המחאת זכות אינה טעונה הסכמת חייב ותוקפה אינו מותנה במילוי דרישות פורמליות כלשהן ובלבד ש"עולה ממנו כוונה ברורה להעביר קניין בזכות פלונית מהממחה אל הנמחה" (ראה: פרופ' שלום לרנר "המחאת חיובים", התשס"ב-2002 עמ' 123 ואילך) בפני תביעה בסדר דין מהיר על סך 62,362 ₪ שהגישה התובעת נגד הנתבעים. טענות התובעת התובעת הינה חברה פרטית, הנתבע 1 הינו קבלן חשמל במקצועו ובעלה של הנתבעת 2 [להלן: "ברזילי"]. הנתבעים 1 ו 2 ניהלו חיי שיתוף מלאים במועדים הרלבנטיים לכתב התביעה. הנתבעת 3 (להלן: "מידף") הינה חברה פרטית אשר השתמשה בשירותיו של הנתבע 1 לצורך ביצוע עבודות חשמל. מר אליהו קרן [להלן: "רו"ח קרן"] הינו רואה חשבון במקצועו והוא נשוי למנהלת התובעת, גב' חנה קרן ועד לשנת 1999 [או קודם לכן] היה רואה חשבון של הנתבע 1. במהלך שנת 2005 פנה ברזילי לרו"ח קרן וביקש ממנו סיוע בניהול כרטסת, הוצאת חשבוניות וקבלות ללקוחות. הוא גם ביקש כי התובעת תממן את עסקיו עם לקוחות שונים ובתמורה יקבל 15% מהחשבוניות אשר מוצאות ללקוחותיו של ברזילי, וברזילי יקבל מהתובעת 85% מסכום החשבונית, במזומן ובמעמד ההזמנה ואכן כך נעשה. בנוסף הקבע כי התובעת תנהל את הנהלת החשבונות מול הלקוחות, תוציא להם חשבוניות וקבלות. עותק מההסכם צורף לכתב התביעה כנספח א'. ברזילי סיפר לרו"ח קרן כי מצב הנזילות שלו אינו טוב וכי רעייתו, הנתבעת 2, לוחצת עליו להביא כספים במזומן לצורך שיפוץ בביתם. עוד סוכם בין התובעת לברזילי בתוספת להסכם, כי ברזילי יהיה אחראי לטיב העבודה ולגבייה מלקוחות שמופנים על ידיו. עותק מהתוספת להסכם צורף לכתב התביעה וסומן כנספח ב' ברזילי ביקש במרבית המקרים, כי השיקים שהוא מקבל מהתובעת יהיו לפקודת הנתבעת 2 וזאת מהסיבה שהכספים משמשים אותו ואת רעייתו לשיפוץ ביתם ובנוסף, הסביר כי הוא נרדף על ידי נושים רבים ובכוונתו לחתום עם נתבעת 2 על הסכם ממון. בחודש מאי 2010, לאחר הבטחות מצד ברזילי שלא קויימו, לשלם את חובו, ולאחר שברזילי הפסיק את התשלומים, נותק הקשר העסקי בין הצדדים וברזילי נותר חייב לתובעת סך של סך של 60,444 ₪ (סכום הכולל הפרשי הצמדה וריבית) לפי הפירוט כדלקמן: חוב של הנתבעת 3 בסך 33,463 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית סך של 39,393 ₪. חוב של חברת טופ פוינט בע"מ בסך 7,315 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, סך של 8,435 ₪ . חוב של איציק תערוכות בסך של 1,740 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית סך של 1999 ₪. חוב של חברת נטו אינווסטמנט בסך 3,828 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית סך של 4,314 ₪. חוב של חברת גרינפוד קונטור בסך של 2,621 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית סך של 3,036 ₪. חוב של חברת אורדן שיווק מזון בסך של 4,354 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בסך של 5,185 ₪. לטענת התובעת, הנתבעים 1 ו- 2 מודים כי מידף חייבת לתובעת סך של 8,574 ₪ בהתאם לכרטסת הנהלת החשבונות שצורפה על ידה. התובעת טוענת כי יש להוסיף לסכום זה שיק על סך 2,330 ₪ שהועבר לתובעת ולא נפרע בתוספת סכום של 11 חשבוניות מס שפורטו בכתב התשובה ואשר אינן רשומות בכרטסת מידף (צירוף הסכומים מוביל לסכום חובה של מידף כמפורט בסעיף 10.1 לעיל) גם באשר לכרטסת של טופ פוינט, טוענת התובעת כי היא אינה משקפת את החוב האמיתי שהינו 7,315 ₪. לתובעת התברר, כי במספר מקרים ברזילי גבה חלק מהחובות הנ"ל אך לא טרח להעבירם לתובעת, לעומתו, התובעת שילמה לו מיד עם הזמנת העבודה סך של 85% מהנקוב בהזמנת העבודה - כפי שסוכם ביניהם. התובעת ניסתה לגבות את חובה של הנתבעת 3 אל מול הנתבעת 3 עצמה, אולם ללא הצלחה. ברזילי התרברב בפני רו"ח קרן כי הוא ביחסים טובים עם מנהל הנתבעת 3, אדם בשם משה סלומון [להלן: "סלומון"], וכי הוא ביצע עבור אותו סלומון עבודות פרטיות ללא תמורה בביתו של סלומון ובתמורה הבטיח סלומון לברזילי כי ימשיך להעסיקו אצל נתבעת 3 בתנאים טובים ביותר. בין רו"ח קרן לבין סלומון התקיימה פגישה במשרדי הנתבעת 3. במהלך הפגישה ביקש רו"ח קרן לקבל את כרטסת הנהלת החשבונות של ברזילי אצל הנתבעת 3, אך סורב. במהלך אותה פגישה הציע סלומון לתובעת לקבל סך כולל של 20,000 ₪ [כ-1/3 מכל חובותיו של ברזילי] ואף איים כי הליכים משפטיים נמשכים זמן רב ואמר כי תביעה תגרור סחבת משפטית. התובעת סירבה להצעה זו. בפגישה זו התברר לתובעת, כי ברזילי זייף הזמנת עבודה מסוימת של חברת שטראוס על-מנת להוציא מהתובעת כספים שלא כדין וכי מדובר בהזמנה קודמת של הנתבעת 3. החל מחודש מאי 2010 ולאחר שהתובעת נוכחה לדעת כי אין בכוונתם וביכולתם של הנתבעים לשלם לה עבור חובותיהם, ולאחר שברזילי הפר את ההסכם בין הצדדים, נותרו הנתבעים חייבים לתובעת סך קרן של 53,322 ₪. הנתבעת 3 חייבת לתובעת סכום של 33,463 ₪ בערכי קרן. טענות הנתבעים 1 ו 2 ברזילי הינו קבלן חשמל אשר היה בקשר עסקי עם התובעת ועם רו"ח קרן. נתבעת 2 היא אשתו של הנתבע 1 ולא היה לה כל קשר עסקי או אחר עם התובעת או עם רו"ח קרן ולפיכך אין לתובעת כל עילת תביעה נגד הנתבעת 2 בקשר לחוב הנטען, ויש למחוק את נתבעת 2 מכתב התביעה. הנתבעת 3 היא חברה בע"מ אשר ברזילי נתן לה שירותים במסגרת עבודתו כקבלן חשמל והיא חייבת ביחד עם חברות אחרות את סכום החוב אשר אותו תובעת התובעת מהנתבעים בכתב התביעה. רו"ח קרן היה רואה החשבון של ברזילי החל משנת 1980 ועד לחודש אוקטובר 2010 ופעל כרואה חשבון של ברזילי גם לאחר שהוקמה התובעת ופעל מתוך ניגוד עניינים. ברזילי סמך על רו"ח קרן ונתן בו אמון מלא. לאחר שברזילי נקלע למצוקה כספית ולא יכול