תביעה של בנק לפירעון יתרת חוב בסך 35,985 ₪, שנצברה בחשבון העו"ש של הנתבע רקע: 2. תחילתה של התביעה בסדר דין מקוצר, ומשניתנה רשות להתגונן, עברה התביעה להתברר לפני, בהתאם לסמכות המוקנית מכח הוראות הדין. 3. התובע הוא תאגיד בנקאי (להלן: "הבנק"). באחד מסניפיו, סניף יפיע, התנהלו שני חשבונות הקשורים לנתבע. חשבון אחד, חשבון עו"ש מספר 713589, שהיה חשבונו של הנתבע, תאופיק זעאתרה (להלן: "הנתבע"). חשבון אחר, שמספרו 766151, היה חשבונה של חברה בשם "ב.ג.ז. בני גרייס זעאתרה בע"מ" (להלן: "החברה"). הנתבע החזיק במניותיה של החברה והיה מנהלה (תצהיר הנתבע, ס' 6). הנתבע הינו ערב לחשבון החברה. 4. בחשבון החברה, וגם בחשבונו של הנתבע, נוצרו יתרות חוב. ביום 26.03.2010 בוצעה על ידי הבנק, לפי הוראה שנחתמה על ידי הנתבע, פעולת העברה של 26,600 ₪ מחשבון החברה לחשבון הנתבע, כך שחשבונו עמד על יתרת זכות בסך 1,129 ₪ (להלן: "ההעברה הראשונה"- תצהיר הנתבע ס' 7). ביום 31.03.2010, חוייב חשבונו הפרטי של הנתבע בסך של 1,330.96 ₪, ובגין כך עמדה יתרת החובה בחשבון על סך של 201.83 ₪. 5. ביום 29.04.2010, בוצעה על ידי הבנק "תנועה מקוונת", בה חוייב חשבון הנתבע בסך של 26,600 ₪ שהועבר לחשבון החברה (להלן: "ההעברה השניה"). בעקבות פעולה זו, נוצרה בחשבון הנתבע יתרת חוב בסך של 26,814.63 ₪ (כולל ריבית בנקאית נכון ליום הפעולה), והיא נשוא התביעה דנן. 6. יתרת החוב בחשבונו של הנתבע לא נפרעה. הבנק הגיש, כאמור, תביעה בסדר דין מקוצר לפירעונו של החוב. הנתבע הכחיש את אחריותו לחוב. לשיטתו, הבנק ביצע את פעולת ההעברה השניה, אשר גרמה ליתרת חובה בחשבונו הפרטי, ללא הרשאה וללא רשות ומבלי שיידע אותו על כך. משכך, אין הוא נושא באחריות ביחס אליה (תצהיר הנתבע, ס' 11; סיכומי הנתבע ס' 2). 7. לטענת הבנק, העברת הסך של 26,600 ₪ מחשבון החברה לחשבון הנתבע, בוצעה כתנאי לפיו הנתבע יחתום על הסכם להסדר כולל של יתרת חובותיו, בחשבונו ובחשבון החברה, בהתאם לטיוטא שהועברה לעיונו. לאחר שהתברר, כעבור כחודש, כי אין בכוונת הנתבע לחתום על ההסכם, הושב המצב לקדמותו באמצעות ההעברה השניה. בסיכומיו טען הבנק, כי בהתאם לסעיף 41 לתנאי ניהול החשבון/לחיוב החשבון, עליו חתם הנתבע במועד פתיחת החשבון, ניתנה לבנק הזכות לחייב את החשבון. הראיות 8. מטעם הבנק הוגש תצהירו של מר סלים סלאמה, מנהל סניף הבנק בתקופה הנדונה (להלן: "מנהל הסניף"). מטעם הנתבע הוגש תצהירו. הצדדים צירפו לתצהיריהם מסמכים שונים. המצהירים נחקרו על תצהיריהם. דיון והכרעה: 9. לאחר בחינת הראיות ושקילת טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להדחות מחמת הנימוקים שיפורטו להלן. הרחבת חזית 10. לטענת הנתבע, טענת הבנק כי פעולת ההעברה השניה בוצעה מכוח סמכותו בהתאם לסעיף 41 לתנאי ניהול החשבון, מהווה הרחבת חזית אסורה, שכן נטענה לראשונה אך בסיכומי הבנק. 11. האיסור "להרחיב חזית" עיקרו בכך שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי-הטענות, אלא אם כן נענה בית המשפט לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא (ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145, 151). מקום שהעילות מפורטות בכתב הטענות ובשלב מאוחר יותר נוסף להן רקע אשר אינו משנה בהן מאום, אין מדובר בהרחבת חזית. באם הטענות והעדויות שהיו בפני בית המשפט לא חרגו מהנטען במפורש, וכל שנטען נועד אך ורק לאמת