שזכויות הצדדים במקרקעין יכולות להיות זכויות של ברי רשות בלבד הנובעות מההסכם המשולש בין מנהל מקרקעי ישראל והאגודה: המנהל משכיר את הקרקע לסוכנות וזו מועברת לאגודה כברת רשות באותה משבצת קרקע. האגודה יכולה ליתן זכויות של רשות בנחלה. מחזיקי המקרקעין בתחום המשבצת של האגודה הינם למעשה ברי רשות של ברת רשות. יודגש כי אף אחד מהצדדים לא מצא לנכון להגיש מטעמו את ההסכם המשולש ולפיכך, לא עומדים בפני פרטיו וסעיפיו והמתואר לעיל מתייחס רק למהות ההתקשרות בין הצדדים ולא לפרטיה של ההתקשרות, כפי שנקבעו בהסכם עצמו. 7. ע"פ סעיף 16 לחוק המקרקעין התשכ"ט - 1969 "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם, יהיה זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם לא כדין". כדי שהתביעה תתקבל, היה על התובעים להוכיח, ראשית לכל, את עילת תביעתם, דהיינו כי הם בעלי זכויות הרשות להחזיק בשטח המריבה הספציפי. במידה והייתה מוכחת טענה זו, היה עליהם להוכיח כי הנתבעים 1-2 מחזיקים באותו שטח לא כדין. בנוסף, יש לבחון טענות הנתבעים 1-2 לשיהוי וחוסר תום לב בהגשת התביעה. ודוק- בניגוד לטענת התובעים בסיכומיהם כי הנתבעים לא הוכיחו את זכותם להחזיק במקרקעין, הרי בהתאם להלכה, נטל ההוכחה מוטל על התובעים והם אלו שהיו צריכים להוכיח תחילה את זכותם להחזיק במקרקעין. 8. התובעים לא הוכיחו ברמה הנדרשת במשפט האזרחי כי שטח המריבה הנידון הוקצה להם באופן ספציפי. הוכח אמנם כי האגודה נתנה לחברי קבוצה 6 זכויות שימוש בשטח של 200 דונם בתחומי המשבצת של האגודה ויתכן כי מלכתחילה נועד גם שטח המריבה להיות בגדר שטח זה. יחד עם זאת, לא הוכח כי מלא השטח בו נטוע הכרם כיום, מצוי בתוך אותו שטח שחולק בפועל והועבר לחזקת חברי הקבוצה (ולא דילגו עליו כטענת הנתבעים). בכל מקרה, משלא הוכח כי השטח המוחזק כיום בחזקת חברי קבוצה בתחומי המשבצת קטן מ- 200 דונם (נהפוך הוא, אף הוכח כי הם מחזיקים שטח הגדול מ- 200 דונם), ברי כי לא ניתן לקבל טענתם כי נלקח מהם שטח המגיע להם. התובעים הגישו מפה, אשר נערכה בעבר, המשקפת לטענתם את השטחים אשר חולקו לחברי הקבוצה והצבועים במפה בצהוב. התובעים הגישו אמנם גם תשריט מדידה של כרם הענבים המצוי לטענתם בשטח המריבה. אלא שלתשריט לא צורפה חוות דעת מודד ומלבד גודל השטח הנראה על גבי התשריט, לא ניתן לדעת כי המדובר בשטח המצוי בתוך השטח הצהוב הנראה במפה - נספח א' לכתב התביעה (בהערת אגב אציין, כי על התשריט שצורף אף לא מופיעים עצי הכרם, ולפיכך גם לא ניתן ללמוד מהתשריט היכן ממוקמת הכרם בשטח הנראה בתשריט). אמנם הנתבעים הודו בכתב הגנתם כי שטח המחלוקת היה אמור מלכתחילה להיות שטח שחולק לקבוצה 6, אולם לטענת הנתבעים דילגו על השטח והוא לא נמסר לשימוש הקבוצה. ככל שלא נמסר לשימוש הקבוצה, לא אמור שטח זה להיכלל