תביעה לחייב את משטרת ישראל, בתשלום פיצויים בטענה לכליאת שווא טענות התובע ביתר פירוט, התובע טען בכתב התביעה המתוקן, בתמצית, כדלקמן- התובע הינו אדם נורמטיבי, תושב אופקים, ואחד מבעלי בית מאפה באופקים, ללא כל עבר פלילי. ביום 26.9.2010 נעצר התובע על ידי שוטרי משטרת תחנת אופקים בחשד לפריצה לקונדיטוריה של עסק מתחרה באזור התעשייה באופקים. התובע נעצר והושם באזיקים בשעה 8:30 והוחזק במעצר עד לשעה 18:30, ללא תנאים בסיסיים. לתובע נגרמו נזקים נפשיים ואחרים כתוצאה ממעצרו. בשל המצב וההשלכות שהיו לכך על התובע, האחרון לא התייצב לדיון שנקבע ביום 5.10.2010, בפני בית המשפט לתעבורה, וכתוצאה מכך נשלל רישיון הנהיגה שלו בתחילה לתקופה של 4 שנים, ולאחר מכן למשך שנתיים, והדבר פגע בתובע, במשפחתו, ובפרנסתו. בנסיבות העניין יש מקום לפסוק לתובע פיצויים על פי סעיף 38 לחוק המעצרים החדש משנת 1996 (הכוונה לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996- הח"מ), ומכוח עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ובשים לב לשלילת חירותו של התובע, שהינה זכות יסוד על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. התובע זכאי לפסיקת פיצויים כספיים בגין כאב וסבל, פגיעה בשמו הטוב, פגיעה בחירותו, וכן יש מקום להטיל על הנתבעת פיצויים עונשיים, לפי שיקול דעתו של בית המשפט. טענות הנתבעת הנתבעת טענה בכתב ההגנה המתוקן מטעמה, בתמצית, כדלקמן:- ביום 25.9.2010 הגיעה הגב' ולנטינה רזיילוב (להלן: "המתלוננת") לתחנת המשטרה באופקים וטענה כי באותו היום, בשעה 18:30, הותקפה על ידי אדם שהתפרץ למקום עבודתה בקונדיטוריה, מסרה פרטים לגבי תיאור החשוד במעשה, וזיהתה באופן וודאי את תמונתו של התובע כמי שביצע את המעשה. למחרת היום עוכב התובע לחקירה על ידי תחנת אופקים תוך שנמסר לו שהוא חשוד ב"התפרצות". בטרם החלה החקירה הודיע התובע לחוקר כי הוא אינו "פורץ לעסקים", ומשנשאל כיצד הוא יודע שהוא חשוד בפריצה לעסק, השיב שעם עיכובו הודיעו לו שהוא חשוד ב"התפרצות". המשטרה הודיעה כנדרש לסנגוריה הציבורית. בשעה 10:55, בחלוף 3 שעות מתחילת העיכוב, נעצר התובע, ובשעה 15:25 שוחרר מהמעצר. בחקירתו הכחיש התובע את החשדות המיוחסים לו, ומסר גרסת אליבי, אשר נבדקה ולא נמצאה כמבוססת דיה. באותו היום בשעה 13:48 נגבתה עדות נוספת מהמתלוננת, שחזרה בה מגרסתה שלפיה זיהתה את התובע, תוך שהודיעה לחוקר שהיא מפחדת. באותו היום המשטרה גבתה עדות מאמו של התובע, אשר צוינה על ידו כחלק מגרסת האליבי, וזו הפריכה חלקית את גרסת האליבי שמסר התובע. בוצעו פעולות חקירה נוספות שחלקן סמויות. תיק החקירה הועבר בהליך רגיל לתביעות נגב ושם הוחלט לסגור את התיק מחמת חוסר ראיות. ביום 13.6.2012 הגישה המתלוננת ערר על ההחלטה לסגור את התיק ובקשה להגיש כתב אישום כנגד התובע, בטענה שחזרה בה מגרסתה לגבי זיהוייו של התובע כחשוד במעשה, בשל לחצים שהופעלו עליה על ידי החשוד ובני משפחתו. המשטרה פעלה במהירות וביעילות במשך עיכובו ומעצרו של התובע כדי למצות את הליכי החקירה, והתובע שוחרר עוד באותו היום ומבלי שנאלץ לשהות לילה במעצר. המשטרה פעלה באופן סביר לפי המידע שהיה בפניה ובהתאם לחובתה על פי הדין. המשטרה פטורה מאחריות אזרחית בשל מעצרו של התובע. טענות התובע לגבי כבילתו באזיקים ומניעת תנאים בסיסיים בעת שהותו במעצר, לא הועלו בנוסחים הקודמים של כתבי התביעה שהגיש התובע, ויש בכך כדי להשליך על מהימנותן. התובע לא הוכיח קיומה של לשון הרע. אין מקום לקבל את טענת התובע כי עקב מעצרו נלקח ממנו רישיון הנהיגה, ולו בשל העובדה שהמעצר בוצע ביום 26.9.2010, ואילו הדיון