בהתאם לסעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט- 1969 מוסמך בית הדין האזורי לדון בתביעות "בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]". 10. בענייננו מדובר בתובענה שעילתה בעוולה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). לפיכך הסמכות לדון בה מסורה לבית המשפט, ולא לבית הדין לעבודה. לכן, גם אם בכתבי בי-דין שהוגשו לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה הוזכרה התקיפה, ואף פורט האירוע בפרטי פרטים, אין הדבר משפיע על הסמכות העניינית של הטריבונלים השונים. אמנם נכון, אירוע התקיפה הנטענת התרחש על רקע מחלוקת שמקורה ביחסי עובד-מעביד, ברם יחסים אלה אינם חלק מעילת התובענה דנן, וכדי שתתקיים עוולת התקיפה לפי פקודת הנזיקין, אין נפקא מינה הרקע למעשה. 11. לא זו אף זו, מעיון בהסכם הפשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, עולה כי מטרתו היה לסיים אך ורק את המחלוקות שמקורן ביחסי עובד-מעביד. וכה נאמר בחלקו הרלוונטי של הסכם הפשרה: "1. לסילוק מלא סופי ומוחלט של כל תביעות התובע [עזרא] כנגד הנתבעים [גז] ו/או מי מטעמם, ומבלי להודות באמור בתביעה, ישלמו הנתבעים לתובע סך של 45,000 ₪ נטו. 2... 3... 4. עם חתימתם על הסכם זה, מצהירים הצדדים שאין להם ולא תהיינה להם יותר כל טענות ותביעות זה כנגד זה ו/או מי מטעמם בגין כל תקופת העבודה ו/או סיומה. 4....." ברי אפוא מניסוחו שייעודו של הסכם הפשרה לשים קץ להתדיינויות בין בעלי הדין אשר התעוררו במסגרת יחסי עובד-מעביד. 12. יתרה מכך, בהסכם הפשרה נאמר מפורשות כי הוא שם קץ לטענות או לתביעות של איש כלפי רעהו "..בגין כל תקופת העבודה ו/או סיומה." הא ותו לא. לו חפצו הצדדים לכלול בהסדר אליו הגיעו גם את הפיצוי בגין התקיפה נטענת, היה עליהם לומר זאת בצורה ברורה וחד-משמעית, לא כל שכן כאשר הסכם הפשרה הושג בעיצומו של ההליך דנן. בנסיבות האמורות ניתן היה לצפות כי הסכם הפשרה יזכיר הליך זה ברחל בתך הקטנה, ואף יצוין כי העתק ממנו יועבר לבית משפט זה. לפיכך אני דוחה את הטענה בדבר קיומו של מעשה בי-דין. התקיפה 13. על אשר התרחש במשרדו של גז נשמעו עדויות בעלי הדין בלבד. הדבר מובן, שהרי לא היו נוכחים בפגישה. עם זאת מאחר שמדובר בעדויות של בעלי-דין שלהם עניין מובהק בתוצאות ההליך, בבחינת עדויותיהם יש לנקוט משנה זהירות. 14. אין חולק כי הנטל להניח תשתית עובדתית לביסוס יסודות העוולה (כמו גם של הנזק הנטען) מוטל על כתפי עזרא בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה. במקרה דנן, קיים פער משמעותי בין גרסתו של עזרא בכתב התביעה ובתצהירו לבין גרסתו בעדותו לפניי. בעוד שבכתב התביעה ובתצהיר מצטייר מעשהו של גז כמעשה אלימות לשמה, עולה מעדותו לפניי כמו גם מממצאי התיעוד הרפואי ומסרטי הצילום, משום ניסיון מצד עזרא להעצים את האירוע ולהציגו כחמור בהרבה ממה שהיה הלכה למעשה. 15. מעדויות בעלי הדין עולה כי הפגישה לא התקיימה על מי מנוחות. לגרסת עזרא לאחר שביקש להיוועץ עם רואה החשבון "..קם [גז] בהתנפלות.." (עמוד 7 שורה 8) ובהמשך, לאחר שיצא את המשרד ניסה גז לקחת ממנו בכוח את המסמכים. עזרא גם הודה כי הוא התנגד לכך תוך שימוש בכוח (עמוד 7 שורות 21 - 32 עמוד 8 שורות 1 - 3). הנה-כי-כן, בין התיאור בכתב התביעה ובתצהיר לבין עדות עזרא לפניי כרחוק מזרח ממערב. עם זאת, גז אישר בעדותו כי צעק וכי השתמש בשפה בוטה ומעליבה כלפי עזרא. עוד הוסיף כי כאשר סירב האחרון להחזיר לו את אחד המסמכים הללו היו דחיפות הדדיות, עד אשר עלה בידיו לקחת את המסמך מכיס המכנסים האחורי (עמוד 17 שורות 3 - 32). 