תקופת השכירות הוארכה בהסכמת שני הצדדים, אם כי הצדדים חלוקים הן באשר למועד בו ניתנה ההודעה על סיום ההסכם והן באשר למועד בו פונתה הדירה. אין אף מחלוקת כי בסמוך לאחר תחילת תקופת השכירות לא שימשו השיקים שמסרה הנתבעת לצורך תשלום דמי השכירות אלא שהתשלום בוצע במזומן. יחד עם זאת, הצדדים חלוקים, כפי שיפורט להלן, באשר לנסיבות שהובילו לכך, בשאלה מתי הושבו השיקים לידי הנתבעת ובסכומים ששולמו לתובע מידי חודש בחודשו במזומן. אין אף מחלוקת כי הפיקדון בסך של 10,000 ₪ שימש, בהסכמת הצדדים, כדמי שכירות בעבור תקופה של חודשיים וחצי בסיום תקופת השכירות בהתאם להסכם ובטרם החלה תקופת ההארכה. 4. לטענת התובע הנתבעת הפרה חיוביה בהתאם להסכם ולהסכמות הצדדים המאוחרות. לגרסתו, לאחר שתקופת השכירות על פי ההסכם הסתיימה ביום 31.1.10, ניתנה בעל פה הארכה עד ליום 31.6.10, וזאת לבקשת הנתבעת ובהסכמתו. מאחר והתובע התעתד באותה תקופה למכור את הדירה תקופת ההארכה ניתנה בתנאי כי הנתבעת תפנה את הדירה בתוך 3 חודשים מיום שתינתן לה התראה על כך. לטענתו, על אף שניתנה לנתבעת התראה לפנות את הדירה כבר בחודש מרץ 2010, לא עשתה כן הנתבעת ולמעשה, נטשה את הדירה, ללא כל הודעה מוקדמת, בסוף חודש אוקטובר 2010 מבלי שילמה את דמי השכירות לחודש זה ומבלי שהשיבה את מפתחות הדירה לתובע. משכך, עותר התובע לחייב הנתבעת בתשלום דמי השכירות בעבור חודש אוקטובר 2010 בסך של 4,200 ש"ח, בתשלום בגין פריצת הדלת בסך של 500 ₪ ובפיצוי הקבוע בהסכם בגין אי פינוי במועד בסך של 22,680 ש"ח. עוד עותר התובע בכתב התביעה לחייב הנתבעת בתשלום החובות שהותירה לרשויות השונות בגין תשלומים שוטפים, אשר חלו על הנתבעת בהתאם להסכם, ואשר התובע נאלץ, בעת מכירת דירתו וטרם העברת החזקה לקונים, לשאת בתשלום חובות אלו אשר נוצרו בתקופה בה התגוררה הנתבעת בדירה, ובין היתר חובות בגין תשלומי ארנונה, חשמל, מים גז וועד הבית, בסך כולל של 23,058 ₪. יצוין כבר עתה כי סכום רכיבי התביעה אשר פורטו בגוף התביעה עולים על סכום התביעה כפי שצוין בכותרת כתב התביעה ואשר בעדו שולמה האגרה. משבחר התובע שלא לתקן את כתב תביעתו הרי שסכום התביעה עומד על הסך של 30,646 ₪ בלבד וזאת גם באם תתקבל התביעה במלואה. 5. מנגד, עותרת הנתבעת לדחיית התביעה על כל רכיביה. הנתבעת מאשרת בכתב הגנתה כי הוארכה תקופת השכירות וכי הוסכם כי תפנה את הדירה שלושה חודשים לאחר מתן הודעה על כך. לטענתה, הודעה נמסרה לה רק בסוף חודש יוני 2010 והיא פינתה את הדירה ביום 1.1.10. לא ניתנה לה כל הודעה קודם לכן, ממילא באותו המועד טרם נמכרה דירת התובע ואף לא נגרם לתובע כל נזק לאור מועד מסירת החזקה לקונים בהתאם להסכם המכר. הנתבעת מכחישה כי נטשה את הדירה. לטענתה, נפגשה עם התובע והחזירה