##דוגמא לכתב תביעה:## ## א. תיאור בעלי הדין ## 1. התובע: מר _______, ת.ז. _________, תושב _________, _________, בעל עסק למאפים ב_________, אשר נעצר על ידי הנתבעת ביום 26.9.2010 והוחזק במעצר שלא כדין, כפי שיפורט להלן. 2. הנתבעת: משטרת ישראל, באמצעות פרקליטות מחוז _________, אשר כתובתה _________, _________, והיא הגוף האחראי על פעולות אכיפת החוק במדינת ישראל, לרבות מעצרים וחקירות. ## ב. הסעד המבוקש ## כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויים לתובע בגין כליאת שווא, רשלנות, פגיעה בחירותו, פגיעה בשמו הטוב, כאב וסבל, עוגמת נפש, וכן פיצויים עונשיים, בסכום כולל של _________ ש"ח, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. ## ג. העובדות הנחוצות לביסוסה של עילת התביעה ומתי נולדה ## 3. ביום 26.9.2010, בשעה 8:30 בבוקר, נעצר התובע על ידי שוטרי משטרת תחנת _________ בחשד לפריצה לבית עסק מתחרה ב_________, והושם באזיקים. 4. התובע הוחזק במעצר בתחנת המשטרה עד לשעה 15:25 באותו היום, ללא תנאים בסיסיים נאותים, ובכך נשללה חירותו שלא כדין. 5. המעצר בוצע על בסיס זיהוי שגוי של המתלוננת, גב' _______, אשר חזרה בה מגרסתה במהלך החקירה, ובכך התברר כי לא היה יסוד סביר למעצר מלכתחילה. 6. כתוצאה ממעצרו, נגרמו לתובע נזקים נפשיים, פגיעה בשמו הטוב, עוגמת נפש רבה, וכן נזקים עקיפים נוספים, לרבות פגיעה בפרנסתו ובמשפחתו. 7. עילת התביעה נולדה ביום 26.9.2010, עם מעצרו של התובע, והתגבשה עם שחרורו מהמעצר וסגירת תיק החקירה מחוסר ראיות. ## ד. העובדות המקנות סמכות לבית המשפט ## 8. סמכותו העניינית של בית המשפט הנכבד לדון בתביעה זו נובעת מסכום התביעה, העולה על _________ ש"ח, וכן מאופי הסעדים המבוקשים, המצויים בסמכותו של בית משפט השלום. 9. סמכותו המקומית של בית המשפט הנכבד נובעת מכך שהמעצר בוצע בתחום שיפוטו של בית המשפט, ב_________, וכן מכך שהתובע מתגורר ועסקו מצוי בתחום שיפוטו של בית המשפט. ## ה. פירוט הטענות ## ## כליאת שווא שלא כדין ## 10. התובע יטען כי מעצרו ביום 26.9.2010, למשך שעות ארוכות, מהווה כליאת שווא מובהקת, שכן שלילת חירותו בוצעה שלא כדין, ללא יסוד סביר מספק, ובניגוד להוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המעגן את הזכות לחירות כזכות יסוד. 11. המעצר בוצע על בסיס זיהוי ראשוני של המתלוננת, אשר התברר כבלתי מהימן ובוטל על ידה במהלך החקירה, ובכך נשמט הבסיס החוקי למעצר, והמשך החזקתו של התובע במעצר לאחר מכן מהווה כליאת שווא. 12. הנתבעת לא פעלה בזהירות הנדרשת ובמקצועיות המתחייבת בבדיקת מהימנות הזיהוי הראשוני, ובכך אפשרה את מעצרו של אדם חף מפשע, תוך פגיעה קשה בזכויותיו הבסיסיות ובחירותו האישית, המוגנת בחוק. 13. גם אם היה יסוד סביר למעצר בתחילתו, הרי שעם חזרתה של המתלוננת מגרסתה וביטול הזיהוי, היה על הנתבעת לשחרר את התובע לאלתר, והמשך החזקתו במעצר לאחר מכן מהווה כליאת שווא מובהקת ובלתי מוצדקת. 14. התובע יטען כי הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להראות כי המעצר היה כדין וכי עומדת לה הגנה מפני עוולת כליאת השווא, שכן לא היה יסוד סביר למעצר, והוא בוצע בחוסר סמכות ובחוסר סבירות קיצוני. ## רשלנות הנתבעת בניהול החקירה ## 15. הנתבעת התרשלה בניהול החקירה בכך שלא בדקה באופן יסודי ומעמיק את מהימנות הזיהוי הראשוני של המתלוננת, אשר התברר כזיהוי שגוי, ובכך אפשרה את מעצרו של התובע על בסיס ראיה רעועה ובלתי מספקת. 16. התרשלות הנתבעת באה לידי ביטוי גם באי-שחרורו המיידי של התובע לאחר שהמתלוננת חזרה בה מגרסתה וביטלה את זיהויו, ובכך נגרם לתובע נזק מיותר של שלילת חירותו למשך שעות ארוכות ללא כל הצדקה. 17. הנתבעת לא פעלה במהירות וביעילות הנדרשת לבדיקת גרסת האליבי שמסר התובע, ובכך התעכבה קבלת ההחלטה על שחרורו, דבר שהאריך את משך מעצרו שלא לצורך ובאופן רשלני. 18. התובע יטען כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי אזרחים, ובפרט כלפי חשודים, בכך שלא נקטה באמצעים סבירים למנוע פגיעה בזכויותיו ובחירותו של התובע, ובכך גרמה לו נזקים רבים. 19. התנהלות הנתבעת, אשר כללה מעצר על בסיס זיהוי שגוי, אי-שחרור מיידי לאחר ביטול הזיהוי, ועיכוב בבדיקת האליבי, מהווה רשלנות מובהקת המצדיקה הטלת אחריות נזיקית עליה. ## פגיעה בזכות לחירות ובכבוד האדם ## 20. מעצרו של התובע, אדם נורמטיבי ללא עבר פלילי, למשך שעות ארוכות, תוך שלילת חירותו והשמתו באזיקים, מהווה פגיעה חמורה בזכותו החוקתית לחירות ובכבוד האדם, המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. 21. הפגיעה בזכות לחירות הייתה בלתי מידתית ובלתי מוצדקת בנסיבות העניין, שכן לא היה יסוד סביר למעצר, והמשך החזקתו של התובע במעצר לאחר ביטול הזיהוי היה בלתי חוקי ופוגעני במיוחד. 22. התובע יטען כי הנתבעת לא פעלה בהתאם לעקרונות היסוד של המשפט הפלילי, המדגישים את חשיבות השמירה על חירות הפרט, ובכך הפרה את חובתה להגן על זכויותיו החוקתיות של התובע. 23. עצם המעצר, על כל הכרוך בו, לרבות ההשפלה, אי-הוודאות והפחד, מהווה פגיעה קשה בכבודו של התובע ובאוטונומיה שלו, וזאת ללא כל הצדקה חוקית או עובדתית מספקת. 