב כפר סאנור שבנפת ג'נין, עבד בישראל על בסיס יומי ולא במשרה קבועה. בנסיבות אלו, וכפי שנפסק לא פעם על יד בית המשפט, יש לקחת בחשבון לעניין חישוב הנזק את השכר הנוהג ברשות הפלשתינאית, שם מרכז חייו של התובע ומקום מושבו ראה בע"א 718/91 כמאל סולימאן ואח' נ' טוויל וופה ואח', תק- על 2001(2) 655; ע"א 9117/03 זהר נ' ברדויל (ניתן ביום 12.9.04); ת"א (מחוזי יר') 1547/98 בני-עודה ג'מאל לואי נ' מדינת ישראל משרד הבטחון, תק-מח 2006(1), 9245. לאור האמור, מצאתי לנכון להעמיד את בסיס השכר של התובע ביחס לעתיד על סך 2,000 ₪. הפסד השתכרות לעבר תקופה א' - אי כושר מלא, מיום התאונה (8.1.09) ועד ליום 8.4.2009. 3 חודשים * 3,966 ₪= 11,898 ₪, בצירוף ריבית מאמצע התקופה, סך של 12,304 ₪, ומעוגל 12,000 ₪ תקופה ב' - מיום 9.4.09 ועד למועד מתן פסק הדין, לפי 30% נכות תפקודית. 58.5 חודשים * 3,966 ₪ * 30%= 69603 ₪, בצרוף ריבית מאמצע התקופה, סך של 71,775 ₪ ובמעוגל 72,000 ₪. סה"כ לעבר: 84,000 ₪. הפסד השתכרות בעתיד החישוב הנו לפי 30% נכות תפקודית משכר בסך של 2,000 ₪ ובהיוון עד גיל 67. 2,000 ₪ * 30% * 131.738 (היוון)= 79,043 ₪, ובמעוגל 80,000 ₪. הפסד פנסיה או אבדן תנאים סוציאליים נוכח הפגיעה בשכר, הפיצוי בגין הפסד הפנסיה הוא כדלקמן: (84,000 ₪ * 12%) + (80,000₪ * 10%) = 18,080 ₪ ובמעוגל 18,000 ₪. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד לטענת התובע, בתקופה בה עינו הייתה חבושה הוא נזקק לעזרה בפעילות היומיום שלו, ברחצה הכנת אוכל ועוד. בהמשך עזרה זו פחתה, אך הוא עדיין מתקשה בכל הנוגע למטלות שגבר מבצע בבית, כגון לתלות תמונות על הקיר או לסדר מדפים לספרים (ס' 12 לתצהיר תובע ת/1). בהתאם לעדותו של התובע, אשתו וילדיו עזרו לו בתקופה שלאחר התאונה. כיום התובע מתלבש לבד אך הוא עדיין אינו מצליח להתגלח לבדו וכן העיד התובע כי הוא מסוגל להתרחץ בעצמו (עמ' 14 שורות 11-13 לפרוטוקול). עדותו זו של התובע הנה עדות יחידה של בעל דין על כל המשתמע מכך. כשנשאל התובע מדוע לא הוגש תצהיר מטעמה של אשתו לעניין זה, הוא העיד כדלהלן: "ת: מה היא תוכל להעיד? ש: היא תוכל לבוא ולאשר שעזרה לך למשל ללבוש בגדים, להכין אוכל וכד'? ת: היא לא תבוא לבית המשפט." (עמ' 14 שורות 6-9 לפרוטוקול). סבורני כי בנסיבות אלו, בהעדר עדויות אחרות לתמיכה בעדות התובע לעניין זה, היה עליו להגיש תצהיר מטעם אשתו או ילדיו לתמיכה בעדותו ועל מנת לשפוך אור על העזרה שניתנה לו לטענתו. הימנעות התובע מלעשות כן, עומדת לו לרועץ על פי ההלכה לפיה מהימנעות מהבאת ראיה רלבנטית הנמצאת בהישג ידו של הנמנע, ללא הסבר סביר, ניתן להסיק ממנה שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו (ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה(1) 736). עם זאת, הלכה פסוקה היא כי רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי בגין עזרת הזולת, אף מבלי שהובאה ראיה לכך, והוא אף יכול לערוך אומדנא ובלבד שהשתכנע כי העזרה שהושטה לנפגע ניתנה לו מעבר לזו המקובלת בין בני משפחה. ראה בע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פ"ד כח(1) 277; ע"א 587/87 מלכה נ' אטקין, פ"ד