לו המפתחות ובאותו המעמד הוא השיב לה את שלושת השיקים שנותרו בידו כביטחון לתשלום התשלומים השוטפים לרשויות. הנתבעת דוחה מכל וכל טענת התובע לפיה הותירה חובות לרשויות בגין התשלומים השוטפים. לטענתה, תקופה קצרה לאחר תחילת תקופת השכירות הראשונה ביקש ממנה התובע לשלם לו במזומן את דמי השכירות וכן סך נוסף של 1,000 ₪ בעבור כל התשלומים הנלווים בגין ההוצאות השוטפות ובכלל זה ועד בית, ארנונה, חשמל, מים וגז. לטענתה, התובע אמר לי כי בשל חובותיו בהוצאה לפועל והסדרי התשלומים מול הרשויות הוא אינו יכול להעביר על שמה את החשבונות. לפיכך, טוענת כי מידי חודש שילמה לתובע סך של 5,200 ₪ ומנגד החזיר לה התובע השיק שניתן לאותו החודש. התובע שלשל הכסף ששולם לו במזומן לכיסו תחת לשלמו לרשויות ובכך יצר חובות אשר כיום, בחוסר תום לב, דורש ממנה את תשלומם. 6. מטעם התובע הצהיר התובע בעצמו וכן צורפו שני תצהירי עדים, מר בועז הראל, שוכר לשעבר אצל התובע, ומתווכת נדל"ן. המתווכת לא התייצבה להיחקר על תצהירה ומשכך, הוצא תצהירה מהתיק. כבר בתחילת עדותו של מר הראל התברר כי על אף שנתן התצהיר בתמיכה בתביעת התובע הרי שכלל אינו יודע על מה התביעה. משכך, לא נמשכה חקירתו ע"י ב"כ הנתבעת שכן אין כל ערך לתצהיר שהוגש מטעמו. התובע והנתבעת נחקרו על תצהיריהם והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה. דיון והכרעה: 7. לאחר בחינת הראיות, העדויות וטיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה, בכל הנוגע לחיוב הנתבעת בתשלום ההוצאות השוטפות לדירה אשר לא שולמו על ידה בתקופה בה התגוררה בדירה, ולדחותה בכל הנוגע לטענה כי הדירה לא פונתה במועד שהוסכם. 8. במחלוקת בין הצדדים ביחס לתשלומי ההוצאות השוטפות, אני מעדיפה את גרסת התובע על פני גרסת הנתבעת. להלן טעמיי. אין חולק כי על פי ההסכם היה על הנתבעת, כשוכרת, לשלם התשלומים השוטפים החלים על הדירה ובכלל זה ארנונה, מים, חשמל, ועד בית וגז. לטענת התובע, הנתבעת הותירה חובות ועד בית, ארנונה, מים, חשמל וגז, אותם הוא נאלץ לשלם לאחר שהנתבעת עזבה את הדירה. טוענת הנתבעת כי כחודשיים לאחר כניסתה לדירה ביקש ממנה התובע לשלם לו סך של 1,000 ש"ח במזומן בגין כל ההוצאות השוטפות של הדירה, מהטעם כי בשל חובותיו לרשויות אין באפשרותו להעביר על שמה את החשבונות וכי יש לו הסדרי תשלומים מול הרשויות ואף הוסכם כי שמי השכירות ישולמו במזומן. הנתבעת הסכימה ושילמה, לטענתה, כל חודש סך של 5,200 ₪ כנגד השבת השיק שנמסר לאותו החודש. במועד עזיבתה את הדירה השיב לה את שלושת השיקים שניתנו כבטוחה לתשלום חשמל, מים וארנונה, דבר המעיד כי התובע ידע כי אין לה כל חוב כלפיו. התובע מאשר כי לאחר תחילת תקופת השכירות החלה הנתבעת לשלם במזומן ואולם, טוען כי הדבר נעשה לבקשתה וזאת לאחר ששני השיקים הראשונים שמסרה בעבור דמי השכירות הוחזרו על ידי הבנק. עוד העיד כי שילמה לו במזומן אך בעבור דמי השכירות בסך של 4,200 ₪ לחודש וכי מעולם לא הוסכם כי הנתבעת תשלם לו סך של 1,000 ₪ נוספים במזומן בעבור ההוצאות השוטפות. 