תביעה ע"ס 43,278.50 ₪ להשבת יתרת דמי פקדון אשר שולמו לידי הנתבע העובדות הצריכות לעניין ותמצית טענות הצדדים: ביום 25/04/07 חתמו הצדדים על הסכם במסגרתו שכרה התובעת מהנתבע חנות ברח' אגריפס בירושלים. כמתחייב מסעיף 3 להסכם השכירות, הפקידה התובעת בידי הנתבע 40,000 ₪, כפקדון להבטחת התחייבויות התובעת. המושכר פונה בחודש יוני 2011, כאשר עד למועד הגשת התביעה, הושבו לתובעת 11,420 ₪ מכספי הפקדון. אליבא דתובעת, בהתאם ללשון סעיף 20 להסכם השכירות, היה על הנתבע להשיב את דמי הפקדון 30 יום מתום תקופת השכירות. לטענתה, למרות שהתובעת השיבה את החזקה במושכר ביום 26/06/11, הנתבע השיב לידיה 5,325 ₪ בלבד (בהמשך אישרה התובעת כי בפועל הושבו 11,420 ₪). בכל הנוגע למצב המושכר בתום תקופת השכירות נטען, כי עת קיבלה התובעת את החזקה במושכר, המקום היה במצב תקין, כאשר הליקויים שהיו קיימים לא היו משמעותיים, ולא הפריעו לתובעת לנהל את עסקה, ובדיוק באותו המצב הושב הנכס לנתבע, למעט בלאי סביר. התובעת הכחישה בתוקף את הטענות לנזקים וטענה, כי הקפידה לתחזק את באופן שוטף את המושכר, כאשר הן המשכיר והן נציגי משרד הבריאות והעירייה אשר ביצעו ביקורות תקופתיות במקום, לא הורו מעולם על תיקון ליקויים. בהינתן ועסקינן במקום לממכר מזון, ברי כי לו היה מצב הנכס בכלל והשירותים בפרט נורא, כמתואר, המפקחים היו סוגרים את המקום באופן מיידי. לטענת מנהל התובעת, מר ולדימיר שמלוב, הטענות לנזקים למושכר התעוררו אך בעקבות דרישתו להשבת הפקדון. באשר לשיפוץ שנעשה במקום לאחר עזיבת התובעת טען מנהלה, כי אין לו כל ידיעה לגבי היקפו, אך נראה מהמסמכים שצירף הנתבע, כי המדובר בבינוי מחדש של המקום שהחליט הנתבע לעשות, על חשבון התובעת. באשר למועד פינוי המושכר טען מנהל התובעת, כי בתום תקופת השכירות הוסכם בין הצדדים שמאחר שהתובעת טרם מצאה מקום חלופי לניהול החנות והנתבע מנגד טרם מצא שוכר אחר, תשאר התובעת בנכס. בהתאם להסכמה כאמור, נשארה התובעת בנכס מספר חודשים נוספים, עד לחודש יוני 2011 ושילמה למשכיר את מלוא דמי השכירות המוסכמים. הנתבע דחה את טענות התובעת. לטענתו, עת פינתה התובעת את המושכר (ביום 30/06/11 במקום ביום 31/04/10), נתגלה לעיניו חורבן של ממש אותו הותירה אחריה התובעת. רצפות החנות היו שבורות וסדוקות, חלונות הויטרינה היו שבורים, השירותים בנכס היו הרוסים, מטבח החנות נשבר ונהרס לחלוטין וכן, לקירות החנות הודבקו אריחי קרמיקה אותם לא הסירה התובעת עם עזיבתה את החנות. מצב המושכר חייב שיפוץ המקום. למרות מצבה הפיזי של החנות, הצליח הנתבע להשכירה לשוכר אחר, אשר במסגרת ההתחשבנות הפנימית בינו לבין המשכיר (הנתבע), הסכים לבצע שיפוץ במושכר לשם תיקון הנזקים. האמור בוצע באופן בו במסגרת ההתחשבנות בין הנתבע לשוכר, על הנתבע היה להשתתף בהוצאות השיפוץ. לטענת הנתבע, האמור בוצע לאחר שהתובעת סירבה לתקן את הטעון תיקון. השיפוץ שנעשה בחנות עלה לנתבע ולשוכר הפוטנציאלי כ- 97,000 ₪, כאשר סכום