את העילה שנטענה במפורש, הרי עצם הזכרתן של עובדות נוספות כלשהן, אין בהן כדי ליצור שינוי חזית (משה קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי, הלכה ומעשה, מהדורה 15 תשס"ז, כרך א', 526; ע"א 311/83 פינקלשטיין נ' פלבסקי, פ"ד לט(1) 496, 503). בענייננו, הטענה בדבר סמכותו של הבנק בהתאם לסעיף 41 לתנאי ניהול החשבון, להעביר כספים מחשבונו הפרטי של הנתבע לחשבון החברה, לא יכולה להיחשב כהרחבה בלבד של הטענה הכללית בדבר חובו של הנתבע. מדובר בטענה בעלת משמעות כבדת-משקל, הטעונה הוכחה עובדתית כדבעי. מן הראוי שלצד השני תינתן הזדמנות מלאה והוגנת להתייחס לאותה טענה במסגרת דיוני ההוכחות וחקירת המצהירים, ולפיכך אין מקום לאפשר העלאתה בשלב הסיכומים בלבד. נטל השכנוע: 12. לטענת הבנק, ההעברה הראשונה הותנתה בכך שהנתבע יחתום על הסכם הסדרת חובותיו לבנק, משלא עשה כן, בוטלה ההעברה הראשונה באמצעות ההעברה השניה. הנתבע טוען, כי יתרת החוב נוצרה בעקבות ההעברה השניה, שבוצעה על ידי הבנק בלא הרשאה ובלא רשות. הליך זה עניינו המחלוקת בין הצדדים לגבי דרך יצירת החוב. כידוע, נטל השכנוע מוטל על בעל הדין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, כאשר אי עמידה בנטל משמעה דחיית הטענות, כדלהלן: "...נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות... נטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט, כאשר הכלל הבסיסי הינו "המוציא מחברו - עליו הראיה" (קדמי, חלק שלישי, בעמ' 1508-1509). על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה, החיוביים והשליליים, ואילו על הנתבע הנטל להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה (שם, בעמ' 1512). ככלל, בתחילת המשפט נטל הבאת הראיות רובץ על מי שנושא בנטל השכנוע..." (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, (פורסם ביום 5.10.2006)). חובת האמון: 13. חוק הבנקאות (שירות ללקוח) תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הבנקאות") מטיל חובות שונות על בנקים, מכוח תפקידם הייחודי (ראה- רות פלאטו-שנער, דיני בנקאות - חובת האמון הבנקאית, ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, 2010, עמ' 71-77- להלן: "פלאטו-שנער"). החובות המוגברות המוטלות על מוסד הבנקאי הובהרו היטב בהלכה הפסוקה, המתבססת על חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הבנקאות"), והכללים שהוצאו מכוחו. כך למשל, נקבע בת.א. (י-ם) 5272/03 אסתר X נ' בנק דיסקונט (פורסם 16.3.2004), לעניין הנטלים והדרישות בהם נושא מוסד הבנקאי: "הבנק הוא סוכנות חברתית... הבנק חב בחובות אמון מוגברות כלפי הציבור בכלל, וכלפי לקוחותיו בפרט. חובות אלה מציבים דרישה לגילוי מלא ולמתן הסבר מפורט. גם חוק הבנקאות (שירות ללקוח) תשמ"א-1981 ("חוק הבנקאות"), מטיל על תאגידים בנקאיים איסור לעשות, במעשה או במחדל, דבר העלול להטעות לקוח בכל עניין מהותי. אך חוק הבנקאות איננו יוצר רשימה סגורה של "חובות בנקאיים", לא מבחינת תוכן החובות ולא מבחינת מעגל האנשים כלפיהם חב הבנק חובות. חוק הבנקאות יכול להגביר את החובה או לפרטה, אך אין הוא "מקור" של החובה. הוא מיישם עקרון רחב של תום לב, החל על חטיבת החוזים הצרכניים באופן מועצם (דויטש,"דיני החוזים הצרכניים מול דיני החוזים המסחריים" עיוני משפט כג (2000) 135)." יחסי הכוחות הבלתי שווים בין הבנק ללקוח, מחייבים