9. כידוע, על כל צד במשפט מוטל הנטל להוכיח טענה עליה הוא מבקש להסתמך. בענייננו, על הנתבעת, הטוענת כי הסכמת הצדדים בהסכם שונתה מאוחר יותר בהסכם בעל פה בין הצדדים, הנטל להוכיח טענה זו. כפי שיפורט להלן, הרי שגרסת הנתבעת לעניין זה לא הוכחה, ואף יש לקבוע כי נסתרה מעצמה. גרסתה אף אינה הגיונית וסבירה בנסיבות העניין ואף נעדרת הגיון כלכלי כלשהו. א. הנתבעת אישרה בעדותה כי אכן הוחזר על ידי הבנק שיק אחד שמסרה בגין דמי השכירות ואולם, העידה כי הוחזר מסיבה טכנית בלבד בשל העברת חשבונה לסניף אחר. עוד העידה כי סיפרה לתובע את הסיבה בגינה חזר השיק. לטעמי, יש בכך כדי לתמוך דווקא בגרסת התובע לפיה כבר במועד בו הוסכם על תשלום במזומן השיב לידי הנתבעת את כל השיקים שמסרה לו בעבור דמי השכירות, ובכלל זה את שלושת השיקים שמסרה לו כבטחון בעבור התשלומים לרשויות, מאחר והבין כי "הם לא מחזיקים מים". הנתבעת טענה כי לא היו לה כל קשיים כלכליים וכי השיק חזר רק מסיבה טכנית של העברת חשבון הבנק, עם זאת, לא ניתן כל הסבר כיצד השיקים שמסרה לוועד הבית, שיקים על סכומים נמוכים מאותו חשבון הבנק, כובדו. מעדות הנתבעת עלה כי דמי השכירות ששולמו במזומן לא שולמו מתוך חשבונה אלא "הביאה כסף מזומן מהמשפחה" ואף התשלומים השוטפים ששולמו על ידה, כפי שיפורט להלן, שולמו באמצעות צד ג'. ב. גם בהנחה כי התובע היה "מסובך" עם הרשויות ומשכך, לא הועברו החשבונות על שמה של הנתבעת, אין בטענה זו, כשלעצמה, כדי להוביל למסקנה כי התובע הסכים לתשלום סך של 1,000 ש"ח בגין ההוצאות. אין כל מניעה כי החשבונות יוותרו על שם התובע וכי הנתבעת תשלם ישירות לרשויות או לידי התובע עצמו את התשלומים בהם היא מחויבת מידי חודש. ג. הנתבעת לא הביאה כל ראיה שהיא לפיה שילמה כטענתה 5,200 ₪ לחודש ולא 4,200 ₪ כטענת התובע. גם אם לא ניתן ללמוד מהתשלום מתוך דפי חשבון הבנק של הנתבעת הרי שלא היתה כל מניעה כי יעיד על כך מי שהעביר כספים אלו מידי חודש לידי הנתבעת. יועבר בהקשר זה כי בכתב ההגנה ובתצהיר טענה הנתבעת כי על פי הסדר זה, של תשלום במזומן בסך של 5,200 ₪, פעלו הצדדים בשנת השכירות הראשונה. ואולם, הנתבעת לא טענה מפורשות כי גם בתקופת ההארכה נהגו הצדדים לפיה ההסדר לו היא טוענת. עוד יש לציין כי על אף שלגרסת הנתבעת הצדדים סיכמו על תשלום הסך של 1,000 ₪ רק לאחר חודשיים מיום שהחלה להתגורר בדירה, אין הנתבעת מצרפת אסמכתא כל שהיא באשר לתשלומים ששולמו על ידה עד למועד