תביעה על נזקים שנגרמו לרכב התובע וכן לאובדן ציוד שהיה ברכב, לאחר שנלקח רכב התובע לבדיקה על ידי משטרת ישראל בחשד כי מנוע הרכב מזויף. עיקרי העובדות ביום 22.6.10 נלקח רכבו של התובע מ.ר. 5054428 (להלן: "הרכב") על ידי המחלקה לזיהוי פלילי במשטרת ישראל בחשד לזיוף המנוע. בהוראת השוטרים ובליווים נהג התובע את הרכב לחניון גבעת התחמושת והובהר לו כי הרכב עומד לבדיקת מחלקת הזיהוי הפלילי. התובע עוכב לחקירה בחשד להחזקת רכוש החשוד כמזויף. במעמד העיכוב ביקש התובע להוציא מהרכב פרטים אישיים וחפצים שונים ולהעבירם לרכבו של אחיו, אשר נלקח אף הוא לבדיקה, אך השוטרים סירבו לבקשתו בטענה שאף רכבו של אחיו חשוד כמזויף. לפיכך, עמד התובע על כך כי בדו"ח הפעולה של המשטרה תירשם תכולת הרכב וכך נעשה. לאחר מילוי דו"ח הפעולה, מסר התובע את מפתחות הרכב לשוטר ולאחר חקירתו, שוחרר. הרכב נגרר על ידי המשטרה מגבעת התחמושת לאזור התעשייה הר טוב א' בבית שמש באמצעות צד ג', גרר כליף בע"מ (להלן: "גרר כליף"). ביום 4.7.10, לאחר שפנה התובע למשטרת ישראל על מנת לקבל את הציוד האישי שהיה ברכבו, ניתן לתובע אישור לגשת למגרש בו נמצא הרכב על מנת לקחת את חפציו האישיים מהרכב. ביום 26.7.10 הגיע התובע למגרש המכוניות בו הוחזק הרכב וניגש לרכב בליווי נציג אשר היה במקום. במעמד זה ראה התובע כי דלתות הרכב אינן נעולות, כי נגרמו לרכב נזקים שונים וכן כי חסרים בו מספר חפצים יקרי ערך אשר היו ברכב. לפיכך, לא נטל התובע שום פריט מהרכב, למעט מטען לפלאפון ומשקפי שמש. ביום 29.7.10 הגיש התובע תלונה לקצין תלונות הציבור במשטרת ישראל ובתשובה נאמר לו כי משטרת ישראל מוכנה לפצותו רק בגין הנזק שנגרם לשמשת הרכב וכי עליו לפנות לגרר כליף, בנוגע לאביזרים החסרים ברכב. ביום 2.8.10 פנה התובע לבית המשפט בבקשה לקבל חזרה את גוף הרכב לאחר פירוק המנוע ובקשתו התקבלה. טענות התובע התובע טוען כי ביום 17.8.13 ניגש עם אחיו ועם השמאי, מר יעקב שך לשם קבלת הרכב, ובמועד זה ביצע השמאי הערכת הנזקים שנגרמו לרכב התובע. במעמד זה, שאל התובע את הבוחן המשטרתי מדוע גרם נזקים לרכבו, וזה השיב לו כי מדובר במוצג משטרתי, כי עליו לבדוק את מספר השלדה ואין לו זמן לבצע פירוק מסודר של הרכב. בהתאם לחוות דעת השמאי מטעם התובע, ניזוקה השמשה הקדמית של הרכב וכן ניזוק לוח המכוונים של הרכב. השמאי מטעם התובע העריך את הנזקים לרכב התובע בסכום של 9,048 ₪. בנוסף, דורש התובע לחייב את הנתבעת בתשלום עבור האביזרים החסרים ברכב ובהם מערכת מולטימדיה וכלי עבודה בסכום של 15,730 ₪. התובע טוען כי דו"ח הפעולה של המשטרה אינו מפרט את פרטי הציוד אשר היה ברכב אלא מציין באופן כללי את רשימת הפריטים. כך, למשל מצוין בדו"ח "ארגז כלים", מבלי לפרט את הפריטים שהיו בארגז. כן דורש התובע פיצוי בגין עגמת נפש בסכום של 6,422 ₪. לטענת התובע, הרכב נמסר למשטרה ועל כן היה באחריותה ובחזקתה ומן הדין לחייבה בפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו. טענות הנתבעת הנתבעת טוענת כי הרכב נשוא התביעה נתפס על ידה יחד עם כלי רכב נוספים, לאחר שהתקבל אצלה מידע אודות זיופים שונים בכלי רכב אלה. במסגרת הבדיקה נמצא כי אכן מנוע הרכב היה מזויף. בעת שנתפס הרכב, מילא השוטר דו"ח פעולה ובו נרשמו אביזרים שונים, אשר נמצאו ברכבו של התובע וביניהם כלי עבודה, מסך תקרה, רדיו, מגבר רמקולים ועוד. התובע היה נוכח בעת רישום טופס מעבר הרכב לידי גרר כליף, אשר בסיומו ננעל הרכב על ידי התובע ונמסרו המפתחות לגרר כליף שם שהה הרכב. ביום 7.7.10 התבקש טכנאי של המחלקה לזיהוי פלילי להגיע לגרר כליף ולבצע בדיקות שנדרשו במהלך החקירה ולבירור חשדות בדבר היות הרכב מזויף. הבדיקות כללו פירוק לוח המכוונים (הדשבורד). כן בוצע פירוק של המנוע, אשר לבקשת התובע, נעשה על ידי מכונאי רכב מטעמו ובאחריותו המלאה. לאחר הבדיקה, התגלה מנוע הרכב כמזויף. במהלך בדיקת מקוריות הרכב על ידי טכנאי מז"פ, החלון הקדמי של הרכב נפגע בשוגג ונוצר בו סדק. הנתבעת הסכימה לפצות את התובע בגין נזק זה בכפוף להצגת חשבונית על עלות התיקון. ביום 4.7.10 ניתן לתובע אישור לגשת לגרר כליף וליטול את כל רכושו אשר נמצא ברכב אשר במגרש. ואולם רק ביום 26.7.10 פנה התובע