בתיק התעבורה התקיים ביום 6.10.2010, בחלוף עשרה ימים מהמעצר. לעניין ההתנהלות הדיונית ביום 14.7.2013 נערך בפני דיון הוכחות, והצדדים הגישו סיכומים בכתב. התובע לא מצא לנכון לצרף לכתב התביעה המתוקן, או לכתבי התביעה שקדמו לו, תצהיר לאימות העובדות, כמתחייב בהליך המתנהל בסדר דין מהיר, ולא קיים אחר החלטות שניתנו בתיק זה (מימים 24.12.2012, ו- 14.4.2013), לגבי הגשת תצהירי עדות ראשית מטעמו, וכל שהוגש מטעמו בימים 5.6.2012, ו- 10.2.2013 הינם שני תצהירים קצרים, שאין בהם כדי למצות את כלל הטענות שבעובדה שהועלו על ידו במסגרת פרשת התביעה. דיון והחלטה החלטת משטרת אופקים לעכב את התובע לחקירה, ובהמשך להורות על מעצרו, נבעה מהודעת המתלוננת, שנמסרה בתחנת המשטרה ביום 25.9.2010, שלפיה באותו היום, בשעה 18:30 (מוצאי שבת), אירעה התפרצות לבית העסק שבו עבדה (קונדיטוריה), ובמהלכה הותקפה על ידי הפורץ, וכתוצאה מכך נפלה ונחבלה בגופה. למתלוננת הוצגו תמונות של חשודים אפשריים, מתוך מאגר התמונות שהיה בתחנת המשטרה, והיא זיהתה באופן וודאי את תמונתו של התובע, וכן ציינה כי התובע היה אצלה בקונדיטוריה לפני מספר ימים, קנה מצרך מסוים, והבטיח שישלם. כן הודיע שהיא מוכנה לערוך עמו עימות, במידת הצורך. להשלמת התמונה, והגם שעניינים אלה לא היו מהטעמים שבגינם עוכב התובע לחקירה, ובהמשך אף נעצר, יש לציין כי לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה המשטרה נדרשה לחקירה בעניינו של התובע, ולפי הודעתו לתיק מיום 22.7.2013, הוא נחשד בעבר בתקיפת עובד ציבור אלא שלטענתו "בסופו של דבר יצאתי זכאי לחלוטין" (לא ברור מהודעתו האם הוגש כתב אישום), וכן הוגש כנגדו כתב אישום בגין הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, שהסתיים, לטענתו, בהתחייבות ללא הרשעה. לאור הודעתה הנ"ל של המתלוננת, וזיהוי תמונתו של התובע כחשוד בביצוע העבירות, מחובתה של המשטרה היה לעכב את התובע לחקירה, ובמידת הצורך, לפי שיקול דעת הקצין הממונה, להורות על מעצרו, לצורך מיצוי הליכי החקירה ביעילות ובמהירות, ככל הניתן, כדי למלא את חובתה בשמירת שלומו וביטחונו של הציבור, ותוך ביצוע בדיקה עניינית בשאלה האם יש מקום לקשור את התובע למעשה העבירה שיוחס לו על ידי המתלוננת. עם עיכובו לחקירה טען התובע בפני השוטר המעכב כי אינו פורץ לעסקים, הגם שכל שנאמר לו עובר לעיכובו שהוא חשוד בהתפרצות, ומבלי שצוין שהינו חשוד לפריצה לבית עסק, והמשטרה ראתה בטענה זו חיזוק נוסף להודעתה של המתלוננת (תצהיר רס"ם אוחנה ס' 6; פר', ע' 14, ש' 19-23). סמכותו של שוטר להורות על מעצרו של אדם, ללא צו של שופט, ככל שהוא חשוד בביצוע עבירה שהינה בת- מעצר (כל עבירה למעט חטא), מעוגנת בסעיפים 23 ו- 27.(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו- 1996 (להלן: "חוק המעצרים"), ככל שהוא סבור כי הדבר נדרש כדי למנוע שיבוש הליכי חקירה ומשפט, או לסכן את ביטחונו של אדם או של הציבור, או בשים לב לחומרת העבירה. לאור האמור לעיל, הנני סבור כי לאור הודעת המתלוננת לגבי התפרצות לבית העסק ותקיפתה, זיהוי וודאי של התובע על ידה כחשוד במעשה, לפי תמונות שהוצגו בפניה, נכונותה לערוך עימות עם התובע, ובשים לב לחומרת העבירות, הרי שהיה יותר מיסוד סביר למעצרו של התובע על ידי המשטרה. בחינת התנהלותה של המשטרה לאחר עיכובו של התובע לחקירה ומעצרו מעלה כי פעלה ללא שיהוי לצורך מיצוי הליכי החקירה. התובע עוכב לחקירה ביום 26.9.2101, בסביבות השעה 8:00, והובא לתחנת משטרת אופקים. עם בואו לתחנה יצר השוטר המעכב קשר עם עורך דין מהסנגוריה הציבורית לצורך מתן ייצוג משפטי לתובע. על פי