ההשתתפות של הנתבע הגיע לכדי 35,000 ₪. בפועל, הפחית הנתבע מדמי הפקדון 28,580 ₪ בלבד והשיב לידיה את היתרה (11,420 ₪, ולא 5,325 ₪ כמפורט בכתב התביעה). הסכום שקוזז תאם את סכום הצעת המחיר שקיבל הנתבע לתיקון הליקויים שנמצאו בחנות, על אף שהתיקון בפועל עלה על הסכום בו נקב הקבלן המבצע בהצעת המחיר. מהאמור עולה, לטענת הנתבע, כי התובעת נותרה חייבת 6,420 ₪, בגינם ניתנה במסגרת כתב ההגנה הודעת קיזוז. הנתבע הוסיף וטען, כי למרות שהתובעת נשארה בחנות למעלה מ- 11 חודשים לאחר תום תקופת השכירות, בחר הוא שלא לממש כספים מתוך הפקדון, למרות זכותו לעשות כן כמפורט בסעיף 16 להסכם השכירות. עם זאת, הנתבע מסר במסגרת כתב ההגנה הודעת קיזוז לגביית 300$ בעבור כל יום בו איחרה התובעת בפינוי המושכר. באשר לחישוב המפורט בכתב התביעה נטען, כי הפרשי ההצמדה והריבית חושבו ממועד הפקדת הכספים בידיו ולא מתום 30 ימים ממועד השבת החזקה, כמפורט בהסכם. דיון והכרעה: האם יש מקום להחלת דוקטרינת ההודאה וההדחה? בסיכומי התובעת נטען, לראשונה, כי טענות הנתבע הינן טענות מסוג "הודאה והדחה", המעבירות את נטל השכנוע לכתפי הנתבע. בכגון דא אפנה לתמ"ש 21810-09: "כבר בראשית הדברים ובטרם התייחסות לגופו של עניין ייאמר כי טענה זו הועלתה לראשונה במסגרת הסיכומים ודי בכך ע"מ להביא לדחייתה. בהליכים שהתקיימו בין הצדדים עובר לשמיעת ההוכחות לא עתר התובע בבקשה להיפוך נטל הבאת הראייה... יתר על כן ובפועל היה זה התובע אשר הגיש תחילה תצהירי עדות ראשית, היה זה התובע ועדיו אשר נחקרו תחילה וכמובן היה זה התובע אשר הגיש ראשון סיכומים. בנסיבות אלה ומשהעולתה הטענה לראשונה בסיכומים יש לדחותה אך מטעם זה" (תמ"ש (ת"א) 21810-09 ש' נ' ב', . ניתן ביום 21/04/13). גם לגופה, דין הטענה להדחות. כידוע, טענת "הודאה והדחה" הינה טענה במסגרתה מודה הנתבע בכל עובדות כתב התביעה, אך מציין עובדות נוספות אשר בעטיין גורס הוא, כי התובעת אינה זכאית לסעד המבוקש: "טענת "הודאה והדחה" היא טענה בה "הנתבע מודה בכל העובדות אשר להן טען התובע ואשר הולידו את החוב, אך מדיח את התביעה, כביכול, על ידי הוספת עובדות אחרות אשר בגללן נפקע החוב" (א' הרנון, דיני ראיות (מהדורה חמישית, חלק א, תשל"ט), עמ' 201 (להלן - "הרנון"); ראה גם: י' קדמי, על הראיות - הדין בראי הפסיקה, (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד), עמ' 1530 (להלן - "קדמי"); י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת ש' לוין, 1995), עמ' 320 (להלן - "זוסמן"); ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז, 1000, בעמ' 1004). במצב כזה, נדרש הנתבע להוכיח את העובדות אשר יש בכוחן, לטענתו, לפטור אותו מהתביעה. ביחס לטענה "הודאה ודחה" חשוב להבחין בין שני מקרים שונים: מקרה אחד, בו התובע טוען כי הילווה כסף לנתבע, והנתבע מודה אומנם כי קיבל כסף בהלוואה מידי התובע, אולם טוען כי פרע את ההלוואה. טענת "פרעתי" כזאת היא המקרה הקלאסי של טענת "הודאה והדחה", שבה, כאמור, עובר הנטל להוכיח כי ההלוואה אכן נפרעה - אל כתפי הנתבע (הרנון, שם; קדמי, שם). מקרה שני, בו התובע טוען כי הילווה כסף לנתבע, והנתבע מודה כי קיבל כסף מידי התובע, אולם טוען כי כסף זה ניתן לו במתנה ולא כהלוואה. טענה כזאת איננה טענת "הודאה והדחה", שכן הנתבע הודה אומנם בטענה העובדתית של התובע כי הלה נתן לו כסף, אולם הוא לא הודה בעובדה - שגם היא חלק מעילת התביעה - שהכסף ניתן כהלוואה, אלא טען כי הכסף ניתן לו במתנה. במקרה כזה, לא עבר נטל ההוכחה אל כתפי הנתבע, ולכן על התובע להוכיח כי את הכסף נתן לנתבע כהלוואה ולא כמתנה (הרנון, שם; זוסמן, שם)" ת"א (י-ם) 1192/99 שדה ראובן נ' עזבון המנוח טסלר מרדכי ז"ל, . ניתן ביום 24/07/06). במאמר מקיף שפורסם בנושא, דן המלומד ד"ר סיני, במהות בתנאים לתחולת הדוקטרינה: "המבחן שנקבע בפסיקה לעניין ההודאה וההדחה- טענת הגנה שאינה מודה בכל העובדות החיוביות, ללא יוצא מן הכלל, של עילת התביעה, אינה טענת הודאה והדחה, ונטל ההוכחה נשאר על התובע... די בכך שאחת מן העובדות המקימות את עילת התביעה הוכחשה על ידי הנתבע, כדי שהתובע יהיה הפותח בהבאת הראיות ונטל השכנוע ייפול עליו" (הדגשות הוספו)(ד"ר יובל סיני, "הדוקטרינה של הודאה והדחה וכללי נטל השכנוע במשפט האזרחי. ניתוח ביקורתי והצעת מודל חדש-ישן", מחקרי משפט כרך כד (תשס"ח-תשס"ט)). בתיק זה לא רק שהנתבע לא הודה "בכל העובדות אשר להן טענה התובעת ואשר הולידו את החוב", אלא שבכתב ההגנה ובתצהירו הכחיש הנתבע חלקים עיקריים שבבסיס המחלוקת, לרבות בכל הנוגע למצב המושכר עובר לחתימת הסכם השכירות, הסכמת הצדדים באשר למועד השבת המושכר לידי הנתבע ומצב הנכס בתום תקופת השכירות. עיון בסיכומי התובעת מאשרים את האמור (סעיף 8 לסיכומים). מכאן, שעסקינן במקרה שאינו מתאים כלל וכלל להחלת הדוקטרינה. למעלה מהצורך אוסיף, כי אף לו היה מדובר בטענות מסוג "הודאה והדחה" (וכאמור הדוקטרינה אינה חלה בענייננו), הרי שמאחר שמצאתי להעדיף את גרסת הנתבע, אף אם היה מקום להורות על היפוך הנטל, הרי שהנתבע הרים את הנטל האמור, כפי שיפורט להלן. מצב המושכר: בהתאם לסעיף 11א להסכם השכירות עליו חתמו הצדדים, "השוכר מתחייב להחזיר את החנות במצב טוב ותקין ולתקן מיד על חשבונו כל ליקוי או קלקול שיתהווה בו עקב רשלנותו או באשמתו של השוכר ולהחזירו למשכיר בתום תקופת השכירות במצב תקין". זאת ועוד, בסעיף 23 להסכם הצהירה התובעת, כי כשוכר "ראה את החנות ומצאה במצב טוב ותקין ומתאים לדרישותיו ומוותר בזאת על כל טענה בדבר מום ו/או פגם גלוי ו/או פגם נסתר". אין מחלוקת, כי על התובעת היה להשיב את הנכס "באותו המצב שקיבלה" (סעיף 9 לתצהיר מנהל התובעת), כאשר לדידה, הנכס הושב לידי הנתבע "בדיוק באותו המצב שקיבלתי (מלבד בלאי סביר)" (סעיף 18 לתצהיר). הנתבע הניח תשתית ראייתית המאשרת והמוכיחה, כי התובעת השיבה את המושכר במצב פיזי ירוד, כאשר הרס רב ניכר בנכס. לנוכח האמור ובהינתן ומצב הנכס במועד