24. הפסיקה קבעה כי הזכות לחירות אינה זכות מוחלטת, אך הגבלתה חייבת להיות מידתית ומוצדקת, ובענייננו, מעצרו של התובע לא עמד באמות מידה אלו, ובכך נפגעה זכותו לחירות באופן בלתי הפיך. ## פגיעה בשמו הטוב של התובע ## 25. מעצרו של התובע בחשד לפריצה ותקיפה, והחזקתו בתחנת המשטרה, גרמו לפגיעה קשה בשמו הטוב ובמעמדו הציבורי, הן בקרב מכריו והן בקהילה בה הוא חי ועובד, וזאת ללא כל הצדקה. 26. עצם העובדה שאדם נורמטיבי נעצר בחשד לעבירות חמורות, גם אם שוחרר בסופו של דבר, מטילה עליו כתם ופוגעת במוניטין שלו, וזאת כתוצאה ישירה מהתנהלותה הרשלנית של הנתבעת. 27. התובע יטען כי הפגיעה בשמו הטוב נגרמה כתוצאה מהפרסום הפוטנציאלי של מעצרו, ומהעובדה שמעצרו נודע בסביבתו, דבר שגרם לו נזק בלתי הפיך בתדמיתו האישית והעסקית. 28. הנתבעת, בהתנהלותה הרשלנית, אפשרה את הפגיעה בשמו הטוב של התובע, ובכך הפרה את חובתה להגן על זכויותיו, לרבות הזכות לשם טוב, המהווה חלק בלתי נפרד מכבוד האדם. 29. הפסיקה הכירה בחשיבות השמירה על שמו הטוב של אדם, וקבעה כי פגיעה בו, במיוחד כאשר היא נובעת ממעצר שווא, מצדיקה פסיקת פיצויים משמעותיים. ## כאב וסבל ועוגמת נפש ## 30. מעצרו של התובע, אדם נורמטיבי ללא עבר פלילי, והחזקתו בתנאים בלתי הולמים, תוך שלילת חירותו והשפלתו, גרמו לו לכאב וסבל נפשיים עזים ולעוגמת נפש רבה, אשר נמשכים עד היום. 31. התובע חווה חרדה, מתח, בושה והשפלה כתוצאה מהמעצר, וזאת ללא כל הצדקה, שכן התברר כי לא היה כל יסוד לחשדות נגדו, והוא שוחרר ללא הגשת כתב אישום. 32. התובע יטען כי הנזקים הנפשיים שנגרמו לו כתוצאה מהמעצר הם ממשיים ומשמעותיים, והם מצדיקים פסיקת פיצויים הולמים בגין כאב וסבל ועוגמת נפש, בהתאם להלכה הפסוקה. 33. הנתבעת, בהתנהלותה הרשלנית ובכליאת השווא, גרמה לתובע נזקים בלתי ממוניים כבדים, אשר יש לפצות עליהם במלואם, על מנת להשיב, ולו במעט, את המצב לקדמותו. 34. הפסיקה הכירה בזכותו של אדם לפיצוי בגין כאב וסבל ועוגמת נפש שנגרמו לו כתוצאה ממעצר שווא או מעצר שלא כדין, ובענייננו, נסיבות המקרה מצדיקות פסיקת פיצויים משמעותיים. ## פגיעה בפרנסה ובמשפחה ## 35. מעצרו של התובע, בעל עסק למאפים, גרם לפגיעה ישירה ועקיפה בפרנסתו, שכן היעדרותו מהעסק למשך יום שלם, וההשלכות הנפשיות של המעצר, פגעו ביכולתו לתפקד באופן מלא בעבודתו. 36. התובע יטען כי הפגיעה בפרנסתו באה לידי ביטוי גם בירידה במוניטין של העסק, כתוצאה מהשמועות והחשדות שעלו בעקבות מעצרו, דבר שהוביל לירידה בהכנסות. 37. מעצרו של התובע גרם גם לפגיעה קשה במשפחתו, אשר חוותה חרדה ודאגה רבה, והושפעה מהמצב הנפשי הקשה של התובע, וזאת ללא כל הצדקה. 38. הנתבעת, בהתנהלותה הרשלנית, גרמה לנזקים כלכליים ומשפחתיים לתובע, אשר יש לפצות עליהם במלואם, על מנת להשיב את המצב לקדמותו ככל הניתן. 39. הפסיקה הכירה בכך שמעצר שלא כדין עלול לגרום לנזקים עקיפים רבים, לרבות פגיעה בפרנסה ובמשפחה, וכי יש לפצות את הנפגע על נזקים אלו. ## פיצויים מכוח סעיף 38 לחוק המעצרים ## 40. התובע יטען כי הוא זכאי לפיצויים מכוח סעיף 38(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, שכן הוא נעצר ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום, ולא היה יסוד למעצרו. 41. לא היה יסוד למעצר, שכן הוא בוצע על בסיס זיהוי שגוי של המתלוננת, אשר חזרה בה מגרסתה במהלך החקירה, ובכך התברר כי לא הייתה תשתית ראייתית מספקת להצדקת המעצר. 42. גם אם היה יסוד כלשהו למעצר בתחילתו, הרי שקיימות נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי, כגון העובדה שהחקירה נוהלה באופן רשלני, שחרורו התעכב שלא לצורך, ונגרמו לו נזקים חמורים. 43. הפסיקה קבעה כי סעיף 38 לחוק המעצרים נועד לפצות אדם שנעצר על לא עוול בכפו, במקרים בהם לא היה יסוד למעצר או כאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות פיצוי, ובענייננו מתקיימים שני התנאים. 44. התובע יטען כי יש להטיל על אוצר המדינה לשלם לו פיצוי על מעצרו והוצאות הגנתו, בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט, וזאת על מנת להגשים את תכלית החוק ולפצות את הנפגע. ## פיצויים עונשיים ## 45. התובע יטען כי בנסיבות המקרה, יש מקום לפסוק לו פיצויים עונשיים כנגד הנתבעת, וזאת לאור התנהלותה הרשלנית, הפוגענית והבלתי מידתית, אשר גרמה לו נזקים כבדים ופגעה בזכויותיו הבסיסיות. 46. פסיקת פיצויים עונשיים נועדה להרתיע את הנתבעת ואת רשויות אכיפת החוק מפני התנהלות דומה בעתיד, ולהדגיש את חומרת הפגיעה בזכויות האזרח, במיוחד כאשר מדובר בשלילת חירות. 47. התנהלות הנתבעת, אשר כללה מעצר שווא, אי-שחרור מיידי לאחר ביטול הזיהוי, והחזקה בתנאים בלתי הולמים, מצדיקה הטלת פיצויים עונשיים, על מנת להעביר מסר ברור בדבר חשיבות השמירה על זכויות הפרט. 48. הפסיקה הכירה באפשרות לפסוק פיצויים עונשיים במקרים חריגים של התנהלות פוגענית ורשלנית במיוחד מצד רשויות המדינה, ובענייננו, נסיבות המקרה מצדיקות פסיקה כזו. 49. התובע יטען כי הפיצויים העונשיים ישקפו את חומרת הפגיעה בזכויותיו, את ההתנהלות הלקויה של הנתבעת, ואת הצורך להבטיח כי מקרים דומים לא יישנו בעתיד. ## אי-התייצבות לדיון תעבורה ושלילת רישיון ## 50. התובע יטען כי מעצרו ביום 26.9.2010, וההשלכות הנפשיות והמעשיות של המעצר, גרמו לו לאי-התייצבות לדיון שנקבע ביום 5.10.2010 בפני בית המשפט לתעבורה, ובכך נשלל רישיון הנהיגה שלו. 51. אף שהדיון התקיים עשרה ימים לאחר המעצר, התובע יטען כי המעצר והטראומה שחווה בעקבותיו, פגעו ביכולתו לתפקד באופן סביר ולהתייצב לדיון, ובכך נגרם לו נזק ישיר ועקיף. 