מ"ד(4) 168. לפיכך, ראיתי לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין עזרת צד ג' בסך של 15,000 ₪. בסכום זה לקחתי בחשבון עזרה שניתנה לתובע על יד בני המשפחה ובייחוד אשתו, בפרט בתקופת אי הכושר המלא, אשר חרגה מהעזרה שבני משפחה מושיטים זה לזה ברגיל. אשר לעזרת צד ג' בעתיד, אינני סבורה כי נכות התובע תחייב אותו בעתיד, לעזרה בהיקף הנטען על ידו ובהתחשב בעובדה כי לא הוצגה חוות דעת מקצועית או אסמכתאות כלשהן המעידות כי התובע יזדקק לעזרת צד ג' בעתיד, לא מצאתי לנכון לפסוק לו כל סכום בעבור תקופה זו. הוצאות על נסיעות תרופות וטיפולים רפואיים לטענת התובע נגרמו לו הוצאות רפואיות בגין אשפוז בבית החולים והניתוח, מעקב לאחר מכן אצל רופאי עיניים וכן בגין רכישת תרופות. בנוסף נגרמו לו הוצאות בגין קבלת טיפולים רפואיים ותשלום עבור חוות דעת המומחה מטעמו. לטענתו, מדובר על חלק מההוצאות בלבד שכן היו הוצאות נוספות שלא ניתנו קבלות בעבורן. כן לטענתו, יש לפצותו בגין נסיעות הלוך ולשוב לטיפול במרכז העניים ברמאללה. הוצאות שהוציא ניזוק עד למועד מתן פסק הדין, הן בגדר "נזק מיוחד", המחייב פירוט והוכחה (ראה ד. קציר "פיצויים בשל נזק גוף", מהדורה רביעית, התשנ"ח-1997, עמוד 486). בענייננו, הציג התובע קבלות חלקית בלבד לעניין הוצאות רפואית שהוציא וכלל לא הוצגו כל אסמכתאות בקשר להוצאות הנסיעה הנטענות. עוד אציין כי ממילא מוטלת על התובע החובה להקטין את הנזק בדרך של פנייה למל"ל להחזר הוצאותיו, בהיות התאונה תאונת עבודה. עם זאת, סביר להניח שנגרמו לתובע הוצאות מסוימות שלא כוסו על ידי גורמים אלו. לכן זכאי התובע לפיצוי בגין ראש נזק זה על בסיס הערכה גלובלית בסך של 15,000 ₪. ביחס לעתיד, התובע לא הציג חוות דעת או אסמכתא רפואית שתאשר את טענתו לפיה יזדקק לטיפולים רפואיים בעתיד. לא שוכנעתי כי נכותו הרפואית של התובע בעקבות התאונה תצריך הוצאות בגין טיפולים בעתיד ולפיכך אינני מוצאת לנכון לפצותו בגין ראש נזק זה. כאב וסבל בהתחשב בנכותו ותקופת האשפוז, אני פוסקת לתובע פיצוי בסכום של 100,000 ₪ על הנזק הלא ממוני שנגרם לו. סוף דבר לאור האמור לעיל, אני פוסקת לתובע פיצויי ברכיבים הבאים: הפסד שכר לעבר סך של 84,000 ₪ הפסד שכר לעתיד סך של 80,000 ₪ הפסדי פנסיה או אבדן תנאים סוציאליים סך של 18,000₪. עזרת צד ג' לעבר, סך של 15,000 ₪. הוצאות על נסיעות תרופות וטיפולים רפואיים, סך של 15,000 ₪. כאב וסבל (נזק לא ממוני), סך של 100,000 ₪. סה"כ 312,000 ₪. מן הסכום דלעיל יש לנכות את תגמולי המל"ל בסך של 275,334 ₪ בהתאם לחוות דעת האקטואר מטעם הנתבע 1, מר גד שפירא, מיום 23.10.12. סכום זה כשהוא משוערך (הצמדה וריבית) נכון למועד מתן פסק הדין הנו בסך של 282,514 ₪. בסה"כ, לאחר הנכוי עומד סכום הפיצוי ע"ס של 30,000 ₪ במעוגל. הנתבע 1 ישלם לתובע סך של 3,000 ₪, בצירוף שכר טרחת עו"ד בשיעור 15% מסכום זה, וכן הוצאות משפט בסך 350 ₪. הנתבע 2 ישלם לתובע את סך של 27,000 ₪, בצירוף שכר טרחת עו"ד בשיעור 15% מסכום זה, וכן הוצאות משפט בסך 350 ₪. הסכומים יישאו בהפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל. שטחי יהודה ושומרוןנזקי גוףאחריות המעביד