היה לעמוד בתנאי החברות אשר הזמינו ממנו עבודות, פנה ברזילי לרו"ח קרן והציע לו כי ישלם לברזילי 85% מסך כל חשבונית שיקבל עבור עבודה שביצע ורו"ח קרן ייגבה את מלוא התשלום מהחברות להן ברזילי סיפק ישרות ויהנה מתמורה של 15%. רו"ח קרן הסכים לבקשת ברזילי, אך בפועל את הכספים הוא העביר וקיבל באמצעות התובעת. בדרך זו רו"ח קרן החל למעשה להלוות כספים לברזילי בתמורה לריבית "רצחנית" של 15% לתקופות קצרות שבין חודש לחודשיים. רו"ח קרן אף דאג להנציח בכתב את הסכם ההלוואה בריבית זו [נספח א' לכתב התביעה]. לטענת ברזילי, רו"ח קרן ניצל את מצוקתו הכלכלית ובנוסף לגבייה שערורייתית של 15% על כל עסקה, הוא דאג ככל הנראה להחתים אותו על מסמך נוסף, אשר נוסח ונכתב על ידי רו"ח קרן, ובו מסכים לכאורה ברזילי להיות אחראי גם על גביית הכספים במקומו של רו"ח קרן [נספח ב' לכתב התביעה]. ברזילי מכחיש כי חתם מרצונו החופשי על נספח ב', לטענתו המסמך זויף, אולם לאור מצבו הכלכלי של ברזילי לא היה ביכולתו לשלם למומחה מטעם בית משפט כדי שיבדוק את נספח ב' להוכחת טענת הזיוף. ברזילי הסכים לסייע לרו"ח קרן לגבות את הכספים מהנתבעת 3 וצדדי ג' לאור קשריו הטובים עמם, אך בשום פנים ואופן לא התחייב להיות אחראי לגביה, כמפורט בנספח ב'. השיטה של מתן ההלוואות על ידי רו"ח קרן/התובעת לברזילי נעשתה כדלקמן: בשלב א' ברזילי היה מוציא הזמנת עבודה לחברה המזמינה ובה נקובה העבודה המוזמנת ועלות העבודה. בשלב ב', לאחר אישור ההזמנה ע"י החברה המזמינה, ברזילי היה מוציא חשבונית לרו"ח קרן בגובה 85% מסכום הזמנת העבודה. בשלב ג' רו"ח קרן היה משלם לנתבעת 1, כנגד החשבונית שהומצאה לו על ידי הנתבע 1, בשיק של התובעת. בשלב ד', רו"ח קרן המציא לחברה המזמינה חשבונית מס על מלוא סכום ההזמנה, והיה מקבל את תמורתה בתוך חודש עד 3 חודשים לכל היותר. מי שניהל את ההלוואות מול ברזילי היה רו"ח קרן ולא התובעת, בניגוד לנטען בכתב התביעה. עד שנת 2009 הכל התנהל כשורה והבעיות החלו כאשר חברות שונות, שברזילי ביצע עבורן עבודות, החלו לפגר בתשלומיהן לתובעת/רו"ח קרן עד שלא שילמו כלל את יתרת חובם כמופיע בכתב התביעה. רו"ח קרן לא גבה את חובו מהחברות הללו ובחר במקום זאת להגיש כתב תביעה נגד נתבעים 1 ו- 2. לטענת הנתבעים 1 ו- 2, אין להם כל חבות כלפי רו"ח קרן או כלפי התובעת וכי החייבות האמיתיות הן החברות המפורטות בסעיף 13 לכתב התביעה. התחייבותו הלכאורית של ברזילי לגבות חובות עבור רו"ח קרן, אינה משנה את העובדה שהחוב לתובעת הינו חובן של החברות, אשר עבורן בוצעה העבודה ע"י ברזילי ולא של ברזילי ובוודאי שלא של רעייתו הנתבעת 2. ברזילי מכחיש מכל וכל את טענות הזיוף והמרמה המיוחסות לו ע"י התובעת. לטענת ברזילי, הוא מעולם לא גבה גביה כפולה. טענות הנתבעת 3 לטענת הנתבעת 3, דין התביעה נגדה להידחות שכן אין כל עילת תביעה נגדה. לטענתה, לא קיבלה מעולם שירותים כלשהם מהתובעת והיא אינה חייבת לה דבר וכמו כן, היא אינה חייבת כספים לברזילי. לטענת מידף, סלומון אינו מנהל במידף אם כי יתכן כי רו"ח קרן הגיע למשרדי מידף ופגש את סלומון. לטענת מידף, סלומון גם אינו מנהל חשבונות במידף, אינו מתעסק עם כרטסות הנהלת חשבונות, אינו מתעסק בענייני כספים ותשלומים במידף ואינו יכול ואינו מוסמך להציע תשלומים כלשהם. יתכן כי ברזילי זייף הזמנות כפי שטוענת התובעת, לרבות הזמנות בקשר למידף ויתכן כי ברזילי הוציא ממידף כספים במרמה. גם אם מידף הוציאה שיק לפקודת התובעת, אין ללמוד מכך כי היא חייבת כספים כנגד חשבוניות אחרות שהוצאו רק מכיוון שהונפקו חשבוניות - הנפקת החשבוניות אינה מלמדת על קיומו של חוב. התובעת לא צירפה כל ראיה לחוב הנטען של מידף. העתקי החשבוניות שצורפו לשנים 2009 ו- 2010 אינן מחייבות תשלום ואין זה סביר כי במשך שנתיים ניתנו למידף שירותי חשמל מבלי ששילמה את התמורה. התובעת לא צירפה הזמנות עבודה חתומות על ידי מידף וגם אם היתה מצרפת כאלה, הרי שלא די בהזמנת העבודה אלא שיש גם לבצע את העבודה והתובעת לא הוכיחה כי העבודות בוצעו. מידף טוענת כי ספק שלה, "גלידות שטראוס", העביר סכום של 17 אלף ₪ לתובעת לביצוע עבודות חשמל אצל מידף בפארק המים שפיים, אולם עבודות אלו מעולם לא בוצעו בפועל. התובעת קיבלה את הכסף, הוציאה ככל הנראה חשבוניות מס ל"גלידות שטראוס", אך מאחר ולא ניתנה כל תמורה היא צריכה להשיב את הכסף למידף. לטענת ברזילי, יש ראיות המעידות כי היקף החוב הנתבע בכתב התביעה ע"י התובעת הוא מופרז ומהווה גביה כפולה, לדוגמא הוא מצרף כרטסת הנהלת חשבונות של הנתבעת 3, שלטענתו הומצאה לו על ידי נתבעת 3 ואשר לפיה חוב הנתבעת 3 כלפי התובעת הינו 8574 ₪ ולא 33,464 ₪, כנטען בתביעה. כרטסת הנהלת החשבונות של מידף צורפה לכתב ההגנה וסומנה ב'. התובעת תובעת מהנתבעים 1 ו 2 את מלוא חוב החברות, בעוד שהיא שילמה לברזילי רק 85% מסכומים אלו וזהו נסיון פסול להרוויח 15% פעם נוספת. ראיות התובעת התובעת הגישה את תצהירו של רו"ח קרן ואת תצהירה של מנהלת התובעת, הגב' חנה קרן [להלן: "חנה"], אשר חזרו על האמור בפרק "טענות התובעת". עדותה של חנה קרן המצהירים מטעם התובעת הדגישו כי קיימת הפרדה מוחלטת בין פעילות התובעת לבין פעילותו של רו"ח קרן. בחקירתה הנגדית, השיבה חנה כי התובעת עוסקת בהנהלת חשבונות ולא במתן הלוואות. לגירסתה, העסקה עם ברזילי לא היתה עסקת הלוואה בריבית אלא ניהול ענייני החשבונות שלו. חנה תיארה את מהלך העבודה בין הצדדים ואישרה כי היא ביצעה את הגביה השוטפת מהלקוחות, אם כי לדבריה ברזילי היה האיש שהלקוחות הכירו והוא זה שהיה צריך להביא את השיקים. לדבריה, כשנכנסה לעובי הקורה עם חברת מידף, הם לא העלו טענות כי