הרישומים שהוצגו בפני, בשעה 8:35 נערכה שיחת טלפון בין עו"ד ליאור כהן מהסנגוריה הציבורית לבין התובע, והפרקליט הודיע שיסור לתחנת המשטרה בתוך כארבעים דקות. חקירתו של התובע החלה בשעה 9:46, על ידי רס"ם אוחנה, לאחר שהתובע התייעץ עם הפרקליט שהגיע לתחנה. התובע הכחיש בחקירתו את החשדות המיוחסים לו של פריצה לבית עסק ותקיפת המתלוננת, ומסר אליבי שלפיו ביום האירוע התעורר בשעה 14:00, נסע לאשדוד כדי להתאמן בחדר כושר ושהה שם עד לשעה 17:00 או 17:30, וחזר לאופקים בשעה 18:30, ובהמשך חקירתו תיקן את שעת חזרתו לביתו ל- 18:00, ושהה בביתו עד לשעה 21:30, שאז נסע לאשדוד לבר בשם אדריאנה עד לשעה 1:30, וחזר לביתו בשעה 2:30. כן טען כי אמו הייתה בבית. התרשמתי כי המשטרה פעלה ללא דיחוי לבחון את האליבי שמסר התובע. בהודעה בכתב שהתקבלה ביום 26.9.2010 ממכון הכושר באשדוד נמסר כי- "... לפי מצלמות המועדון מר איציק תורג'מן נכנס בסביבות השעה 15:00 לסניפנו באשדוד ... חשוב לציין כי לא ראינו מתי מר תורג'מן עזב את תחומי מועדון הכושר...". ולכן לא ניתן למצוא בהודעה זו תימוכין לטענת התובע לגבי שעת היציאה ממכון הכושר. באותו היום, בשעה 14:19, המשטרה חקרה את אמו של התובע, שלטענתו שהה עמה בבית ביום האירוע, מהשעה 18:00, לערך, ועד השעה 21:30. מעדותה של האם עולה כי שהתה כל היום בבית, למעט בין השעות 14:00 ועד 16:00, וכאשר יצאה התובע נכח בבית, וכאשר חזרה התובע לא היה בבית. כן טענה כי התובע חזר טרם כניסת השבת, ויצא מאוחר יותר, אלא שלא ידעה לציין את זמני הגעתו ויציאתו. מהאמור לעיל עולה כי לא ניתן למצוא בהודעה ממכון הכושר וכן מחקירתה של האם תימוכין של ממש לגרסת התובע לגבי שעת היציאה ממכון הכושר, וכן לגבי השעה שבה הגיע לביתו, ביום האירוע, ולמעשה לא עלה בידי התובע לספק אליבי שהיה בו כדי לשלול באופן וודאי את ההיתכנות למעורבותו בביצוע העבירות ביום 25.9.2010, בשעה 18:30, בבית העסק. באותו היום (26.9.2010), בשעה 13:48, נחקרה המתלוננת פעם נוספת, וטענה, בין היתר, כי לאחר שזיהתה את תמונתו של התובע כחשוד במעשה, ניעורו בה ספקות לגבי וודאות הזיהוי, ולאחר שראתה את התובע באופקים למחרת בבוקר, הבינה כי קיימים הבדלים בינו לבין האדם שתקף אותה, והגם שקיים ביניהם דמיון רב, מבחינת מבנה הגוף, הגובה, והגיל, הרי שלחשוד היה שיער מלא, ולתובע שיער דליל, ולפיכך הודיעה על חזרתה מזיהויו של התובע כחשוד בביצוע העבירות. המתלוננת טענה כי היא שרויה בפחד, אך פחדה אינו הסיבה לשינוי בגרסתה, אלא ההבדלים שציינה בין תיאורו של החשוד לבין התובע, ובטחונה כי אין המדובר בתובע, וכן ציינה כי לא הופעלו עליה לחצים לחזור בה מהתלונה. לאור האמור לעיל, החליטה הנתבעת על שחרורו של התובע מהמעצר. בין הצדדים נטושה מחלוקת לגבי שעת שחרורו של התובע מהמעצר, כאשר האחרון טען לשעה 18:00, והנתבעת טענה כי שוחרר בשעה 15:25. לאחר שבחנתי את כל שהובא בפני מצאתי לנכון לקבל את גרסת הנתבעת בעניין זה. התובע לא העלה בתצהירים מטעמו את הטענה לגבי שעת השחרור, ודי בכך לטעמי כדי לדחות את גרסתו בעניין זה. התובע הפנה למסמך שהוציאה הנתבעת שבה צוינה השעה 18:00, אלא שרס"ם אוחנה העיד כי המדובר במסמך שהינו "ממשק בין המשטרה לשב"ס, שאנו מחויבים לפני השעה שלוש להודיע להם שיש לנו עצור בתחנה, אנו מעלים אותו באופן טכני לאחר שאדם נעצר ואנו מעריכים שהחקירה יכולה להסתיים בשעה שש ואנו מבקשים שיבואו לקחת אותו בשעה שש, במקרה דנן החקירה הסתיימה בשעה 15:00 לערך ובשעה 15:25 החשוד שוחרר, לכן השעה שהוא ציין 18:00 אין לה שום משמעות למעט בקשה מהשב"ס לבוא לקחת אותו בשעה זו" (ע' 15, ש' 