זה. מהמסמכים שצורפו על ידי התובע, ולא נסתרו על ידי הנתבעת, עולה כי לכאורה הארנונה לא שולמה מעולם על ידי הנתבעת ובכלל זה ביחס לחודשיים הראשונים בהם התגוררה בדירה. ד. חשוב מכך, הן בכתב ההגנה והן בתצהיר העדות הראשית חזרה הנתבעת על גרסתה לפיה שילמה סך של 1,000 ₪ מידי חודש בגין כל ההוצאות בהסכמת התובע. רק בחקירתה הנגדית הודתה הנתבעת כי שילמה במהלך תקופת שהותה בדירה חלק ניכר מחשבונות החשמל, המים והגז וכן את מלוא תשלומי ועד הבית לשנת השכירות הראשונה. הנתבעת העידה כי עם כניסתה לדירה מסרה לוועד הבית 12 שיקים. לעניין התשלומים בעבור חשמל, מים וגז העידה כי מאחר והתובע לא עמד בהתחייבותו לשלם את התשלומים השוטפים, וזאת בניגוד להסכמות ביניהם, הרי שנאלצה לשלם את החוב בכל פעם שנותקה מאספקת חשמל, מים וגז. עובדה זו אשר התבררה רק בראיות, ולפיה שילמה הנתבעת תשלומים בגין ההוצאות השוטפות בסכומים ניכרים יש בה כדי להפריך את גרסת הנתבעת באשר להסכמות בין הצדדים. יתרה מכך, הנתבעת כלל לא טענה בכתב ההגנה או בתצהיר כי שילמה חלק ניכר מהתשלומים וכי עשתה כן רק כאשר עמדה תחת חרב הניתוק. גרסת הנתבעת הינה גרסה כבושה אשר עלתה רק בחקירתה הנגדית. ה. זאת ועוד, התנהלותה של הנתבעת כפי העולה מגרסתה אף אינה סבירה והגיונית בנסיבות העניין. מחד משלמת הנתבעת תשלומים בסכומים ניכרים כבר בתקופת השכירות הראשונה, תשלומים אשר אין היא צריכה לשאת בהם, ומאידך, ממשיכה לשלם לתובע תשלום דמי שכירות במלואו ואת הסך הנוסף של 1,000 ₪. הנתבעת לא נתנה כל הסבר מניח את הדעת מדוע לא קיזזה מהתשלומים ששילמה לתובע את הכספים שחב לה ולא הציגה כל אסמכתא לפיה פנתה לתובע בעניין זה. הנתבעת אף לא נתנה כל הסבר מדוע לא ביטלה את השיקים לוועד הבית, שיקים אשר נפרעו במהלך כל תקופת השכירות הראשונה על אף שאין הנתבעת, לגרסתה, צריכה לשאת בתשלומם. הנתבעת טוענת כי פנתה לתובע בעל פה והלה הבטיח לה שיתקזז איתה בסוף תקופת השכירות. עם זאת, אין בפי הנתבעת כל הסבר מניח את הדעת מדוע לא ביקשה לערוך התחשבנות כזו בתום תקופת השכירות ומדוע לא קיזזה מתוך תשלומי השכירות האחרונים ששילמה את הכספים שחב לה התובע. לא ניתן אף כל הסבר מניח את הדעת כיצד זה הנתבעת אינה טוענת טענת קיזוז בכתב הגנתה כנגד תביעת התובע. ודוק, מדובר בסכומים המצטברים לסך של עשרות אלפי שקלים אותם חייב לה התובע, כטענתה. על אף שהנתבעת ידעה כבר בתקופת השכירות הראשונה כי התובע מפר את ההסכמות לא ניתן כל הסבר כיצד המשיכה להתנהל, לטענתה, לפי ההסכמות בעל פה ואף לא טרחה להחתים את התובע על קבלת סך של 1,000 ₪ במזומן בעבור ההוצאות השוטפות. ו. גרסת הנתבעת כי התובע הסכים לקבלת סך של 1,000 ₪ בעבור כל ההוצאות החודשיות השוטפות אף נעדרת כל הגיון כלכלי. מהעדויות