העבודות לא בוצעו אלא "טרטרו" אותה בלי סוף ודרשו מסמכים שונים. חנה נדרשה להסביר את הפער בין הכרטסות של התובעת לבין הכרטסות של מידף וטופ פוינט מבחינת הסכומים ולדבריה, אין מדובר בכרטיס פורמלי, אולם לאחר שניתחה את הכרטיסים נוכחה לדעת כי יש הרבה חשבונות שאינם רשומים בספרי חברות אלו וכי לאחר שביצעה שחזור הצליחה להבין מה גרם לפער כפי שפירטה בתצהירה. באשר לרישומים בכרטיסי הנהלת החשבונות, השיבה חנה כי ב"כ הנתבעים לא קרא את הכרטסת נכון והפך את היוצרות. חנה נשאלה האם היה לתובעת הסכם עם הנתבעת 2, והיא השיבה כי הסכם כתוב לא היה, אולם התובעים היו מודעים לכך שמדובר בזוג נשוי וכי הם תובעים את הנתבעת 2 בגלל השיתוף בין בני הזוג. התובעת לא ידעה באילו תאריכים נערכו ההסכמים נספחים א' ו - ב' לתביעה. לדברי חנה, במהלך השנים מידף שילמה בצורה שוטפת, באמצעות כמות גדולה של שיקים בסכומים גדולים, ומידף מעולם לא עמדה על קיום הזמנות עבודה חתומות. חנה השיבה, כי כאשר פנתה למידף בדרישה לקבל את הכסף לא הועלתה על ידה טענה לפיה העבודה לא בוצעה וכי מעולם לא בדקה את ביצוע העבודות בפועל. לדבריה, אין לה ידיעה האם העבודות בוצעו בפועל, והיא טיפלה רק בנושא החשבוניות. לדבריה, נושא ביצוע העבודה הועלה על ידי מידף רק בדיעבד. חנה אישרה, כי כנגד כספים ששילמה לברזילי הוא הוציא לה חשבונית מס. חנה השיבה כי חששה שברזילי גבה כספים בכפל גם מהלקוח וגם מהתובעת וכי תחושתה בקשר לברזילי היתה לא טובה. כן אישרה, כי ברזילי התרברב בביצוע עבודות עבור סלומון. עדותו של אלי קרן כאמור בתצהירו, חזר רו"ח קרן על חלק מהאמור בכתב התביעה כמפורט בפרק "טענות התובעת". בחקירתו הנגדית, השיב כי החברה עוסקת בעיקר בשירותי חשבונאות ומעט בנושא יזמות. רו"ח קרן השיב, כי החל מתחילת הפעילות היה ברור לברזילי כי אם הגבייה לא מתבצעת מכל סיבה שהיא, הוא אמור לדאוג לה. לדבריו, כך נעשה בפועל וכאשר לא הייתה גבייה ברזילי החזיר את הכסף. זאת הייתה ההסכמה שמצאה את ביטויה בעבודה השוטפת. לטענת רו"ח קרן, התובעת ניהלה את החשבונות עבור ברזילי, דבר שהיה כרוך בעבודה רבה. לדבריו לא ניתן לכנות את העסקה ביניהם כ"הלוואה", אלא מדובר בתשלום עבור שירות מעקב אחרי חובות לקוחות, אם כי לדבריו גולם בסכום של 15% שגבו מכל עסקה מרכיב של פיצוי בגין הקדמת התשלום לברזילי. רו"ח קרן נשאל מדוע אין תאריכים על ההסכמים, נספחים א' ו-ב' לכתב התביעה, והוא השיב כי מדובר בטעות שלו והבהיר כי נספח ב' נועד להבהיר את הנספח הראשון - אין מדובר בהסכם חדש אלא בהבהרה של מה שהיה מוסכם כל העת. רו"ח קרן נשאל האם התובעת עשתה הסכם עם הנתבעת 2, והשיב כי הנתבעת 2 קיבלה במשך השנים עשרות שיקים לפקודתה, אולם היא לא חתומה על הסכם. לדבריו, בני הזוג ניהלו רק חשבון בנק אחד, על שמה של נתבעת 2, רו"ח קרן השיב כי היה חשוב לו שנתבעת 2, אשת הנתבע 1, תהיה מעורבת, שכן ברזילי אינו יציב. רו"ח קרן השיב, כי אינו יכול להסביר את הפערים בסכומי הכרטסות שבין מידף לבין החוב הנטען על ידו וכך גם לא לגבי טופ פוינט. רו"ח קרן גם השיב, כי הפסקת ההתקשרות עם ברזילי נעשתה אחרי שהחל פיגור בגביה ומאחר והסתבר כי הוא מפברק דו"חות מע"מ. באשר לאופן ביצוע ההתקשרות בין הצדדים, השיב רו"ח קרן, כי לא דרש אישורי עבודה חתומים מהלקוחות אלא קיבל הזמנות עבודה ובהן כלל הפרטים. כך לדבריו עבדו הצדדים כ- 4 שנים, וצורת עבודה זו הייתה מקובלת גם על מידף וגם התשלומים שולמו כסדרם. לדבריו, הוא שילם לברזילי על סמך הצעות המחיר והפירוט של העבודות, כאשר הסכומים שולמו לברזילי באותו יום שהביא את הצעת המחיר. רו"ח קרן העיר, כי חרף הכותרת על המסמכים, אין מדובר בהצעות מחיר אלא בעבודות שכבר בוצעו. ברזילי היה מגיע לאחר ביצוע העבודות, משאיר את הטלפונים של הלקוחות וכך קיבל את כספו. לדבריו, הוא לא בדק מול הלקוחות האם העבודות בוצעו בפועל, למרות שבתחילת הקשר עם ברזילי הוא כן נהג לבדוק, אולם לאחר מכן, במשך השנים החל לסמוך על ברזילי ולא בדק. לדבריו, מידף מעולם לא הכחישו את החשבוניות שהופקו על ידי התובעת. לא הוכחש כי העבודה בוצעה. הוא אף נפגש עם הנהלת מידף יחד עם הגב' ברזילי והנהלת מידף הציעה 20,000 ₪ לצורך ביטול התביעה נגד ברזילי. הוא עצמו לא הבין מה החזית המשותפת בין מידף לבין ברזילי ולא הסכים לקבל את התשלום לכיסוי חובו של ברזילי. לדבריו, מי שאמר לו דברים אלו במידף היה סלומון משה, אשר הציג עצמו כמנהל במידף, וגם ראה כי העובדים נשמעים להוראותיו. ראיות הנתבעים עדותה של רונית ברזילי גב' ברזילי [להלן: "רונית"] הצהירה כי היא אינה מכירה את אלי קרן או את חנה קרן. לדבריה, היא עובדת כשכירה ואין לה ולא היה לה כל קשר או מידע על עסקיו ועבודתו של ברזילי עם התובעת או עם לקוחותיו. רונית לא חתמה על הסכם כלשהו עם התובעת ולא היתה מעורבת בעסקאות המתוארות בכתב התביעה בכל צורה שהיא. לדבריה, העובדה לפיה השיקים נרשמו על ידי התובעת לפקודתה אינה מלמדת על חוב של רונית כלפי התובעת. לטענתה, מאחר שאין לה כל הסכם עם התובעת, אין לה יריבות עמה והיא אינה חבה לתובעת סכום כלשהו. בחקירתה הנגדית השיבה רונית כי היא עודנה נשואה לברזילי חרף היותם בהליכי גירושין. היא אישרה כי חשבון הבנק הינו על שמה בלבד וכי לברזילי אין זכות חתימה בחשבון. לדבריה היא הפקידה את השיקים שהביא לה ברזילי בחשבונה. רונית השיבה כי בשלב מסוים היא נפגשה עם רו"ח קרן אשר הראה לה כרטיסיה והסביר לה כיצד מתנהלים מול מע"מ. לדבריה, ישבה והגישה דו"חות למע"מ, אולם מאחר שאחוזי העמלות שגבה רו"ח קרן לא נראו לה וגם חשבה כי החשבונות לא נוהלו כמו שצריך נאלצה לשכור את שירותיו של רואה חשבון