בשטח הצבוע בצהוב במפה. לכן ובניגוד לנטען בסיכומי התובעים, אין בהודאת הנתבעים כאמור כדי להוכיח ששטח המריבה מצוי בשטח הצהוב הנראה במפה כשטח שנמסר לשימוש קבוצה 6. ללא חוות דעת מודד, לא ניתן לקבוע כי המדובר בשטח הנמצא בתוך השטח הצהוב במפה שצורפה (שהרי כאמור הנתבעים טענו כי בפועל דילגו על שטח זה ולא הוכלל בשטח הצהוב). אציין, כי ע"פ טענות התובעים, שטח הכרם הינו כ- 37 דונם (עמ' 13 שורות 4-7) ולכאורה המדובר בשטח הנראה בצד ימין של התשריט. דא עקא, השטח הצמוד לו ע"פ התשריט - שטח 2, הינו בגודל של 46.397 דונם. לא מצאתי כי גודל השטח הצהוב הצמוד לשטח בו סומן ע"י התובעים הכרם, במפה שצורפה, עומד על גודל זה ולא הצלחתי למקם לפיכך את התשריט ביחס לשטח הצהוב הנראה במפה. גם העד שזימנו התובעים- עטיה אברהם, הבהיר מפורשות כי לא ניתן לדעת מהמפה האם שטח המריבה מצוי בתוך השטח הצהוב: "ש. אתה יכול להצביע במפה הזאת על הרכס נשוא התביעה? ת. לא אני לא מודד. ש. אני מדבר על האזור הצהוב. ת. אולי זה באזור אבל מחוץ לשטח הצהוב, אני לא יודע." (עמ' 40, שורות 15-18). ובהמשך הבהיר העד כי אמר שאכן השטח הצהוב שייך לקבוצה, אך לא ידע ואינו יכול לדעת האם הכרם מצוי שם - עמ' 41, שורות 1-2. עטיה גם לא פסל את האפשרות שחברי הקבוצה גלשו מחוץ לשטח הצהוב ולכן טוענים כי הכרם נמצאת בשטח הצהוב (עמ' 41 שורות 13-19). וראה טענת רוני בחקירתו כי חברי הקבוצה התרחבו בהחזקת האדמות בגוש א', אבל הכרם לא מצוי בתוך הגוש המקורי, אלא בסמוך אליו (עמ' 53 שורות 1-11). בעניין זה , גם עמדת הנתבעת 3 (ראה בסעיף 42 לסיכומיה), הינה כי המקרקעין שהוקצו לנתבע 1 הינם בצמידות לשטח של חברי קבוצה 6, אך לא על חשבון ולא בתוך השטח שנמסר לשימוש חברי הקבוצה. זאת ועוד, גם המפה עצמה לא חתומה, או מאושרת, ע"י מי מטעם האגודה וע"פ עדות פרג'ון, נלקחה על ידו ללא רשות מהמזכירות (ראה עמ' 14 שורה 12). מחקירתו של נציג האגודה - רפאל, עולה כי המדובר במפה שהינה "חלק ממסמכי האגודה" (עמ' 73 שורה 12). יחד עם זאת, במפה שהביא עימו רפאל, המטע המסומן בצהוב לא היה זהה לקטע המסומן בצהוב במפה שהגישו התובעים ורפאל אף העיד: "אני רואה פה מפות שונות, פה צבע חום, פה צבע כחול... זה לא אותם צבעים בכלל" (עמ' 80 שורה 1). אמנם המפה שהביא רפאל לא הוגשה ואינה מהווה ראיה כדין, יחד עם זאת, משהסתבר כי קיימות במזכירות מס' מפות וכשהמפה שהוצגה ע"י התובעים הינה רק אחת מבין מפות האגודה לעניין החלוקה, וכשלא הוצג כל אישור מטעם האגודה כי מפה זו היא המשקפת דווקא נכונה את החלוקה, ספק אם די היה במפה זו, גם אילו הייתה מצורפת חוות דעת מודד המצביעה על כך שהכרם ניטע בתוך השטח הצהוב. כאמור, ממילא בהעדר חוות דעת מודד על פיה שטח המריבה במלואו (או איזה חלק ממנו) מצוי בתוך השטח הצהוב, לא