אל מגרש האחסנה לצורך נטילת הרכוש. הנתבעת טוענת כי רכב התובע שהה בגרר כליף לאחר תאריך הבדיקה ביום 7.7.10 עד ליום 17.8.10 אז הועבר לתחנת המשטרה בבית שמש. במועד העברתו לתחנת המשטרה לא היו ברכב חפצים אישיים של התובע ועל כן המסקנה המתבקשת היא כי חפציו של התובע נעלמו מתוך הרכב כאשר היה מאוחסן במגרש האחסנה של גרר כליף. אשר לנזקים שנגרמו לרכב כתוצאה מבדיקת המשטרה, טוענת הנתבעת, כי אין היא חייבת בפיצוי בגין נזקים הנגרמים במהלך פעילות המבוצעת במסגרת סמכותה החוקית, אלא כאשר נזקים אלה נגרמו עקב התרשלות, וזאת על-פי הוראת סעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים. במקרה זה, טוענת הנתבעת, כי בדיקת הרכב בוצעה בהתאם למקובל וככל שנגרמו נזקים במהלכה, הרי שמדובר בנזקים סבירים ומידתיים בהתחשב בסוג הבדיקה שנדרש. הנתבעת חוזרת ומציינת כי הסכימה והיא מסכימה כעת לפצות את התובע בגין הנזק שנגרם לשמשה הקדמית בשוגג. אשר לנזקים בגין האביזרים החסרים ברכב, טוענת הנתבעת, כי האחריות בגין נזקים אלה מוטלת על גרר כליף, שכן מהעובדות עולה כי תכולת החפצים האישיים הוצאה מהרכב בתקופת שהותו בגרר כליף, כאשר הרכב היה בשליטתו ובאחריותו. עוד טוענת הנתבעת ,כי על-פי הסכם ההתקשרות אשר בינה לבין גרר כליף, התחייבה גרר כליף לשמור על הרכב הנגרר והרכוש שבו ולנקוט באמצעי הבטיחות הדרושים לשם כך וכי הנתבעת לא תישא בתשלום על נזק שייגרם לרכב והרכוש שבתוכו בזמן אחסנתו. לפיכך, הגישה הנתבעת הודעת צד ג' כנגד גרר כליף. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי יש לייחס לתובע אשם תורם, שכן פנה לקבל את רכושו רק בחלוף כשלושה שבועות לאחר קבלת האישור מהמשטרה. טענות גרר כליף - צד ג' גרר כליף מאשרת כי התקשרה עם המשטרה בהסכם מיום 24.9.09, לפיו התחייבה ליתן למשטרה שירותי גרירה ואחסנה לכלי רכב באזור יהודה וירושלים וכי רכב התובע הועבר ביום שנתפס למגרש לאחסנת כלי רכב באזור התעשייה הר טוב, אותו שכרה גרר קליף מחברת פרי ירושלים בע"מ (להלן: "המשכיר") על מנת שישמש כמגרש לאחסנת כלי הרכב הנגררים. ביום 10.10.09 התקשרה גרר כליף עם צד ד', מר מוטי מטמון (להלן: "מטמון") וצד ה', מר משה יוסף (להלן: "יוסף"), בהסכם שותפות לפיו יהיו מטמון ויוסף קבלני משנה של גרר כליף החברה ויתנו מענה לקריאות המשטרה לגרירות וחילוצים, יבצעו את הגרירות והחילוצים הנדרשים על ידי המשטרה ויפעילו את מגרש האחסנה אליו יגררו כלי הרכב, בהתאם לאופן המפורט בהסכם שבין המשטרה לבין גרר כליף. ההתקשרות שבין גרר כליף לבין המשטרה מכונה בהסכם השותפות "המיזם". סעיף 2.1. להסכם השותפות קובע כי כל תביעה כנגד גרר כליף בנוגע למיזם הינה תביעת כנגד מטמון ויוסף בלבד, וכי היה ותוגש תביעה כלפי גרר כליף בנוגע למיזם במישרין או בעקיפין, יחויבו מטמון ויוסף בכל פיצוי או תשלום לאחר. כן קובע הסכם השותפות, כי היה ותוגש תביעה נגד גרר כליף, תהא לאחרונה הזכות להגיש תביעה כנגד מטמון ויוסף ולאלה לא תהיה טענה נגד גרר כליף. הואיל והודעת צד ג' שהוגשה כנגד גרר כליף הינה תביעה בנוגע למיזם, הרי לפי הוראות הסכם השותפות, הינה בגדר אחריותם של מטמון ויוסף. עוד טוענת גרר כליף, כי הסכם השותפות קוים על ידה כדין וכי היה בתוקף החל מיום 10.10.09 ועד לסיום ההתקשרות בינה לבין המשטרה ביום 31.12.10. כל ההכנסות מן המיזם הועברו ישירות לחשבונה של גרר כליף וכל ההוצאות בגין המיזם שולמו על ידי גרר כליף ונזקפו לחובתם של מטמוןן ויוסף בהתחשבנות החודשית שנערכה ביניהם. כך, מההכנסות שהתקבלו על ידי גרר כליף בגין גרירות משטרתיות הופחתה עמלה בהתאם להסכם השותפות וכן הופחתו ההוצאות הקשורות למיזם, לרבות דמי שכירות, שכר עובדים, תשלומים לקבלנים וספקים, הוצאות משרדיות, הוצאות אבטחה ועוד. הסך שנותר לאחר קיזוז ההוצאות והעמלה שולם למטמון וליוסף כנגד חשבונית מס כחוק. ההתחשבנות בין הצדדים נערכה במשותף והתשלום למטמון וליוסף נעשה לאחר שהצדדים הסכימו על הסכומים. מטמון ויוסף מעולם לא פנו לגרר כליף בדרישה לביטול הסכם השותפות. גרר כליף מוסיפה וטוענת כי מגרש האחסנה היה בחזקתם ובשליטתם המלאה של מטמון ויוסף, כי לא ניהלה את המגרש וכי הכל התנהל בהתאם להסכם השותפות. מטמון ויוסף טיפלו, בין