חדש. לדבריה, את רעייתו של רו"ח קרן, חנה קרן, היא לא פגשה מעולם ואילו את רו"ח קרן פגשה פעם אחת בלבד. רונית אישרה כי בשנת 2004 היא קנתה בית שעבר שיפוץ וכי הכסף שהגיע לחשבונה שימש להוצאות הבית. עדותו של מאיר ברזילי מאיר ברזילי חזר בתצהירו על האמור בפרק "טענות הנתבעים". לטענת ברזילי, היריבות האמיתית היא בין התובעת לבין נתבעת 3 והלקוחות האחרים. לטענתו החובות הינם של החברות אשר עבורן בוצעה עבודה ולא שלו עצמו. בחקירתו הנגדית השיב ברזילי כי הרעיון למימון בא מצידו של רו"ח קרן ולא מצידו. בעמ' 19 לפרוטוקול, ש' 21, השיב ברזילי: "כל הכספים שלקחתי לו זה רק על עבודות שאני ביצעתי, אחרי שביצעתי כי אז הוא חייב להוציא חשבונית מס. ברזילי נשאל: "ש. לא יכול להיות ששלחת כזה דבר (הזמנת עבודה) מאלי קרן בלי לבצע עבודה? ת. מה פתאום? על סמך מה אשלח לו? הצעת מחיר זה הזמנת עבודה. הוא לא יכול גם לשלם כי אין לו הכנסה בשביל זה. איך הוא ישלם? כל עבודה שבוצעה יצרה הזמנת עבודה וחשבונית של אלי קרן...מדובר רק על מה שביצעתי. כל האירועים שעשיתי בספארי ברמת גן". בעמ' 20 לפרוטוקול, מול שורה 8, נשאל: "ש. בדיון ב 15.10. אומר עורך הדין שלך - אין מחלוקת כי שולם לנתבע 1 85% מסכום התביעה. הזמנות העבודה שאתה הוצאת לאלי קרן על בסיס עבודה שעשית שולמו לך? ת. לא שולמו לי. הוא שילם לי. אבל מידף לא שילמו לי. הם לא יכולים לשלם פעמיים שיק. אלי קרן שילם לי 85%...הוא לא קיבל ממידף לא יכול להיות שהוא לא מכיר את מידף. אני התחייבתי. לא התחייבתי שאני בעצמי אגבה את הכסף. הוא שינה את זה אבל אני אמרתי שאעזור לו לגבות את החובות. ראיתי את המסמך הזה". ברזילי חזר וטען בעדותו כי ביחס לנספח ב', הוא חתם על דף לבן. הוא לא יודע להיכן זה נעלם, אך לא היה לו כסף להביא מומחה לבית משפט, לשאלת בית המשפט הוא השיב כי הוא לחוץ בזמן ובכסף ורואה החשבון קרן אמר לו כי עליו לעזור לו לגבות את הכספים ואז ביקש ממנו לחתום וכי זה כל מה שיש לו להגיד [עמ' 21 לפרוטוקול, ש'1]. לשאלה מדוע השיקים יצאו לפקודת רעייתו, השיב כי לא רק לפקודת רעייתו, אלא גם לפקודת גורמים אחרים, כמו ספקים שונים. ברזילי הכחיש כי סיפר לרו"ח קרן כי אשתו לוחצת עליו להביא כספים לשיפוץ הבית. את הכרטסת של מידף הוא קיבל לדבריו מאלכס פרגו העובד במידף. ובעמ' 22 לפרוטוקול, ש' 7: "ש. בעצם, אלי קרן צודק שהוא אומר שהחוב של מידף הוא 33,000 ₪ לפי הזמנות העבודה האלה כי הכרטסת לא מדויקת? ת. אם הוא אומר שלא קיבל את הכסף מהם הוא צודק. אני מודה שקיבלתי את הכסף ממנו אבל זה שלא העבירו לו את הכסף זו סוגיה בפני עצמה. כבוד השופט יחליט. ש. הכרטסת של מידף...? ת. הם איבדו מסמכים ואני מודה שאני גביתי את הכסף הזה. ש. למה אתה חושב שמידף לא צירפו שום כרטסת, שלא ניתן לעובדות לבלבל אותנו. בתור אחד שהצהיר בתצהיר שזו הכרטסת הנכנוה, ועכשיו טוען שהיא לא נכונה, איך אתה מסביר שהכרטסת של מידף צריכה להיות, 8000 ₪ או 33,000 ₪? ת. אני לא יודע. לא יודע כמה צריכה להיות הכרטסת של מידף. לא עברתי על המספרים. בחקירה הנגדית לב"כ הנתבעת 3 אישר כי עזר לבצע עבודות חשמל בביתו של משה סלומון וסיפר כי סלומון אמר לו להוציא חשבונית למידף, אולם הוא לא עשה זאת עד היום. הוא נשאל האם זכור לו מה טען בכתב ההגנה ביחס לחוב של מידף בסך 33,000 ₪ והוא השיב כי החובות לא שולמו, כי החשבוניות שלהם לא נמצאו במשרדי מידף בשלב העברות של המשרדים. בעמ' 24 לפרוטוקול, ש' 6, נשאל: "ש. אתה אמרת קודם במענה לשאלה של עו"ד ריינמן שהחוב כביכול שמידף חייבת לכאורה לקרן הוא נכון, טענת שזה כ 33,000 ₪, נכון? ת. כן. מה שכתוב כן. ש. זוכר שהפניתי אותך לסעיף 13.1 לכתב התביעה? [מצטט]. זה החוב של הנתבעת 3, נכון? ת. כן. ש. אז הטענה שהנתבעת 3 חייבת 33,000 ₪ היא נכונה? ת. אני לא יודע. אם לא שילמת את החשבוניות והחשבוניות מראות שזה שווה שני שקלים או 33 אלף שקל זה שווה, המסמכים מדברים בעד עצמם. ש. אני מפנה לסעיף 61 לכתב ההגנה שלך [מקריא] [הכוונה לכתב ההגנה המקורי, שם טען ברזילי כי אין לו כל מידע על נכונות החוב ועל גובה החוב המפורט בסעיף 13 לכתב התביעה - א.ע.]. ש. את הטענה הזאת שאתה לא מכיר את החוב טענת בכתב ההגנה שנתמך בתצהיר. איך אתה מסביר את זה שפתאום אתה כן יודע? ת. אני לא יודע מה גובה החוב ומה הסכום. אני לא מדפדף כי אני לא זוכר במספרים. הראיות מטעם הנתבעת 3 מטעם הנתבעת 3 הוגש תצהירו של מר תמיר נחום, (להלן: "תמיר") כאשר בטרם תחילת חקירתו, ב"כ התובעת התנגד לעדות מפי השמועה, עדות סברה ועדות מומחה ככל שיש כאלה בתצהיר. אכן החלק הארי של תצהירו של תמיר הסתמך על עדות מפי השמועה ועל עדות סברה שכן הסתבר כי תמיר לא הועסק אצל הנתבעת 3 במועדים הרלוונטיים לאירועים נשוא התביעה, וכי העובדות שבתצהירו אינן ידועות לו מידיעתו האישית. תמיר חזר בתצהירו על הטענה העיקרית שהעלתה הנתבעת 3 ולפיה אין כל יריבות בין הנתבעת 3 לבין התובעת, שכן מההסכמים שצורפו ע"י התובעת לא עולה כי ברזילי המחה את זכותו לקבלת הכספים ממידף לתובעת. בהתייחס לסכום החוב שתובעת התובעת ממידף, טען תמיר, כי לא צורפו ע"י הנתבעת אסמכתאות להוכחת חוב זה. לדבריו הצעות המחיר, שבהסתמך עליהם הנפיקה התובעת חשבוניות למידף, אינן חתומות ובלתי מאושרות ע"י מידף, אין כל ראיה ממנה ניתן ללמוד כי העבודות שבגינן הונפקו החשבוניות אכן בוצעו בפועל ולשביעות רצונה של מידף. תמיר טוען, כי ספק בשם "גלידות שטראוס" התחייב להעביר למידף 17,000 ₪ לטובת ביצוע עבודות חשמל בפארק המים בשפיים, ברזילי התבקש להגיש הצעת מחיר לביצוע העבודה וזו הועברה על ידו לשטראוס, ברזילי לא ביצע את העבודה, אך