16. שני הצדדים הציגו חומר מצולם: בידי עזרא צילומים שצילם באמצעות מצלמה נסתרת ובידי גז צילומי מצלמות האבטחה בבית עסקו. גז התנגד להגשת קלטת הצילום של עזרא. לדבריו, לא התקיימו במקרה דנן התנאים להכשירה כראיה. 17. בהתאם למצוין בספרו של י' קדמי "על הראיות - חלק שלישי", מהדורה משולבת ומעודכנת, הוצאת דיונון תש"ע-2009 בעמוד 1323 - התנאים הטכניים לקבילות קלטת הם: "1. מכשיר ההקלטה - תקין ופועל כהלכה. 2. המקליט-מיומן. 3. ההקלטה גופה- נאמנה ומהימנה. 4. ההקלטה נשמרה כדבעי ואין מקום לחשש של "שינוי" או "עיבוד". 5. קולות הדוברים- מזוהים בבירור ובוודאות." 18. במקרה דנן לא נתקיימו התנאים הטכניים הללו. עזרא לא הציג את מכשיר ההקלטה, והסתפק באמירה כי מדובר במכשיר הקלטה זעיר שחיבר למחזיק מפתחות; אין ראיה המעידה על מיומנותו של עזרא לבצע הקלטות. ההפך הוא הנכון. לדבריו בשלב כלשהו הופסקה ההקלטה. עובדה זו יחד עם התמונה המשובשת מלמדים על חוסר מיומנותו דווקא; לא הוכח כי ההקלטה מהימנה ומשקפת את כל אשר התרחש בעת שהיית עזרא במשרד גז. נהפוך הוא. הגם שלפי עדות עזרא ההקלטה נמשכה 20 דקות, אורך ההקלטה שהוגשה קצר יותר (כ-13 דקות). עזרא אף לא הגיש את ההקלטה המקורית. שני אלה מעלים חשש שמא עברה הקלטה עריכה. לכאורה הקלטת אינה קבילה כראיה. 19. ואולם, גז נחקר על תוכן הקלטת והוא אישר חלקים ניכרים מתוכנה. לפיכך מן הראוי לקבלה כראיה, כאשר הפגמים הטכניים שצוינו לעיל רלוונטיים לעניין משקלה. 20. מצפייה בקלטת ניתן להתרשם כי גז השתמש בשפה בלתי ראויה - וזאת בלשון המעטה - וגילה תוקפנות מילולית כלפי עזרא. אין חולק כי התנהגות זו פסולה ומן הראוי להוקיעה. עם זאת אין תימוכין לטענותיו של עזרא, ולפיהן השתמש גז באלימות פיסית קשה נגדו. אמנם נכון, עזרא נשמע צועק כי יחדול מלהרביץ לו ברם התקיפה לא צולמה. מצילומי מצלמות האבטחה עולה כי עזרא התהלך בחופשיות ואף היה מסוגל לנהוג וקשה להתרשם כי היה מעורב באירוע כפי שתיאר אותו מלכתחילה. 21. סעיף 23 לפקודת הנזיקין קובע לאמור: "(א) תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו. (ב)"שימוש בכוח", לענין סעיף זה — לרבות שימוש בחום, באור, בחשמל, בגאז, בריח או בכל דבר או חומר אחר, אם השתמשו בהם במידה שיש בה להזיק.' היסוד הנפשי של עוולה זו דורש מעשה או מחדל "במתכוון", כשדרישת הכוונה מופנית כלפי עצם השימוש בכוח נגד גופו של אחר, ואין משמעה רצון להזיק או לפגוע באחר (ראה י' גלעד "דיני נזיקין- גבולות האחריות", כרך ב' נבו הוצאה לאור בע"מ, תשע"ב-2012 בעמוד 1201. 22. בענייננו, אין חולק כי גז נגע בעזרא והזיז אותו עד אשר עלה בידיו ליטול ממנו את המסמך שהחזיק בכיסו, וכל זאת ללא הסכמת עזרא. מעשים אלה הם בבחינת שימוש בכוח נגד גופו. לא זו אף זו, גז איים על עזרא, אם לא מילולית אזי למצער על ידי תנועות הגוף, בשימוש בכוח כלפיו. גם בכך מתקיימים יסודות עוולת התקיפה. 