היתר, בהתנהלות השוטפת מול המשטרה בכל הקשור ל"מיזם" לרבות הדפסת חומר לחוקרי המשטרה, רישום שחרור והשמדת כלי רכב, היו אחראים על סידורי האבטחה במגרש והיתה להם שליטה מלאה על מצלמות האבטחה. אף הפקידה שעבדה במקום היתה כפופה להוראותיהם. לפיכך, טוענת גרר כליף, כי האחריות לאובדן הציוד והאביזרים שהיו ברכב, מוטלת על מטמון ויוסף בהתאם להסכם השותפות. אשר לנזקים להם טוען התובע, טוענת גרר כליף, כי אינה אחראית לנזקים שנגרמו לרכב עצמו, הרי שאלה נגרמו על ידי פעולות הנתבעת וכי היא האחראית בלעדית לגרימתם. עוד נטען, כי התובע מנוע מלטעון לנזק לרכוש כלשהו שאינו מופיע בדו"ח הפעולה של המשטרה, המפרט את הרכוש המצוי ברכב, אשר נערך בנוכחות התובע אשר חתם עליו. זאת ועוד, התובע פירט רשימה של כלים שהיו בארגז הכלים ברכב, אך לא ייתכן שכל הכלים אותם פירט התובע ייכנסו לארגז כלים עם מגש באורך של 43 ס"מ, בייחוד כאשר הוא טוען להיעלמות "ידית ברך" באורך של 60 ס"מ. התובע אף לא צירף חשבוניות המוכיחות כי רכש את הכלים הנטענים על ידו ואף לא צירף ראיה כי הציוד שנעלם לטענתו היה של חברת סיגנט, שהינה מהחברות היקרות בתחומה. אשר לציוד האור קולי, צירפה גרר כליף חוות דעת שמאי נגדית מטעמה, כי עלות הציוד האור קולי עומדת על סך של 4,320 ש"ח נכון ליום 27.6.12. גרר כליף מוסיפה וטוענת כי התובע נטל את הציוד מרכבו רק בחלוף שלושה שבועות מיום שניתן לו אישור לעשות כן, מה שמעיד על כי הציוד לא היה יקר ערך כפי שטוען התובע. בכך גם תרם התובע תרומה משמעותית להיווצרות הנזק. לבסוף, טוענת גרר כליף, כי הנתבעת היא שאחראית לאובדן הציוד וזאת מעצם העובדה שמנעה מהתובע לקחת את רכושו מהרכב, בטרם הועבר לאחסנה במגרש, שכן לא היה חשד בנוגע לרכוש שברכב ועל כן לא היתה מניעה כי התובע יטול את הרכוש כבר ביום 22.6.10. טענות מוטי מטמון - צד ד' מטמון טוען כי הסכם השותפות בין הצדדים לא קוים ככתבו וכלשונו החל מהמועד בו נחתם. אי קיומו של ההסכם בא לידי ביטוי בכך שמגרש האחסנה היה בחזקתה ובשליטתה המלאה של גרר כליף וכי הסכם השכירות של המגרש נחתם על ידי גרר כליף בלבד, אשר שילם את דמי השכירות. בנוסף, כל סידורי השמירה והאבטחה במגרש היו חלק מהסכם השכירות ואת תמורתם שילמה גרר כליף. למטמון לא היתה שליטה או אפשרות להשפיע על סידורי השמירה והאבטחה במקום. כך גם הטיפול בכלי הרכב שהגיעו על ידי המשטרה בוצע על ידי עובד מטעם גרר כליף. בחלק מההליכים בנוכחות בעלי הרכב, נכחו במקום מטמון ויוסף. תפקידם של מטמון ויוסף התבטא בעיקר בביצוע בפועל של גרירת כלי הרכב. בנוסף, גרר כליף לא עמדה בהתחייבויותיה הכספיות כלפי מטמון ועל כן פנה מטמון לגרר כליף לצורך פירוק השותפות וקבלת הכספים המגיעים לו. גרר כליף סירבה לשלם למטמון את הכספים המגיעים לו ואף פעלה להכנסת גורמים נוספים לביצוע הסכם ההתקשרות, וזאת בניגוד להסכם השותפות. מטמון מוסיף וטוען כי בהתאם להסכם שבין הנתבעת -משטרת ישראל - לבין גרר כליף, העסקת גורר משנה אינו גוררת מאחריותו של הגורר על-פי הסכם זה. לעניין הנזקים שנגרמו לרכבו של התובע טוען מטמון, כי לא גרם לרכב התובע נזקים כלשהם ואלה מצויים באחריות הנתבעת. כך גם האחריות בגין הנזקים לחפצים שהיו ברכב רובצים לפתחה של הנתבעת, שכן הנתבעת מנעה מהתובע מלקחת את רכושו מהרכב בטרם הועבר לאחסנה במגרש וכי מכל מקום התובע לא הוכיח את כל הנזקים להם הוא טוען. לחילופין טוען מר מטמון, כי ככל שיקבע כי יש להטיל עליו אחריות לנזקים, הרי שיש להטילם גם על שותפו מר משה יוסף, ולפיכך הגיש הודעת צד ה' נגדו. יצוין, כי צד ה' מר משה יוסף לא הגיש כתב הגנה או תצהיר עדות ראשית ואף לא התייצב לדיון ההוכחות שנקבע. דיון והכרעה השאלות שבמחלוקת בין הצדדים הן אלה: האחת, האם הנתבעת אחראית לנזקים שנגרמו לרכב התובע; השנייה, האם הנתבעת אחראית לאובדן הציוד שהיה ברכב התובע והאם יש לייחס אשם תורם לתובע בגין אובדן הציוד שהיה ברכבו; השלישית, מהו שווי הציוד שהיה ברכב התובע; הרביעית, האם במערכת היחסים שבין הנתבעת לגרר כליף יש לחייב את גרר כליף בשיפוי הנתבעת בגין אובדן הציוד ברכב התובע; החמישית, האם במערכת היחסים שבין גרר כליף למטמון ויוסף יש לחייב את האחרונים בשיפוי גרר כליף