52. שלילת רישיון הנהיגה, גם אם הופחתה בערעור, גרמה לתובע נזקים כלכליים משמעותיים, שכן הוא נזקק לרישיון לצורך פרנסתו ולצורך ניהול חייו האישיים והמשפחתיים. 53. התובע יטען כי הנתבעת אחראית, ולו באופן עקיף, לנזקים שנגרמו לו כתוצאה משלילת רישיון הנהיגה, שכן המעצר שלא כדין היה הגורם הראשוני שהוביל לשרשרת האירועים. 54. הפסיקה הכירה בקשר סיבתי בין מעצר שלא כדין לבין נזקים עקיפים שנגרמו לנפגע, ובענייננו, יש לראות במעצר את הגורם המכריע לאי-התייצבותו של התובע לדיון התעבורה. ## תנאי מעצר בלתי הולמים ## 55. התובע יטען כי במהלך מעצרו, הושם באזיקים למשך שעות ארוכות, ונמנעו ממנו תנאים בסיסיים כגון מזון ושתייה, ובכך נפגעו זכויותיו הבסיסיות כאדם עצור. 56. החזקתו של התובע באזיקים, ללא כל הצדקה ביטחונית או אחרת, מהווה פגיעה חמורה בכבודו ובזכותו לשלמות הגוף, וזאת בניגוד להוראות הדין והפסיקה. 57. מניעת תנאים בסיסיים, כגון מזון ושתייה, מהווה הפרה של חובת הנתבעת לדאוג לרווחתם ולבריאותם של עצורים המוחזקים במשמורתה, ובכך נגרם לתובע סבל מיותר. 58. התובע יטען כי הנתבעת התרשלה בכך שלא דאגה לתנאי מעצר הולמים, ובכך הפרה את חובתה כלפיו, וגרמה לו נזקים נוספים של כאב וסבל ועוגמת נפש. 59. הפסיקה קבעה כי גם במקרים של מעצר כדין, על רשויות האכיפה לדאוג לתנאי מעצר הולמים ולשמור על כבודם וזכויותיהם של העצורים, ובענייננו, הנתבעת הפרה חובות אלו. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, יהא זה מן הדין ומן הצדק לקבל את התביעה על כל חלקיה. ##להלן פסק דין בנושא תביעה לחייב את משטרת ישראל, בתשלום פיצויים בטענה לכליאת שווא:## טענות התובע ביתר פירוט, התובע טען בכתב התביעה המתוקן, בתמצית, כדלקמן- התובע הינו אדם נורמטיבי, תושב אופקים, ואחד מבעלי בית מאפה באופקים, ללא כל עבר פלילי. ביום 26.9.2010 נעצר התובע על ידי שוטרי משטרת תחנת אופקים בחשד לפריצה לקונדיטוריה של עסק מתחרה באזור התעשייה באופקים. התובע נעצר והושם באזיקים בשעה 8:30 והוחזק במעצר עד לשעה 18:30, ללא תנאים בסיסיים. לתובע נגרמו נזקים נפשיים ואחרים כתוצאה ממעצרו. בשל המצב וההשלכות שהיו לכך על התובע, האחרון לא התייצב לדיון שנקבע ביום 5.10.2010, בפני בית המשפט לתעבורה, וכתוצאה מכך נשלל רישיון הנהיגה שלו בתחילה לתקופה של 4 שנים, ולאחר מכן למשך שנתיים, והדבר פגע בתובע, במשפחתו, ובפרנסתו. בנסיבות העניין יש מקום לפסוק לתובע פיצויים על פי סעיף 38 לחוק המעצרים החדש משנת 1996 (הכוונה לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996- הח"מ), ומכוח עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ובשים לב לשלילת חירותו של התובע, שהינה זכות יסוד על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. התובע זכאי לפסיקת פיצויים כספיים בגין כאב וסבל, פגיעה בשמו הטוב, פגיעה בחירותו, וכן יש מקום להטיל על הנתבעת פיצויים עונשיים, לפי שיקול דעתו של בית המשפט. טענות הנתבעת הנתבעת טענה בכתב ההגנה המתוקן מטעמה, בתמצית, כדלקמן:- ביום 25.9.2010 הגיעה הגב' ולנטינה רזיילוב (להלן: "המתלוננת") לתחנת המשטרה באופקים וטענה כי באותו היום, בשעה 18:30, הותקפה על ידי אדם שהתפרץ למקום עבודתה בקונדיטוריה, מסרה פרטים לגבי תיאור החשוד במעשה, וזיהתה באופן וודאי את תמונתו של התובע כמי שביצע את המעשה. למחרת היום עוכב התובע לחקירה על ידי תחנת אופקים תוך שנמסר לו שהוא חשוד ב"התפרצות". בטרם החלה החקירה הודיע התובע לחוקר כי הוא אינו "פורץ לעסקים", ומשנשאל כיצד הוא יודע שהוא חשוד בפריצה לעסק, השיב שעם עיכובו הודיעו לו שהוא חשוד ב"התפרצות". המשטרה הודיעה כנדרש לסנגוריה הציבורית. בשעה 10:55, בחלוף 3 שעות מתחילת העיכוב, נעצר התובע, ובשעה 15:25 שוחרר מהמעצר. בחקירתו הכחיש התובע את החשדות המיוחסים לו, ומסר גרסת אליבי, אשר נבדקה ולא נמצאה כמבוססת דיה. באותו היום בשעה 13:48 נגבתה עדות נוספת מהמתלוננת, שחזרה בה מגרסתה שלפיה זיהתה את התובע, תוך שהודיעה לחוקר שהיא מפחדת. באותו היום המשטרה גבתה עדות מאמו של התובע, אשר צוינה על ידו כחלק מגרסת האליבי, וזו הפריכה חלקית את גרסת האליבי שמסר התובע. בוצעו פעולות חקירה נוספות שחלקן סמויות. תיק החקירה הועבר בהליך רגיל לתביעות נגב ושם הוחלט לסגור את התיק מחמת חוסר ראיות. ביום 13.6.2012 הגישה המתלוננת ערר על ההחלטה לסגור את התיק ובקשה להגיש כתב אישום כנגד התובע, בטענה שחזרה בה מגרסתה לגבי זיהוייו של התובע כחשוד במעשה, בשל לחצים שהופעלו עליה על ידי החשוד ובני משפחתו. המשטרה פעלה במהירות וביעילות במשך עיכובו ומעצרו של התובע כדי למצות את הליכי החקירה, והתובע שוחרר עוד באותו היום ומבלי שנאלץ לשהות לילה