הוכיחו התובעים טענתם כאילו המדובר בשטח שנמסר לשימושם ולא נסתרה טענת הנתבעים, כי מאחר שחברי הקבוצה לא רצו בשטח זה, דילגו עליו. 9. אם לא די באמור, גם מהעדויות שוכנעתי, כי לא ניתן לקבוע ברמה של 51% הנדרשת במשפט האזרחי, כי המדובר בשטח שנמסר במלואו בעבר, לחברי הקבוצה. בחקירתו העלה פרג'ון טענה חדשה, אשר לא נזכרה בתצהירו ובכתב התביעה, כאילו שטח המריבה הינו שטח, אשר אף שנמסר לחברי הקבוצה, לא חולק ביניהם כיוון שהיה שטח בור. יצוין, כי המדובר בגרסה חדשה, שכן בכתב התביעה ובתצהיר נטען רק כי כל אחד מחברי הקבוצה זכאי להחזיק בשטח זה ב- 5 דונם ולא הועלתה כל טענה כאילו המדובר בשטח בור שלא חולק בעבר. ע"פ סעיף 14ג' לתצהיר פרג'ון, המדובר היה בשטח ראוי לעיבוד מוכשר, אשר לא ניטע ע"י חברי הקבוצה רק בגלל חוסר כדאיות כלכלית. כאמור, בחקירתו "נולדה" גרסה חדשה, כאילו המדובר בשטח שהיה בור וכאילו בין חברי הקבוצה חולק בע"פ רק השטח הנטוע: "לא חלקנו בכתב, עשינו חלוקה ביננו. עשינו הגרלה וכל אחד נפל לו חלק באדמה הנטועה" (עמ' 4, שורות 30-31), וכן ראה עמ' 11, שורות 1-2, שם אישר פרג'ון כי לגרסתו כל החלק הנטוע חולק ואדמת הבור לא חולקה, אלא חברי הקבוצה נותרו בעלים במשותף של חלקה זו. בהמשך שב פרג'ון ואישר כי מדובר בשטח שהיה מוכשר וראוי לעיבוד כבר משנות ה-70 (עמ' 14, שורה 14). יחד עם זאת, מהעדויות שבפני שוכנעתי כי השטח לא היה מוכשר והוכשר רק בהמשך ע"י סאסי בשנת 1997. בעניין זה ראה עדותו וחקירתו של סאסי, אשר הבהיר כי הכשיר שטח מריבה בגודל שבין 15 ל- 20 דונם. כן ראה עדותו של רפאל, אשר הבהיר מפורשות כי לאגודה היו במשבצת 3000 דונם. 200 דונם (כ- 100 דונם נטועים וכ- 100 דונם מוכשרים) חולקו בין 10 הקבוצות, ואילו 1000 דונם נוספים שלא היו מוכשרים, אבל היו במשבצת, כלל לא חולקו. הן הנתבע 1 והן רפאל הבהירו בעדותם כי האדמה שנמסרה לנתבע 1 לא הייתה מוכשרת, טענה אשר תואמת כאמור גם את עדות סאסי, אשר הכשיר את האדמה עבור נתבע 1. וראה עדות רפאל: "היו עוד כ- 1000 דונם פנויים שלא היו מוכשרים, אבל היו במשבצת האגודה... לפי מה שזכור לי, אז כשהוחלט לתת לו 15-16 דונם מטע לנטיעות, נאמר לו שיבדוק איזה שטח מתאים לו מחוץ לחלוקה של ה- 2000 דונם ושיכשיר אותו על חשבונו והאגודה תאשר לו" (עמ' 77, שורות 12-16). וראה בהמשך באופן מפורש עת נשאל האם מדובר באדמות לא מעובדות (כפי שטען פרג'ון), השיב רפאל באופן ברור "אני מתכוון לאדמות שלא היו מוכשרות" (עמ' 77, שורה 24). ובהמשך: "מה שחיים קיבל לא היה מוכשר, ולא היה בחלוקה זה היה מעבר לחלוקה" (עמ' 78, שורות 3-4). 