24-28). התובע לא הביא ראיות חיצוניות שיש בהן כדי לתמוך בטענתו לגבי שעת השחרור, ובכלל זה לא העיד מטעמו עדים בעניין זה. אמו ואחותו של התובע היו באולם בית המשפט בעת דיון ההוכחות, ולבקשת התובע התרתי את העדתן, למרות שלא הוגשו תצהירים מטעמן, אלא שהן לא התייחסו לסוגיה זו, ואמו של התובע, המתגוררת עמו, לא מצאה לנכון לציין את שעת חזרתו של התובע לביתו לאחר ששוחרר מהמעצר (ע' 11-12). הנתבעת הציגה מסמך שכותרתו "אסמכתא לשחרור" ובו נרשם כי שעת שחרורו של התובע הינה 15:25, וכך גם העיד רס"ם אוחנה, ולא מצאתי כי נסתר בחקירתו הנגדית על גרסתו זו. טענה נוספת שהעלה התובע הינה כי הושם באזיקים בעת המעצר, וכי נמנעו ממנו תנאים בסיסיים כגון מזון ושתייה. יש לציין כי טענות אלה של התובע לא בא זכרן בתצהיריו, ודי בכך לטעמי כדי לדחות גרסתו בעניין זה. התובע לא מצא לנכון לעמת את רס"ם אוחנה עם טענות אלה במהלך חקירתו הנגדית, ולפיכך לא ניתן למצוא תימוכין לטענות אלה מחקירתו של עד הנתבעת. בכל מקרה, גם אם היה ניתן לראות את טענותיו של התובע בעניינים אלה, כפי שפורטו בכתב התביעה המתוקן, כחלק מחומר הראיות שבפני, ככל שהיו נתמכות בתצהיר, הרי שהמדובר בעדות יחידה של בעל דין במשפט אזרחי, ולא מצאתי שהיא נתמכת כראוי בחומר הראיות שבפני. לאחר שבחנתי את השתלשלות העניינים, לא מצאתי שנפל דופי בהתנהלותה של המשטרה, באופן שיש בו כדי להצדיק את חיובה של המדינה בתשלום פיצויים לתובע בשל מעצרו. התובע נעצר על יסוד תלונה שהוגשה למשטרה, ולאחר שהמתלוננת זיהתה את התובע באופן וודאי, כך לטענתה, כמי שביצע את מעשה ההתפרצות והתקיפה בבית העסק. התובע הובא למחרת יום האירוע (26.9.2010) לתחנת המשטרה, והשוטר המעכב פעל ללא דיחוי לצורך יצירת קשר עם פרקליט מהסנגוריה הציבורית לצורך מתן ייעוץ משפטי לתובע, ולצורך הפגשתם. חקירתו של התובע החלה רק לאחר שנפגש עם הפרקליט ויש להניח שקיבל ייעוץ מתאים. לאחר שהתובע הכחיש את החשדות המיוחסים לו פעלה המשטרה, באמצעות החוקר אוחנה, לצורך בחינת האליבי שמסר התובע, ועניין זה נבדק עם מכון הכושר באשדוד, וכן זומנה לחקירה אמו של התובע. נוכח הכחשת החשדות על ידו, נחקרה שוב המתלוננת שהודיע על חזרתה מזיהויו של התובע כחשוד בביצוע העבירות. חקירתה הנוספת של המתלוננת החלה בשעה 13:48. חקירת אם התובע, שנערכה במיוחד לצורך אימות האליבי שנמסר על ידו, החלה בשעה 14:19. ההחלטה לשחרור התובע מהמעצר התקבלה בשעה 15:00, והוא שוחרר בפועל בשעה 15:25, והמדובר בפרק זמן סביר ומידתי, בשים לב למועדי החקירות שנערכו למתלוננת ולאמו של התובע, ולכך שהיה צורך לשקול את המידע שנצבר, לשקול את מכלול הנתונים שעמדו בפני המשטרה, ובכלל זה גרסת האליבי שמסר התובע שנתמכה באופן חלקי בלבד מהנתונים שנאספו, ולקבל החלטה מתאימה. יש להניח כי הליכי החקירה והמעצר אכן גרמו לעגמת נפש של ממש לתובע, ואין ספק כי הייתה כרוכה בהם שלילת חירותו, לגבי פרק הזמן שבו שהה בתחנת המשטרה, אלא שאין המדובר בזכות מוחלטת שלא ניתן להגבילה, והנני סבור, כפי שפורט לעיל, כי המשטרה פעלה באופן סביר ומידתי, ותוך שמירה על איזון אינטרסים ראוי, בין אחריותה לשמירת שלומו ובטחונו של הציבור, לבין מיצוי הליכי החקירה באופן יעיל ומהיר, ככל הניתן, ולאחר מיצוי הליכי החקירה, ובחינת מכלול הנתונים שעמדו בפניה, שחררה את התובע מהמעצר, תוך פרק זמן סביר מגיבוש ממצאי החקירה, ועוד באותו היום. "היותו של אדם בן-חורין מונח ביסוד ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. "החירות האישית היא זכות חוקתית מן המדרגה הראשונה, ומבחינה מעשית, היא גם תנאי למימוש זכויות יסוד