התובעת הוציאה חשבונית לשטראוס, אשר שילמה את הסכום במישרין לתובעת. התובעת קיבלה שלא כדין סך של 17,400 ₪ השייך למידף ולכן יש לקזז סכום זה מכל סכום שיפסק לזכות התובעת. תמיר אישר, כי סולומון היה אחד המנהלים במידף. לדבריו, מידף תובעת את סולומון על לא מעט דברים. תמיר נשאל אם כרטסת הנהלת החשבונות של התובעת במידף, נספח 2 לתצהירי הנתבעים, מוכרת לו והוא השיב בשלילה, כן השיב, כי אינו יודע אם במידף התנהלה כרטסת מול התובעת או מול ברזילי. בעמ' 46 לפרוטוקול ש' 31 ואילך נשאל תמיר: ש. אתה טוען ומצהיר שאין חוב של נתבעת 3 כלפי התובעת ואינך יודע אפילו אם יש כרטסת של הנתבעת אצל התובעת. ת. עורכי הדין שלי בדקו את זה מול הנהלת חשבונות ולא אני. יש הנהלת חשבונות, שנשאלת שאלות ועונה תשובות. ש. מפנה אותך לסעיף 2 בתצהירך, לא היתה מחויבות בין התובעת למידף, אין כל יריבות, ואני אומר לך שכן יש כרטסת של מידף המתייחסת לתובעת, ולא הצגת אותה כי בכרטסת כתוב שאתם חייבים כסף לתובעת. ת. ממה שאני רואה בכרטסת היא מיום 9.5.10 והתצהיר שלי ניתן זמן רב לאחר מכן. ש. מדוע לא הצגת כרטסת נגדית של מועד מאוחר יותר בו לטענתך אין חוב? ת. תשאל את עוה"ד שלי. יכול להיות שנכון ליום כניסתי לחברה לא היה חוב. כרטסת מתאפסת לחיוב או זיכוי, הוצאת חיוב או זיכוי פשוטה מאוד ....... ש. ז"א שנכון יהא לומר שאינך יודע אם כל העבודות המפורטות בתצהירו של אלי קרן שברזילי אישר שכולן בוצעו, אינך יודע אם בוצעו אם לאו? ת. בתקופה שלכאורה בוצעו העבודות לא הייתי אך מבדיקה שערכנו לא בוצעו העבודות. ש. מדוע מה שאתה מספר עכשיו לא מופיע בתצהירך. ת. בתצהירי נאמר שאני מכחיש את ביצוע העבודות האלה. נכון שזה לא משהו שאני יודע עליו אישית אך מבדיקה יודע זאת. הבדיקה היתה מול מנהלי האתרים, לכל אתר יש מנהל ואם בוצעה עבודה באתר מסוים מנהל העבודה צריך לדעת מזה, אני אישית בדקתי עם המנהלים. ערכנו ישיבה עם כל המנהלים והעלינו את כל הכתוב בכתב התביעה וכל מנהל נתן דעתו ביחס למיוחס אליו. ש. אתה לא סומך על מנהליך? יכול להיות שמנהליך שיקרו לך גם בענין זה. ת. קשה לי להאמין ששיקרו. ש. מדוע לא ביקשת שמי שהיה בזמן אמת, אחד המנהלים, יתן תצהיר. ת. כנראה שעו"ד שלי לא הרגישו צורך בכך. לא אני קובע את מי לזמן. ש. נראה בעיניך סביר שמי שיגיע ליתן עדות היחיד הוא אדם שלא יודע ולא היה בעת הרלבנטית בחברה? ת. לא ניתן להעיד על משהו שלא קרה. ניתן להעיד על מה שכן קרה. ש. נראה לך סביר שאתה, שלא היית בעת הרלבנטית הוא העד היחיד. ת. אני לא יודע ואני לא החלטתי מי יבוא להעיד. זו החלטת עוה"ד שלי. ש. .................... ש. אני אומר לך שבמשך 3 שנים 75 אחוזים מההזמנות לא היו חתומות ובכל זאת שולמו וכעת אתה מנסה להתחמק מחשבוניות שהיום אין לך ראיה ולא הבאת את האנשים, אך לא בדקת את זה. מה יש לך לומר על כך? ת. האנשים שרשמתם את שמותיהם, אתם הייתם צריכים להביאם לכאן להוכיח שהעבודה בוצעה. כל הכספים שקיבלתם בעבר והחשבוניות לא חתומות, אולי יש לתבוע אתכם על כך, אולי רימיתם את החברה והוצאתם כספים במרמה. מצהירים כאן שקיבלו כספים על תעודות משלוח והצעות לא חתומות. ש. מפנה אותך לכרטסת נספח ב' לתצהיר עדות ראשית של הנתבעים, היא צורפה לכתב הגנה מתוקן של הנתבעים 1 ו2, האם את הכרטסת הזאת ראית לפני שבאת להעיד? ת. לא. ש. הנתבעים צירפו כרטסת, כתב הגנה הוגש לפני שנה וחצי, בכרטסת יש חוב של חברת מידף, מול התובעת, הכרטסת הוצאה ע"י מידף ושלכאורה על פי כרטסת זו מידף חייבת לתובעת כ 8000 ₪. האם עוה"ד שלך לא הראה לך שיש כרטסת כזאת, לפני כשנה וחצי. ת. יכול להיות שלא שמתי לב. ש. אני מציג לך כתב הגנה מתוקן שם הכרטסת היתה נספח 3. הנתבע מצהיר שהכרטסת לפיה החוב מסתכם ב8574 ₪. האם כבר אז לא חשבת לבדוק אם יש בכלל כרטסת? ת. כנראה שפיספסתי את הכרטסת הזאת בקלסר שעברתי עליו. ש. מפנה לסעיף 2 בתצהירך, אמרת שלא היתה כל מחוייבות בין התובעת למידף, כמוכ', מפנה לסעיף 25 בתצהירך, "אטען כי אין חולק על כך שזכאותה של התובעת לקבלת סכום כלשהו ממידף מותנית בכך שמידף אכן קיבלה תמורה, כלומר העבודות בוצעו בפועל ולשביעות רצונה המלאה של מידף". תאשר שאם אכן היתה חתימה והעבודות בוצעו אז היה מגיע כסף לתובעת ממידף? ת. אם ספציפית על עבודה מסוימת ברזילי ביקש שנשלם ואישרו את זה בחברה והוא ביצע את העבודה כמו שצריך אז היה צריך לשלם. ש. כמה כסף שילמתם עד היום לתובעת? ת. לא יודע לומר לך בעל פה. ש. אם אומר לך שלפי הכרטסת שצירף ברזילי שולם סך של קרוב ל 100 אלף ₪.? ת. אני לא יודע. ש. התובעת פירטה את כל העבודות שלא מופיעות באותה כרטסת שצירף ברזילי וכן מופיעות אצלה מי עשה ומה התקבל. מדוע לא התייחסת ספציפית לכל עבודה בגינה לא שילמה מידף? ובעמ' 50 לפרוטוקול מול ש' 20: ש. מדוע לא שילמתם או שכן, מתי שהוא, ישירות לברזילי, האם היה פעם דבר כזה? ת. אני לא יודע לענות על זה. ש. ברזילי פעם ביקש ממידף לשלם לו ישירות ולא לתובעת ישירות? ת. אני לא יודע לענות גם על זה כי לא התקשרתי מול ברזילי. ש. על זה לא דיברו באחת הישיבות? ת. באף ישיבה לא דובר על כך. ש. התובעת טוענת או סוברת כי יכול להיות שברזילי גבה פעמיים, פעם אחת ממידף ישירות ואז ביקשו את הכסף ואולי בגלל זה לא שילמתם. ת. אני לא יודע. ש. אתה יודע לגבי ההתנהלות הכספית כמה שולם ומה לא שולם? ת. לא. ש. מנהלי היחידות שנכחו בישיבה הם גם לא יודעים? ת. מנהלי היחידות שהכחישו את ביצוע העבודות הם מנהלי היחידות שהיו מנהלי האתרים במועד בו נטען שביצעו את העבודות והם עבדו גם אז ויודעים את העובדות לאשורן. דיון והכרעה בפסק דין זה עלי להכריע במספר שאלות: על מי מוטל הסיכון