10. גם העובדה שעדי התובעים הודו כי הנתבע 2 עיבד כבר בעבר חלק משטח המריבה (גם אם לדידם המדובר היה רק ב- 5 דונם), סותרת את טענתם כי מדובר היה בשטח שלא חולק. לפיכך, אחת מהשתיים: או שלא הוסכם כי השטח לא יחולק - שאחרת כיצד אפשרו חברי הקבוצה לנתבע 2 במשך שנים לעבד ולטעת בשטח זה?! או שהשטח שהוחזק על ידו של נתבע 2, כלל לא היה מצוי בתוך השטח הצהוב שכן כנטען ע"י הנתבעים, לא נמסר בסופו של דבר לשימוש הקבוצה ודילגו עליו. בעניין זה אפנה לעדות פרג'ון, אשר למרות שטען כי השטח לא חולק, אישר בעדותו כי לנתבע 2 היה נקטרינה שם (עמ' 15, שורה 10) ואף שטען תחילה כי מדובר ב- 5 דונם בלבד, אישר לבסוף כי יתכן ומדובר בשטח גדול יותר: "ש. איך אתה יודע ש- 5 דונם. יכול להיות שהיה 17.5? ת. יכול להיות" (עמ' 15, שורות 23-24). אציין, כי בהמשך סתר עצמו פרג'ון, ולמרות שהודה כי לנתבע 1 היה מטע נקטרינה בשטח, שב וטען כי עד 2009 נשאר השטח - שטח בור ולא נעשה בו שימוש (עמ' 19, שורות 29-30). כן ראה עדות אבי שאישר כי לפני הכרם היו שם שטחי נקטרינה של הנתבע 2 (עמ' 31, שורות 6-7, וכן עמ' 34, שורה 8), ואף הודה כי לא תבע את הנתבע 2 אז כי: "לא תבעתי כי עזרא אליהו הוא בעל זכות כמו בעדש עליזה וגב' כלפו" (עמ' 31, שורה 13). בהתאם להסכם שצרף רוני לתצהירו, ערך אביו - הנתבע 2, עוד בשנת 2002, הסכם עם אחד בשם בראזי, לעיבוד מטע האפרסק והנקטרינה. הסכם זה מתייחס בין היתר ל- 20 דונם עליהם נטועים עצי אפרסק וכן ל- 10 דונם נוספים באיזור אחר, עליהם נטועים עצי תפוח. הסכם זה תואם את העדויות על פיהן הנתבע 2 החזיק ב- 20 דונם בשטח הנידון וכן ב- 10 דונם נוספים בגוש אחר. לא נעלמה מעיני טענת התובעים כי ההסכם מתייחס לגוש אחר. אולם, משההסכם הוגש וצורף לתצהיר הנתבעים ומשהתובעים לא ביקשו להביא כל ראיית הזמה להצביע על כך שלנתבע 2 היה מטע אפרסק נוסף בגודל של 20 דונם באזור אחר בגוש ה', יש גם בכך כדי לתמוך בטענה שלפחות באותה עת - שנת 2002, החזיק הנתבע 2 בשטח של 20 דונם ולא רק 5 דונם, בשטח המריבה. טענת התובעים בסיכומיהם כאילו רוני עזרא לא היה צד או שותף להסכם, אינה רלוונטית, שכן הצד להסכם -הנתבע 2, כבר נפטר ואין חולק על עצם עריכת ההסכם. רוני לא נחקר על כך שההסכם, לטענת התובעים, מתייחס לגוש ה' וכאמור משלא הוצגה בפני כל ראיה כי לנתבע 2 היה מטע נוסף של אפרסק מעבר למטע, אשר גם עדי התובעים הודו כי היה לנתבע 2 בשטח המריבה, יש בהסכם זה להוות ראיה נוספת (אם כי לא מהותית!) לכך שהנתבע 2 החזיק בשטח, עוד בשנת 2002. 11. זאת ועוד, לא מצאתי תימוכין לטענת התובעים כאילו לכל אחד מחברי הקבוצה מגיע עשירית מכל גוש ולא מכלל השטח של 200 דונם שנמסר לקבוצה. גם לטענה כאילו למרות החלוקה, בשטח מסוים נותרו חברי הקבוצה בעלים במשותף, לא הומצאה אסמכתא כלשהיא והתובעים לא הצביעו על עוד מקרה ולו אחד, בו אחת מהקבוצות הותירה שטח בחזקה משותפת ולא חילקה אותו בין חבריה. וראה תשובת אבי על פיה, הרוב חילקו וכי אינו מכיר קבוצה