התנהלות שונה מצד הבנק, בתום לב, לרבות פעולות שימנעו באופן פוזיטיבי גרימת נזק ללקוח (ע"א 5893/91 בנק טפחות נ' צבאח, פ"ד מח (2) 573). כבר נקבע בפסיקה, כי הקשר בין בנק לבין לקוחו הוא, ביסודו, קשר שבחוזה. ככלל, החוזה בכתב שנערך ביניהם הינו חוזה אחיד (דוגמת הטפסים שלקוח חותם עליהם בבקשו לפתוח חשבון בבנק), אולם, מערכת היחסים שבין הבנק לבין לקוחו אינה מתמצית באותו חוזה שבכתב. בצד הכתב, ובין שורותיו, תימצאנה תניות והסכמות מכללא, הנדרשות כמו מאליהן מטיב היחסים שבין השניים, בין אם יסודן המשפטי יימצא בהוראות הסעיפים 25ו- 26לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, בין אם בהוראת סעיף 39לחוק הנ"ל ובין בכל מקום אחר ואלו מטילות חובות הן על הבנק והן על הלקוח. חובתו העיקרית של בנק כלפי לקוחו היא למלא אחרי הוראות הלקוח כפי שהן מעת לעת, ובביצוען של אותן פעולות על הבנק לנהוג בזהירות ראויה בשמירה על האינטרסים של לקוחו, כאשר "חובה מיוחדת מוטלת על הבנק מקום שמדובר בפעילות "בלתי שיגרתית", החורגת ממערכת היחסים הקודמת שבין הבנק לבין לקוחו. החריגה יכולה שתהיה בנושאים מנושאים שונים, כגון בסוג הפעולה (למשל כשמדובר בפעילות "חד-פעמית"), בגובה הסכום שהוא נושא לעסקה וכיוצא באלה. ככל שהחריגה תגדל ותלך, כן תרבה חובת הזהירות המוטלת על בנק" (ד"נ 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט קוסטמן, פ"ד מז (5)). סטנדרט ההתנהגות הנדרש מן הבנק במסגרת חובת האמון, גבוה מזה הנדרש ממנו בהתאם לחובת הזהירות. בעוד שדיני הנזיקין מחייבים את הבנק לפעול כבנק סביר וזהיר בלבד, חובת האמון מחייבת אותו לפעול למען האינטרס של הלקוח ולהעדיפו על פני זה שלו. עם זאת, "...חובת האמון אין פירושה שחרור הלקוח מאחריות למעשיו, או הסתמכות באופן עיוור על הבנק. על הלקוח חלה במקביל חובה מינימאלית לדאוג לענייניו שלו..." (פלאטו-שנער, עמ' 105-106; ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ, פד"י נד (2) 145). הוראת ס' 2(א) לחוק הבנקאות קובעת, כי: "... אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח." ואולם מקום בו נקשר הבנק בהסכם אשראי עם לקוחו, עליו לכבד התחייבותו החוזית עד תום תקופת האשראי. הלקוח רשאי להסתמך על התחייבותו החוזית של הבנק בעת שהוא מכלכל את תוכניותיו העסקיות (ע"ש (י-ם) 195/97 היועץ המשפטי לממשלה נ' בנק לאומי תק-מח 2004(2) 5364, 5376). נקודת האיזון בין האינטרס של הבנק לאינטרס הלקוח עשויה להימצא במתן ארכה סבירה להתארגנות מצד הלקוח (ת.א. (ת"א) 1606/99 בנק דיסקונט בע"מ - סניף יהודה הלוי נ' יעקובוביץ תעשיות אוטמים בע"מ, (פורסם ביום 11.12.2003). 14. מן הכלל אל הפרט: לטענת הבנק ההעברה הראשונה הותנתה בכך שהנתבע יחתום על הסכם להסדרת חובותיו לבנק. לאחר בחינת הראיות שלפני, לא מצאתי כי יש בטענה ממש, ובוודאי שאין במשקלה, אף לא זה הכולל, כדי להטות את הכף לזכות גירסת התובע בעניין הצדקת ההעברה השניה. מנהל הסניף העיד, כי מאז שהגיע לסניף בשנת 2008, דיבר עם הנתבע על הסדר בחשבון ש"לא התנהל כמו שהיה צריך להתנהל" ואישר בעדותו, כי "יתכן" שהמשא ומתן לגבי הסדר החוב התקיים בשנת 2009 (ע' 1 ש' 24-25 לפרוטוקול). לאחר מכן העיד, כי אינו זוכר וכי הוא "חושב" שהטיוטה הוכנה בשנת 2010 (ע' 2 ש' 4 לפרוטוקול). הנתבע טען, כי בשנת 2009, התקיימה פגישה בינו לבין מנהל הסניף בעניין טיוטת ההסכם, כעולה אף מהתאריך המופיע על טיוטת ההסכם, וכי הוא סירב לחתום על הטיוטא מאחר ובאחד מסעיפיה היה אמור להתחייב כי מוותר על זכותו לתבוע את הבנק, "....