בגין אובדן הציוד שהיה ברכב התובע. אדון בשאלות אלה כסדרן. אחריות הנתבעת לנזקים שנגרמו לרכב התובע מסגרת אחריותה של הנתבעת קבועה בסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחייים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952, הקובע כי אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאתה החוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית, אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה. אין מחלוקת בין הצדדים כי תפיסת רכבו של התובע וביצוע הבדיקות בו על ידי הנתבעת, נעשו במסגרת הרשאתה החוקית של משטרת ישראל. מכאן שעל מנת שתוטל אחריות על הנתבעת, יש לבחון האם בדיקת הרכב על ידי הנתבעת נעשתה ברשלנות. אין ספק כי לרכב התובע נגרם נזק בעקבות הבדיקה שנערכה על ידי הנתבעת. השמאי מטעם התובע קבע בחוות דעתו מיום 29.10.10, כי ברכבו של התובע ניזוקו החלקים הבאים: בית לוח הכיוונים, לוח מכוונים, כרית אוויר לנוסע וכן ניזוקה השמשה הקדמית של הרכב. כן ציין השמאי מטעם התובע בחוות דעתו מיום 11.6.12, כי מספר השלדה של הרכב מופיע על גבי לוח המכוונים של הרכב וניתן להבחין בו דרך השמשה הקדמית. עוד נקבע, כי ניתן לפרק את מספר השלדה ללא צורך בפירוק לוח המכוונים וכי מספר השלדה מוטבע גם על שלדת הרכב ליד הגלגל השמאלי קדמי. מטעם הנתבעת הוגש בעניין זה תצהירו של מר שמעון אלקיים, אשר הינו חוקר זירת העבירה אשר בדק את הרכב בחניון גרר כליף בחשד לזיוף המנוע. בתצהירו של מר אלקיים נטען כי בדיקת הרכב נחלקה לשניים: ראשית, בדק את מספר המנוע של הרכב המוטבע בתחתית המנוע. מספר זה עורר חשד, שכן ניתן היה לראות סימני חריטה קודמים על הספרות הקיימות. על כן על מנת לבצע בדיקה מלאה של מקוריות המנוע, היה צורך לפרק את המנוע ולהוציאו לגמרי מתוך הרכב. חלקה השני של הבדיקה התמקד במקוריות השלדה. בדיקה זו התבצעה הן לגבי השלדה והן לגבי המרכב. מספר השלדה של הרכב הוטבע מעל לגלגל בחלקה הפנימי של השלדה. מקום נוסף בו מופיע מספר השלדה הוא על תווית המוצמדת ללוח המכוונים בצמוד לחלק אשר מחובר לשמשה הקדמית. תווית זו מעידה על מקוריות המרכב. מר אלקיים טען בתצהירו כי לאור החשדות שהועלו ומאחר והיה מדובר במבצע ייחודי ודבר היקף, אשר לא היה ברור מהי רמת התחכום של המזייפים, היה צורך לבדוק האם התווית אשר מוצמדת ללוח המכוונים הינה מזויפת, דבר אשר יעיד על מקוריות המרכב. בכדי לבדוק את מקוריות התווית, לא די בבדיקה חזותית של המספר המוטבע על גביה, אלא נדרשת בדיקה פיזית של התווית. בדיקה זו דורשת את פירוקה של התווית ובדיקתה באמצעים המתאימים. עוד העיד מר אלקיים, כי לוח המכוונים ברכב זה מגיע כמקשה אחת וכי על מנת לשלוף את התווית היה צורך להוציא את לוח המכוונים כולו ולהרחיקו מהשמשה בכדי שתהיה גישה לתווית. מר אלקיים העיד כי אופן הפירוק וההוצאה של לוח המכוונים בוצע בצורה עדינה, נקייה ובעזרת כלים ייעודיים, תוך ניתוק הכבלים הקיימים, על מנת שניתן יהיה להרכיב חזרה את לוח המכוונים ולחבר את החיבורים השונים. במהלך ניסיונות השליפה של התווית נסדקה השמשה הקדמית וזאת בשל טעות. עוד טען מר אלקיים בתצהירו, כי בהתאם להנחיות המטה הארצי של משטרת ישראל, אסור לטכנאים להרכיב בחזרה חלקים שפורקו ברכב וסמכותם היא לפרק בלבד. כן ציין מר אלקיים כי הרכב הראשון שנבדק היה רכבו של התובע ומאחר שבדיקת רכבו של התובע העלתה כי המספר על התווית לא זויף, לא היה צורך בבדיקת מקוריות התווים בשאר כלי הרכב שנתפסו ונלקחו לבדיקה. מר אלקיים הוסיף וטען בתצהירו, כי לאור החשד לזיוף המנוע, נדרשה בדיקה מלאה של מקוריות המנוע. לצורך בדיקה זו היה צורך לפרק את המנוע ולהוציאו מן הרכב. התובע הורשה להזמין מכונאי אשר יפרק את המנוע בנוכחות שוטר, וכך אכן נעשה. ביום 17.8.10 נגרר הרכב למכלאת הרכבים של המשטרה בבית שמש, המנוע פורק בנוכחות מכונאי מטעם התובע, בוצעה בדיקת המקוריות ומר אלקיים קבע כי המנוע מזויף. לאחר מכן, רשאי היה התובע לקבל את הרכב ותכולתו, פרט למנוע. גרסתו של מר אלקיים לא נסתרה בחקירתו הנגדית. מר אלקיים חזר והדגיש בעדותו כי על מנת לבדוק אם מספר השלדה ברכב מסוג זה אינו מזויף, היתה חובה לפרק את לוח המכוונים על מנת להגיע