רקע: ביום 30.09.10, בצומת מרומזרת באור יהודה, פגע רכב הנתבעים ברכב נשוא התביעה מאחור מסוג יונדאי גסט (להלן: "התאונה"). אין חולק כי ארעה הפגיעה בין שני כל הרכב, אך יש חולק לעניין האחריות, נסיבות קרות התאונה והנזקים בגינה. העידו בפני התובע (להלן: "התובע") והשמאי מטעמו שערך את חוות הדעת (להלן: "השמאי"). כמו כן העידו נתבע 1 שהינו בעל הרכב (להלן: "נתבע 1"), ונתבע 2 שנהג ברכב הנתבעים בעת קרות התאונה (להלן: "הנתבע 2"). במהלך שמיעת העדויות התברר, שהתובע איננו הבעלים הרשום של כלי הרכב, שלא נכח בזמן קרות התאונה, ומן הסתם לא נהג ברכב באותה עת. יובהר, גרושתו של התובע היא זו שרשומה כבעלים של הרכב, והייתה הנהגת המעורבת בתאונה נשוא התובענה (להלן: "הנהגת"). על מנת לסבר את האוזן, הנהגת לא זומנה כלל לעדות על ידי התובע כדי לשפוך אור על נסיבות קרות התאונה. זה המקום לציין כי רק בעת שמיעת הראיות עלה כי התובע אינו הבעלים הרשון של הרכב, וזאת בניגוד לתצהירו אשר בו אישר את כל העובדות המצוינות בכתב התביעה שהינן אמת, ובינהן היותו הבעלים של הרכב. לאחר שהדבר הוברר בבית המשפט, משום מה, התובע לא עתר לתקן את כתב תביעתו. לא זו אף זו, רק בעת שמיעת הראיות הוברר כי התובע כלל לא נכח בעת קרות התאונה, אלא הגיע למקום התאונה רק לאחר התרחשותה. בתמצית טענות הצדדים: לטענת ב"כ התובע בסיכומיו ובתשובתו לסיכומי הנתבעים, הנתבעים מודים למעשה שפגעו ברכב נשוא התביעה מאחור. כמו כן הנזקים הוכחו בעדות השמאי ובחוות דעתו, אשר לא נסתרו על ידי הנתבעים בחוות דעת נגדית. לא זו אף זו, הנתבעים לא תמכו בראיה כלשהיא את גרסתם לפיה לא נגרם לרכבם נזק כתוצאה מהתאונה. שאלת הבעלות ברכב איננה רלוונטית משום שהתאונה התרחשה כאשר בני הזוג היו נשואים והרכב היה בבעלותם המשותפת, ומכל מקום התובע הוא זה שנשא בהוצאות תיקון הנזק שנגרם מהתאונה ודי בכך. לחילופין, הצהיר התובע, שבמידה ותוגש תביעה עתידית בגין אותו עניין הוא מתחייב לשפות את הנתבעים במידה ויחוייבו בגין אותו אירוע נזק. לאור האמור יש לקבל את התביעה במלואה. לטענת ב"כ הנתבעים, יש לדחות את התביעה על הסף בשל חוסר יריבות והעדר עילה, שכן התובענה לא הוגשה מטעם בעל הדין הנכון, לאחר שהוברר כי התובע אינו הבעלים של הרכב ולמעשה האמור בכתב התביעה איננו אמת. כמו כן, רכב הנתבעים פגע ברכב נשוא התביעה מאחור, הנתבעים לא אחראים להתרחשות התאונה בהתחשב באמור בתקנה 50 לתקנות התעבורה המנחה לעניין עצירה נכונה. זאת ועוד - גרסת הנתבעים לא נסתרה והתובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו, במיוחד כאשר לא העיד את גרושתו. לחילופין, התובע לא הוכיח את הנזק הנטען וכי גרסת הנתבעים באשר ל"פגיעה הקלה מאחור" לא נסתרה. כמו כן מהצילום שהציג התובע ניתן לראות כי לא נגרם כל נזק לפגוש האחורי. לגישתו, חוות דעת השמאי מטעם התובע פסולה משום שהקביעות העובדתיות שבה התבססו על דברי התובע בלבד, מבלי שהשמאי בדק את הרצף הביטוחי של הרכב ולאחר שהבדיקה עצמה של הרכב בוצעה כארבעה חודשים לאחר התאונה. דיון והכרעה: השאלה הראשונה הצריכה לענייננו בתיק דנן - האם קיימת יריבות