תביעה לצו עשה לחייב את הנתבעת לאפשר להן לפרק את החלונות במרפסת העגולה שבחזית דירת הנתבעת (להלן: "מרפסת הדירה" או "המרפסת") ולהחזיר את המרפסת למצבה המקורי. הצדדים 2. התובעת 1 הינה בעלת הבניין שברחוב אנגל 8 תל אביב (להלן: "הבניין"). התובעת 2 מבצעת את שיפוץ ושימור הבניין. הנתבעת הינה דיירת מוגנת בדירת מגורים בקומה שלישית בחזית הבניין (להלן: "הדירה"). תמצית טענות התובעות 3. התובעות מסיימות את שימור ושיפוץ הבניין בהתאם להיתר שימור ושיפוץ. הנתבעת, שהסכימה לשיפוץ, ידעה כי יש לפרק את החלונות במרפסת בחזית דירתה, אך כיום היא מסרבת לכך. דירת הנתבעת שופצה בעלות של 30,000 ₪ מעבר לנדרש על פי עבודות השימור, אך כעת היא מסרבת לשתף פעולה עם התובעות ואינה מאפשרת לתובעות לפתוח את המרפסת, שנסגרה ללא היתר. המרפסת נסגרה בשעתו בחריגת בניה, ללא היתר ומבלי שניתנה הסכמת בעלי הבית לכך. הנתבעת ידעה כי הסגירה זמנית ובלתי חוקית וכי היא תידרש להסירה. הנתבעת הפרה את הוראות חוק התכנון והבנייה תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התו"ב"), הפרה חובה חקוקה, וגרמה להפרת חוזה שלא כדין. מעשיה ומחדליה של הנתבעת גורמים לתובעות נזק ממוני שנובע מהבניה הבלתי חוקית. תמצית טענות הנתבעת 4. המרפסת נסגרה בסוף שנות ה- 70 או בתחילת שנות ה- 80, על ידי הדיירת המוגנת שקדמה לנתבעת, ובהסכמת בעלת הבית דאז. הנתבעת שילמה דמי מפתח בסך 80,000 $ עבור זכויותיה בדירה. מעולם לא עלתה כל טענה בקשר למרפסת. הנתבעת שילמה את כל הסכומים שנדרשו ממנה וזאת בכפוף לכך שהמרפסת לא תיפתח. הנתבעת דוחה את כל טענות התובעות. הנתבעת טוענת טענת התיישנות, ויתור, מניעות והשתק. המסגרת הראייתית 5. מטעם התובעות הוגש תצהירה של התובעת 1, הגב' אורה קידר, וכן תצהירו של מר עמיקם ברגר, סמנכ"ל בתובעת 2. מטעם הנתבעת הוגש תצהירה של הנתבעת, הגב' אירנה מרקוש, ושל הגב' ארנה פורטנוי (להלן: "הגב' פורטנוי" או "הדיירת המוגנת הקודמת"). בדיון מיום 3/6/13 הסכימו הצדדים כי יוותרו הדדית על חקירות נגדיות ויגישו סכומים בכתב. עוד הוסכם כי פסק הדין ינומק בקצרה. דיון ומסקנות 6. על יסוד החומר שבפני, הריני קובעת כי התשתית העובדתית הינה כדלקמן: ביום 22/3/1993 נחתם חוזה שכירות מוגנת בין התובעת 1 והגב' לאה קורנבליט, אשר היו בעלות הבית, לבין הדיירת המוגנת הקודמת, לבין הנתבעת (להלן: "חוזה השכירות", נספח א' לתצהיר הנתבעת). על פי חוזה השכירות, שעניינו החלפת שוכרים מוגנים בדירה, הועברו זכויות הדיירות המוגנת בדירה אל הנתבעת. בעת שהנתבעת רכשה את זכויותיה בדירה כדיירת מוגנת, מרפסת הדירה היתה סגורה. הדיירת המוגנת הקודמת בדירה ציינה, כי סגירת המרפסת נעשתה בסוף שנות ה- 70 או בראשית שנות ה- 80, וזאת בהסכמת הגב' לאה קורנבליט (להלן: "בעלת הבית דאז"), אשר קיבלה תשלום עבור הסכמתה. הדיירת הקודמת, הגב' פורטנוי, הצהירה: "שנים בודדות לאחר מעברי לדירה (כמדומני שנתיים) ביקשתי מהגב' לאה קורנבליט