במעצר. המשטרה פעלה באופן סביר לפי המידע שהיה בפניה ובהתאם לחובתה על פי הדין. המשטרה פטורה מאחריות אזרחית בשל מעצרו של התובע. טענות התובע לגבי כבילתו באזיקים ומניעת תנאים בסיסיים בעת שהותו במעצר, לא הועלו בנוסחים הקודמים של כתבי התביעה שהגיש התובע, ויש בכך כדי להשליך על מהימנותן. התובע לא הוכיח קיומה של לשון הרע. אין מקום לקבל את טענת התובע כי עקב מעצרו נלקח ממנו רישיון הנהיגה, ולו בשל העובדה שהמעצר בוצע ביום 26.9.2010, ואילו הדיון בתיק התעבורה התקיים ביום 6.10.2010, בחלוף עשרה ימים מהמעצר. לעניין ההתנהלות הדיונית ביום 14.7.2013 נערך בפני דיון הוכחות, והצדדים הגישו סיכומים בכתב. התובע לא מצא לנכון לצרף לכתב התביעה המתוקן, או לכתבי התביעה שקדמו לו, תצהיר לאימות העובדות, כמתחייב בהליך המתנהל בסדר דין מהיר, ולא קיים אחר החלטות שניתנו בתיק זה (מימים 24.12.2012, ו- 14.4.2013), לגבי הגשת תצהירי עדות ראשית מטעמו, וכל שהוגש מטעמו בימים 5.6.2012, ו- 10.2.2013 הינם שני תצהירים קצרים, שאין בהם כדי למצות את כלל הטענות שבעובדה שהועלו על ידו במסגרת פרשת התביעה. דיון והחלטה החלטת משטרת אופקים לעכב את התובע לחקירה, ובהמשך להורות על מעצרו, נבעה מהודעת המתלוננת, שנמסרה בתחנת המשטרה ביום 25.9.2010, שלפיה באותו היום, בשעה 18:30 (מוצאי שבת), אירעה התפרצות לבית העסק שבו עבדה (קונדיטוריה), ובמהלכה הותקפה על ידי הפורץ, וכתוצאה מכך נפלה ונחבלה בגופה. למתלוננת הוצגו תמונות של חשודים אפשריים, מתוך מאגר התמונות שהיה בתחנת המשטרה, והיא זיהתה באופן וודאי את תמונתו של התובע, וכן ציינה כי התובע היה אצלה בקונדיטוריה לפני מספר ימים, קנה מצרך מסוים, והבטיח שישלם. כן הודיע שהיא מוכנה לערוך עמו עימות, במידת הצורך. להשלמת התמונה, והגם שעניינים אלה לא היו מהטעמים שבגינם עוכב התובע לחקירה, ובהמשך אף נעצר, יש לציין כי לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה המשטרה נדרשה לחקירה בעניינו של התובע, ולפי הודעתו לתיק מיום 22.7.2013, הוא נחשד בעבר בתקיפת עובד ציבור אלא שלטענתו "בסופו של דבר יצאתי זכאי לחלוטין" (לא ברור מהודעתו האם הוגש כתב אישום), וכן הוגש כנגדו כתב אישום בגין הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, שהסתיים, לטענתו, בהתחייבות ללא הרשעה. לאור הודעתה הנ"ל של המתלוננת, וזיהוי תמונתו של התובע כחשוד בביצוע העבירות, מחובתה של המשטרה היה לעכב את התובע לחקירה, ובמידת הצורך, לפי שיקול דעת הקצין הממונה, להורות על מעצרו, לצורך מיצוי הליכי החקירה ביעילות ובמהירות, ככל הניתן, כדי למלא את חובתה בשמירת שלומו וביטחונו של הציבור, ותוך ביצוע בדיקה עניינית בשאלה האם יש מקום לקשור את התובע למעשה העבירה שיוחס לו על ידי המתלוננת. עם עיכובו לחקירה טען התובע בפני השוטר המעכב כי אינו פורץ לעסקים, הגם שכל שנאמר לו עובר לעיכובו שהוא חשוד בהתפרצות, ומבלי שצוין שהינו חשוד לפריצה לבית עסק, והמשטרה ראתה בטענה זו חיזוק נוסף להודעתה של המתלוננת (תצהיר רס"ם אוחנה ס' 6; פר', ע' 14, ש' 19-23). סמכותו של שוטר להורות על מעצרו של אדם, ללא צו של שופט, ככל שהוא חשוד בביצוע עבירה שהינה בת- מעצר (כל עבירה למעט חטא), מעוגנת בסעיפים 23 ו- 27.(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו- 1996 (להלן: "חוק המעצרים"), ככל שהוא סבור כי הדבר נדרש כדי למנוע שיבוש הליכי חקירה ומשפט, או לסכן את ביטחונו של אדם או של הציבור, או בשים לב לחומרת העבירה. לאור האמור לעיל, הנני סבור כי לאור הודעת המתלוננת לגבי התפרצות לבית העסק ותקיפתה, זיהוי וודאי של התובע על ידה כחשוד במעשה, לפי תמונות שהוצגו בפניה, נכונותה לערוך עימות עם התובע, ובשים לב לחומרת העבירות, הרי שהיה יותר מיסוד סביר למעצרו של התובע על ידי המשטרה. בחינת התנהלותה של המשטרה לאחר עיכובו של התובע לחקירה ומעצרו מעלה כי פעלה ללא שיהוי לצורך מיצוי הליכי החקירה. התובע עוכב לחקירה ביום 26.9.2101, בסביבות השעה 8:00, והובא לתחנת משטרת אופקים. עם בואו לתחנה יצר השוטר המעכב קשר עם עורך דין מהסנגוריה הציבורית לצורך מתן ייצוג משפטי לתובע. על פי הרישומים שהוצגו בפני, בשעה 8:35 נערכה שיחת טלפון בין עו"ד ליאור כהן מהסנגוריה הציבורית לבין התובע, והפרקליט הודיע שיסור לתחנת המשטרה בתוך כארבעים דקות. חקירתו של התובע החלה בשעה 9:46, על ידי רס"ם אוחנה, לאחר שהתובע התייעץ עם הפרקליט שהגיע לתחנה. התובע הכחיש בחקירתו את החשדות המיוחסים לו של פריצה לבית עסק ותקיפת המתלוננת, ומסר אליבי שלפיו ביום האירוע התעורר בשעה 14:00, נסע לאשדוד כדי להתאמן בחדר כושר ושהה שם עד לשעה 17:00 או 17:30, וחזר לאופקים בשעה 18:30, ובהמשך חקירתו תיקן את שעת חזרתו לביתו ל- 18:00, ושהה בביתו עד לשעה 21:30, שאז נסע לאשדוד לבר בשם אדריאנה עד לשעה 1:30, וחזר לביתו בשעה 2:30. כן טען כי אמו הייתה בבית. התרשמתי כי המשטרה פעלה ללא דיחוי לבחון את האליבי שמסר התובע. בהודעה בכתב שהתקבלה ביום 26.9.2010 ממכון הכושר באשדוד נמסר כי- "... לפי מצלמות המועדון מר איציק תורג'מן נכנס בסביבות השעה 15:00 לסניפנו באשדוד ... חשוב לציין כי לא ראינו מתי מר תורג'מן עזב את תחומי