ניהלנו שיחות, הרבה שיחות על הסדר החוב הזה ואמרתי במפורש שההסכם הזה לא מתאים לי והבנק לא מסכים לזה" (ע' 5 ש' 16, 18-19 לפרוטוקול). הנתבע הכחיש בעדותו מכל וכל קיומה של פגישה בינו לבין מנהל הסניף ביום 26.03.10, בה ניתנה לו טיוטת ההסכם ובעקבות הבטחתו למנהל הסניף כי יתן תוך יומיים תשובה חיובית לגבי הסדר חובותיו, כמפורט בהסכם, תבוצע העברה של 26,600 מחשבון החברה לחשבונו הפרטי (ע' 8 ש' 11 לפרוטוקול). הנתבע העיד, כי ההעברה הראשונה לא היתה מותנית, וכי לא היתה סיבה מסוימת לכך שהעברה בוצעה דווקא ביום שבוצעה (ע' 4 ש' 8 לפרוטוקול). גרסתו לא נסתרה, והסכם בינו לבין הבנק לא נחתם. תמיכה נוספת לגרסת הנתבע נמצאה בעדות מנהל הסניף, לפיה ההעברה הראשונה לא היתה מותנית (ע' 3 ש' 9 לפרוטוקול): "ש. אז אין בידיך מסמך או תרשומת שאומרת שמדובר בהעברה על תנאי כפי שצויין בסעיף 2.2 לתצהיר? ת. לא .היה בינינו הסכם ג'נטלמני..." מאחר ואין כל רישום להתניה הנטענת, ועדותו של הנתבע חוזקה בעדותו של מנהל הסניף, טענה זו אינה יכולה לעמוד לבנק, שלא הצליח לעמוד בנטל השכנוע ובנטל הבאת הריאה ביחס לטענה זו. 15. הנתבע הודה, כי עת בוצעה ההעברה הראשונה, היו שני החשבונות ביתרת חובה (ס' 4 לסיכומי הנתבע). הנתבע העיד, כי "זה כסף שלי שאני מלווה לחברה ומחזיר את הכסף שלי...אני כל הזמן מעביר" (ע' 4 ש' 1, 4 לפרוטוקול), וכי במועד ההעברה הראשונה חשבון החברה היה ביתרת חובה של 300,000 ש"ח "...אם אתה מראה לי העתק חשבון המראה 300,000 ₪ אני אומר שזה נכון" (ע' 4 ש' 27 לפרוטוקול). עוד אישר, כי הוא ערב לחשבון החברה (ע' 7 ש' 29 לפרוטוקול) וכי "אם מופיע חוב אז החוב שלי. אם אני עושה העברות אני גם העברתי 50,000 ₪ אם אני בא למנהל הבנק ורוצה להעביר לחשבון שלי הוא לא, תפקיד בחברה. זה חשבון שלי אני יכול לעשות מה שאני רוצה" (ע' 8 ש' 5-7 לפרוטוקול). כאמור, הבנק לא הראה עילה טובה לביטול ההעברה הראשונה, באופן חד-צדדי, ולא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו להראות, שהנתבע ידע, כי ההעברה הראשונה תתבטל אם יסרב לחתום על ההסכם להסדרת חובו לבנק. גם אם אקבל את טענת הבנק, כי ההעברה הראשונה בוצעה כחלק מההבנה עם הנתבע, כמפורט לעיל, מאחר וחשבון החברה ממנו בוצעה ההעברה לחשבון הנתבע, היה ביתרת חובה, מדובר היה, למעשה, במתן אשראי לחברה. חרף זאת שלבנק הזכות לצמצם או לבטל אשראי, חובת תום הלב מחייבת את הבנק "לאפשר ללקוח במידת האפשר פרק זמן סביר להתארגן לקראת צמצום האשראי וביטולו" (ת.א. (חי') 645/05 אחים טופז יהלומים נ' בנק הפועלים בע"מ (פורסם ביום 26.03.2007)), ובעניינינו זה לא נעשה. שוכנעתי, כי בעניין אשר נדון לפני, הבנק פעל תוך הפרת חובות האמון ותום הלב המוטלות עליו כלפי הנתבע, שכן הנתבע ידע כי הבנק אישר לו העברה של 26,600 ₪ מחשבון החברה לחשבונו, ובמחי יד, הפך הבנק את הקערה על פיה, העביר את הכספים חזרה לחשבון החברה ויצר לנתבע יתרת חובה בחשבון העו"ש. התנהלות הבנק, כאמור לעיל, לא עומדת בדרישת חובת האמון הראויה, ומחייבת את המסקנה שאין לחייב את הנתבע בפירעון יתרת החוב בחשבונו הפרטי. 16. לאור המסקנות האמורות ובנסיבות שפורטו, התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. חשבון בנקבנקחוב