השבת החזקה הוכח בתמונות, המחלוקת בה יש להכריע הינה מצבו של הנכס עובר לחתימת הסכם השכירות. טענת התובעת לכך שהנכס הושב לנתבע במצב בו נמסר לידיה, הופרכה. עדותו של מנהל התובעת אופיינה בניסיונות מלאכותיים להרחיק עצמו מהנכס, עד לשלילת מהימנותו כליל. המנהל העיד עדות מתחמקת, חסרת הגיון ורווית סתירות, אשר לא נתתי בה כל אמון. ניסיונו של מנהל התובעת להרחיק עצמו מידיעה באשר למצבו הפיזי של הנכס בטרם רכש את העסק מהשוכרת שניהלה את החנות, הגיעה עד כדי אבסורד. המנהל טען שכלל לא בדק את העסק בטרם רכש אותו מהשוכרת שקדמה לו (לריסה), אלא ביקר בו "כלקוח בלבד". יצוין, כי המנהל אף שילם עבור מוניטין העסק אלפי שקלים (פרוט' 07/05/13, עמ' 9, ש' 14- עמ' 10 ש' 19). לא זו אף זו, אין מדובר בשוכר "רגיל" הנכנס לנכס, אלא בבעלים של חברה ששילם אלפי שקלים (לכל הפחות) עבור העסק ומכאן, שטענתו כי לא טרח לבדוק את העסק ולו בדיקה בסיסית, אינה סבירה. אף לו אניח כי מנהל התובעת גילה את מצבו העגום של הנכס רק לאחר חתימת החוזה, אך סביר שהיה הוא מעלה טענותיו בנדון בפני הנתבע, לבטח כאשר לא דובר בליקויים זניחים, אלא ש"המחסן, השירותים והמטבחון היו הרוסים", כדברי הגב' זטונוב- העדה מטעם התובעת (פרוט' 07/05/13, עמ' 15, ש' 31), כאשר לטענת הגב' ראיסה סגלניק, עדה נוספת מטעם התובעת, "כל שבוע הוציאה דלי עם מים של ביוב". העדה הדגישה, כי "הריח היה רע כל הזמן. ליטר אקונומיקה ביום" נדרשו כדי לנקות את השירותים (פרוט' 07/05/13, עמ' 16, ש' 22-23). המצב המתואר ע"י עדי התובעת, אינו מתיישב עם טענת מנהלה בתצהירו ולפיה, "המקום היה במצב תקין ומתאים לצרכים של החנות" (סעיף 12 לתצהיר). האמור מקבל משנה חשיבות בשים לב לכך שעסקינן בחנות לממכר מזון. בהמשך עדותו שינה מנהל התובעת גרסתו וטען ש"אולי בדק" את הנכס, אך הוא אינו זוכר. מאידך, כאשר הוצגו בפני מנהל התובעת תמונות המטבח והאזורים שבתחילת עדותו טען שכלל לא בדק, טען שזה היה מצבם כשקיבל את החזקה בנכס. המנהל נשאל הכיצד יודע הוא מה היה מצב הנכס אם כלל לא בדק אותו והשיב, "כשהראת לי תמונה אני זוכר". כשב"כ הנתבע הקשה על מנהל התובעת ושאל אותו מדוע שילם 20,000 ₪ עבור נכס במצב כזה ומדוע לא פנה למשכיר השיב, "אני מסכים איתך זה מטורף לשלם סכום כזה. פניתי לשפץ כל מיני דברים אחרי שחתמתי על ההסכם" (פרוט' 07/05/13, עמ' 12, ש' 7-24). הנתבע אישר, כי אין בידיו כל תיעוד בדבר פניה שבוצעה לנתבע (המשכיר) בנדון. העובדה שמנהל התובעת "פנה לשפץ כל מיני דברים" לאחר חתימת הסכם השכירות, מבלי לדרוש מהמשכיר שיקיים את חובותיו החוזיות והחוקיות, מעידה אף היא על שאין ממש מאחורי גרסתו. התובעת אישרה בסיכומיה, כי כשוכרת היה עליה "להחזיר את מושכר לנתבע באותו המצב שקיבלה" (סעיף 31 לסיכומים). לא למיותר לציין בהקשר זה, כי התובעת לא הציגה ראיות מהימנות לעניין מצב הנכס במועד קבלתו לחזקתה, נמנעה מהבאת השוכרת ממנה נרכש העסק ולא צרפה את הסכם הרכישה, למרות