מועדון הכושר...". ולכן לא ניתן למצוא בהודעה זו תימוכין לטענת התובע לגבי שעת היציאה ממכון הכושר. באותו היום, בשעה 14:19, המשטרה חקרה את אמו של התובע, שלטענתו שהה עמה בבית ביום האירוע, מהשעה 18:00, לערך, ועד השעה 21:30. מעדותה של האם עולה כי שהתה כל היום בבית, למעט בין השעות 14:00 ועד 16:00, וכאשר יצאה התובע נכח בבית, וכאשר חזרה התובע לא היה בבית. כן טענה כי התובע חזר טרם כניסת השבת, ויצא מאוחר יותר, אלא שלא ידעה לציין את זמני הגעתו ויציאתו. מהאמור לעיל עולה כי לא ניתן למצוא בהודעה ממכון הכושר וכן מחקירתה של האם תימוכין של ממש לגרסת התובע לגבי שעת היציאה ממכון הכושר, וכן לגבי השעה שבה הגיע לביתו, ביום האירוע, ולמעשה לא עלה בידי התובע לספק אליבי שהיה בו כדי לשלול באופן וודאי את ההיתכנות למעורבותו בביצוע העבירות ביום 25.9.2010, בשעה 18:30, בבית העסק. באותו היום (26.9.2010), בשעה 13:48, נחקרה המתלוננת פעם נוספת, וטענה, בין היתר, כי לאחר שזיהתה את תמונתו של התובע כחשוד במעשה, ניעורו בה ספקות לגבי וודאות הזיהוי, ולאחר שראתה את התובע באופקים למחרת בבוקר, הבינה כי קיימים הבדלים בינו לבין האדם שתקף אותה, והגם שקיים ביניהם דמיון רב, מבחינת מבנה הגוף, הגובה, והגיל, הרי שלחשוד היה שיער מלא, ולתובע שיער דליל, ולפיכך הודיעה על חזרתה מזיהויו של התובע כחשוד בביצוע העבירות. המתלוננת טענה כי היא שרויה בפחד, אך פחדה אינו הסיבה לשינוי בגרסתה, אלא ההבדלים שציינה בין תיאורו של החשוד לבין התובע, ובטחונה כי אין המדובר בתובע, וכן ציינה כי לא הופעלו עליה לחצים לחזור בה מהתלונה. לאור האמור לעיל, החליטה הנתבעת על שחרורו של התובע מהמעצר. בין הצדדים נטושה מחלוקת לגבי שעת שחרורו של התובע מהמעצר, כאשר האחרון טען לשעה 18:00, והנתבעת טענה כי שוחרר בשעה 15:25. לאחר שבחנתי את כל שהובא בפני מצאתי לנכון לקבל את גרסת הנתבעת בעניין זה. התובע לא העלה בתצהירים מטעמו את הטענה לגבי שעת השחרור, ודי בכך לטעמי כדי לדחות את גרסתו בעניין זה. התובע הפנה למסמך שהוציאה הנתבעת שבה צוינה השעה 18:00, אלא שרס"ם אוחנה העיד כי המדובר במסמך שהינו "ממשק בין המשטרה לשב"ס, שאנו מחויבים לפני השעה שלוש להודיע להם שיש לנו עצור בתחנה, אנו מעלים אותו באופן טכני לאחר שאדם נעצר ואנו מעריכים שהחקירה יכולה להסתיים בשעה שש ואנו מבקשים שיבואו לקחת אותו בשעה שש, במקרה דנן החקירה הסתיימה בשעה 15:00 לערך ובשעה 15:25 החשוד שוחרר, לכן השעה שהוא ציין 18:00 אין לה שום משמעות למעט בקשה מהשב"ס לבוא לקחת אותו בשעה זו" (ע' 15, ש' 24-28). התובע לא הביא ראיות חיצוניות שיש בהן כדי לתמוך בטענתו לגבי שעת השחרור, ובכלל זה לא העיד מטעמו עדים בעניין זה. אמו ואחותו של התובע היו באולם בית המשפט בעת דיון ההוכחות, ולבקשת התובע התרתי את העדתן, למרות שלא הוגשו תצהירים מטעמן, אלא שהן לא התייחסו לסוגיה זו, ואמו של התובע, המתגוררת עמו, לא מצאה לנכון לציין את שעת חזרתו של התובע לביתו לאחר ששוחרר מהמעצר (ע' 11-12). הנתבעת הציגה מסמך שכותרתו "אסמכתא לשחרור" ובו נרשם כי שעת שחרורו של התובע הינה 15:25, וכך גם העיד רס"ם אוחנה, ולא מצאתי כי נסתר בחקירתו הנגדית על גרסתו זו. טענה נוספת שהעלה התובע הינה כי הושם באזיקים בעת המעצר, וכי נמנעו ממנו תנאים בסיסיים כגון מזון ושתייה. יש לציין כי טענות אלה של התובע לא בא זכרן בתצהיריו, ודי בכך לטעמי כדי לדחות גרסתו בעניין זה. התובע לא מצא לנכון לעמת את רס"ם אוחנה עם טענות אלה במהלך חקירתו הנגדית, ולפיכך לא ניתן למצוא תימוכין לטענות אלה מחקירתו של עד הנתבעת. בכל מקרה, גם אם היה ניתן לראות את טענותיו של התובע בעניינים אלה, כפי שפורטו בכתב התביעה המתוקן, כחלק מחומר הראיות שבפני, ככל שהיו נתמכות בתצהיר, הרי שהמדובר בעדות יחידה של בעל דין במשפט אזרחי, ולא מצאתי שהיא נתמכת כראוי בחומר הראיות שבפני. לאחר שבחנתי את השתלשלות העניינים, לא מצאתי שנפל דופי בהתנהלותה של המשטרה, באופן שיש בו כדי להצדיק את חיובה של המדינה בתשלום פיצויים לתובע בשל מעצרו. התובע נעצר על יסוד תלונה שהוגשה למשטרה, ולאחר שהמתלוננת זיהתה את התובע באופן וודאי, כך לטענתה, כמי שביצע את מעשה ההתפרצות והתקיפה בבית העסק. התובע הובא למחרת יום האירוע (26.9.2010) לתחנת המשטרה, והשוטר המעכב פעל ללא דיחוי לצורך יצירת קשר עם פרקליט מהסנגוריה הציבורית לצורך מתן ייעוץ משפטי לתובע, ולצורך הפגשתם. חקירתו של התובע החלה רק לאחר שנפגש עם הפרקליט ויש להניח שקיבל ייעוץ מתאים. לאחר שהתובע הכחיש את החשדות המיוחסים לו פעלה המשטרה, באמצעות החוקר אוחנה, לצורך בחינת האליבי שמסר התובע, ועניין זה נבדק עם מכון הכושר באשדוד, וכן זומנה לחקירה אמו של התובע. נוכח הכחשת החשדות על ידו, נחקרה שוב המתלוננת שהודיע על חזרתה מזיהויו של התובע כחשוד בביצוע העבירות. חקירתה הנוספת של המתלוננת החלה בשעה 13:48. חקירת אם התובע, שנערכה במיוחד לצורך אימות האליבי שנמסר על ידו, החלה בשעה 14:19. ההחלטה לשחרור התובע מהמעצר התקבלה בשעה 15:00, והוא שוחרר בפועל בשעה 15:25, והמדובר בפרק זמן סביר ומידתי, בשים לב למועדי החקירות שנערכו למתלוננת ולאמו של התובע, ולכך שהיה