פיצוי בגין שעות עבודה אבודות; "פיצוי נדרש"; ופיצוי בגין אי-עמידה בהסכם ובגין עגמת נפש. תמצית הטענות בכתב התביעה על פי הנטען בכתב התביעה, במהלך החודשים מרץ ואפריל 2010 חיזרו, כלשון כתב התביעה, אנשי המכירות של הנתבעת אחר נציגי התובעת, במטרה לגרום להם לבצע ניוד של קווי טלפון-רדיו-סלולרי שברשותם מרשת סלקום לרשת של הנתבעת. לאחר מו"מ שנוהל בין הצדדים, ופגישות עם אנשי המכירות שהציעו הטבות וחבילות אטרקטיביות (נציגי התובעת ציינו כי כך חשבו בתחילה - כלשון כתב התביעה), התקבלה ההצעה והקווים נויידו אל הרשת הסלולרית של הנתבעת. לטענת התובעת, לאחר חתימת ההסכם החלה מסכת ייסורים, שכן בחשבון הראשון אשר נשלח לתובעת לא התקבלו זיכויים, וזאת בשל הטענה לחשבון חלקי. לטענתה - גם בחשבון השני לא התקבלו זיכויים ומענקי הצטרפות, ולאחר בירורים נטען כי הזיכויים ניתנים רק בחשבון השלישי, בניגוד לסיכומים עם אנשי המכירות. בחשבון השלישי, הופתעו נציגי התובעת, לטענתה, לגלות כי התקבלו רק חלק מהזיכויים ומענקי ההצטרפות אשר הובטחו, ובשלב זה נשלח על ידי התובעת מכתב התראה מאת ב"כ התובעת, לאור היתקלותם של נציגי התובעת באטימות וזלזול כלשון כתב התביעה. לאחר מכן, בלית ברירה, כנטען בכתב התביעה, הגישה התובעת תביעה לבית המשפט השלום בבאר-שבע, בתיק תא"מ 17588-03-11, על הסך של 34,401 ₪, ובמסגרת הליך זה הגיעו הצדדים לפשרה, במסגרתה התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת סך של 6900 ש"ח (כולל מע"מ) ולמחול על כל חוב של התובעת הרשום במערכות הנתבעת. בהתאם להסכם הפשרה נדחתה התביעה בבית המשפט ללא צו להוצאות. הנתבעת, נטען בכתב התביעה, העבירה לתובעת שיק על הסך של 6,900 ₪, ובוצע ניוד של 5 מ- 7 המכשירים של התובעת לחברת סלקום. אולם 2 מכשירים נוספים נשכחו. על פי הנטען בכתב התביעה, בתאריך 10/8/2011 ביקשה התובעת לנייד את 2 המכשירים הללו (הכוונה לניוד קווי/מספרי הטלפון לרשת של חברת סלקום - י.ב.), והנתבעת טענה כי על התובעת לשלם חוב הרובץ על המכשירים וכן קנס יציאה. לטענת התובעת, בשלב זה נשלחה על ידי נציג מטעמה הודעת דואר אלקטרוני לעו"ד רפאל אטיאס, שטיפל בהסכם הפשרה שבין הצדדים בהליך הקודם, ובה ביקש את בדיקתו, והתוצאה הייתה ניתוק מיידי של מספרי/קווי הטלפון הנ"ל, ללא יכולת ניוד, ותשובה כי החובות נמחקו. התובעת, לטענתה, לא יכלה לנייד את מספרי/קווי הטלפון הנ"ל ולאחר מסכת ייסורים נוספת, כלשון כתב התביעה, נויידו הקווים בסופו של יום, אלא שהנתבעת גבתה מהתובעת, באמצעות חברת האשראי, סך של 3,092.87 ₪ בניגוד למוסכם. בהמשך לאירועים אלה, נשלחו חיובים נוספים לתובעת, פעם על הסך של 4,900 ₪ ופעם על הסך של 5,170.16 ₪ ואף מכתב התראה ממשרד עו"ד דורון עמיר. נציגי התובעת, לטענתם, ניסו לשוחח עם המחלקה המשפטית של הנתבעת ונתקלו בחומה בצורה, של התעלמות וזלזול, כלשון כתב התביעה. לפיכך, טענה התובעת בכתב התביעה כי