בין הצדדים ועילת תביעה בהתחשב בעובדה שהתובע איננו רשום כבעלים של הרכב. כמו כן, במידת הצורך יש לברר האם הוכחו נסיבות קרות התאונה והנזקים הנטענים על ידי התובע. כבר עתה אומר שלאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בכל אשר הובא בפני, הגעתי לכלל מסקנה שדין התביעה להידחות. בקליפת אגוז, במשפט האזרחי השתרש הכלל - "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג' יא). דהיינו, כאשר פלוני תובע את אלמוני, מוטלת עליו החובה להוכיח בראיות כי אכן אלמוני חייב לו. על שכמו של התובע מוטלת גם חובת השכנוע. שהרי, מידת ההוכחה במשפט האזרחי היא הטיית מאזן ההסתברות למעלה מ- 51%, בעל דין שיזכה במשפט, לאחר הליך של שמיעת ראיות, הוא זה אשר שכנע את בית המשפט כי נכונות גרסתו מסתברת יותר מזו של יריבו. הלכה למעשה, משמעותה של מידת ההוכחה האמורה היא שלדעת בית המשפט על בסיס הראיות שהונחו בפניו, כמותן, דיותן, והמשקל הראייתי שיש להעניק להן, מסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדעת מהגרסה שכנגד. באופן ציורי נוהגים לומר שדרושה רק רמת נטל ההוכחה עד למעלה מ-50%, דהיינו, די לנושא בנטל השכנוע שגרסתו תשכנע את בית המשפט ב-51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת, על מנת שיצא ידי חובתו. ובת"א (תל אביב) 3056/86 לויזדה נ' ההסתדרות העובדים הכללית של העובדים בא"י, בעמ' 1198 נאמר: "הקריטריון לעקרון הוא מאזן ההסתברויות ונטייתה. שמות נרדפים משקפים את הרעיון: מהימנות גרסה מול גרסה, שהיא צריכה להיות ברורה, מוצקת משכנעת ועולה על האחרת; הגיונם של דברים; התרשמות; שכל ישר וסבירות; כמות הראיות ודיותן; האיזון הראוי; עודף ראייתי; הקרבה לאמת; אפשרות קרובה; וכדומה; וכל זה בשים לב ובשקלול מכלול הראיות שבאו בפני בית המשפט, שיש בהן להשליך אור לגבי גרסה זו או אחרת. בנוסף לאבני הבוחן האמורים שישומם לא תמיד קל, הייתי מוסיף נדבך נוסף בשקלול הכולל המחייב זהירות נוספת והוא כי יש אינטרס הן לתובע והן לנתבע בתוצאות המשפט...". ומן הכלל אל הפרט: כאמור, התובע איננו הבעלים הרשום של הרכב נשוא התביעה, כי אם גרושתו, וזו האחרונה איננה בעלת דין בהליך זה. התובע בתצהירו אישר את כל העובדות בכתב התביעה וביניהן היותו הבעלים של הרכב. לטענת ב"כ התובע, בדיון ההוכחות הועלתה לראשונה הטענה לפיה התובע אינו הבעלים הרשום של הרכב נשוא התביעה, ושטענה זו מעולם לא נטענה בכתב ההגנה של הנתבעים, הגם שהתובע מעולם לא נשאל על כך במסגרת קדם המשפט. לעניין זה אציין, שהתובע זרע חול בעיני בית-המשפט ובעיני הנתבעים בכך שבתצהירו ציין "ברחל בתך הקטנה" כי האמור בכתב התביעה הינו אמת, שהרי נכתב בכתב התביעה כי התובע הינו הבעלים של הרכב, מה שהתברר כאי הצהרת אמת, רק בשלב הבאת הראיות. כשנשאל התובע בחקירתו הנגדית באשר לבעלות ברכב השיב (עמ' 5): "הרכב שקניתי הוא על שמה" (כלומר- על שם גרושתו). לדידי, הואיל והתובע איננו הבעלים הרשום של הרכב, אין לו את הזכות לתבוע בגין התאונה נשוא התביעה. התובע ציין בעדותו כי התגרש מאשתו לאחר קרות התאונה, וב"כ כיוונו כי הרכב היה "רכוש משותף" והוא