23. לטענת גז, הוא נהנה מההגנות המנויות בתת-סעיפים 24(1) ו-(3) לפקודת הנזיקין. "(1) עשה את המעשה בסבירות כדי להגן על עצמו או על זולתו מפני פגיעה בחיים, בגוף, בחירות או ברכוש, והיחס בין הנזק שסביר היה שייגרם מהמעשה לבין הנזק שסביר היה שיימנע על ידיו, היה סביר; (2) .... (3) השתמש במידה סבירה של כוח כדי להגן על החזקתו במיטלטלין שהוא זכאי להחזיק בהם, או כדי להשיבם מידי התובע שלקח אותם ממנו, או עיכב אותם בידו, שלא כדין; ואולם אם לקח התובע או ניסה לקחת, את המיטלטלין שלא בכוח, תנאי הוא להגנה שהנתבע ביקש תחילה את התובע שלא לקחת אותם, או להחזירם לו לאחר שלקחם, ונתן לו הזדמנות סבירה למלא בקשתו בדרכי שלום; 24. גז אינו נהנה מההגנה המנויה בתת-סעיף (1). דחיפות ונגיעות ונטילת מסמך בכוח, מסמך שממילא לא היה חתום ואף סביר להניח כי מבחינתו של גז לא היה קושי להדפיסו, אינה התנהגות סבירה וממילא לא נעשתה כדי להגן על עצמו או על זולתו "מפני פגיעה בחיים, בגוף, בחירות או ברכוש". למצער אין יחס סביר בין מעשה התקיפה לבין הנזק שסביר היה שיימנע על ידו. 25. בנוגע להגנה בתת-סעיף 24(3) ייאמר, כי גם אם נכון שגז היה זכאי להחזיק במסמך - המיטלטלין - אין ראיה כי גז ביקש תחילה את המסמך בדרכי נועם. נהפוך הוא, מגרסתו של גז עולה כי נקט אלימות כדי להחזיר לעצמו את המסמך (ועזרא נקט אלימות נגדית כדי להחזיקו בידיו). יתרה מכך, אין יחס סביר בין השימוש באלימות כדי להחזיר את המסמך לידו לבין הנזק שהיה נגרם לו נשאר המסמך לידי עזרא. כאמור, מדובר במסמך שלא נחתם, ולכן נטול ערך משפטי וערכו הכספי זניח. בנסיבות אלה התנהגות גז מצטיירת יותר כתגובה מתוך כעס יותר מאשר רצון להגן על רכושו. 26. עזרא הוכיח אפוא כי גז השתמש כלפיו באלימות שהיא בגדר עוולת התקיפה. לפיכך זכאי עזרא לפיצוי בגין הנזק שנגרם לו. עם זאת בהערכת הנזק יש להביא בחשבון גם את התנהגות עזרא שהיה בה מידה של התגרות בגז, שכן השתמש באלימות כדי למנוע מגז להוציא את המסמך מחזקתו. הנזק 27. עזרא אינו טוען לנכות. מדוח הפרמדיק שבדק את עזרא במקום האירוע עולה כי לא ניתן היה להבחין בסימני חבלה חיצוניים. מתעודת חדר המיון עולה כי מצבו של עזרא יציב, ללא סימני קיפוח נוירולוגי או עדות לסבל. בבדיקת טומוגרפיה ממוחשבת של המוח לא נמצאה עדות לממצא חבלתי. עם זאת מצוין בתעודה רפואית זו כי נמצאו "סימני חבלה באזור הפנים. אזור עצם הזיגומה [ליד העין] צד ימין". אין עדות כי עזרא הגיע למשרדו של גז ובפניו סימני חבלה. כמו-כן אין ראיה כי נחבל בדרכו לבית החולים. לפיכך לא מן הנמנע כי בזמן שחלף בין בדיקתו על ידי הפרמדיק לבין בדיקתו בחדר המיון הופיעו סימני חבלה שקודם לכן היו סמויים מן העין. עזרא שוחרר לביתו בהמלצת שימוש במשככי כאבים לפי הצורך ומנוחה למשך שלושה ימים. 28. אין חולק כי מדובר בפגיעה קלה למדיי, המצדיקה פסיקת פיצוי בגין נזק בלתי ממוני. לא הוכחו נזקים ממוניים, והעובדה שרופא חדר המיון המליץ על מנוחה בת שלושה ימים אינה עילה לפסיקת פיצוי בגין אבדן השתכרות. כזכור, חילוקי הדעות בין בעלי הדין הובילו לפיטוריו של עזרא מעבודתו אצל גז, כך שבלאו הכי לא היה אמור לשוב לעבודה. כמו-כן בהליך בבית הדין לעבודה קיבל התובע פיצוי בגין כל תביעותיו הנובעים מיחסי עובד-מעביד. 29. על יסוד האמור לעיל, בשים לב לקולת הפגיעה, מצד אחד, ומצד שני, הצורך להרתיע את גז לבל יראה באלימות פתרון למחלוקת בינו לבין עובדיו כמו גם הצורך לעקור מן השורש תופעות של אלימות ותוקפנות, מן הראוי לפסוק לעזרא פיצוי בגין נזק בלתי ממוני. 30. בשים לב לאמור לעיל, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 10,000 ₪ כפיצוי בעד כל נזקיו הנובעים מאירוע התקיפה נושא התובענה דנן. כן ישלם הוצאות משפט בשיעור 20% מהסכום הפסוק ומע"מ כדין ועוד 1,000 ש"ח לכיסוי הוצאות משפט נוספות, לרבות הסכום ששילם בעבור אגרת התביעה. כן ישלם הנתבע את יתרת האגרה לפי דרישת מזכירות בית המשפט. חוק בית הדין לעבודהבית הדין לעבודה