הנתבעת הפרה את הסכם הפשרה שבין הצדדים, שנחתם במסגרת הליך תא"מ 17588-03-11 וגרמה לה לנזקים הנטענים בכתב התביעה. תמצית הטענות בכתב ההגנה הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי יש לדחות את התביעה על הסף בהיותה קנטרנית וטורדנית. לטענתה, מחצית מסכום הפיצוי הנדרש הינו בגין עגמת נפש, והתובעת היא חברה בע"מ שממילא אינה זכאית לפיצוי שכזה. על פי הנטען בכתב ההגנה, התובעת הייתה לקוחה עסקית של הנתבעת, החל מיום 17/03/10, ובמהלך תקופת ההתקשרות בין הצדדים, העמיקה התובעת, מפעם לפעם, את התקשרותה עם הנתבעת. הנתבעת מאשרת כי ביום 15/03/11 הגישה התובעת כנגדה תביעה במסגרת תא"מ 17588-03-11 לבית המשפט השלום בבאר-שבע, וכי נציג הנתבעת, עוה"ד רפאל אטיאס, ניהל משא ומתן עם התובעת, אשר התגבש לכדי הסכם פשרה שנחתם ביום 06/06/11, לפיו תשלם הנתבעת לתובעת סך של 6,000 ש"ח (כולל מע"מ). עוד על פי כתב ההגנה, סוכם בהסכם הפשרה כי חובה של התובעת, עד ליום חתימת הצדדים על ההסכם הפשרה, יימחק והתביעה נדחתה לבקשת הצדדים ביום 14/6/2011. על פי הנטען בכתב ההגנה, ביום 10/08/11 בשעה 11:39, כחודשיים לאחר חתימת הצדדים על הסכם הפשרה, התקבלה הודעת דואר אלקטרוני אצל עו"ד אטיאס אשר נשלחה ממנכ"ל התובעת, מר אבי סטרוגנו ובמסגרתה ביקש מנכ"ל התובעת, מפורשות, לנתק 2 מנויים נוספים של התובעת. לטענת הנתבעת, מנויים אלה לא היו חלק ממספר הלקוח המקורי שבגינו נכרת הסכם הפשרה בין הצדדים ואינם חלק מהסכם הפשרה, לדידה. לטענתה, זיכוי התובעת על ידי הנתבעת בגין ניתוק שני המשתמשים הנוספים בוצע על ידה לפנים משורת הדין. הנתבעת ממשיכה וטוענת בכתב הגנתה, כי ביום 11.08.11 פעל עו"ד אטיאס בהתאם לבקשת מנכ"ל התובעת, וניתק את המשתמשים הנוספים באופן מיידי. אלא שלטענת הנתבעת, ביום 11.08.11 בשעה 19:22, פנה מנכ"ל התובעת לעו"ד אטיאס, באמצעות הדואר האלקטרוני וציין, כי כוונתו המקורית הייתה לנייד את המשתמשים הנוספים ולא לנתקם. לאור האמור לעיל, עשה עו"ד אטיאס, על פי הנטען בכתב ההגנה, כל שלאל ידו על מנת להיעתר לבקשת מנכ"ל התובעת וביטל את ניתוקם של שני המשתמשים הנוספים לטובת ניודם העתידי אלא שביטול הניתוק לצורך הניוד, יצר לשני המשתמשים הנוספים חוב חדש במערכות הנתבעת. לטענת הנתבעת חוב זה נוצר בשל בקשותיו הסותרות של מנכ"ל התובעת. בהמשך כתב ההגנה ציינה הנתבעת כי לפנים משורת הדין זיכתה את התובעת גם בגין החיוב הנ"ל, הנזכר בכתב התביעה. ביום 8/5/2013 התקיימה בפני ישיבת ההוכחות - כאשר מטעם התובעת העידו ונחקרו על תצהיריהם בחקירה נגדית המנכ"ל מר אבי סטרוגנו והגב' אסנת פרדס, ומטעם הנתבעת העיד מר חן טלמור. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שהגישו הצדדים, על נספחיהם, בחקירת המצהירים בפני ובסיכומי טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות. ראשית, טענתה המרכזית של התובעת לנזקים נוגעת לפעולת ניתוק קווי הטלפון שנעשתה, לדידה, למרות שהתבקש ניוד של הקווים. דא עקא כי מהודעת הדואר האלקטרוני ששלח מנכ"ל התובעת לנציג הנתבעת, עו"ד אטיאס, עולה, באופן מפורש וב-3 מקומות שונים במסמך, כי התובעת ביקשה לנתק את הקווים. להלן יובא תוכן ההודעה: "רפאל שלום מאיזו שהיא סיבה נשכחו 2 מנויים נוספים של החברה (שמשולמים בכרטיס אשראי אחר) שגם אותם אנו רוצים לנתק אולם גם כאן הגיע דרישה לקנס. אנא בדיקתך ומחיקת החוב הנ"ל במסגרת ההסכם. המנויים הינם: 054-9536858 052-3380121 אנא בדיקתך (הניתוק עדיין לא בוצע עקב הדרישה לקנס אך ברצוננו לנתק מיידית) בתודה מראש, אבי סטרוגנו". (ההדגשות שלי - י.ב.). טענות העדים מטעם התובעת, שהועלו בעל-פה במהלך עדויותיהם, כי קדמו להודעה זו שיחות טלפוניות עם עו"ד אטיאס אשר הבהירו לו כי הכוונה היא לניוד הקווים ולא לניתוקם, מנוגדות לאופן ניסוח הטענה בתצהיריהם, לפיה הניסיונות לניוד היו מול נציגי הנתבעת ואילו הפנייה לעו"ד אטיאס הייתה לאחר כשלונם של ניסיונות אלה. כך נוסחו הדברים בתצהיר מנכ"ל התובעת: "בתאריך 10 לאוגוסט ביקשנו לנייד את שני המכשירים הנוספים אך חברת אורנג חזרה וטענה שיש לחברתנו חוב וקנס יציאה (על אף כל האמור בהסכם הפשרה). בשלב זה שלחתי לעו"ד רפאל אטיאס (העו"ד שטיפל בהסכם הפשרה) מייל המציין את הבעיה (מצ"ב כנספח ד') וביקשתי את בדיקתו - התוצאה הייתה ניתוק מיידי של המספרים הנ"ל (ללא יכולת ניוד כלל) ותשובה כי החובות נמחקו.". (ההדגשות שלי - י.ב.). מהדבק הדברים והקשרם ניתן ללמוד כי לא הייתה פנייה מוקדמת, בעל-פה, לעו"ד רפאל אטיאס, בנוגע לניוד הקווים. אינני מקבל אף את טענת מנכ"ל התובעת כי המדובר ב"טעות סופר" בשימוש במילה "ניתוק" וזאת לאור העובדה שהמילה מופיעה ב-3 מקומות שונים במסמך, וכוונת המסמך ברורה. עוד יש לציין כי לו אכן פנה מנכ"ל התובעת לעו"ד אטיאס, באופן מפורש וחד משמעי, בבקשה בעל-פה לניוד קווי הטלפון, הרי שסביר לצפות שמנכ"ל התובעת היה פונה אליו, לאחר הניתוק, בטרונייה חריפה בכתב, על פעולה בניגוד למוסכם בעל-פה, בכל הנוגע לניתוק הקווים. דא עקא כי פנייה שכזו לא הוצגה על ידי התובעת ומהודעת המייל שצירפה הנתבעת (נספח ב' לכתב ההגנה), אף עולה שמנכ"ל התובעת טען בפניו כי "הכוונה שלנו הייתה ניוד הקווים", ולא בטענה "אמרתי לך במפורש כי כוונתי לניוד.." או נוסח דומה. כמו כן, מרישומיה המוסדיים של הנתבעת, שהוצגו בפני, לא עולה כי נעשו פניות לנציגי הנתבעת (כנטען בתצהירי העדים מטעם התובעת) במטרה לברר את אפשרות ניודם של קווי הטלפון. ההיפך הוא הנכון, הבירורים שנעשו מול נציגי הנתבעת היו בנוגע לעלויות הניתוק או שינוי התוכנית (ראה עמ' 17 לפרוטוקול הדיון מיום 8/5/2013, שורות 26 ואילך). עוד אציין כי אני מעדיף את עדותו של מר חן טלמור על פני עדותם של עדי התובעת, בכל הנוגע לשאלת אופן ניודם של קווי הטלפון לחב' סלקום, כלומר - אני מקבל את גירסתו לפיה ניוד זה