לפס המתכת עליו מוטבע מספר השלדה. כן העיד מר אלקיים כי ביצע את פירוק לוח המכוונים בזהירות וכי לאחר הפירוק הניח אותו בחלקו האחורי של הרכב. יחד עם זאת, הודה מר אלקיים כי שמשת הרכב נשברה בשל טעות. לאחר ששמעתי את העדויות, הגעתי למסקנה כי לא הוכחה רשלנות מטעם הנתבעת בפירוק לוח המכוונים של הרכב וכי אחריותה של הנתבעת הינה אך ורק לגרימת הנזק לשמשה הקדמית של רכב התובע. ראשית, אציין, כי אני מעדיפה את עדותו של מר אלקיים כי היתה חובה לפרק את לוח המכוונים ברכב על מנת לבדוק את מקוריות מספר השלדה על פני האמור בחוות דעת השמאי מטעם התובע כי ניתן לפרק את מספר השלדה ללא צורך בפירוק לוח המכוונים. השמאי לא פירט בחוות דעתו כיצד ניתן לעשות כן ויצוין כי אינו מכונאי רכב ותחום מומחיותו הינו הערכת נזקים. מטעם התובע, לא הובאה חוות דעת של מהנדס רכב שיש בה להוכיח כי ניתן לבדוק את מקוריות מספר השלדה ללא פירוק לוח המכוונים. מנגד, מר אלקיים עוסק בבדיקת כלי רכב מזויפים ופעולות הבדיקה הינן בתחום מומחיותו. כאמור, מר אלקיים הבהיר בעדותו כי לא היה די ברישום מספר השלדה של הרכב אותו ניתן לראות דרך לוח המכוונים, וכי היה צורך לבדוק האם התווית אשר מוצמדת ללוח המכוונים הינה מזויפת, דבר אשר יעיד על מקוריות המרכב. בכדי לבדוק את מקוריות התווית, לא די בבדיקה חזותית של המספר המוטבע על גביה, אלא נדרשת בדיקה פיזית של התווית. בדיקה זו דורשת את פירוקה של התווית ובדיקתה באמצעים המתאימים. הואיל ולוח המכוונים ברכב זה מגיע כמקשה אחת, הרי שעל מנת לשלוף את התווית היה צורך להוציא את לוח המכוונים כולו ולהרחיקו מהשמשה בכדי שתהיה גישה לתווית. מר אלקיים העיד כי אופן הפירוק וההוצאה של לוח המכוונים בוצע בצורה עדינה, נקייה ובעזרת כלים ייעודיים, תוך ניתוק הכבלים הקיימים, על מנת שניתן יהיה להרכיב חזרה את לוח המכוונים ולחבר את החיבורים השונים. עדותו של מר אלקיים היתה מהימנה ולא נסתרה בחקירתו הנגדית. אציין, כי איני מקבלת את טענת התובע כי שבירת השמשה על מר אלקיים מעידה על כך כי אף לוח המכוונים פורק ברשלנות ובחוסר זהירות. מהתמונות שצורפו לחוות דעת השמאי עולה כי נגרם סדק לשמשה ולא כי מדובר בניפוץ השמשה. מר אלקיים העיד כי סדק זה נגרם שכן הפעיל לחץ חזק מדי על המברג תוך כדי פירוק לוח המכוונים, אך אין ללמוד מכך כי הפירוק כולו נעשה ברשלנות. בנסיבות אלה, אני מקבלת את טענת הנתבעת כי היתה חובה לפרק את לוח המכוונים וכי זה פורק במידת הזהירות הנדרשת ולא תוך כדי זלזול ברכושו של התובע, כפי שנטען. אין ללמוד מעצם העובדה שבמהלך הפירוק נגרם נזק ללוח המכוונים על מנת להגיע למסקנה כי חובת הזהירות הופרה וכי הנתבעת נהגה ברשלנות. לאור עדותו של מר אלקיים, אשר היתה מהימנה עלי, כי היתה חובה לפרק את לוח המכוונים וכי הפירוק בוצע במידת הזהירות הנדרשת, אני קובעת כי הנתבעת לא התרשלה בפירוק לוח המכוונים ועל כן אין להטיל עליה אחריות לנזק שנגרם ללוח המכוונים. עוד יצוין, כי יש ליתן משקל לאינטרס הציבורי של המלחמה בנגע הגניבות והזיופים של כלי רכב על ידי משטרת ישראל. הטלת אחריות על הנתבעת במקרה בו נקטה באמצעי זהירות סבירים בפירוק רכב החשוד כמזויף, עלולה לסכל את האינטרס הציבורי האמור. יחד עם זאת, לנוכח עדותו של מר אלקיים כי גרימת סדק לשמשה נעשתה בטעות, לא היתה הכרחית וניתן היה להוציא את לוח המכוונים מבלי לשבור את השמשה הקדמית, הרי שאני קובעת כי גרימת הנזק לשמשה הקדמית נעשתה ברשלנות ועל כן על הנתבעת לפצות את התובע בגין הנזק שנגרם לשמשה הקדמית. יצוין, כי הנתבעת אף הסכימה לפצות את התובע בגין הנזק שנגרם לשמשה הקדמית. עלות החלפת השמשה הקדמית הוערכה על ידי השמאי מטעם התובע בסכום של 1,200 לא כולל מע"מ ובתוספת מע"מ כשיעורו אז עומדת על 1,392 ₪. מכאן שעל הנתבעת לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לרכבו בסכום של 1,392 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 17.8.10 ועד התשלום בפועל. אחריות הנתבעת לחפצים שהיו ברכב התובע אין מחלוקת כי התובע הפקיד את רכבו בידי משטרת ישראל כשבתוכו חפצים שונים. כך עולה מפורשות מדו"ח הפעולה של המשטרה מיום 22.6.10, אשר נערך על ידי השוטר חן וייצמן. אני דוחה את טענת