אחרות" (השופט זמיר בבג"ץ 6055/95 צמח נ' שר הביטחון (להלן - פרשת צמח [1]), בעמ' 261). עם זאת אין זו זכות מוחלטת. ניתן להגבילה. ניתן לעצור אדם לצורכי חקירה, כלומר כדי למנוע שיבושה של חקירה או כדי למנוע סכנה לציבור מהעצור, כאשר האיזון הראוי בין החירות של הפרט לבין צורכי הציבור מצדיק שלילתה של החירות. במסגרת איזון זה נדרש כי בידי הרשות העוצרת תהא תשתית ראייתית המבססת חשד אינדיווידואלי כלפי העצור. כך הדבר במעצר פלילי "רגיל" לצורכי חקירה או עד תום ההליכים (ראו סעיפים 13, 21 ו-23 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996) ... .". בג"ץ 3239/02 מרעב נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פ''ד נז(2) 349. פסקה 20 (פורסם במאגרים משפטיים). לאור האמור לעיל, לא מצאתי כי התנהגותה של הנתבעת הייתה נגועה ברשלנות כלפי התובע, ודין טענתו בעניין זה להידחות. מעבר לכך, הטענה לעוולת הרשלנות לא פורטה כראוי, והתובע לא התמודד עם טענות הנתבעת לגבי פטור מאחריות אזרחית או פלילית בגין מעצר או עיכוב, על פי סעיף 44 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט- 1969, וכן עם הטענה כי הנתבעת פעלה בתחום הרשאתה החוקית, ומתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיום הרשאתה החוקית, ולפיכך אינה אחראית בנזיקין מכוח סעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות מדינה), התשי"ב- 1952. לא מצאתי לנכון לקבל את טענתו של התובע לגבי כליאת שווא. דבר החקיקה המסדיר את עוולת כליאת השווא הינו סעיף 26 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ולפיו- "כליאת שווא היא שלילת חירותו של אדם, שלילה מוחלטת ושלא כדין, למשך זמן כלשהו, באמצעים פיסיים או על ידי הופעה כבעל סמכות". בסעיף 27 לפקודה הנ"ל פורטו ההגנות מפני תביעה בעוולה של כליאת שווא, ובכלל זה נקבע כי- "בתובענה שהוגשה על כליאת שוא תהא הגנה לנתבע אם- (1) עשה את מעשהו תוך כדי ביצוע, או סיוע כדין לבצע, צו מעצר או חיפוש, צו מסירה לדין, צו מאסר או צו עיכוב שניתנו על ידי בית משפט או רשות אחרת המוסמכת לכך, ובלבד שהמעשה שמתלוננים עליו הותר באותם צווים אף אם היה פגם בהם או בנתינתם". אינני סבור כי המקרה הנדון נופל לגדרה של עוולת כליאת- שווא מכיוון שעיכובו של התובע לחקירה ומעצרו היה כדין, על פי הסמכויות שהוקנו בדין למשטרה, והדבר התבקש והתחייב לאור המידע שהיה בפני המשטרה, ועד למיצוי החקירה לגבי החשדות שיוחסו לתובע, ולפיכך אינני סבור כי יש מקום להידרש להגנות שהעמידה הפקודה הנ"ל, הגם שעומדת לנתבעת ההגנה שנקבעה בסעיף 27.(1) לפקודת הנזיקין, שכן התובע נעצר כדין. לא מצאתי לנכון לקבל טענה נוספת שהועלתה בכתב התביעה לגבי פגיעה בשמו הטוב של התובע, מכיוון שזו לא נטענה בתצהירי התובע, וצוינה בסיכומיו בשפה רפה, וכלאחר יד, ומכל מקום אינני סבור כי טענה זו הוכחה, וכי יש מקום לקבלה. עניין נוסף שיש להידרש אליו הינו טענת התובע שלפיו יש לחייב את המדינה בתשלום פיצויים מכוח סעיף 38.(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 ("חוק המעצרים"). הנתבעת טענה כי אין מקום להידרש לטענה זו מהטעם שהיה על התובע להגיש תובענה מתאימה על פי תקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב- 1982, והפנתה לאסמכתאות משפטיות שלטענתה תומכות בגישה זו. טענה זו של הנתבעת אינה נקייה מספקות מהטעם שהתקנות האמורות אינן מתייחסות במישרין לסעיף 38 לחוק המעצרים, מה גם שניתן למצוא בפסיקה דוגמאות לכך שבתי המשפט נדרשו לדון ולהכריע על פי סעיף 38.