זה שנשא בעלויות התיקון. אולם, לטעמי גם בכך אין כדי לסייע בידי התובע בתביעתו. גם אם נצא מנקודת הנחה שיש לתובע עילת תביעה, הוברר כי בעת קרות התאונה התובע כלל לא נכח במקום נשוא התאונה ואינו יכול להעיד באשר לנסיבותיה. גרושתו שנהגה ברכב בזמן התאונה משום מה לא העידה בבית המשפט, ואף לא זומנה להעיד כדי לשפוך אור על נסיבות קרות התאונה. התובע אישר בחקירתו הנגדית כי נסיבות קרות התאונה הובאו לידיעתו מגרושתו, וגם מנהג הנתבעים, אך השיב שהוא עצמו לא ראה כיצד התרחשה התאונה, הלכה למעשה. לא זו אף זו, הואיל והרכב היה ברשות גרושתו הוא לא זכר לומר את יום קרות התאונה, אך כן ידע לומר כי הרכב לא היה מעורב בתאונה אחרת. וישאל השואל - הכיצד ידע התובע לומר בודאות כי הרכב לא היה מעורב בתאונה נוספת, אם הרכב היה ברשות גרושתו, והוא בעצמו לא זכר בדיוק את היום בו התרחשה התאונה. כפי שהובא בפני הרכב נבדק אך כעבור כארבעה חודשים לאחר קרות התאונה, דהיינו ביום 3.2.2011. נהגת הרכב לא זומנה לדיון כדי להצהיר כי הרכב לא היה מעורב בתאונה נוספת לאחר המועד בו התרחשה התאונה בענייננו, ושהנזקים הנטענים הינם כתוצאה מהתאונה דנן. הגם, שלא ניתן היה לברר באמצעותה כיצד התרחשה התאונה, ומה הייתה עוצמת הפגיעה. כבר נאמר לא אחת כי אי הבאת עד רלוונטי שיכול לשפוך אור על אשר התרחש, עומדת לצד הנמנע מלהביא לרועץ. השמאי מטעם התובע העיד על חוות דעתו, והשיב בחקירתו הנגדית כי לפי בדיקתו ניתן היה לראות כי הייתה פגיעה אחת ישירה מאחורה, בחלק הימני אחורי. אולם, לא היה בידו כדי לקבוע את מועד הפגיעה. לדידי, אין די לומר כי הייתה תאונה בין שני כלי רכב, אלא קיימת גם חשיבות לעדות הנהגת באשר לעוצמת הפגיעה, שיש בה כדי להשליך על אופי הנזקים, על מנת לקשור את הנזקים הנטענים לתאונה עצמה, ואף לאשר כי הרכב לא היה מעורב בתאונה אחרת בפרק הזמן שבין התרחשות התאונה לבין המועד בו נבדק הרכב על ידי השמאי. נתבע 1 הצהיר כי לרכב שלו לא נגרם כל נזק כתוצאה מהתאונה שבענייננו. כמו כן, העיד כי לא נכח בעת קרות התאונה, והגיע לזירה לאחר התאונה. נתבע 2 הודה אמנם שפגע ברכב נשוא התביעה מאחור, העיד כי התאונה התרחשה ברמזור ואמר (עמ' 13): "... ושהתחלף לירוק כולם נסעו והיא התחילה לנסוע ועצרה, ואני לא נסעתי מהר, והתנגשתי איתה בטמבון שלי לטמבון שלה, לא היה שום דבר ולא נזק...". דהיינו הנתבע 2 לא אישר כי הנזקים הנטענים ארעו כתוצאה מהתאונה. יחד עם זאת, אישר כי שילם לתובע סך של 2,000 ₪ בגין התאונה. לאור האמור והמפורט לעיל, בהתחשב בעובדה שהתובע אינו הבעלים הרשום של הרכב, שכלל לא נכח בעת קרות התאונה, ובכך שגרושתו הנהגת לא העידה חרף היותה עדת מפתח בתיק זה, נגזרת המסקנה שהתובע לא הוכיח את נסיבות קרות התאונה כפי שטען ואת הנזקים הנטענים שארעו כתוצאה מהתאונה. לאור המקובץ לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. סוף דבר הנני להורות על דחיית התביעה, התובע ישא בהוצאות הנתבעים ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 1,600 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום. רכבנזקי רכושנזק לרכב