לא חתם על אישור מסירה כלשהו, וכי נודע לו אודות התיק רק בתחילת חודש ינואר 2012, בעקבות עיקולים שהוטלו (ההתנגדות הוגשה ימים ספורים לאחר מכן). לגופו של עניין טוענים המבקשים, כי החברה אינה חייבת דבר למשיבה, באשר סחורה הוחזרה (צורפה תעודת החזרת סחורה ע"ס 19,283 ₪), ו"המשיב" הבטיח כי השיקים יוחזרו, אך לא קיים את הבטחתו. 3. בתגובתה על הבקשה להארכת מועד טענה המשיבה, כי יש לראות את המבקשים כמי שמודים במסירת אזהרה, לאור ההלכה, כי המגיש בקשה להארכת מועד מעיד על עצמו כי הוא זקוק לה, ובמשתמע מעיד על עצמו כי קיבל את האזהרה. בנוסף, המשיבה, כי ביום 30.10.2011 המציא שליח את האזהרות למבקש (עבור החברה והמבקש) , וזה חתם על אישורי המסירה. תצהיר השליח צורף. לגופו של עניין טענה המשיבה, כי הזיכוי היחיד עליו הצביעו המבקשים כבר נלקחו בחשבון לפני הגשת התביעה, כפי שניתן לראות מכרטיס החברה אצל המשיבה, ולא היו זיכויים נוספים. 4. בדיון שהתקיים נחקר המבקש לעניין המסירות, ואילו השליח שביצע אותן לכאורה לא הוזמן על ידי המבקשים, ועל כן נקבע כי לא יוזמן לדיון נפרד. תצהירו עומד, איפוא, על מכונו. המבקש, בעדותו, הכחיש מכל וכל את החתימות על אישורי המסירה. 5. בעין בלתי מקצועית, השוואת החתימות על השיקים, החתימה על כתב הערבות, החתימה על יפוי הכוח לב"כ המבקשים והחתימה על אישורי המסירה מצביעה על דמיון מסוים בין כל החתימות לבד מאלה שעל גבי אישורי המסירה. ראיה של ממש אין בכך, כמובן, אולם אינדיקציה מסוימת לתמיכה בגרסת המבקש יש כאן. 6. זאת ועוד, משלא נחקר השליח, ולא ניתנה לו ההזדמנות לאשר כי האדם שחתם על אישורי המסירה הוא המבקש, ולא אדם אחר, שהשליח סבר בטעות שהוא המבקש, ממילא נחלש במידה מסוימת משקל עדותו. 7. על פי מכלול הנסיבות, אני סבור שהיה מקום להעדיף את גרסת המבקש, כי לא חתם על אישורי המסירה, ומכאן, כי לא קיבל את האזהרות. 8. ברם, אין צורך לקבוע מסמרות בעניין, כמו שאין צורך להידרש לטענת המשיבה בנוגע למצג שיוצר המגיש בקשה להארכת מועד (במיוחד מקום בו הוגשה הבקשה במפורש, "לשם הזהירות", אגב כפירה בהמצאה) - שכן אין טעם בהארכת המועד המבוקשת, באשר דין ההתנגדות עצמה להידחות, לגופה. 9. בית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69-70): "לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'... "על-אף כללים קפדניים וזהירים אלה אין לומר, כי כל אימת שמוגשת בקשת רשות להתגונן היא תינתן כדבר המובן מאליו. אדרבא, כדי שתהיה משמעות להליך של בקשת רשות להתגונן, וכדי שלא ייעשה הליך זה לחוכא ואיטלולא, נקבעו התנאים הנדרשים מן המבקש, שאם לא יעמוד בהם לא תינתן לו רשות להתגונן. "תנאים אלה סוכמו בפסיקת בית-משפט זה לאמור: '...לא תינתן רשות להתגונן למבקש, שלא פירט בתצהירו מסכת עובדתית שלמה ומפורטת של הגנתו... כשם שלא ייתן בית המשפט רשות להתגונן, כשטענתו העובדתית של המבקש חסרת ממשות על פניה, או שהיא "הגנת בדים"...' (ע"א 594/85, בעמ' 722)..." 