והמסמכים שהוצגו עולה כי סכום ההוצאות השוטפות מידי חודש עולה באופן ניכר על הסך של 1,000 ₪. כך למשל, גובה החיוב החודשי רק בגין ארנונה עמד על כ- 500 ₪ לחודש ובעבור וועד הבית על סך של 259 ₪. לכך יש להוסיף הוצאות בגין מים, חשמל וגז בעבור שימוש של הנתבעת ושני ילדיה אשר התגוררו עימה. בנסיבות אלה אין זה סביר כי התובע יסכים לקבל סך של 1,000 ₪ בגין כל התשלומים השוטפים בדירה, בוודאי שעה שעסקינן גם בחיובי חשמל ומים אשר הינם חיובים תלויי צריכה. גם לו נבצר מהתובע להעביר החשבונות על שמה של הנתבעת, אין בכך כדי להסביר הסכמתו לקבלת סכום נמוך בהרבה מההוצאות השוטפות החלות על הדירה, תוך שהוא מאפשר לנתבעת לעשות שימוש ללא כל הגבלה במים וחשמל. ז. הנתבעת מבקשת לבסס טענתה כי התובע ידע כי אין לה כל חוב כלפיו בעצם החזרת שלושת השיקים שמסרה לידיו בעבור תשלום לרשויות. אין בידי לקבל הטענה. ראשית, טענת הנתבעת כי שיקים אלו הוחזרו לה עם עזיבתה את המושכר לא הוכחה. התובע טען מנגד כי לאחר שחזר השיק של הנתבעת השיב לה את כל השיקים ובכלל זה את שלושת שיקים אלו. לאור גרסת הנתבעת כי עברה חשבון בנק ואף מסרה לתובע על כך, הרי שגרסתו של התובע כי השיב את כל השיקים מאחר וידע כי לא יוכל לעשות בהם שימוש, הינה סבירה בנסיבות העניין. הנתבעת טוענת כי התובע לא החזיר לה באופן גורף את השיקים אלא כל שיק בחודשו כנגד מזומן ותוך שהוא שומר את שלושת השיקים כבטחון עד לתום תקופת השכירות ומשכך, יש לראות בהחזרתם לידיעה כראיה לכך כי לא נותר חוב. ואולם, בחינת התנהלות הצדדים בתקופת השכירות שנבקעה בהסכם ובתקופת ההארכה מלמדת כי לא כך הם פני הדברים וכי יש ממש בטענת התובע כי הצדדים התנהלו תוך יחסי אמון. בתום תקופת השכירות ובמשך כל תקופת ההארכה לא היו בידי התובע כל בטחונות להבטחת חיוביה של הנתבעת על פי ההסכם. לא היו בידי התובע שיקים של הנתבעת בעבור דמי השכירות מחודש פברואר 2010 ואילך ואף הפיקדון קוזז על חשבון דמי השכירות לסוף תקופת השכירות לפי ההסכם ובטרם תקופת ההארכה. משכך, מחודש פברואר 2010 ועד לעזיבת המושכר בחודש אוקטובר 2010, שולמו דמי השכירות במזומן מידי חודש בחודשו ללא כל בטחונות. ודוק, אין התובע טוען כי דמי השכירות לא שולמו, על אף שאין בידי הצדדים אסמכתא בכתב לעניין זה. בנסיבות אלה, איני סבורה כי יש ממש בטענת הנתבעת לפיה הותיר התובע את שלושת השיקים כבטוחה בידו. הצגתה של הנתבעת את מצב הדברים לפיו שחרור שלושת השיקים מעיד כי התובע ידע כי אין לה כל חוב כלפיו אינה עולה בקנה אחד עם התנהלות הצדדים לאורך התקופה. ח. גם קיזוז הפיקדון בעבור חודשיים וחצי דמי שכירות מתיישבים יותר עם גרסת התובע מאשר עם גרסת הנתבעת. הנתבעת טוענת כי הפיקדון שימש, ביוזמתה, על חשבון חודשיים