צורך לשקול את המידע שנצבר, לשקול את מכלול הנתונים שעמדו בפני המשטרה, ובכלל זה גרסת האליבי שמסר התובע שנתמכה באופן חלקי בלבד מהנתונים שנאספו, ולקבל החלטה מתאימה. יש להניח כי הליכי החקירה והמעצר אכן גרמו לעגמת נפש של ממש לתובע, ואין ספק כי הייתה כרוכה בהם שלילת חירותו, לגבי פרק הזמן שבו שהה בתחנת המשטרה, אלא שאין המדובר בזכות מוחלטת שלא ניתן להגבילה, והנני סבור, כפי שפורט לעיל, כי המשטרה פעלה באופן סביר ומידתי, ותוך שמירה על איזון אינטרסים ראוי, בין אחריותה לשמירת שלומו ובטחונו של הציבור, לבין מיצוי הליכי החקירה באופן יעיל ומהיר, ככל הניתן, ולאחר מיצוי הליכי החקירה, ובחינת מכלול הנתונים שעמדו בפניה, שחררה את התובע מהמעצר, תוך פרק זמן סביר מגיבוש ממצאי החקירה, ועוד באותו היום. "היותו של אדם בן-חורין מונח ביסוד ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. "החירות האישית היא זכות חוקתית מן המדרגה הראשונה, ומבחינה מעשית, היא גם תנאי למימוש זכויות יסוד אחרות" (השופט זמיר בבג"ץ 6055/95 צמח נ' שר הביטחון (להלן - פרשת צמח [1]), בעמ' 261). עם זאת אין זו זכות מוחלטת. ניתן להגבילה. ניתן לעצור אדם לצורכי חקירה, כלומר כדי למנוע שיבושה של חקירה או כדי למנוע סכנה לציבור מהעצור, כאשר האיזון הראוי בין החירות של הפרט לבין צורכי הציבור מצדיק שלילתה של החירות. במסגרת איזון זה נדרש כי בידי הרשות העוצרת תהא תשתית ראייתית המבססת חשד אינדיווידואלי כלפי העצור. כך הדבר במעצר פלילי "רגיל" לצורכי חקירה או עד תום ההליכים (ראו סעיפים 13, 21 ו-23 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996) ... .". בג"ץ 3239/02 מרעב נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פ''ד נז(2) 349. פסקה 20 (פורסם במאגרים משפטיים). לאור האמור לעיל, לא מצאתי כי התנהגותה של הנתבעת הייתה נגועה ברשלנות כלפי התובע, ודין טענתו בעניין זה להידחות. מעבר לכך, הטענה לעוולת הרשלנות לא פורטה כראוי, והתובע לא התמודד עם טענות הנתבעת לגבי פטור מאחריות אזרחית או פלילית בגין מעצר או עיכוב, על פי סעיף 44 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט- 1969, וכן עם הטענה כי הנתבעת פעלה בתחום הרשאתה החוקית, ומתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיום הרשאתה החוקית, ולפיכך אינה אחראית בנזיקין מכוח סעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות מדינה), התשי"ב- 1952. לא מצאתי לנכון לקבל את טענתו של התובע לגבי כליאת שווא. דבר החקיקה המסדיר את עוולת כליאת השווא הינו סעיף 26 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ולפיו- "כליאת שווא היא שלילת חירותו של אדם, שלילה מוחלטת ושלא כדין, למשך זמן כלשהו, באמצעים פיסיים או על ידי הופעה כבעל סמכות". בסעיף 27 לפקודה הנ"ל פורטו ההגנות מפני תביעה בעוולה של כליאת שווא, ובכלל זה נקבע כי- "בתובענה שהוגשה על כליאת שוא תהא הגנה לנתבע אם- (1) עשה את מעשהו תוך כדי ביצוע, או סיוע כדין לבצע, צו מעצר או חיפוש, צו מסירה לדין, צו מאסר או צו עיכוב שניתנו על ידי בית משפט או רשות אחרת המוסמכת לכך, ובלבד שהמעשה שמתלוננים עליו הותר באותם צווים אף אם היה פגם בהם או בנתינתם". אינני סבור כי המקרה הנדון נופל לגדרה של עוולת כליאת- שווא מכיוון שעיכובו של התובע לחקירה ומעצרו היה כדין, על פי הסמכויות שהוקנו בדין למשטרה, והדבר התבקש והתחייב לאור המידע שהיה בפני המשטרה, ועד למיצוי החקירה לגבי החשדות שיוחסו לתובע, ולפיכך אינני סבור כי יש מקום להידרש להגנות שהעמידה הפקודה הנ"ל, הגם שעומדת לנתבעת ההגנה שנקבעה בסעיף 27.(1) לפקודת הנזיקין, שכן התובע נעצר כדין. לא מצאתי לנכון לקבל טענה נוספת שהועלתה בכתב התביעה לגבי פגיעה בשמו הטוב של התובע, מכיוון שזו לא נטענה בתצהירי התובע, וצוינה בסיכומיו בשפה רפה, וכלאחר יד, ומכל מקום אינני סבור כי טענה זו הוכחה, וכי יש מקום לקבלה. עניין נוסף שיש להידרש אליו הינו טענת התובע שלפיו יש לחייב את המדינה בתשלום פיצויים מכוח סעיף 38.(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 ("חוק המעצרים"). הנתבעת טענה כי אין מקום להידרש לטענה זו מהטעם שהיה על התובע להגיש תובענה מתאימה על פי תקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב- 1982, והפנתה לאסמכתאות משפטיות שלטענתה תומכות בגישה זו. טענה זו של הנתבעת אינה נקייה מספקות מהטעם שהתקנות האמורות אינן מתייחסות במישרין לסעיף 38 לחוק המעצרים, מה גם שניתן למצוא בפסיקה דוגמאות לכך שבתי המשפט נדרשו לדון ולהכריע על פי סעיף 38.(א) לחוק המעצרים במסגרת תובענות אזרחיות לפסיקת פיצויים (ראו- תק (י-ם) 53002-06-11‏, ‏יאיר רימר נ' משטרת ישראל, 19.3.2012, כב' השופטת מרים אילני; ת"א (י-ם) 2372/07, ‏ פאדי הזאז נ' מדינת ישראל, 29.9.2009, וכן- ת"א (י-ם) 3032/07 פנחס בראון נ' משה תורגמן, 5.11.2009, כב' השופטת מרים ליפשיץ- פריבס; ת"א 01539/04 שדראק אקואסה נ' מדינת ישראל משרד הפנים ומשטרת ישראל- מנהל ההגירה, 2.6.2005, כב' השופטת נועה גרוסמן; לדעה שונה ראו- ב"ש (ת"א) 2911/04 רווה נ' מדינת ישראל, 15.3.2005, כב' השופטת דורית רייך שפירא). לאור האמור לעיל הנני סבור שאין מניעה לבחון את המקרה הנדון על פי המבחנים שנקבעו בסעיף 38.