יתבצע ללא כל קשר לקיומו של חוב קודם. עדותו משתלבת ברישומים המוסדיים של הנתבעת, שנעשו בזמן אמת, ולפיהם נציגי התובעת ביקשו לברר, כאמור, את עלויות ניתוק הקווים ולא את אופן ניודם (שממילא היה עליהם לברר בחברה המתחרה ולא אצל הנתבעת). עולה מן המקובץ, כי האחריות לניתוק קווי הטלפון האמורים רובצת לפתחה של התובעת, אשר עשתה שימוש במונח "ניתוק" מספר פעמים בפנייתה בכתב לעו"ד אטיאס, ולפיכך, לא עלה בידה להוכיח כי הנזקים להם היא טוענת, מכוח אותו ניתוק, נגרמו על ידי מעשה או מחדל רשלני של הנתבעת. מעבר לצריך אציין, כי ממילא לא עלה בידי התובעת להוכיח את אותם נזקים הנטענים על ידה באופן מעורפל, כללי וסתמי בכתב התביעה. התובעת טענה לסכומים הבאים כפירוט של נזקיה בשלהי כתב התביעה: החזרים בגין כספים שנגבו שלא כדין 3,093 ₪; שעות עבודה אבודות (כ 40 * 300 ש"ח לשעה) 12,000 ₪; פיצוי נדרש 3,000; אי עמידה בהסכם ועוגמת נפש 20,000 ₪. לעניין החזר בגין כספים שנגבו שלא כדין - העיד מנכ"ל התובעת כי הכספים הושבו לידי התובעת (אם כי לטענתו "ללא ריבית וללא התנצלות"). לעניין שעות העבודה האבודות - העיד מנכ"ל התובעת בזו הלשון: "שעות העבודה, כמה זמן שבזבזנו בריצות גם אני וגם אסנת. הנושא מתחלק לשניים יעוץ לחברות שזה פר שעה, יש נפילה בהכנסות כוללות, נפילה רצינית. אני יכול להראות לך שחויבו בחודש ספטמבר פחות שעות ממה שהיו מחוייבות בדרך כלל. 25 שעות של אסנת בשיחות עם אורנג' עם הנציגים שלהם כדי לנסות להחזיר את הקוים, בשיחות שלי עם נציגים של אורנג' עם רפאל.". (ההדגשה שלי - י.ב.). דא עקא שהתובעת לא טרחה לצרף לכתב תביעתה, כפי שחובה היה עליה לעשות, ראיות אודות אותה נפילה נטענת בהכנסותיה, וחוות דעת חשבונאית אשר תקשור, בקשר סיבתי, בין אותן שעות שיחה נטענות לנתבעת ובין הנפילה בהכנסות - שכן מי לידינו כף יתקע כי אין מקור הנפילה בגורמים אחרים שאינם קשורים בנתבעת כלל? לעניין "פיצוי נדרש" הרי שהמדובר בראש נזק לא ברור ולא מפורט כלל. התובעת דורשת בכתב התביעה 3,000 ₪ כ"פיצוי נדרש" אך אינה מפרטת בגין מה "נדרש" אותו פיצוי. לעניין הפיצוי הנתבע בשל "עגמת נפש" יפים הדברים הבאים מתוך פסק דינו של כב' הש' חשין בע"א 345/89 נאות דברת נ' מעליות ישראליפט י. מ. ש. אילן נהול והשקעות בע"מ, פ"ד מו (3) 350: "אכן, כעיקרון אין מניעה לפסוק במקרה הראוי פיצויים בגין עוגמת נפש - כאמור בסעיף 13 לחוק התרופות - ואולם בענייננו הבעלים הינם חברה, וחברה, כעיקרון, אין היא סובלת מעוגמת נפש. השווה: .‎P.H. WINFIELD AND J.A JOLOWICZ, ON TORT LONDON, 13TH. ED., 1989) 602. במקרים מיוחדים אפשר שייפסקו פיצויי עוגמת נפש לחברה אדם, והוא במקום שניתן לזהות חברה ואדם (השווה: ע"א 617/74 [8]; א' פרוקצ'יה, דיני חברות חדשים בישראל (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש סאקר, תשמ"ט) 1989) 75), אך לא נמצא לנו שענייננו נופל בגדרי אחד מאותם יוצאים אפשריים.". (ההדגשה שלי - י.