שחבריה עדיין מעבדים במשותף (עמ' 33, שורות 13-15). ללא ראיות תומכות ואף בהעדר הגיון להחזקה משותפת דווקא בשטח המסוים הנ"ל, בניגוד לנוהג ביחס לכלל השטחים שחולקו וביחס ליתר הקבוצות, לא הוכחה הטענה כי מדובר בשטח שלא חולק ושייך במשותף לכל חברי הקבוצה. מכול מקום, אין ספק כי כיום, למעלה מ- 20 שנה לאחר החלוקה, אין המדובר עוד במצב בו לכל אחד מחברי הקבוצה מגיע 5 דונם בכל אחד מ- 4 הגושים ובפועל בוצעו במשך עשרות שנים החלפות בין חברי הקבוצה, כך שבכל מקרה חלוקה זו לא נשמרה. לפיכך, לא ניתן כיום לקבוע כי לכל חבר מגיע 5 דונם ספציפיים בכל גוש. ככל שמי מחברי הקבוצה מחזיק סה"כ בפחות מ- 20 דונם (עשירית מכלל השטח שנמסר לקבוצה), עליו לשקול צעדיו כנגד האגודה ואולם, גם אם עובדה זו הייתה מוכחת (והיא לא הוכחה!!!), אין בכך כדי להקים זכות או עילה ביחס לשטח הספציפי נשוא התביעה. התובעים טענו בסיכומיהם מחד כי במושב עלמה קיים "ברדק" בכל הקשור לשימוש באדמות החקלאיות, ומאידך עתרו לבית המשפט כי ישמש דוגמא להשבת הסדר במושב. משמדובר בתקופה של 20 שנה, בה נערכו בהסכמה החלפות והחלוקה המקורית לא נשמרה, ברי כי אין ביכולתו של בית המשפט על סמך טיעוני התובעים בלבד לבצע את "הסדר" המבוקש. פרג'ון הודה בחקירתו כי העשירית המגיעה לכל חבר למעשה כלל לא הוגדרה: "זה לא מוגדר בשום מקום, לא עשינו מפה, כל אחד לקח את החלק שלו" (עמ' 10, שורה 20). למעשה, במהלך חקירת העדים לא ניתנה תשובה לשאלה כיצד טוענים התובעים לזכות כ- 5 דונם נוספים בשטח המריבה, כשחלק מחברי הקבוצה מחזיקים כבר 20 דונם. אילו הייתה נכונה טענת התובעים, היה צריך כל אחד מהם להחזיק כיום 15 דונם בלבד, כש- 5 הדונם הנוספים הרי מצויים, לטענתם, בשטח המריבה, אלא שהוכח כי לא כך המצב. וראה תשובת פרג'ון עת נשאל כיצד הוא התובע שעה שהוא מחזיק 50 דונם, והשיב: "אני תובע על סמך חלוקת האגודה בזמנו" (עמ' 11, שורות 21-22). אלא שמאז החלוקה נעשו שינויים והחלפות, בהסכמת החברים, ללא עירוב האגודה. גם אילו הייתה מוכחת חלוקה על פיה לכל חבר חולקו 5 דונם בכל גוש ולא סה"כ עשירית מ- 200 דונם (טענה שלא הוכחה), הרי שחלוקה זו שונתה בהסכמה ואינה קיימת עוד. ראה בעניין זה רשימת האגודה, אשר צורפה לכתב הגנתה ואשר בניגוד לטענת התובעים, הובהר כי מתייחסת למשבצת האגודה. על פי הרשימה, אין ספק כי לא נשמרה חלוקה שוויונית של החזקת שטחים בין עשרת חברי הקבוצה. טענת פרג'ון בחקירתו, כי המדובר בפלישות, לא מסבירה את העובדה כי ישנם חברים המחזיקים בשטח הקטן מזה שחולק מלכתחילה. טענתו כי המדובר בחריגה מעבר לשטח המשבצת, סותרת את העובדה כי המדובר ברשימה המתייחסת למדידה שנעשתה עבור האגודה ביחס לשטחים שמוחזקים בתחומה. טענתו של פרג'ון נסתרה גם בכך שהודה כי גם אם הוא מחזיק היום כ- 20 דונם בגוש