שעדות המוכרת (גב' לריסה) והסכם הרכישה אמורים לשפוך אור על מצבו של הנכס עובר לחתימת הסכם השכירות בין הצדדים. גם העובדה שהתובעת לא צרפה את הגב' לריסה כנתבעת נוספת (ככל שהטענה שלריסה היא שגרמה לנזקים במושכר בטרם העברת החזקה לתובעת), אומרת דרשני. הנתבע הציג תמונות המעידות על מצבו של הנכס לאחר פינויו על ידי התובעת. מהתמונות עולה שהנכס הושב במצב ירוד, לשון המעטה זהירה. אליבא דתובעת, המושכר הושב לתובעת באותו המצב בו נמסר לידיה, למעט בלאי סביר, כאשר "נכון למועד הכניסה במושכר היו ליקויי(ם) לא משמעותיים מבחינתי אשר לא הפריעו לתובעת לנהל את העסק שלה" (סעיף 10 לתצהיר מנהל התובעת). במצב דברים זה, שאלת מצבו של הנכס עובר לחתימת הסכם השכירות, הינה בבסיס המחלוקת ומכאן, המשקל הרב שיש לייחס להימנעות התובעת מלהציג ראיות המצויות בשליטתה ולהביא עמה לעדות את השוכרת ממנה רכשה את העסק. אוסיף, כי התובעת לא נתנה כל הסבר למחדליה בסוגיה זו, על אף נפקותה. בכגון דא אוסיף, כי כידוע, הדין הראייתי הולך אחר הדין המהותי, על בעל דין להניח את התשתית העובדתית לטענה המקדמת את ענינו (רע"א 8744/08 קרנית קרן לפיצויי נפגעי תאונות דרכים נ' דוד ויצמן, . ניתן ביום 21/11/10). לא למיותר לציין, כי ב"כ התובעת טענה בדיון מיום 30/04/12, כי "יש לנו תמונות ממועד הפינוי", אך תמונות כאמור לא הוגשו ולא צורפו וגם בכך, יש כדי להשליך על גרסת התובעת. לנוכח מצבו הירוד של הנכס בשלב בו הושב לנתבע, כאשר מרבית הליקויים הינם גלויים וניכרים לעין, התקשיתי לקבל את הטענה כי הנכס התקבל באותו המצב וכי ניתן לראות במצב האמור כמצב "ראוי ותקין". מנהל התובעת אישר בעדותו כי בתום תקופת השכירות ובשלב בו נשקלה הארכת הסכם השכירות, נדרשה התובעת לבצע שיפוצים במושכר (פרוט' 07/05/13, עמ' 13, ש' 28-31), באופן התומך בטענת הנתבע למצבו של הנכס. האמור מתיישב אף אם הודאתו של מנהל התובעת שדובר בין הצדדים גם על עלות השיפוץ הנדרש. לטענתו הנתבע אמר לו "אתה תביא מומחה ואני אביא מומחה, נסתדר במחיר" (פרוט' 07/05/13, עמ' 14, ש' 20). כמו כן, במועד השבת החזקה לידי הנתבע, צילם הנתבע תמונות מרובות בנוכחות מנהל התובעת. למרות האמור ולמרות שבשלב זה ניכר שמצב המושכר ירוד ואינו ראוי להשכרה, לא מצא מנהל התובעת מקום לערוך תיעוד מטעמו או להביא בעל מקצוע לאמוד את הטעון שיפוץ. לטענתו התמקד באופן תמוה דווקא בבדיקת מונה החשמל "הסתכלנו על השעון חשמל זה היה הכי חשוב לי" (פרוט' 07/05/13, עמ' 14, ש' 15). עוד שוכענתי, כי למנהל התובעת אכן ניתנה ההזדמנות להביא איש מקצוע מטעמו לאמוד את היקף הנזקים (פרוט' 07/05/13, עמ' 14, ש' 20. עמ' 19, ש' 4-5), אך הוא בחר שלא לעשות כן ומכאן, שאין לו להלין אלא על עצמו. באשר להיקף הנזקים בנכס, הנתבע הציג הצעת מחיר לשיפוץ, אך התובעת לא טענה דבר ביחס להצעת המחיר או לעלות השיפוץ הנדרש בנכס. הנתבע לא הביא לעדות את השוכר שנכנס לנכס לאחר פינויו ע"י התובעת. עם זאת, הנתבע הציג