במקרה של אי גביית חוב בעסקה שבין התובעת לנתבע 1 אם האחריות מוטלת על הנתבע 1, האם הוכח שיעור החוב. האם הנתבעת 2 אחראית ביחד ולחוד עם הנתבע 1 לחוב כלפי התובעת האם הנתבעת 3 חייבת כספים לתובעת על מי מוטל הסיכון במקרה של אי גביית חוב בעסקה שבין התובעת לנתבע 1 לטענת התובעת הוסכם כי היא תממן עבור הנתבע 1 את העבודות, תמורת עמלה של 15% מסכום כל עבודה. לטענתה, העמלה שולמה לה בעבור שירותי גביה והנהלת חשבונות שביצעה עבור הנתבע 1, אם כי רו"ח קרן הודה כי העמלה מגלמת בתוכה גם תמורה מסוימת עבור הקדמת התשלום. לטענת התובעת, היא לא נטלה על עצמה את הסיכון למקרה של אי גביית החוב, ולטענתה הנתבע היה אחראי מלכתחילה לתשלום במקרה של אי פירעון החוב ע"י הספקים. לטענת התובעת, ההסכם, נספח ב' לתצהיר התובעת, בו נקבע "למען הסר ספק מודגש בזה שוב: ברזילי מאיר אחראי לגביה מהלקוחות שמופנים על ידיו לצורך ניהול הגביה על העבודות שביצע". נועד להדגיש את אשר הוסכם בין הצדדים מלכתחילה ולפיו האחריות לגביה מוטלת על ברזילי, רו"ח קרן העיד כי כך גם נהגו הצדדים בפועל במהלך תקופת ההתקשרות. ברזילי טוען כי חתם על ההסכם הנ"ל, נספח ב', מתוך אילוץ, כאשר לטענתו מסמך זה הינו מזוייף, אם כי הוא ויתר על הוכחת טענת הזיוף מאחר ולא היה לו כסף לשלם למומחים. אינני מקבל את גירסת ברזילי בעניין זה ומעדיף אני את גירסת התובעת. גירסת ברזילי הינה טענה בע"פ נגד מסמך בכתב, מה גם שברזילי ניסה להעלות טענות עובדתיות סותרות, מחד טען כי חתם על המסמך מתוך אילוץ, ומאידך טען כי חתם על דף ריק שתוכנו זוייף, גירסאות אלו אינן יכולות לדור בכפיפה אחת ואינני מאמין להן. אני קובע, כי לפי ההסכם בין התובעת לבין ברזילי אם הספק אינו משלם את חובו, הרי שברזילי חייב להשיב לתובעת את הכספים שקיבל ממנה בעניין אותה עבודה. אין זה מתקבל על הדעת כי התובעת ששילמה מראש לברזילי 85% מסכום החשבון, תוך ציפיה לקבל עמלה בשיעור 15% מסכום העבודה, בתנאי שהספק ישלם לה את מלוא החשבון, תסכים ליטול על עצמה את הסיכון להפסיד את הסכום ששילמה לברזילי, ותישלל ממנה הזכות לחזור לברזלי במקרה שהמזמין לא ישלם את החשבון. אין זה סביר בעיני, כי ברזילי יקבל מראש מהתובעת 85% מסכום החשבון, ושהוא יהיה פטור מלהשיב סכום זה לתובעת, אשר לא קיבלה כל תמורה בגין אותה עבודה בגינה שילמה לברזילי, שכן יהיה בכך משום עשיית עושר ולא במשפט על ידי ברזילי. העיסקה שבפני מזכירה במידה מסויימת עסקה של ניכיון שיקים, שבהם הגורם המנכה מקדים ומשלם את הכספים ללקוח, תוך ניכוי עמלתו, אולם באם השיק מחולל, בד"כ חוזר הבנק או הגורם המנכה, אל הלקוח ומחייב אותו בתשלום השיק שחזר. אני קובע איפוא, כי הנתבע חייב לשלם לתובעת כל סכום שהנתבעת שילמה לו ואשר בסופו של יום לא שולם ע"י הלקוח. האם התובעת הוכיחה את סכום החוב של הנתבע 1 בכתב ההגנה הראשון, לא הכחיש הנתבע את סכום התביעה, למעט הכחשה סתמית, אלא שנטען כי מידף וספקים אחרים הם החייבים לתובעת את הסכום. בכתב ההגנה המתוקן השתכללה טענת ברזילי, אשר טען כי הסכום הנתבע הינו מופרז ומהווה ניסיון לגביית כפל, וזאת בהסתמך על אי התאמה בין סכומי התביעה ובין כרטסת הנהלת החשבונות של מידף והספקים השונים המראים סכומי חוב נמוכים יותר מהנטען בתביעה. ברזילי הודה במפורש בקבלת הכספים מהתובעת. כבר בדיון ביום 15.10.13 אישר ב"כ הנתבעים כי "אין מחלוקת כי שולם לנתבע 85% מסכום התביעה", וגם ברזילי עצמו הודה בעמ' 20 לפרוטוקול ש' 10: "הוא שילם לי (הכוונה לרו"ח קרן .ע.א.) אבל מידף לא שילמו לי .... אלי קרן שילם לי 85 אחוז..". משהנתבע הודה בקבלת 85% מסכום התביעה מהתובעת, הן בעצמו והן ע"י ב"כ, ומשצורפו ע"י התובעת השיקים המוכיחים את התשלום, די בכך. הטענות הסתמיות שהועלו ע"י ברזילי ושלא הוכחו בכל צורה שהיא, בעניין גביית כפל, או אי התאמה בין כרטסות, אין בהן כדי לסתור את טענת התובעת בעניין החוב. יחד עם זאת, אינני מקבל את טענת התובעת לפיה על ברזילי לשלם לה את מלוא סכום התביעה. התובעת שילמה לנתבע 85% מסכום התביעה, אילו הייתה מצליחה לגבות את סכומי החוב בפועל מהספקים, היא הייתה זכאית ליהנות מ-15% עמלה, על פי המוסכם. משהתובעת לא גבתה את החוב מהספקים ומשהיא מבקשת לחזור אל הנתבע לתשלום החוב, אין היא יכולה להיפרע ממנו אלא את אשר שילמה לו בפועל. אציין, כי אינני מקבל את טענת התובעת לפיה 15% עמלה נגבתה מברזילי עבור טיפול בהנהלת החשבונות ובגביה השוטפת, אלא נראה לי יותר כי מדובר בעמלה שעיקרה ריבית הקשורה למימון שניתן לברזילי באמצעות הקדמת התשלום. (אינני מתייחס בפסק דיני לתחולת חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות על המקרה, שכן איש מהצדדים לא העלה טענה זו). גם אם חלק מהעמלה בשיעור 15% נועד להוות תשלום עבור הטיפול בהנהלת החשבונות ובגביה, הרי שיעורו של חלק זה לא הוכח ע"י התובעת ולפיכך אין היא זכאית להיפרע סכום כלשהו מברזילי בגין טיפולה. לפיכך התובעת זכאית לקבל מהנתבע 85% מסכום התביעה. האם הנתבעת 2 חייבת את סכום התביעה ביחד ולחוד עם הנתבע 1 הנתבעת 2 הינה רעייתו של ברזילי והשיקים ששולמו לברזילי, שולמו בעיקר לפקודתה. הנתבעת 2 אף טיפלה באופן חלקי בהגשת דו"חות המע"מ ובעניינים אחרים בהנהלת החשבונות של ברזילי. ב"כ התובעת טען, כי הנתבעת 2 חייבת ביחד עם הנתבע 1 עקב חזקת השיתוף ומכח דיני עשיית עושר ולא במשפט. חזקת השיתוף אינה חלה על מי שנישא אחרי 1.1.74. איש מהצדדים לא טרח להוכיח מתי נישאו הנתבעים 1 ו-2, אולם על פי הבקשה לאישור הסכם גירושין אשר צורפה לתצהירה של הנתבעת 2 עולה, כי היא ילידת 20.10.64, והנני מרשה לעצמי להניח כי היא נישאה לאחר שנת 1974, שכן בשנה זו היא הייתה בת 10 בלבד, כך שחזקת השיתוף אינה חלה על מערכת היחסים בינה ובין ברזילי, אלא חלה הלכת איזון המשאבים הקבועה בחוק יחסי ממון בין בני הזוג תשל"ג - 1973. סעיף 4 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, קובע: "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני.". בעמ"ש 40459-10-10 פלוני נ' אלמונית נקבע בעניין חובות לצד ג' של אחד מבני זוג שנשאו לאחר 1.1.74 כך: "בהתאם לחוק יחסי ממון, על בני זוג שנישאו לאחר 1.1.74 חלות הוראותיו של החוק. בהתאם לדעת הרוב, בע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט (3) 529 (להלן: פרשת יעקובי) חזקת או הלכת השיתוף, כפי ששררה טרם חקיקתו של חוק יחסי ממון, אינה דרה לצד חוק יחסי ממון......