אחד, לא ניתן לקבל טענה שלחברים אחרים בקבוצה מגיע שטח באדמתו: "ש. נניח שאני חבר קבוצה, יש לי זכויות ב- 20 דונם שלך? ת. לא." (עמ' 16, שורות 28-31). בתשובה זו אישר פרג'ון למעשה כי החלוקה הראשונית שהייתה לטענתו 5 דונם לכל חבר בכל גוש, כבר אינה קיימת, ולא ניתן היום לאחר כל השינויים שנעשו, לדרוש חלוקה כזו. גם ביחס לאדמת הבור, אשר לטענת התובעים לא חולקה, הסתבר כי לטענת פרג'ון, מלבד נתבע 2, גם חברי קבוצה נוספים מחזיקים שם בשטחים וגם מכאן למעשה שהחלוקה הנטענת כאילו אותו שטח כלל לא חולק ונשאר עד לנטיעת הכרם - שטח בור, נסתרה! ראה עדות פרג'ון בתשובה לשאלה למה שאר חברי הקבוצה לא הצטרפו לתביעה: "...הם לא הצטרפו כי הם לקחו חלק מהאדמה". וראה בסיום עדותו, עת אישר פרג'ון: "החלוקה הראשונית השתנתה - כן. אנשים קנו אדמות מקבוצה לקבוצה, החכירו אדמות, איחדו אדמות" (עמ' 22, שורות 23-24). 12. למעשה, כל טענת התובעים מתבססת על גרסתם כי המדובר היה בחלוקה שוויונית ויש לשמור עליה גם כיום. אלא שכאמור, גם אם גרסה זו הייתה מוכחת (ודוק, לא הוכחה חלוקה כזו ביחס לכל גוש וגוש אלא רק חלוקה שוויונית ביחס ל- 200 דונם), בחזקת כל אחד מחברי הקבוצה היה צריך להיות רק 15 דונם (ו- 5 דונם נוספים בשטח המריבה). בפועל, הסתבר שלא כך הוא. גם העובדה שנתבע 2 החזיק במשך שנים בשטח המריבה ועיבד שם מטע אפרסקים (ראה סעיף 10 לעיל) ללא שהועלתה כל טענה מצד מי מחברי הקבוצה, מצביעה על כך שהחזיק בשטח בהסכמה או כזו שניתנה מלכתחילה בעת החלוקה, או כתוצאה מהחלפת שטחים, כפי שעשו רבים מחברי הקבוצה. וראה תשובת אבי לשאלה איך אתה יודע שהוא לא החליף: "אתה יודע מה, לא יודע. יכול להיות שהחליף עם מישהו". בעניין זה הבהיר גם רפאל: "מאז החלוקה נוצר מצב באגודה שאנשים עשו החלפות והשכירו אחד לשני וגם התרחבו. הבאנו מודד שעשה מפות ועדכן מצב קיים, יש מפות של מצב קיים, אנחנו הולכים לפי מצב קיים..." (עמ' 74, שורות 13-18). ובהמשך: "האגודה לא נתנה לאף אחד ולא מנעה מאף אחד להתרחב או להחליף בין אחד לאחר. היו מס' חקלאים שכן יידעו את המזכירות על ההחלפה, או הגדלת השטח, היו כאלה שעשו את זה אפילו בעל פה ביניהם בלי ליידע" (עמ' 74, שורות 26-28). רפאל אף הבהיר כי חברי הקבוצה לא מחזיקים עוד בגוש א' רק 50 דונם וכי למעשה כיום הם מחזיקים הרבה מעבר לשטח זה וקרוב ל- 100 דונם (עמ' 79, שורות 1-3). לסיכום - טענת התובעים, המתבססת על חלוקה שוויונית של הגושים, כך שכל אחד מחברי הקבוצה זכאי להחזיק בכל גוש רק 5 דונם בלבד, לא רק שלא הוכחה, אלא שמן העדויות והמסמכים שצורפו, שוכנעתי כי בכל מקרה חלוקה זו, גם אם הייתה מוכחת, שונתה בהסכמה, כבר עשרות בשנים. במהלך השנים נהגו החברים להחליף קרקעות מבלי להסדיר את ההחלפה מול האגודה, באופן שלא ניתן היום להחזיר את המצב לחלוקה הנטענת הראשונית. אדגיש, כי הרושם המתקבל מהעדויות הוא כי בהעדר מסמכים בכתב המעידים על החלוקה הראשונית, נעשו החלפות ושינויים כה רבים, אשר לא ניתן כיום, ובוודאי לא על בסיס החומר שהונח בפני ביהמ"ש, לדעת מי מהחברים החזיק ובאיזה שטח, במקור. 