תמונות המעידות על מצבו של הנכס וכאמור, הצעת המחיר שלא הוכחשה ולא נסתרה. יוער, כי למרות שהשיפוץ שבוצע בפועל בנכס היה נרחב ועלה על היקף הצעת המחיר שהוצגה, התובעת נדרשה לשאת אך בסכום שנקבע בהצעת המחיר לתיקון הנזקים להם היא אחראית. סתירות בגרסת התובעת: בגרסת התובעת נפלו כשלים נוספים, חלקם כבר בכתב התביעה. במסגרת כתב התביעה טענה התובעת, כי מתוך דמי הפקדון הוחזרו לידיה "רק 5,325 ₪". לאחר שהנתבע הגיש כתב הגנה מטעמו ואסמכתא בחתימת מנהל התובעת, אישר ב"כ התובעת במעמד הדיון מיום 30/04/12, כי האמת עם הנתבע ("בדקנו את המסמך שצורף לכתב ההגנה ואנו מאשרים את המסמך והוא באמת קיבל סכום של 11,420 ₪", פרוט' 30/04/12, עמ' 1, ש' 17-18). סתירות נוספות בעדות מנהל התובעת נמצאו גם בשאלת הטיפול בנכס וצביעתו. בתצהירו טען המנהל "אני הקפדתי לבצע אחזקה שוטפת של המושכר" (סעףי 19 לתצהירו), כאשר בהתאם לתצהירה של הגב' זטונוב, "ולדימיר עשה טיפול שוטף בנכס.. צבע קירות". למרות האמור, בעדותו הכחיש המנהל כי צבע את הנכס ("אף פעם לא צבעתי את המקום". פרוט' 07/05/13, עמ' 12, ש' 31). כאשר נשאל בנדון שינה גרסתו וטען שהעובדת סווטלנה זטונוב היא שביצעה שיפוץ בשירותים (פרוט' 07/05/13, עמ' 13, ש' 15), בניגוד לנטען בתצהירה ובתצהיר העדה הנוספת- גב' ראיסה סגלניק ("ולדימיר צבע את הקירות", סעיף 9 לתצהיר). בעדותה של הגב' סווטלנה זטונוב שינתה העדה גרסתה וטענה, שהיא שצבעה את קירות השירותים בעצמה, תוך סתירת הנטען בסעיף 10 לתצהירה ובהעדר התייחסות לצביעת יתר קירות הנכס. האמור רלוונטי גם לסתירות שבין גרסאות עדי התובעת בכל הנוגע לשיפוץ ואחזקת השירותים. אוסיף, כי בתצהירי עדי התובעת לא נטען כי הגב' זטונוב שיפצה דבר או צבעה קיר מקירות המושכר. ההיפך הוא הנכון. מנהל התובעת טען שהוא היה הגורם שטיפל בליקויים (סעיף 10 לתצהיר מר שמלוב). גם בכל הנוגע לחתימה על חוזה השכירות, סוגיה מרכזית נוספת, שינה מנהל התובעת עדותו. למרות שבתצהירו טען שהליקויים במושכר לא היו משמעותיים ולא הפריעו לתובעת לנהל את עסקה ומבחינתו "המקום היה במצב תקין ומתאים לצרכים של החנות" (סעיף 12 לתצהירו), בעדותו טען לראשונה כי כלל לא קרא את ההסכם בטרם חתם עליו ("לא קראתי את החוזה שלי. בעל הבית לקח אותי ביד לעו"ד שלו וחתמתי בלי לקרוא". פרוט' 07/05/13, עמ' 13, ש' 6-7). בכגון דא יצוין, כי: "...אינה נשמעת הטענה מפי החותם על מסמך שהוא חתם בלי לקראו תחילה ומבלי לדעת את תכנו. אם לא ניתנה לו הזדמנות לקראו תחילה, צריך היה להימנע מלחתום, ואם לא קראו מסיבה אחרת או ללא כל סיבה, אין לו להלין אלא על עצמו בלבד, ורואים אותו כאילו לקח על עצמו מרצון את הסיכון הכרוך בחתימתו על המסמך" (ע"א 121/70 דב גלעדי נ' אוריון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כה(1) 648, 661). האמור מקבל משנה תוקף כאשר בחוזה עסקי עסקינן ובטענה שהועלתה לראשונה בחקירת מנהל התובעת ולא נטענה בתצהירו. התובעת הביאה לעדות