10. התנגדויות, בהן טוענת חברה כי הוחזרה סחורה, או כי תשלום שנעשה בשיקים לא נעשה לצורך סחורה שסופקה, וכיוצא באלה - צצות כפטריות אחר הגשם. לרוב, כבמקרה דנן, אין הן מלוות בתיעוד מניח את הדעת, היכול לבסס, ולו לכאורה, את הטענות. 11. מתעורר הצורך להכריע ברמת הפירוט הנדרשת מחברה המגישה התנגדות שכזו; ההלכה קוראת ל"מסכת עובדתית שלמה ומפורטת" של ההגנה; אין ספק, כי אותה "מסכת עובדתית" אינה זהה מתיק לתיק, וקשה לקבוע מסמרות מה ייחשב רמת פירוט מספקת. דומה, שהמפתח צריך להיות, אם המסכת ההגנתית המועלית תוחמת את גדר המחלוקת באופן שיאפשר לתובע למקד את הראיות שעליו להביא להוכחת תביעתו. 12. במקרה שלנו, בו מה שנכתב בתצהיר הוא: "השיקים נשוא הבקשה נמסרו למשיב, אך ורק למטרה אחת לשם רכישת סחורה אך משום שהוחזרה יש לקבל את השיקים חזרה." - אין ספק כי הבקשה לוקה בחוסר פירוט קיצוני. אמנם, צורפה תעודת זיכוי אחת, אך לא צורפה שום אסמכתא בסיסית היכולה לתמוך בטענה כי תעודה זו לא נלקחה בחשבון, כי השיקים שניתנו תמורתה לא הוחזרו, וכו'. ניתן היה לצפות כי יצורפו - ולטעמי שומה היה על המבקשים לצרף - את כרטיס המשיבה בכרטסת הנהלת החשבונות של המבקשים, לכל הפחות. עדיף היה גם לצרף את החשבוניות, שבעבורם נמסרו השיקים המסוימים המדוברים, ואת המסמכים המראים התאמה בין אלה לבין הסחורה שנטען כי הוחזרה. כן היה צריך לפרט מועדים, סכומים, סיבות החזרה, וכיו"ב. 13. גם הטענה השניה, כי "המשיב הבטיח לנו מספר פעמים כי הוא יחזיר את השיקים...", נטענה על דרך הסתם, בלא לפרט כלל מי מטעם המשיבה הוא שהבטיח, מתי היה הדבר, מה פשר שתיקת המבקשים נוכח אי ההחזרה, וכיו"ב. 14. לא בכל מצב בו יחסרו כל הפרטים האמורים יהיה נכון לקבוע, כי התנגדות אינה מפורטת מספיק; ברם, כשכולם חסרים - דומה שאין מסקנה אחרת. גם על פי המפתח שהוצע לעיל, נקל לקבוע, כי המשיבה אינה יכולה, על סמך ההתנגדות, לדעת מה בדיוק עליה להוכיח כדי לבסס את תביעתה. 15. חקירתו של המבקש, הגם שיכול והיתה מיותרת, נוכח חוסר הפירוט, לא הועילה. המבקש נמנע מלמסור מידע קונקרטי כלשהו לגבי החוב, והסתפק בתשובות עקביות של העדר נתונים והעדר זיכרון. הוא הודה כי ישנו חוב של החברה למשיבה, אך לא יכול היה אפילו לשער מהו. כן עלתה לראשונה הטענה, כי אי התשלום מקורו באי קבלת נתונים מדויקים אודות היקף החוב, לאחר שלכאורה אלה התבקשו מהנהלת החשבונות של המשיבה (ראה כל החקירה בעמודים 4-5 לפרוטוקול). 16. לבד מכך, שתשובות אלה בעצמן מלמדות כי אין שחר לטענה כי "משום שהוחזרה יש לקבל את השיקים חזרה", אלא שהן גם אינן עולות בקנה אחד כי ניתנה הבטחה להחזיר את השיקים. 17. הגנת המבקשים, שהיתה נטולת ממשות מתחילה, הופרכה מיניה וביה בחקירת המבקש, ולא נותר ממנה דבר. 18. ההתנגדות נדחית בזה, איפוא, בין מחמת איחור בהגשתה, ובין מחמת שאינה מגלה הגנה. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבה בסך של 3,600 ₪. הערבון שהופקד יחולט לטובת המשיבה (באמצעות ב"כ), לכיסוי ההוצאות; היתרה תיחשב על חשבון החוב הפסוק, והמשיבה תגיש בקשה מתאימה להקטנת קרן בתיק ההוצאה לפועל. הליכי הוצאה לפועל יחודשו, ככל שעוכבו עקב הגשת ההתנגדות. מסמכיםעיקולהמצאת כתבי בי דין