12. לאור כל האמור, לא הוכיחו התובעים כי יש להם זכות חזקה בשטח המריבה ואין הם זכאים לסילוק מי שמחזיק כיום בשטח. אדגיש כי גם ביחס לסעד של צו עשה, עתרו התובעים להצהיר רק כי הם בעלי זכויות החזקה והשימוש בשטח המריבה. לפיכך, דין התביעה להידחות. למעלה מן הצורך אתייחס גם להחזקת הנתבעים בשטח הנידון. כפי שכבר צוין לעיל, שוכנעתי כי נתבע 2, שהינו אחד מחברי הקבוצה, החזיק מזה שנים בשטח של כ- 20 דונם בשטח המריבה. ביחס לנתבע 1, הוכח כי ועד ההנהלה החליט ביום 8.12.96 להקצות לו שטח אדמה בסמוך לשטחו של ג'אן יוסף וכי בשנת 97' הוכשרו עבורו באותו שטח, ע"י סאסי בין 17 ל- 20 דונם. אבי אישר בעדותו כי לפני נטיעת הכרם היה לנתבע 1 מטע נקטרינה בשטח המריבה (עמ' 31, שורות 4-5). גם מהמסמכים שצורפו לתצהיר הנתבע 1 בדבר עקירת מטע הנקטרינה בשנת 2001 והמענק שקיבל הנתבע 1 בגין העקירה, יש כדי להעיד שהנתבע 1 החזיק ועיבד את שטח המריבה כבר מסוף שנות ה- 90 (הכשיר את הקרקע ב- 97 וב-2001 כבר היה לו שם מטע שנעקר על ידו). מהמסמכים שצורפו לתצהיר נתבע 1, עולה כי לאחר נפילת בנו ובעקבות פניות מצד משרד הביטחון ומשרד החקלאות, כחלק משיקום המשפחה ועל מנת שניתן יהיה להקצות לו מכסת ביצים, הוחלט כאמור ע"י ועד האגודה להקצות לנתבע 1 שטח לנטיעה. נציג האגודה אישר בעדותו הן את הקצאת השטח לנתבע 1, והן כי היה מדובר בשטח לא מוכשר שלא נכלל במסגרת ה- 2000 דונם שחולקו לעשרת הקבוצות. מעדות רפאל ואף מהמסמכים שצורפו עולה כי אין המדובר בשטח בו הוקם הלול (כפי שניסה ב"כ התובעים לרמוז בחקירתו של נתבע 1), אלא כי בנוסף לשטח להקמת הלול, הוקצה השטח לנטיעה. ראה בעניין זה מכתב האגודה מיום 26.5.97 לשר החקלאות, בו צויין במפורש: "כידוע לך מושב עלמה מונה כיום 100 יחידות משקיות ואנו מבקשים לאשר עוד יחידת משק אחת בלבד על מנת לעזור למשפחת דדוש. ועד הישוב ידאג להקצות למשפחה שטח אדמה לנטיעה ככל החברים במושב. כמו כן מכסת ביצים לא תהיה ע"ח התושבים אלא דרך מועצת הלול. יחס שטח מגרשו מאפשר שינוי מעמדו מתושב למתיישב חקלאי" (הדגשה שלי ר.א). גם בהתאם לאישור האגודה שצורף לתצהיר הנתבע 1, אישר ועד האגודה הקצאת קרקעות לנתבע 1 בשטח של 17.5 דונם באזור הנידון, שם נטע הנתבע 1 מטעי נקטרינה. 