שתי עובדות לשעבר בחנות, אך מעבר לסתירות שבין עדויות העובדות ועדות המנהל, עדויות העובדות חיזקו דווקא את טענת הנתבע, בכל הנוגע למצבו העגום של הנכס ודי היה להתבונן בפניה של הגב' ראיסה סגלניק המתארת את מצב השירותים, כדי להיווכח באמור. בכגון דא יצוין, כי כידוע, בהתאם לסעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971: "ערכה של עדות בעל-פה ומהימנותם של עדים הם עניין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט". בהליך שבפני כשלו עדי התובעת ובראשם מנהלה. מועד השבת החזקה בחנות: אין מחלוקת בין הצדדים, כי החנות הושבה בחודש יוני 2011, כאשר הסכם השכירות הסתיים ביום 31/04/10. המחלוקת נוגעת לשאלה האם האמור סוכם בין הצדדים, או שמא עסקינן בעשיית דין עצמי של התובעת ובהפרת הסכם השכירות. מהטענה לאיחור בהשבת החזקה, חזר הנתבע כבר בישיבה המקדמית וטען, "הנזק היחיד שהיה הוא נזק של השיפוץ, שירותים, מטבחון שנהרס" (פרוט' 20/04/12, עמ' 1, ש' 25-26). גם העובדה שהנתבע השיב את יתרת הפקדון מבלי לקזז ממנו דבר עבור דמי השכירות או פיצוי בגין איחור בהשבת החזקה, מעידה על שהאמור לא היה במחלוקת בין הצדדים. האם יש מקום להורות על השבת יתרת הפקדון: בהתאם להוראת סעיף 20 להסכם השכירות, הסעיף שבבסיס המחלוקת: "להבטחת פינוי החנות במועד הנזכר ולביטחון מילוי כל התחייבויות השוכר לפי הסכם זה ולפרעון והקלת הגביה של כל התשלום החלים עליו, במידה ולא ייפרעו, לבטחון תשלום עבור נזקים העלולים להיגרם לחנות ולהבטחת כל התשלומים החלים בהתאם להסכם זה על השוכר לרבות תשלומים עבור מים, חשמל, חשבון טלפון, וועד הבית, ולהבטחת כל יתר התחייבויותיו של השוכר עפ"י הסכם זה לרבות עבור כיסוי ההוצאות שיגרמו למשכיר , לרבות הוצאות משפט, ימסור השוכר בידי המשכיר את סכום הפקדון על סך של 40,000 ₪ כמפורט בסעףי 3ג' להסכם. באם ימלא השוכר את כל התחייבויותיו בהתאם להסכם יחזיר המשכיר את השיקים הנ"ל בתום 30 יום מיום פינוי החנות בפועל". מאחר שלא נותר ספק באשר להרס הרב שהותירה התובעת במושכר ובהינתן והפקדון נועד להבטחת התחייבויות התובעת, לרבות לתשלום "עבור נזקים העלולים להיגרם לחנות", דין התביעה להדחות. מאיה אב גנים ויינשטיין אוסיף, כי התרשמתי מהגינותו של הנתבע, אשר יכל לטעון לנזקים בסכומים גבוהים יותר ולהמנע מהשבת הפקדון. דווקא העובדה שהנתבע השיב את יתרת הסכום במלואו, בהתאם להצעת המחיר, מעידה על כנות התנהלותו ותומכת בהתרשמותי מעדותו ומעדות בנו. מנגד, לא רק שהתובעת העלתה טענה שהופרכה לעניין הסכום שהושב לידיה, אלא שהתובעת אף טענה לחיובי ריבית מיום 01/05/08, למרות שאף לגישתה, היה על הנתבע להשיב את הכספים בתום 30 ימים ממועד פינוי המושכר (חודש יולי 2011)- קרי, פער של למעלה משלוש שנים של חיובי ריביות אשר התובעת מודעת היטב לכך שאין היא זכאית לקבלם. מסקנת הדברים הינה, כי דין תביעתה להדחות. התובעת תשא בהוצאות הנתבע בסך 7,000 ₪ שישולמו בתוך 30 ימים מהיום. שכירות