הנתבעת כי לתובע אשם תורם בשל היעלמות הציוד מן הרכב, שכן היה יכול ליטול את חפציו מהרכב מיד עם תפיסתו. בעניין זה העיד מר וייצמן, כי התאפשר לתובע ליטול מהרכב רק ציוד יקר ערך, כגון: ארנק, אך לא ציוד הדורש פירוק כגון מערכת המולטימדיה ואף לא ניתן היה לאפשר לתובע לקחת עמו את כלי העבודה שהיו ברכב, שכן התובע היה מעוכב. מעדותו של מר וייצמן עולה, כי לא ניתנה אפשרות לתובע לקחת את הציוד אשר הושאר ברכב ועל כן אין מקום לייחס לתובע אשם תורם בעניין זה. כך גם איני מקבלת את טענת הנתבעת כי יש לייחס לתובע אשם תורם להיעלמות הציוד, משלא הגיע לקחת אותו מיד משקיבל אישור לכך ביום 4.7.10, אלא רק בחלוף שלושה שבועות. התובע הפקיד את רכבו בידי משטרת ישראל ואף מסר לה את מפתחות הרכב, ועל כן לא היה לו יסוד לחשוש כי אם לא ימהר ויזדרז ליטול את הציוד, קיים חשש להיעלמותו של הציוד מן הרכב. הנתבעת קיבלה לידיה את הרכב כאשר בתוכו הציוד ומשכך היה עליה להשיב לידי התובע את הרכב לרבות הציוד שבו, בכפוף כאמור לפירוק הרכב ככל שנחוץ לשם ביצוע הבדיקות הנדרשות. משמסר התובע לנתבעת את הרכב כאשר בתוכו ציוד, ומשהושב הרכב לתובע ללא הציוד, הרי שבמערכת היחסים בין התובע לנתבעת, על הנתבעת לפצות את התובע בגין אובדן הציוד שהיה ברכב. שווי הציוד ברכב התובע בדו"ח הפעולה של משטרת ישראל מיום 22.6.10, אשר נערך בעת תפיסת הרכב נרשם, כי בעת נטילת הרכב מהתובע היו ברכב הפריטים הבאים: מערכת סאונד DVD, מגבר 6 ערוצים, מסך תקרה 17 אינץ, סב אופר, 6 רמקולים מותקנים בדלתות, בר מעץ בין המושבים, מכשיר ניווט, מברגה ניידת, גלגל ספייר וכלי עבודה. עוד צוין כי ישנו ארגז כלים מאחורה, ארגז בוקסות, 2 ג'ק הידרואלי, מצלמת רברס, נילונים אפורים ומראה פנורמית. התובע טוען להיעלמות הציוד האור קולי הכולל רדיו דיסק, מגבר, מסך תקרה עליון סאב וקיט התקנה למערכת (להלן: "הציוד האור קולי") אשר הוערך על ידי השמאי מטעמו בסכום של 11,148 כולל מע"מ. כן צירף התובע חשבונית ממנה עולה כי רכש את הציוד האור קולי ביום 1.9.09 בסכום של 13,400 ₪ כאשר הציוד הנרכש כולל גם רמקולים, אשר לא הוערכו על ידי השמאי, שכן לא נגנבו מרכב התובע. מנגד הציגו גרר כליף ומטמון חוות דעת של השמאי שאבי דוגה מיום 27.6.12, הקובעת כי יש להעריך את הציוד האור קולי בסכום של 4,320 ₪. השמאי דוגה אף הפחית משווי הציוד בלאי בשיעור של 10% בגין שימוש משך שנה. לאחר שבחנתי את שתי חוות הדעת, הגעתי למסקנה כי יש להעדיף את חוות דעת השמאי מטעם התובע על פני חוות דעת השמאי מטעם גרר כליף ומטמון, בכפוף לכך שמהערכת השמאי של התובע יש להפחית בלאי בשיעור של 10% בגין שימוש משך שנה. כך, התובע צירף חשבונית המעידה על העלות בה נרכש הציוד האור קולי. כמו כן, חוות דעת השמאי מטעם התובע נערכה סמוך למועד התרחשות הנזק, בעוד שחוות דעת השמאי מטעם גרר כליף ומטמון נערכה שנתיים לאחר מכן. יחד עם זאת, השמאי מטעם התובע לא הפחית בלאי בגין שימוש משך שנה, שהרי אין חולק כי הציוד האור קולי אבד בחלוף שנה מיום רכישתו, ועל כן אני קובעת כי עלות הציוד האור קולי הינה בסך של 10,034 ₪ כולל מע"מ. איני מקבלת את טענת הנתבעת כי מסך התקרה העליון לא נגנב מרכבו של התובע, כפי שנראה בתמונות שצילם מר אדרי אליו הגיע הרכב ביום 17.8.10. התובע הבהיר בעדותו כי ברכבו היו שני מסכי תקרה עליונים- קדמי ואחורי - וכי רק אחד מהם נגנב. עדותו של התובע היתה אמינה עלי והיא נתמכת אף בתמונות השמאי שצולמו באותו יום מהם עולה כי חסר מסך תקרה עליון הנמצא בחלקו האחורי של הרכב. לפיכך, אני קובעת כי על הנתבעת לפצות את התובע בשווי הציוד האור קולי בסכום של 10,034 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 17.8.10 ועד התשלום בפועל. התובע טוען כי בנוסף לציוד האור קולי היו ברכב כלי עבודה של חברת סיגנט בשווי של 4,582 ₪. כלים אלה כוללים חלק מן הפריטים אשר צוינו בדו"ח הפעולה של המשטרה וכן כלי עבודה נוספים אשר לא צוינו ואשר לטענת התובע היו בארגז הכלים. התובע העיד בעניין זה כי כאשר מסר לשוטר את רשימת החפצים ברכב לא פירט את כל כלי העבודה שהיו ברכב, שכן היה נתון בלחץ ועל כן ציין "כלי עבודה" באופן כללי. אכן, השוואה בין רשימת הפריטים המופיעה