(א) לחוק המעצרים במסגרת תובענות אזרחיות לפסיקת פיצויים (ראו- תק (י-ם) 53002-06-11‏, ‏יאיר רימר נ' משטרת ישראל, 19.3.2012, כב' השופטת מרים אילני; ת"א (י-ם) 2372/07, ‏ פאדי הזאז נ' מדינת ישראל, 29.9.2009, וכן- ת"א (י-ם) 3032/07 פנחס בראון נ' משה תורגמן, 5.11.2009, כב' השופטת מרים ליפשיץ- פריבס; ת"א 01539/04 שדראק אקואסה נ' מדינת ישראל משרד הפנים ומשטרת ישראל- מנהל ההגירה, 2.6.2005, כב' השופטת נועה גרוסמן; לדעה שונה ראו- ב"ש (ת"א) 2911/04 רווה נ' מדינת ישראל, 15.3.2005, כב' השופטת דורית רייך שפירא). לאור האמור לעיל הנני סבור שאין מניעה לבחון את המקרה הנדון על פי המבחנים שנקבעו בסעיף 38.(א) לחוק המעצרים, שנוסחו כדלקמן- "נעצר אדם ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום, ומצא בית המשפט שלא היה יסוד למעצר, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי האדם, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לו פיצוי על מעצרו והוצאות הגנתו בסכום שיקבע בית המשפט". באשר לרציונאל המונח בבסיס דבר חקיקה זה, נקבע בהלכה הפסוקה, תוך השוואה לסעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין"), שעניינו חיוב המדינה בפיצויים במקרה שנמצא כי לא היה יסוד לכתב האישום, או מחמת נסיבות אחרות המצדיקות זאת, כדלקמן- "הוראת-חוק זו נולדה לאחר סעיף 80 לחוק העונשין, ומתחילתה נוצרה בדמותה כצלמה של הוראת סעיף 80 ... . בדברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 13), בעמ' 172 קוראים אנו, בין השאר, דברים אלה (לאחר שמחבר דברי ההסבר מביא את הוראת סעיף 80 כנוסחה אותה עת): הסעיף [סעיף 80 לחוק העונשין - מ' ח'] מדבר במי שהוגש נגדו כתב אישום ואין הוא מאפשר תשלום פיצוי למי שנעצר ושוחרר לאחר שלא נמצא נגדו חומר שיצדיק הגשת כתב אישום. לא כל מעצר שנסתיים בלא כלום מצדיק תשלום פיצוי. אחוז ניכר מהמעצרים מבוצע כדין, והמעצר חיוני למשטרה ככלי עזר לשמירה על שלום הציבור ולמלחמה בפשיעה. אך יש מקרים שבהם מוצדק לפצות את מי שנעצר על לא עוול בכפו על הנזק שנגרם לו, וזאת בעיקר אם מתברר שמלכתחילה לא היה כל יסוד לעצם המעצר (בהבדל משחרור בשל העדר ראיות מספיקות להגשת כתב אישום) או שיש נסיבות מיוחדות המצדיקות פיצוי (כגון נזק חמור במיוחד). מוצע לאפשר תשלום פיצויים גם במקרים אלה, כשהפוסק בענין הזכאות לפיצויים הוא בית המשפט". על בית המשפט לבחון אפוא האם היה יסוד למעצר או שיש מקום לחיוב המדינה בתשלום פיצויים מחמת נסיבות אחרות המצדיקות זאת. באשר לשיקולים ולאיזונים הראויים שיש לשקול ולערוך במסגרת דבר החקיקה הנ"ל, נקבע בהלכה הפסוקה, ביחס לסעיף 80 לחוק העונשין, והדברים יפים גם לענייננו, בשינויים המחויבים, כדלקמן- "... מנוסח סעיף 80 לחוק העונשין עולות שתי עילות שבהתקיימן עשוי נאשם אשר זוכה בדין לזכות בפיצוי. העילה האחת, עניינה כי לא היה יסוד להאשמתו של הנאשם, ואילו השניה עניינה בכך שהתקיימו "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" ... אולם חשוב להדגיש כי "גם מי שחלף על פני אחת משתי משוכות אלה אינו זכאי לפיצוי אוטומטי. לשון הסעיף קובעת כי בית המשפט 'רשאי (...) לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מאסרו או מעצרו'" ... . סעיף זה הוא אתר של איזון בין שיקולים נוגדים. מחד יש להביא בכלל חשבון הנזק שנגרם לנאשם בעקבות ההליך הפלילי שנכפה עליו ... "עצם העמדתו של אדם לדין עלולה לשאת עימה פגיעה בזכויות היסוד של הפרט, ובכלל זה בכבוד האדם, בחופש העיסוק שלו, בפרטיותו, בשמו הטוב וכשהעמדה לדין כרוכה במעצר- גם בחירותו ... הליך פלילי מביא עמו פעמים רבות גם פגיעה בקניינו של הנאשם, באשר הוא