למעשה, בהתאם לחוק יחסי ממון, אין זכות לאחד מבני הזוג בנכסי בן הזוג האחר, וכל שזכאי כל אחד מבני הזוג, לאיזון כספי של אותם נכסים שהינם ברי-איזון. אבחנה זו באה לידי ביטוי, גם בכל הקשור לשאלת חבות בן-הזוג בחובות שנטל על עצמו בן-הזוג האחר. אכן, כפי שנפסק גם בפרשת שלם, שיתוף בזכויות גורם גם לשיתוף בחובות, ככל שעסקינן בהלכת השיתוף, וזאת על בסיס רציונאל זה או אחר. מנגד, לא בכדי נקבע בסעיף 4 לחוק יחסי ממון: "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני"....מכאן, שאין מקום להסיק וליישם את אשר נקבע בהלכה הפסוקה בשאלה זו, מעת שעסקינן בחוב אשר מתייחס לבני זוג, אשר המשטר הרכושי שביניהם, הינו משטר איזון המשאבים. בעת שעסקינן במשטר אחרון זה, כפי שבן-הזוג אינו זכאי לזכויות בנכסי בן-זוג האחר, כך אין הוא חב בחובות בן-הזוג האחר.... יתר על כן, גם מבחינת הרציונאל של אותו משטר, אין להטיל את החבות על בן-זוג אשר לא נטל אותה על עצמו. ודוק, בעת פקיעת הנישואין, אכן במישור היחסים הפנימיים שבין בני הזוג, חובות של אחד מבני הזוג יקוזזו מזכויותיו, בעת שייערך האיזון בין בני הזוג, אך כל זאת, כאמור, במישור הפנימי ולא כלפי צד שלישי. עם זאת, יתכנו מקרים בהם לא עצם הנישואין לכשעצמם, ולא החיים המשותפים לכשעצמם יהוו עילה להטלת אחריות גם על בן-הזוג האחר. זאת, באותם מקרים בהם הוכחה כוונה מיוחדת, בין בני הזוג, לשיתוף קנייני בנכס ספציפי זה או אחר......כך, אם תוכח כוונה שכזו, יכול והוכחת הכוונה בנושא הזכויות, יהיה בה להשליך גם על השאלה של אחריות של בן-הזוג לחובות אותם נטל בן-הזוג האחר, על-מנת לרכוש את אותו נכס, אשר ביחס אליו הוכחה כוונת שיתוף ספציפית........ברור כי על הטוען לאותה כוונה ספציפית, בין אם יהיה זה בן-הזוג במסגרת היחסים הפנימיים שביניהם, ובין אם יהיה זה מדובר בצד שלישי, עליו להוכיח ולהציב את התשתית העובדתית להוכחת אותה טענה." במקרה שבפני, מדובר בבני זוג שנישאו לאחר 1.1.74 ולפיכך הלכת השיתוף אינה חלה עליהם. לא הוכחה כל כוונה ספציפית לשיתוף בחובות כלפי התובעת. אומנם חלק מהכספים הועברו לחשבונה של הנתבעת 2 ושימשו את משק הבית המשותף, אולם אין בכך כדי להוכיח את אותה כוונה ספציפית לשיתוף. אציין, כי התובעת לא הניחה כל תשתית עובדתית לפיה הנתבעת 2 התעשרה על חשבונה וכי היא חייבת לשלם לה כספים מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט. אשר על כן, הרי שהתובעת לא הוכיחה כי הנתבעת 2 חייבת לה כספים ביחד עם בעלה, הנתבע 1, ודינה של התביעה נגד הנתבעת 2 להידחות. האם הנתבעת 3 חייבת כספים לתובעת התובעת טענה בכתבי טענותיה, כי מידף, הנתבעת 3, חייבת לה 33,463 ₪ בהסתמך על כרטסת הנהלת חשבונות של מידף עצמה אשר צורפה לתצהירו של ברזילי. לפי כרטסת זו יתרת החוב של מידף כלפי התובעת הינו 8,574 ₪. לסכום זה יש להוסיף סכומי 11 חשבוניות מס שהופקו ע"י התובעת למידף ושלא נרשמו בכרטסת ואשר הנתבע 1 קיבל כספים עבורם. בכתבי הטענות, פירטה התובעת את סכום החוב שחייבת לה הנתבעת 3, לכאורה, מבלי לפרט מהי הקונסטרוקציה המשפטית מכוחה חייבת לה מידף את הכספים. התובעת טענה כי כל החשבוניות שהוצאו על ידה למידף, הוצאו בעקבות בקשות חתומות של ברזילי ובהן פירוט מדויק של העבודות שבוצעו על ידו עבור מידף. בסיכומיו טען ב"כ התובעת, כי היריבות בין התובעת למידף נוצרה מכח המחאת זכות לקבלת הכספים ממידף לתובעת אשר נוצרה בע"פ. כן טען ב"כ התובעת, כי היריבות נוצרה מכח נוהג מכללא והן בהתנהגות במשך 3.5 שנים שבמהלכן שילמה מידף לתובעת כספים שהגיעו לברזילי עבור ביצוע העבודות. מידף טענה, כי אין בינה לבין התובעת כל יריבות, וכי אם מישהו ביצע את העבודה עבורה, הרי זה ברזילי. לטענתה, הטענה להמחאת זכות לא הועלתה בכתבי הטענות מטעם התובעת ולפיכך מדובר בהרחבת חזית, ואילו העלתה התובעת טענה של המחאת זכות, יתכן כי מידף היתה מנהלת את הגנתה בצורה שונה. לטענת מידף, אין בהוצאת החשבוניות ע"י התובעת על שמה, או בביצוע התשלומים ככל ששולמו ישירות לתובעת ע"י הנתבעת כדי ליצור המחאת זכות. לטענת מידף היה לכל היותר בין ברזילי לבין התובעת הסכם למתן שירותי גביה. עוד טענה מידף, כי התובעת לא הוכיחה קיומו של חוב כלשהו והצעות המחיר, שבהסתמך עליהן שילמה התובעת כספים לברזילי, אינן יכולות להוות ראיה לחוב. באשר לטענת היריבות, מקבל אני את טענת התובעת כי נוצרה יריבות בין התובעת לבין מידף. סעיף 1 (א) לחוק המחאת חיובים , תשכ"ט 1969 קובע: "זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם הוגבלה או נשללה עבירותה על פי דין, או לפי הסכם בין החייב לנושה". ודוק: המחאת זכות אינה טעונה הסכמת חייב ותוקפה אינו מותנה במילוי דרישות פורמליות כלשהן ובלבד ש"עולה ממנו כוונה ברורה להעביר קניין בזכות פלונית מהממחה אל הנמחה" (ראה: פרופ' שלום לרנר "המחאת