13. אדגיש כי התובעים לא הגישו את ההסכם המשולש או את תקנון האגודה לפיכך, לא ניתן לבחון האם ניתן היה בהתאם למסמכים אלו להקצות השטח לנתבע 1 וטענתם היחידה אותה ניתן היה לבחון בנסיבות, הייתה כי לא הייתה סמכות להקצות לנתבע 1 שטח שהחזקה בו שייכת להם. אולם כאמור, טענה זו לא הוכחה ואף מעדות נציג האגודה עולה כי השטח שהוקצה לנתבע 1 לא נכלל בגדר ה- 2000 דונם שחולקו לעשרת הקבוצות וביניהם קבוצה 6. בהערת אגב אציין, כי משאלת ב"כ התובעים בחקירתו את נציג האגודה, בדבר הצורך באישור אסיפה כללית ברוב מסוים להקצאה, עולה כי לא קיימת טענה שלא ניתן להקצות לנתבע 1 שטח אדמה, אלא רק כי ההחלטה לא נתקבלה בפורום או ברוב המתאים. אולם, טענה זו לא נטענה בכתב התביעה, לא הועלתה בתצהירי התובעים ואף לא ניתן כאמור לבחנה משלא הוגש תקנון האגודה. 14. אם לא די בכל האמור, אוסיף כי בהתאם למכתב יקבי ברקן מיום 13.5.10 שצורף לתצהיר התובעים (ולפיכך לכאורה אינם כופרים באמור שם), הוסכם בין הצדדים בעבר, כי המחלוקת תועבר להכרעת ועד מושב עלמה (ראה סעיף 3.1 וסעיף 3.3 למכתב). עמדת ועד האגודה כעולה מהאישור מיום 3.8.10 ואף מעדות נציג האגודה, הינה כי זכויות החזקה בשטח הוקצו לנתבעים 17.5 דונם לכל אחד מהם ולא לתובעים. 15. אם לא די בכל האמור ולמעלה מן הצורך אוסיף: כפי שצוין בראשית הדברים, אין המדובר במקרה דנן בזכויות קנייניות, אלא בזכויות חזקה של ברי רשות בלבד. בפסיקה נקבע כי אפילו בהגנה על זכויות קניינות על בית המשפט לבחון עקרונות של תום לב והגינות. ההלכה האמורה נקבעה בפרשת רוקר (רע"א 6339/97 רוקר נ. סלומון פ"ד נ"ה (1) 199). במקרה דנן ולמרות שהגעתי למסקנה כי יש לדחות את התביעה מאחר שהתובעים לא הוכיחו את זכותם להחזיק בשטח המריבה, אציין כי גם תום ליבם של התובעים נתון בספק. בעניין זה יצוין כי בסיכומי התשובה שהגישו התובעים טענו כי לא היה צורך בהוצאת צו מניעה שכן סוכם בין הצדדים כי יקבי ברקן תסב את השטח לבעלי הדין לגביהם ייקבע כי הינם זכאים להחזיק בקרקע. אלא שהתובעים בחרו להתעלם מכך שבהתאם לאותה הסכמה הוסכם כאמור כי המחלוקת ביחס ל"מי זכאי להחזיק בקרקע",תוכרע על ידי ועד מושב עלמה. למרות זאת התובעים אינם משלימים עם עמדת הועד ובניגוד להסכמתם כאמור, הוגשה תביעה זו. שנית, מכל המפורט לעיל עולה כי התובעים ידעו כבר שנים קודם להגשת התביעה על השימוש שעשו הנתבעים בשטח המריבה לנטיעת מטעי נקטרינה, ואולם רק כשהתברר להם כי ניתן לטעת במקרקעין כרם המניב רווחים ניכרים, נזעקו להעלות טענותיהם (ראה עמ' 31 שורות 3-14). אם לא די בכל האמור, טענת התובעים מתבססת במהותה על זכותם לחלוקה שוויונית במקרקעי האגודה בעוד שמהעדויות עולה באופן ברור כי חלק מהתובעים מחזיקים שטח גדול בהרבה מהשטח לו היו זכאים אילו הייתה נשמרת החלוקה השוויונית של 20 דונם בלבד לכל אחד מחברי הקבוצה. 16. לסיכום ולאור כל האמור לעיל, לא מצאתי לקבל את התביעה ואני מורה על דחייתה. התובעים יישאו ביחד ולחוד בהוצאות הנתבעים בסך של 4,500 ₪ לכל אחד מהנתבעים. חוזהמקרקעיןזכויות במקרקעין