כרוך ברגיל בעלויות כספיות ניכרות, בין אם על שום הצורך לממן את הוצאות ההגנה המשפטית, בין אם לאור פגיעה אפשרית ביכולת ההשתכרות של הנאשם, לאורך המשפט ולפעמים גם לאחריו"... . מאידך, יש להביא בכלל חשבון את האינטרס הציבורי המשמעותי באכיפת החוק. לציבור בכללותו יש אינטרס משמעותי כי גורמי אכיפת החוק יעשו את מלאכתם נאמנה ללא חשש, למען שמירתה של מדינת ישראל כמדינת חוק". כן נקבע כי- "... ואסור ששיקולים תקציביים יכנסו לקדירת השיקולים של רשויות התביעה, שהרי "חדירת חישובים כלכליים לשיקולי ההעמדה לדין עלולה לגרום לכרסום ביכולתה של המדינה לשמר את מירקם חיי החברה וסדרי שלטון ולהגן על הערכים החיוניים לתפקודה התקין ולהתפתחותה הרצויה"... ". רע"פ 4121/09 עודד רותם שגיא נ' מדינת ישראל. פסקה 11 (פורסם במאגרים משפטיים). באשר למשמעות הדיבור "שלא היה יסוד לאשמה", בסעיף 80 לחוק העונשין, שהינה מקבילו של הדיבור "לא היה יסוד למעצר", בסעיף 38 לחוק המעצרים, נקבע - "העילה "לא היה יסוד להאשמה" היא עילה מתוחמת צרה ודווקנית ביותר. הטוען לקיומה של עילה זו צריך להוכיח "מצב קיצוני של אי סבירות בולטת" בהעמדתו לדין ... , ולא די בחוסר סבירות סתם ... . גישה זו נגזרת, בין היתר, מגישתו של בית משפט זה בכל הנוגע לבחינת שיקול הדעת של רשויות התביעה בדבר הערכת חומר הראיות שבידם. גישתו של בית משפט זה היא שלרשויות התביעה מרחב שיקול דעת רחב ביותר בבחינת הראיות, ולכן התערבותו של בית משפט זה בשיקול הדעת של רשויות התביעה בדבר חומר הראיות תהא מצומצמת מאד, ותתאפשר רק מקום בו העמדה בדבר משקל הראיות תהא בלתי סבירה בעליל ובאופן קיצוני ... ". שם, בפסקה 12. באשר למשמעות הדיבור "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", נקבע (ביחס לסעיף 80 לחוק העונשין, והדברים יפים גם בענייננו בשינויים המחויבים), כדלקמן- "ניתן לציין שיקולים אחדים, שיש בהם כדי לסייע בידי בית-המשפט להחליט בכל מקרה אם התקיימו "נסיבות אחרות", המצדיקות תשלום הוצאות ופיצוי לפי הסעיף. להלן רשימה של שיקולים כאלה: האם החקירה נפתחה והאישום הוגש בתום-לב, או שמא הנאשם נפל קורבן לעלילת שווא או לשיקולים זרים; האם החקירה נוהלה באופן ראוי, כגון: האם טענת אליבי של הנאשם נבדקה כנדרש והאם נערכה חקירה לעדים שנדרש לחקור אותם; האם התביעה נוהלה באופן שהכביד על הנאשם ללא הצדקה, וכתוצאה נגרמו לו הוצאות יתרות או מעצרו התמשך מעבר לנדרש; האם המשפט התארך יתר על המידה, ללא הצדקה, בעוד הנאשם נתון במעצר, ובלי שניתן לייחס את התארכות המשפט לנאשם עצמו; האם הנאשם ניסה לשבש את מהלך החקירה או המשפט; האם התברר בדיעבד, ואף שמלכתחילה היה יסוד להאשמה, כי לא היה מקום להגיש את כתב-האישום, בשל שיקולים מיוחדים הנוגעים לנאשם, לעניין הציבורי או לנסיבות אחרות; האם בית-המשפט זיכה את הנאשם מחמת הספק, בשל היעדר ראיות מספיקות או בשל פגם דיוני בניהול המשפט, או שבית-המשפט קבע בצורה פסקנית כי הנאשם לא ביצע עבירה. רשימת השיקולים אינה סגורה ואינה מחייבת. היא פועל יוצא של נסיבות המקרה ... ". ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל. ראו קביעותיהם של כב' השופטים ת. אור ו- י. זמיר, וכן קביעתו של כב' השופט א. גולדברג. וכן- רע"פ 4121/09 עודד רותם שגיא נ' מדינת ישראל. פסקה 13 (פורסמו במאגרים משפטיים). מהאמור לעיל עולה כי בבוא בית המשפט לבחון האם יש מקום לפסוק פיצויים לאדם שנעצר מבלי שהוגש כנגדו כתב אישום, עליו לבחון את שני רכיבי העילה אשר בהתקיימם עשוי אותו אדם לזכות בפיצוי. הרכיב הראשון- האם היה יסוד לביצוע המעצר, ובמסגרת זו יש לבחון האם החלטת