חיובים", התשס"ב-2002 עמ' 123 ואילך) וכאמור בע"א 599/89, בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' חגי פאר רו"ח, פ"ד מה(4), 870: "המחאת זכות לפי חוק ההמחאה יכולה להיעשות בכל לשון ובכל צורה, ואפילו בעל-פה ואף בהתנהגות ובלבד שהכונה להעברה מידית של הקנין תעלה בצורה ברורה". (וראה גם: ע"א 330/75, גרבוב נ' רשות הנמלים בישראל, פ"ד לא(3) 146; ע"א 371/85, פיליפ נ' רוזנברג, פ"ד מב(1) 584; ע"א 376/89, אלכסנדר תעשית נעלים בע"מ נ' פרייזר, פ"ד מה(4) 564). במקרה שבפני הוכחה המחאת הזכות מברזילי לתובעת, בסעיף 11 לכתב ההגנה הראשון שהגישו טענו הנתבעים "הנתבעת 3 היא חברה בע"מ, אשר הנתבע 1 נתן לה שירותים במסגרת עבודתו כקבלן חשמל והיא חייבת, ביחד עם חברות אחרות, את סכום החוב אשר אותו התובעת תובעת מהנתבעים..." גם בכתב ההגנה המתוקן, עוברת כחוט השני, טענתו של ברזילי לפיה התובעת ורו"ח קרן הם האחראים לגביית הכספים מהנתבעת 3, וכי הנתבעת 3 היא זו החייבת כספים לתובעת ולא ברזילי. ברזילי מפרט בהגנתו את שיטת העבודה בינו לבין רו"ח קרן ומפרט כי לאחר שקרן היה משלם לו 85% מסכום ההזמנה, כנגד חשבונית, היה רו"ח קרן מוציא לחברה המזמינה חשבונית מס על מלוא סכום ההזמנה, ורו"ח קרן היה גובה את מלוא התמורה בתוך חודש עד 3 חודשים, לכל היותר. מהתנהלות זו בין התובעת ובין ברזילי עולה בבירור המחאת זכות של ברזילי לתובעת לגבות את הסכומים המגיעים לו מהספקים. יתר על כן, ברזילי טוען בתוקף כי אם קיימים חובות כלשהם של הספקים, ביניהם הנתבעת 3, הרי שעל אותם ספקים מוטלת החובה לשלם את החובות. גם ההתנהלות בין הצדדים מוכיחה, כי בפועל נהגו כך הצדדים וכי לאורך שנים כיבדה הנתבעת 3 את המחאת הזכות של ברזילי לתובעת ושילמה את הכספים ישירות לתובעת, כאשר אף לנתבעת 3 היה כרטיס לקוח על שמה של התובעת. אכן התובעת לא טענה "המחאת זכות" בכתבי הטענות, אולם מדובר במסקנה משפטית העולה מהעובדות שנטענו והוכחו בפני ולפיכך אין בכך משום שינוי חזית אסורה. עוד אציין, כי החלטתי באשר להמחאת הזכות לתובעת, אין בה כדי לפגום מקביעתי לפיה, משהנתבעת 3 או ספקים אחרים לא שילמו לתובעת את חובן לברזילי, בהתאם להמחאת הזכות, רשאית התובעת לחזור לברזילי, ולגבות ממנו את הכספים ששילמה לו בגין עבודות אלו. משהגעתי למסקנה לפיה ברזילי המחה לתובעת את הזכות לגבות ממידף את חובה כלפיו, נשאלת השאלה מהו סכום החוב אותו חייבת מידף לתובעת , אם בכלל. מקובלת עלי טענת מידף לפיה הצעות מחיר שאינן מאושרות על ידה אין בהן כדי להוות ראיה על קיום חוב, או על ביצוע עבודה המזכה את התובעת בתשלום. מסקנתי זו מתחזקת לאור טענת ברזילי עצמו בעניין אי-סדרים בכרטסת וברישומים אצל מידף, ולאור טענתו לפיה נעשו תשלומי כפל. יחד עם זאת, אני רואה בכרטסת התובעת אשר מידף עצמה מנהלת, שצורפה לתצהירו של ברזילי, ולפיה קיים חוב של מידף לתובעת בסך 8,574 ₪ (נכון ליום 31.12.10), משום הודאת בעל דין ביחס לסכום זה. מידף לא הביאה כל ראיה לסתור כרטסת זו, ולא העלתה כל טענה שיש בה כדי להפחית במשקלה. למעשה העדות היחידה שהביאה מידף הייתה תצהירו של אחד ממנהליה, שהחלק הארי בו הינו עדות סברה, או עדות מפי השמועה, שכן העד טרם החל לעבוד במידף בזמנים הרלוונטיים לאירועי התביעה. מידף נמנעה מלהביא עדים המכירים את העובדות ממקור ראשון, למרות שמנהלה העיד, כי עובדים כאלה עדיין מועסקים על ידה, וחמור מזה, היא נמנעה מלהציג את כרטסת הנהלת החשבונות העדכנית של התובעת אצל מידף, למרות שניתן להפיק כרטסת כזו בלחיצת כפתור. מושכלות יסוד של דיני הראיות המה, כי הימנעות בעל דין מהצגת ראיה פועלת לחובת אותו בעל דין. ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה (1) 736, 760 נקבע: "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". מידף בחרה שלא להציג כל ראיות למעט תצהירו חסר הערך של מנהלה, ולא הציגה כל הסבר סביר להתנהגות זו ולמעשה לא העלתה כל טענה לסתירת אותה חזקה לפיה אותן ראיות, לו הוצגו, היו פועלות כנגדה. כל שעומד בפני בית המשפט בעת כתיבת פסק הדין הינה איפא גירסת התובעת בעניין הכרטסת, ולצידה החזקה לפיה מידף נמנעה מהצגת ראיות, שאילו הוצגו היו פועלות כנגדה. אינני מקבל את טענת הקיזוז של מידף בעניין שטראוס, טענה זו הועלתה בעלמא ולא הוכחה. ברזילי הכחיש כי מדובר בתשלום שלא הגיע לו ואף סיפק לעניין זה הסבר שלא נסתר. זאת ועוד, גם אם טענת הקיזוז הייתה מוכחת, אני בספק אם היא הייתה עומדת למידף כנגד התובעת ששילמה את הכספים לידי ברזילי. סוף דבר אשר על כן, ניתן פסק דין כדלקמן: אני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובעת 44,089 ₪ המהווה 85% מסך 51,870 ₪ המהווה את סכום התביעה לאחר הפחתת סך 8,674 ₪ בו חויבה הנתבעת 3 והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. בנוסף ישלם הנתבע 1 לתובעת 84% מסכום האגרה כפי ששולמה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום ועד לתשלום בפועל וכן ישלם הנתבע 1 לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪. אני דוחה את התביעה נגד הנתבעת 2, התובעת תשלם לנתבעת 2 הוצאות בסך 7,500 ₪, ההוצאות הנפסקות לזכות הנתבעת 2 אינן ניתנות לקיזוז כנגד החוב הפסוק או סכום ההוצאות שנפסקו נגד הנתבע 1. אני מחייב את הנתבעת 3 לשלם לתובעת סך של 8,574 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל, בנוסף ישלם הנתבע 1 לתובעת 16% מסכום האגרה כפי ששולמה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום ועד לתשלום בפועל ובנוסף תשלם הנתבעת 3 לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום המחאת חיובים