ב.). גם בענייננו, לא מצאתי כי המקרה נופל גדרי אחד מאותם יוצאי דופן אפשריים או מיוחדים, שהרי ההתקשרות בין הצדדים הייתה התקשרות עסקית גרידא, ואף לא ניתן לזהות את התובעת עם אדם מסויים דווקא. עוד אציין כי ציון סכום מופרז ומופרך בכתב התביעה, בסך של 20,000 ₪ בגין עגמת נפש, מעיד כשלעצמו על מהימנות הטענה. טענתו של מנכ"ל התובעת, בפרוטוקול הדיון מיום 8/5/2013, כי בביטוי "עגמת נפש" כוונתו הייתה ל"הפסדים כספיים" היא טענה תמוהה ואינני מקבלה. הרבה מעבר לצריך אציין כי העדה המרכזית מטעם התובעת, בכל הנוגע לאותם "הפסדים כספיים" נטענים, מסרה מספר גירסאות, שונות זו מזו, בנוגע להפסדים נטענים אלה. בתצהירה של הגב' אסנת פרדס, שנחתם ביום 27/2/2012, נטען, בסע' 19, כי: "... השבוע ללא מספרי הטלפון גרמו לי בעיות קשות וכמעט גרמו לנו להפסיד עסקה בדרום אפריקה עליה הייתי אחראית (מאחר והלקוח לא יכול היה לדבר איתי ולחדד דרישות ותנאים בהסכם)". (ההדגשה שלי - י.ב.). לעומת זאת, בעת בחקירתה הנגדית, לשאלה "בואי תסבירי איך החברה נזוקה?", השיבה הגב' פרדס: "לא קיבלתי הזמנות. אני עבדתי על הזמנות עם חברה ישראלית, אנחנו גם נותנים לייעוץ. הפסדנו בגלל שלא הייתי זמינה, זה היה תאריך שקרוב לחג המולד ולא היו הזמנות. אני לא יודעת כמה הפסדנו, אני מקוה ולא רוצה לדעת.". (ההדגשות שלי - י.ב.). בהמשך חקירתה אף השתנתה גירסתה פעם נוספת, עת העידה: "ש. העסקה הזאת עדיין לא בוטלה? ת. לא אצלנו, אין לי דרך להגיד לך אם אי פעם תקרה. ש. האם היתה אפשרות שהייתם משקיעים והיא לא היתה יוצאת? ת. לא נראה לי, הכל נדחה כי לא קיבלו תשובות בזמן ואת הכריסמס פיספנו." (ההדגשה שלי - י.ב.) כלומר, בעוד שבתצהירה של הגב' פרדס עלתה הטענה כי כמעט והפסידה התובעת עסקה אחת בדרום אפריקה, הרי שבחקירתה השתנתה הגירסה לגירסה אחרת לפיה התובעת הפסידה, בפועל, מספר הזמנות, ולאחר מכן הועלתה על ידה גירסה שלישית, לפיה המדובר בעסקה שנדחתה ולא ניתן לדעת האם תצא אל הפועל. שינויים אלה של גירסאות עדת התובעת, בצירוף העובדה כי לא הוצגו מסמכים ו/או התכתבויות ו/או ראיות כלשהן בנוגע לאותה עיסקה עלומה, מובילני למסקנה כי לא עלה בידי התובעת להוכיח הפסד כספי כלשהוא הנובע מניתוק מספרי/קווי הטלפון נשוא התביעה לתקופה של שבוע ימים. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה. למרות התוצאה אליה הגעתי, איני עושה צו להוצאות, וזאת לאור העובדה, שהתבררה רק בדיון ההוכחות (עמ' 20 לפרוטוקול הדיון מיום 8/5/2013 שורות 25-29) כי חיובה של התובעת בסך של 3,093 ₪ (הגם שהושב בסופו של יום) נעשה בשל "גחמותיו" של מחשב הנתבעת, אשר "משחזר הכל", כלשון העד מטעמה, גם אם סיכמו הצדדים אחרת. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע - בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין. פיצוייםשעות עבודה ומנוחה