בדו"ח הפעולה של המשטרה לבין הרשימה שצירף התובע לתביעתו מעלה, כי ההבדל בין שתי הרשימות הינו לעניין כלי עבודה בלבד. בדו"ח הפעולה של המשטרה צוין "כלי עבודה" ללא פירוט, בעוד שברשימה אותה צירף התובע לתצהירו מפורטים כלי העבודה. בעניין זה העיד התובע, כי למד מכונאות רכב בין השנים 2008 - 2009 וכי רכש את כלי העבודה בשלבים במהלך לימודיו. כן העיד התובע, כי כאשר נערך דו"ח הפעולה של המשטרה היה נתון בלחץ ועל כן לא פרט את כל אחד מכלי העבודה שהיו ברכב, אלא ציין "כלי עבודה" בלבד. עדותו של התובע היתה מהימנה ואני מאמינה לדבריו כי בשל הלחץ בו היה נתון לא פירט את כלי העבודה שהיו ברכב והסתפק בציון כללי של המונח "כלי עבודה". חיזוק למהימנותו של התובע אני מוצאת בכך שחפצים שונים שפורטו בדו"ח הפעולה אינם נתבעים על ידו מהטעם שלא נעלמו מהרכב. לפיכך, אני מקבלת את גרסתו של התובע כי ברכב היו כלי עבודה אותם פירט במסמך שצירף לתצהירו. אשר לשווי כלי העבודה, הרי שהתובע העריך את שווי הכלים על-פי מחירון קטלוג של חברת סיגנט, שכן כלי העבודה ברכב היו של חברת סיגנט. לא הובאה הערכת מחיר שונה על ידי מי מן הצדדים. על כן זכאי התובע לפיצוי בגין הכלים שהיו ברכב בסכום של 4,582 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 17.8.10 ועד התשלום בפועל. אשר לדרישת התובע לפסיקת פיצויים בגין עגמת נפש, הרי שבנסיבות העניין איני מוצאת מקום לפסיקת פיצוי כאמור. ראשית, הנזק שנגרם לתובע הוא נזק כלכלי גרידא. שנית, מדובר בפעולה של הנתבעת שנעשתה במסגרת מבצע לגילוי מנועים מזוייפים, כאשר רכב התובע נלקח לבדיקה בחשד כי מנועו מזויף, חשד התברר כנכון. בנסיבות אלה, איני מוצאת מקום לפיצוי בגין עגמת נפש. לאור האמור, אני קובעת כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 16,008 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 17.8.10 ועד התשלום בפועל. כן תישא הנתבעת בהוצאות התובע בסכום של 400 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסכום של 4,500 ₪. חיובה של גרר כליף לשיפוי הנתבעת בגין אובדן הציוד ברכב כאמור טוענת הנתבעת, כי רכב התובע שהה במגרש האחסנה של גרר כליף לאחר תאריך הבדיקה ביום 17.7.10 עד ליום 17.8.10 אז הועבר לתחנת המשטרה בבית שמש. במועד העברתו לתחנת המשטרה לא היו ברכב חפצים אישיים של התובע ועל כן המסקנה המתבקשת היא כי חפציו של התובע נעלמו מתוך הרכב כאשר היה מאוחסן במגרש האחסנה של גרר כליף, כאשר הרכב היה בשליטתה ובאחריותה. עוד טוענת הנתבעת, כי על-פי הסכם ההתקשרות אשר בינה לבין גרר כליף התחייבה גרר כליף לשמור על הרכב הנגרר והרכוש שבו ולנקוט באמצעי הבטיחות הדרושים לשם כך, וכי הנתבעת לא תישא בתשלום על נזק שייגרם לרכב והרכוש שבתוכו בזמן אחסנתו. אין מחלוקת בין הצדדים כי בעת העברת רכב התובע למגרש האחסנה של גרר כליף הכיל הרכב חפצים אישיים שונים. מנגד, מן העדויות עולה כי במועד בו הועבר רכב התובע למכלאת הרכבים בבית שמש, לא היו בו חפצים כשהם. כך העיד מר משה אדרי, המשמש כאחראי על מכלאת כלי הרכב בבית שמש, כי עם קבלת הרכב ביום 17.8.10 מחניון גרר כליף, לצורך ביצוע בדיקה של מקוריות המנוע, לא היו ברכב חפצים כלשהם. מכאן שהחפצים שהיו בתוך הרכב נעלמו מתוכו כאשר היה רכב התובע מאוחסן במגרש האחסנה של גרר כליף. על-פי סעיף ב.2 להסכם ההתקשרות בין הנתבעת לבין גרר כלף, התחייבה גרר כליף לנקוט בכל אמצעי הבטיחות הנדרשים לשם אבטחת הרכב והרכוש שבתוכו וכי המשטרה לא תישא בכל תשלום על נזק שייגרם לרכב והרכוש שבתוכו בזמן אחסנתו. מכאן שהואיל ונעלמו חפצים מרכב התובע בזמן אחסנתו במגרש גרר כליף, הרי שעל גרר כליף מוטלת לשפות את הנתבעת בגין אובדן הציוד שהיה ברכב התובע. איני מקבלת את טענת גרר כליף כי הנתבעת התרשלה, שכן מר אלקיים הניח את הציוד האור קולי מחוץ לרכב. טענה זו נסתרה בעדותו של מר אלקיים, אשר העיד כי לאחר פירוק לוח המכוונים אשר בתוכו מערכת המולטימדיה, הניח את לוח המכוונים בצדו האחורי של הרכב. כך גם איני מקבלת את טענת גרר כליף כי הנתבעת התרשלה משלא אפשרה לתובע ליטול את הציוד שהיה ברכב. השוטר חן וייצמן הבהיר בעדותו כי הואיל והתובע עוכב לחקירה, הרי שבהתאם לנהלים לא ניתן היה