וחצי חודשי שכירות והיא שילמה את ההפרש בגין ההוצאות השוטפות לידי התובע במזומן. מעבר לכך כי הנתבעת אינה מפרטת כמה שילמה ומתי, הרי שלא ברור מדוע עורכת הנתבעת הפרדה בין תשלום דמי השכירות והתשלום של 1,000 ₪, אשר שולמו שניהם במוזמן, ומדוע לא הוצע על ידה, למשל, כי הפיקדון ישמש בעבור חודשיים דמי שכירות בצירוף ההוצאות. ט. הנתבעת העידה כי לא התקבלו אצלה החשבונות, אלא רק ההתראות על ניתוק, ולכן לא העבירה החשבונות לתובע. מעבר לכך כי הכתובת המופיעה בחלק מהחשבונות שצורפו לתביעה הינה הכתובת בה התגוררה הנתבעת הרי שלא ברור כיצד ההתראות, בניגוד לחשבונות, אכן הגיעו לידי הנתבעת. מנגד העיד התובע כי לא ידע על כי החשבונות אינם משולמים התובע, החשבונות לא הגיעו אל כתובתו ואף לא קיבל את מכתבי ההתראה. 11. נוכח האמור לעיל, אני מקבלת התביעה בכל הנוגע לחובות בגין התשלומים השוטפים בגין התקופה בה התגוררה הנתבעת בדירה. יוער כי הנתבעת לא חלקה על הסכומים הנתבעים בהתאם לחשבוניות והמסמכים שצורפו לכתב התביעה, למעט חשבונית ששולמה לוועד הבית הכוללת גם תקופה קודמת למועד בו התגוררה הנתבעת בדירה. 12. איני מקבלת את התביעה בכל הנוגע לטענה כי הנתבעת הפרה את ההסכם ולא פינתה את הנכס במועד. אין מחלוקת כי תקופת השכירות הוארכה בהסכמת הצדדים בעל פה וכי לא נחתם חוזה חדש לתקופת ההארכה. אין חולק כי הוסכם בין הצדדים כי ניתן יהא להביא את השכירות לידי סיום בהתראה של שלושה חודשים מראש. טוען התובע כי מאחר והתעתד למכור את הדירה שלח לנתבעת התראות לפינוי הדירה. לכתב התביעה צורפו שני מכתבים מבא כוחו דאז של התובע, שנשלחו, לכאורה, לנתבעת. במכתב מיום 17.3.10 צוין כי המשכיר עומד למכור המושכר לצד ג' והתחייב למסור החזקה עד ליום 31.6.10, אשר על כן נדרשת הנתבעת לפנות את המושכר עד ולא יאוחר מיום 30.6.10. הנתבעת העידה כי כלל לא קיבלה מכתב התראה זה ואילו התובע בדיון המקדמי שהתקיים בפני אישר כי הוא מודע לכך כי מכתב זה חזר לשולח. המכתב השני, מיום 10.5.10, נוגד לחלוטין את האמור במכתב הראשון ואף נוגד את גרסת התובע עצמו באשר להסכמות בעל פה בין הצדדים להארכת תקופת השכירות. במכתב זה צוין כי הסכם השכירות תם ולא הוארך וכי על אף זאת לא פונה הנכס ומשכך לא הצליח התובע למכור את הנכס. הנתבעת נדרשה במכתב זה לפנות המושכר עד ליום 1.6.10, קרי במועד מוקדם יותר ממועד הפינוי שצוין במכתב הראשון. בנסיבות אלה, אני מעדיפה את גרסת הנתבעת, אשר לא נסתרה, ולפיה קיבלה הודעה מהתובע על פינוי הדירה רק בסוף חודש יוני 2010. טוענת הנתבעת כי פינתה את הדירה לאחר שלושה חודשים ביום 1.10.10. זאת ועוד, הסכם המכר בין התובע לקונים אשר רכשו את הדירה תומך יותר בגרסת הנתבעת מאשר בגרסת התובע. הסכם המכר נחתם רק ביום 