(א) לחוק המעצרים, שנוסחו כדלקמן- "נעצר אדם ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום, ומצא בית המשפט שלא היה יסוד למעצר, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי האדם, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לו פיצוי על מעצרו והוצאות הגנתו בסכום שיקבע בית המשפט". באשר לרציונאל המונח בבסיס דבר חקיקה זה, נקבע בהלכה הפסוקה, תוך השוואה לסעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין"), שעניינו חיוב המדינה בפיצויים במקרה שנמצא כי לא היה יסוד לכתב האישום, או מחמת נסיבות אחרות המצדיקות זאת, כדלקמן- "הוראת-חוק זו נולדה לאחר סעיף 80 לחוק העונשין, ומתחילתה נוצרה בדמותה כצלמה של הוראת סעיף 80 ... . בדברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 13), בעמ' 172 קוראים אנו, בין השאר, דברים אלה (לאחר שמחבר דברי ההסבר מביא את הוראת סעיף 80 כנוסחה אותה עת): הסעיף [סעיף 80 לחוק העונשין - מ' ח'] מדבר במי שהוגש נגדו כתב אישום ואין הוא מאפשר תשלום פיצוי למי שנעצר ושוחרר לאחר שלא נמצא נגדו חומר שיצדיק הגשת כתב אישום. לא כל מעצר שנסתיים בלא כלום מצדיק תשלום פיצוי. אחוז ניכר מהמעצרים מבוצע כדין, והמעצר חיוני למשטרה ככלי עזר לשמירה על שלום הציבור ולמלחמה בפשיעה. אך יש מקרים שבהם מוצדק לפצות את מי שנעצר על לא עוול בכפו על הנזק שנגרם לו, וזאת בעיקר אם מתברר שמלכתחילה לא היה כל יסוד לעצם המעצר (בהבדל משחרור בשל העדר ראיות מספיקות להגשת כתב אישום) או שיש נסיבות מיוחדות המצדיקות פיצוי (כגון נזק חמור במיוחד). מוצע לאפשר תשלום פיצויים גם במקרים אלה, כשהפוסק בענין הזכאות לפיצויים הוא בית המשפט". על בית המשפט לבחון אפוא האם היה יסוד למעצר או שיש מקום לחיוב המדינה בתשלום פיצויים מחמת נסיבות אחרות המצדיקות זאת. באשר לשיקולים ולאיזונים הראויים שיש לשקול ולערוך במסגרת דבר החקיקה הנ"ל, נקבע בהלכה הפסוקה, ביחס לסעיף 80 לחוק העונשין, והדברים יפים גם לענייננו, בשינויים המחויבים, כדלקמן- "... מנוסח סעיף 80 לחוק העונשין עולות שתי עילות שבהתקיימן עשוי נאשם אשר זוכה בדין לזכות בפיצוי. העילה האחת, עניינה כי לא היה יסוד להאשמתו של הנאשם, ואילו השניה עניינה בכך שהתקיימו "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" ... אולם חשוב להדגיש כי "גם מי שחלף על פני אחת משתי משוכות אלה אינו זכאי לפיצוי אוטומטי. לשון הסעיף קובעת כי בית המשפט 'רשאי (...) לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מאסרו או מעצרו'" ... . סעיף זה הוא אתר של איזון בין שיקולים נוגדים. מחד יש להביא בכלל חשבון הנזק שנגרם לנאשם בעקבות ההליך הפלילי שנכפה עליו ... "עצם העמדתו של אדם לדין עלולה לשאת עימה פגיעה בזכויות היסוד של הפרט, ובכלל זה בכבוד האדם, בחופש העיסוק שלו, בפרטיותו, בשמו הטוב וכשהעמדה לדין כרוכה במעצר- גם בחירותו ... הליך פלילי מביא עמו פעמים רבות גם פגיעה בקניינו של הנאשם, באשר הוא כרוך ברגיל בעלויות כספיות ניכרות, בין אם על שום הצורך לממן את הוצאות ההגנה המשפטית, בין אם לאור פגיעה אפשרית ביכולת ההשתכרות של הנאשם, לאורך המשפט ולפעמים גם לאחריו"... . מאידך, יש להביא בכלל חשבון את האינטרס הציבורי המשמעותי באכיפת החוק. לציבור בכללותו יש אינטרס משמעותי כי גורמי אכיפת החוק יעשו את מלאכתם נאמנה ללא חשש, למען שמירתה של מדינת ישראל כמדינת חוק". כן נקבע כי- "... ואסור ששיקולים תקציביים יכנסו לקדירת השיקולים של רשויות התביעה, שהרי "חדירת חישובים כלכליים לשיקולי ההעמדה לדין עלולה לגרום לכרסום ביכולתה של המדינה לשמר את מירקם חיי החברה וסדרי שלטון ולהגן על הערכים החיוניים לתפקודה התקין ולהתפתחותה הרצויה"... ". רע"פ 4121/09 עודד רותם שגיא נ' מדינת ישראל. פסקה 11 (פורסם במאגרים משפטיים). באשר למשמעות הדיבור "שלא היה יסוד לאשמה", בסעיף 80 לחוק העונשין, שהינה מקבילו של הדיבור "לא היה יסוד למעצר", בסעיף 38 לחוק המעצרים, נקבע - "העילה "לא היה יסוד להאשמה" היא עילה מתוחמת צרה ודווקנית ביותר. הטוען לקיומה של עילה זו צריך להוכיח "מצב קיצוני של אי סבירות בולטת" בהעמדתו לדין ... , ולא די בחוסר סבירות סתם ... . גישה זו נגזרת, בין היתר, מגישתו של בית משפט זה בכל הנוגע לבחינת שיקול הדעת של רשויות התביעה בדבר הערכת חומר הראיות שבידם. גישתו של בית משפט זה היא שלרשויות התביעה מרחב שיקול דעת רחב ביותר בבחינת הראיות, ולכן התערבותו של בית משפט זה בשיקול הדעת של רשויות התביעה בדבר חומר הראיות תהא מצומצמת מאד, ותתאפשר רק מקום בו העמדה בדבר משקל הראיות תהא בלתי סבירה בעליל ובאופן קיצוני ... ". שם, בפסקה 12. באשר למשמעות הדיבור "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", נקבע (ביחס לסעיף 80 לחוק העונשין, והדברים יפים גם בענייננו בשינויים המחויבים), כדלקמן- "ניתן לציין שיקולים אחדים, שיש בהם כדי לסייע בידי בית-המשפט להחליט בכל מקרה אם התקיימו "נסיבות אחרות", המצדיקות תשלום הוצאות ופיצוי לפי הסעיף. להלן רשימה של שיקולים כאלה: האם החקירה נפתחה