לאפשר לו ליטול כלי עבודה וכך גם לא ניתן היה לאפשר לו לפרק את הציוד האור קולי, שכן פירוק הציוד היה אמור לקחת זמן רב. לפיכך, אני קובעת כי אין לייחס לנתבעת אשם משלא אפשרה לתובע ליטול ציוד למעט ציוד יקר ערך כגון ארנק. לאור האמור, אני קובעת כי על גרר כליף לשפות את הנתבעת בגובה הציוד שהיה ברכב התובע ואבד בסכום של 14,616 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 17.8.10 ועד התשלום בפועל. כן אני מחייבת את גרר כליף לשאת בהוצאות הנתבעת בסכום של 3,500 ₪. חיובם של מטמון ויוסף לשיפוי גרר כליף בגין אובדן הציוד מהמסמכים שצורפו לתצהירו של מר אלי כליף, הבעלים ומנהלה של גרר כליף עולה, ביום 10.10.09 התקשרה גרר כליף עם מטמון ויוסף בהסכם שותפות לפיו יהיו מטמון ויוסף קבלני משנה של גרר כליף ויתנו מענה לקריאות המשטרה לגרירות וחילוצים, יבצעו את הגרירות והחילוצים הנדרשים על ידי המשטרה ויפעילו את מגרש האחסנה אליו יגררו כלי הרכב, בהתאם לאופן המפורט בהסכם שבין המשטרה לבין גרר כליף. ההתקשרות שבין גרר כליף לבין המשטרה מכונה בהסכם השותפות "המיזם". סעיף 2.1. להסכם השותפות קובע כי כל תביעה כנגד גרר כלי בנוגע למיזם הינה תביעת כנגד מטמון ויוסף בלבד, וכי היה ותוגש תביעה כלפי גרר כליף בנוגע למיזם במישרין או בעקיפין, יחויבו מטמון ויוסף בכל פיצוי או תשלום לאחר. כן קובע הסעיף, כי היה ותוגש תביעה נגד גרר כליף, תהא לאחרונה הזכות להגיש תביעה כנגד מטמון ויוסף ולאלה לא תהיה טענה נגד גרר כליף. הואיל וחיובה של גרר גרר כליף הינה בשל תביעה בנוגע למיזם, הרי לפי הוראות הסכם השותפות, על מטמון ויוסף לשפות את גרר כליף בגין הסכום אותו חויבה לשלם בגין אובדן הציוד ברכב התובע. טענות מטמון כי גרר כליף הפרה את הסכם השותפות עמו וכי היא פיקחה על שמירת כלי הרכב במגרש, לא הוכחו ועל כן יש לדחותן. ראשית, אציין, כי מטמון לא הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו ויוסף אף לא התייצב לדיון. שנית, מר כליף טען בתצהירו כי מגרש האחסנה היה בחזקתם ובשליטתם המלאה של מטמון ויוסף, וכי אחרונים טיפלו בהתנהלות השוטפת מול המשטרה בכל הקשור ל"מיזם" לרבות הדפסת חומר לחוקרי המשטרה, רישום שחרור והשמדת כלי רכב, היו אחראים על סידורי האבטחה במגרש והיתה להם שליטה מלאה על מצלמות האבטחה. אף הפקידה שעבדה במקום היתה כפופה להוראותיהם. מר כליף לא נחקר על תצהירו וגרסתו לא נסתרה. יתר על כן, טענת מטמון כי הוא לא פיקח על כלי הרכב במגרש וכי הפיקוח נעשה על ידי גרר כליף נסתרה בעדויותיהם של השוטרים מטעם הנתבעת, אשר כולם ציינו כי ראו את מטמון במגרש האחסנה של רכב התובע וכי מעולם לא ראו את מר אלי כליף. כך גם לא הוכח כי הסכם השותפות בוטל. כאמור, מר כליף לא נחקר על תצהירו ועל כן אני מקבלת את גרסתה של גרר כליף כי הסכם השותפות קוים כדין והיה בתוקף החל מיום 10.10.09 ועד לסיום ההתקשרות בינה לבין המשטרה ביום 31.12.10 וכי כל הסכומים בגין המיזם שולמו למטמון ויוסף כנגד חשבוניות מס כחוק. על כן אני קובעת כי על מטמון ויוסף לשפות את גרר כליף בגין הסכומים בהם חויבה. לפיכך, אני מחייבת את צד ד' וה', ביחד ולחוד, לשלם לגרר כליף סך של 14,616 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 17.8.10 ועד התשלום בפועל. כן יישאו צד ד' וה' בהוצאות גרר כליף בסכום של 409 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסכום של 5,500 ₪. סיכומם של דברים: הנתבעת תשלם לתובע סך של של 16,008 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 17.8.10 ועד התשלום בפועל. כן תישא הנתבעת בהוצאות התובע בסכום של 400 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסכום של 4,500 ₪. גרר כליף תשלם לנתבעת סך של 14,616 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 17.8.10 ועד התשלום בפועל וכן תישא בשכ"ט עו"ד הנתבעת בסכום של 3,500 ₪. צד ד' וה', ביחד ולחוד, ישלמו לגרר כליף סך של 14,616 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 17.8.10 ועד התשלום בפועל ויישאו בהוצאות גרר כליף בסכום של 409 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסכום של 5,500 ₪. הסכומים שנפסקו ישולמו בתוך 30 יום. רכב