21.7.10 ומועד מסירת החזקה לקונים נקבע ליום 31.10.10. מעבר לכך כי התובע לא הרים הנטל להוכיח כי על הנתבעת היה לפנות הדירה בחודש יוני 2010 הרי שממילא גם לא נגרם לתובע כל נזק שעה שהתובע טרם מכר את הדירה באותה העת והמשיך לקבל דמי שכירות מהנתבעת. יתרה מכך, גם לו פינתה הנתבעת את הדירה בסוף חודש אוקטובר 2010 כטענת התובע, הרי שגם אז, לשיטתו הוא, לא נגרם לו כל נזק מול הקונים באשר למועד פינוי הבית. לפיכך, אני דוחה הטענה כי לא פונה הנכס במועד שהוסכם וכפועל יוצא נדחית הטענה כי על הנתבעת לפצותו פיצוי מוסכם בגין אי פינוי במועד. לא מצאתי גם לקבל טענת התובע כי הנתבעת עזבה את הנכס ללא כל הודעה וכי עליה לשלם את דמי השכירות לחודש אוקטובר 2010. התובע לא הביא כל ראיה שהיא להוכחת טענתו. לטענתו, גילה את דבר העזיבה משיחה טלפונית עם הנתבעת בתחילת חודש נובמבר 2010 אך אינו שולל כי יכול והנתבעת עזבה עוד קודם לכן אך לא הודיעה לו על כך. מנגד, טענה הנתבעת כי בחודש אוקטובר כבר חזרה להתגורר בדירה בבעלותה ואף הצידה הסכם שכירות בינה לבין השוכרת בדירתה אשר הסתיים בחודש אוקטובר 2010 ומסמך המעיד כי לכאורה שילמה השוכרת בדירת הנתבעת ארנונה עד לסוף חודש ספטמבר 2010. בנקודה זו מצאתי להעדיף את גרסת הנתבעת על פני גרסת התובע, אשר לא הוכחה. שוכנעתי כי הנתבע לא התגוררה בדירה בחודש אוקטובר 2010. לא ניתן כל הסבר סביר מדוע תעזוב הנתבעת, בנסיבות העניין, מבלי ליתן הודעה על כך. לא מצאתי אף לחייב הנתבעת בתשלום בגין הפריצה לבית שוכנעתי מעדות הנתבעת כי לתובע היו מפתחות לדירה וכי לא נזקק כלל לפריצת מנעול הדלת. 13. נוכח האמור לעיל, החלטתי לחייב הנתבעת לשלם לתובע ההוצאות השוטפות ששולמו על ידו כמפורט בכתב התביעה. יחד עם זאת, יש להפחית מהחשבונית ששולמה לוועד הבית הסכומים ששולמו בעבור התקופה טרם התגוררה הנתבעת בדירה ובעבור חודש אוקטובר 2010, ולהעמידו על סך של 2,331 ₪. כמו כן, מחשבון הארנונה יש להפחית תשלום חודשי בסך של 600 ₪ בגין חודש אוקטובר 2010, ומחשבון הגז תופחת התקופה בגין חודש אוקטובר 2010 והוא יועמד על סך של 248 ₪. לגבי חשבון החשמל והמים, לא מצאתי להפחית סכומים כלשהם שעה שמהחשבוניות שצורפו עולה כי מרבית החוב אינה צריכה שוטפת כי אם חיובים בגין תשלומים קודמים שלא שולמו וכן ריביות פיגורים על תשלומים קודמים שלא נפרעו במועד. לפיכך, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך כולל של 20,610 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, אני מחייבת הנתבעת לשלם לתובע את אגרת בית המשפט בסך של 778 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך כולל של 4,600 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. חוזה שכירותחוזהשכירות