והאישום הוגש בתום-לב, או שמא הנאשם נפל קורבן לעלילת שווא או לשיקולים זרים; האם החקירה נוהלה באופן ראוי, כגון: האם טענת אליבי של הנאשם נבדקה כנדרש והאם נערכה חקירה לעדים שנדרש לחקור אותם; האם התביעה נוהלה באופן שהכביד על הנאשם ללא הצדקה, וכתוצאה נגרמו לו הוצאות יתרות או מעצרו התמשך מעבר לנדרש; האם המשפט התארך יתר על המידה, ללא הצדקה, בעוד הנאשם נתון במעצר, ובלי שניתן לייחס את התארכות המשפט לנאשם עצמו; האם הנאשם ניסה לשבש את מהלך החקירה או המשפט; האם התברר בדיעבד, ואף שמלכתחילה היה יסוד להאשמה, כי לא היה מקום להגיש את כתב-האישום, בשל שיקולים מיוחדים הנוגעים לנאשם, לעניין הציבורי או לנסיבות אחרות; האם בית-המשפט זיכה את הנאשם מחמת הספק, בשל היעדר ראיות מספיקות או בשל פגם דיוני בניהול המשפט, או שבית-המשפט קבע בצורה פסקנית כי הנאשם לא ביצע עבירה. רשימת השיקולים אינה סגורה ואינה מחייבת. היא פועל יוצא של נסיבות המקרה ... ". ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל. ראו קביעותיהם של כב' השופטים ת. אור ו- י. זמיר, וכן קביעתו של כב' השופט א. גולדברג. וכן- רע"פ 4121/09 עודד רותם שגיא נ' מדינת ישראל. פסקה 13 (פורסמו במאגרים משפטיים). מהאמור לעיל עולה כי בבוא בית המשפט לבחון האם יש מקום לפסוק פיצויים לאדם שנעצר מבלי שהוגש כנגדו כתב אישום, עליו לבחון את שני רכיבי העילה אשר בהתקיימם עשוי אותו אדם לזכות בפיצוי. הרכיב הראשון- האם היה יסוד לביצוע המעצר, ובמסגרת זו יש לבחון האם החלטת המשטרה לבצע את המעצר היה סבירה בנסיבות העניין, לאור חומר החקירה שהיה מונח בפניה. והרכיב השני- ככל שהיה יסוד לביצוע המעצר, האם קיימות נסיבות אחרות המצדיקות את חיוב המדינה בתשלום פיצויים, כאשר רשימת העניינים העומדים לבחינה אינה סגורה, ויש לבחון, בין היתר, האם החקירה נוהלה באופן ענייני, האם טענת האליבי שהעלה העצור נבדקה כראוי, האם משך המעצר היה מוצדק לאור ההתפתחות בחקירה, והאם תיק החקירה נסגר מחמת העדר אשמה או חוסר ראיות, ולפי יתר נסיבות העניין הנדון. בחינת השיקולים הנ"ל תיעשה תוך מתן משקל ראוי ויצירת האיזון המתאים שבין הפגיעה בזכויות הפרט, ושלילת חירותו, הכרוכה בהליך המעצר, לבין הצורך להותיר לרשויות המדינה, מרחב שיקול דעת מספיק כדי שיוכלו לפעול לצורך שמירת שלומו וביטחונו של הציבור, כאשר עצם השחרור מהמעצר, מבלי שהוגש כתב אישום, אינו מהווה לכשעצמו סיבה מספקת לפסיקת פיצויים. בחינת המקרה הנדון, וכפי שפורט בהרחבה לעיל, מעלה כי למשטרה היה יותר מיסוד סביר לצורך עיכובו של התובע לחקירה ומעצר, ובחינת התנהלותה לאחר עיכובו ומעצרו של התובע, לרבות בדיקת האליבי שמסר, המשך הליכי החקירה לאור הכחשת התובע את החשדות המיוחסים לו, ובכלל זה חקירה חוזרת למתלוננת, מיצוי הליכי החקירה בתוך מספר שעות, ושחרור התובע בסמוך לגיבוש ממצאי החקירה, הביאו אותי למסקנה כי אין מקום בנסיבות העניין כדי לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויים לתובע. לא מצאתי לנכון לקבל את הטענה שהעלה התובע בכתב התביעה המתוקן, שלפיה מעצרו גרם לאי התייצבותו לדיון שנקבע ביום 5.10.2010, בפני בית משפט השלום לתעבורה בבאר שבע (ויש לציין כי על פי הפרוטוקול שצירף התובע, הדיון נערך ביום 6.10.2010), ולפיכך נשלל רישיון הנהיגה שלו למשך תקופה של 48 חודשים, ולו מהטעם שטענה זו לא בא זכרה בתצהירי התובע. מעבר לכך, הדיון בבית משפט השלום לתעבורה נערך עשרה ימים לאחר המעצר, והמדובר בפרק זמן שאינו מבוטל, ולא מצאתי כי התובע פירט בתצהיריו לגבי הסיבות שמנעו ממנו מלהתייצב לדיון בבית המשפט, או, ככל שהיו מפורטות הסיבות לכך, מה מנע ממנו להגיש בקשה לבית משפט השלום לתעבורה לצורך דחיית מועד הדיון. להשלמת התמונה אציין כי העונש הנ"ל נגזר על התובע בגין עבירה של נהיגה בשכרות ברמה גבוהה וכבדה, כפי שקבע בית המשפט לתעבורה, ובשים לב לכך שהתובע צבר לא פחות מ- 89 הרשעות קודמות בעבירות תנועה, ומכאן שבצד אי התייצבותו של התובע לדיון, עמדו בפני בית המשפט טעמים נוספים לצורך קביעת גזר הדין שניתן עליו. בכל מקרה, התובע טען בכתב התביעה המתוקן כי בהליך הערעור שננקט על ידו הופחת עונש שלילת הרישיון ל- 24 חודשים, ומכאן שעניינו של התובע זכה לעיון מחודש על ידי בית המשפט, ויש להניח שהדבר נעשה לאחר שהתובע שטח את טענותיו בפני ערכאת הערעור. לפיכך, גם אם היה מקום לקבל את הטענה שאי התייצבותו לדיון נבעה ממעצרו, טענה שלא הוכחה בפני, הרי שיש יותר מיסוד לקביעה כי הדבר בא על תיקונו במסגרת הליכי הערעור. התוצאה לאור האמור לעיל מצאתי לנכון לדחות את התביעה. חרף התוצאה שהגעתי אליה לא ראיתי לנכון לחייב את התובע בתשלום שכר טרחת ב"כ הנתבעת, וזאת בשים לב לכך שבסופו של יום התובע שוחרר מהמעצר לאחר שהמתלוננת חזרה בה מזיהויו כחשוד בעבירה, ובנסיבות העניין לא הוגש כנגדו כתב אישום, ואין ספק כי עיכובו של התובע לחקירה ומעצרו, הליכים הכרוכים בשלילת חירותו, גרמו לו לעגמת נפש, והגם שלא מצאתי לנכון בנסיבות העניין לפסוק לתובע פיצויים בדין מעצרו, נראה לי, בשים לב לנסיבות העניין, שאין מקום לחייבו בשכר הטרחה של באי כוח הצד שכנגד. משטרהכליאת שוואכתב תביעהמסמכיםפיצויים