המשטרה לבצע את המעצר היה סבירה בנסיבות העניין, לאור חומר החקירה שהיה מונח בפניה. והרכיב השני- ככל שהיה יסוד לביצוע המעצר, האם קיימות נסיבות אחרות המצדיקות את חיוב המדינה בתשלום פיצויים, כאשר רשימת העניינים העומדים לבחינה אינה סגורה, ויש לבחון, בין היתר, האם החקירה נוהלה באופן ענייני, האם טענת האליבי שהעלה העצור נבדקה כראוי, האם משך המעצר היה מוצדק לאור ההתפתחות בחקירה, והאם תיק החקירה נסגר מחמת העדר אשמה או חוסר ראיות, ולפי יתר נסיבות העניין הנדון. בחינת השיקולים הנ"ל תיעשה תוך מתן משקל ראוי ויצירת האיזון המתאים שבין הפגיעה בזכויות הפרט, ושלילת חירותו, הכרוכה בהליך המעצר, לבין הצורך להותיר לרשויות המדינה, מרחב שיקול דעת מספיק כדי שיוכלו לפעול לצורך שמירת שלומו וביטחונו של הציבור, כאשר עצם השחרור מהמעצר, מבלי שהוגש כתב אישום, אינו מהווה לכשעצמו סיבה מספקת לפסיקת פיצויים. בחינת המקרה הנדון, וכפי שפורט בהרחבה לעיל, מעלה כי למשטרה היה יותר מיסוד סביר לצורך עיכובו של התובע לחקירה ומעצר, ובחינת התנהלותה לאחר עיכובו ומעצרו של התובע, לרבות בדיקת האליבי שמסר, המשך הליכי החקירה לאור הכחשת התובע את החשדות המיוחסים לו, ובכלל זה חקירה חוזרת למתלוננת, מיצוי הליכי החקירה בתוך מספר שעות, ושחרור התובע בסמוך לגיבוש ממצאי החקירה, הביאו אותי למסקנה כי אין מקום בנסיבות העניין כדי לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויים לתובע. לא מצאתי לנכון לקבל את הטענה שהעלה התובע בכתב התביעה המתוקן, שלפיה מעצרו גרם לאי התייצבותו לדיון שנקבע ביום 5.10.2010, בפני בית משפט השלום לתעבורה בבאר שבע (ויש לציין כי על פי הפרוטוקול שצירף התובע, הדיון נערך ביום 6.10.2010), ולפיכך נשלל רישיון הנהיגה שלו למשך תקופה של 48 חודשים, ולו מהטעם שטענה זו לא בא זכרה בתצהירי התובע. מעבר לכך, הדיון בבית משפט השלום לתעבורה נערך עשרה ימים לאחר המעצר, והמדובר בפרק זמן שאינו מבוטל, ולא מצאתי כי התובע פירט בתצהיריו לגבי הסיבות שמנעו ממנו מלהתייצב לדיון בבית המשפט, או, ככל שהיו מפורטות הסיבות לכך, מה מנע ממנו להגיש בקשה לבית משפט השלום לתעבורה לצורך דחיית מועד הדיון. להשלמת התמונה אציין כי העונש הנ"ל נגזר על התובע בגין עבירה של נהיגה בשכרות ברמה גבוהה וכבדה, כפי שקבע בית המשפט לתעבורה, ובשים לב לכך שהתובע צבר לא פחות מ- 89 הרשעות קודמות בעבירות תנועה, ומכאן שבצד אי התייצבותו של התובע לדיון, עמדו בפני בית המשפט טעמים נוספים לצורך קביעת גזר הדין שניתן עליו. בכל מקרה, התובע טען בכתב התביעה המתוקן כי בהליך הערעור שננקט על ידו הופחת עונש שלילת הרישיון ל- 24 חודשים, ומכאן שעניינו של התובע זכה לעיון מחודש על ידי בית המשפט, ויש להניח שהדבר נעשה לאחר שהתובע שטח את טענותיו בפני ערכאת הערעור. לפיכך, גם אם היה מקום לקבל את הטענה שאי התייצבותו לדיון נבעה ממעצרו, טענה שלא הוכחה בפני, הרי שיש יותר מיסוד לקביעה כי הדבר בא על תיקונו במסגרת הליכי הערעור. התוצאה לאור האמור לעיל מצאתי לנכון לדחות את התביעה. חרף התוצאה שהגעתי אליה לא ראיתי לנכון לחייב את התובע בתשלום שכר טרחת ב"כ הנתבעת, וזאת בשים לב לכך שבסופו של יום התובע שוחרר מהמעצר לאחר שהמתלוננת חזרה בה מזיהויו כחשוד בעבירה, ובנסיבות העניין לא הוגש כנגדו כתב אישום, ואין ספק כי עיכובו של התובע לחקירה ומעצרו, הליכים הכרוכים בשלילת חירותו, גרמו לו לעגמת נפש, והגם שלא מצאתי לנכון בנסיבות העניין לפסוק לתובע פיצויים בדין מעצרו, נראה לי, בשים לב לנסיבות העניין, שאין מקום לחייבו בשכר הטרחה של באי כוח הצד שכנגד. משטרהפיצוייםכליאת שווא