אישור לסגירת המרפסת שפונה לחזית רח' אנגל. הסיבה לרצוני לסגירת המרפסת היה כי נכנסו מי גשמים מהמרפסת וכן רציתי לנצל זאת כחדר בדירה. הגב' לאה קורנבליט הסכימה בכפוף לתשלום. הסכום ששילמתי לגב' קורנבליט היה לפחות כמחצית העלות שעלתה לי סגירת המרפסת בשעתו. אני שילמתי ללאה וסגרתי את המרפסת. מעולם לא דובר שהסגירה זמנית. לא הייתי משלמת ולא הייתי סוגרת את המרפסת אם היה מדובר בסגירה זמנית. כשהגב' מרקיש ביקשה לרכוש ממני את הזכויות בדירה, לא דובר כלל כי יש לפרק את המרפסת הסגורה. אדרבא, המרפסת הסגורה היתה חלק בלתי נפרד מהדירה. אדגיש כי בעלת הבית דאז מעולם לא פנתה אליי בדרישה לביטול סגירת המרפסת או בטענה של העדר היתר בניה. גם עירית תל אביב מעולם לא פנתה אליי או דרשה ממני היתר או הריסה". (סעיפים 3-5 לתצהיר הגב' פורטנוי). מצאתי לנכון להסתמך על עדותה של הגב' פורטנוי, אשר לא נסתרה. לעדות זו ניתן משנה תוקף מחמת כך שהגב' פורטנוי איננה בעלת דין ואין לה עניין בתוצאות ההליך. על כן, הריני קובעת כי מרפסת הדירה נסגרה על ידי הדיירת המוגנת הקודמת, לפני כ- 30 שנה, בהסכמת בעלת הבית דאז. עוד הריני קובעת כי הנתבעת רכשה את זכויות הדיירות המוגנת בדירה, כאשר הדירה כללה מרפסת סגורה. 7. לא הוכח בפני כי בעלות הבית טענו, בין בטרם חתימת חוזה השכירות, בין במעמד חתימתו ובין במשך השנים, כי המרפסת נסגרה שלא כדין. נהפוך הוא. מעדויות הנתבעת והדיירת המוגנת הקודמת עולה כי ניתנה הסכמה מפורשת של בעלת הבית דאז לסגירת המרפסת, הסכמה שניתנה תמורת תשלום, בלא שהועלתה כל טענה בעניין. 8. מאחר שחלפו לפחות 30 שנה מאז סגירת המרפסת על ידי הדיירת המוגנת הקודמת, עומדת לנתבעת טענת התיישנות כנגד התביעה הנוכחית. התובעות תולות יתדותיהן בסעיף 212 לחוק התו"ב וטוענות, כי גם אם התיישנה העבירה ניתן לצוות על הריסת המבנה החורג שנבנה ללא היתר, ככל שיש בכך ענין לציבור. אין בידי לקבל את עמדת התובעות. ראשית, בענייננו מדובר בתביעה אזרחית ולא בהליך לפי סעיף 212 לחוק התו"ב. הליכים לפי סעיף 212 מתנהלים על ידי הרשות המקומית, אשר אינה צד להליך הנוכחי. מעבר לכך, לא הוכחו היסודות הנדרשים הקבועים בסעיף 212, ובכלל זה, לא הוכח קיומו של עניין לציבור. 9. התובעות מעלות כנגד הנתבעת טענת "גרם הפרת חוזה" מכוח סעיף 62 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. אין בידי לקבל טענה זו. התובעות החליטו על ביצוע העבודות בבניין בלא תיאום עם הנתבעת. הנתבעת הביעה עמדתה מראש ומשבחרו התובעות לפעול, הגם שהיו מודעות לעמדתה, אין לשמוע מהן טענת גרם הפרת חוזה. בנספח ב' להסכם שנחתם בין דיירי הבניין לבין התובעת 2 ביום 15/6/11 נאמר בסעיף 9: "... הדיירים הודיעו כי הם מתנגדים לביצוע הפירוק". לאור עמדה זו צוין בהמשך הסעיף כי: "מוסכם בין הצדדים כי נספח זה אינו כולל הסדר כלשהוא בנושא פתיחת המרפסת". (הסכם מיום 15/6/11 על נספחיו צורף כנספח ב' לתצהיר הנתבעת). במצב דברים זה, אין יסוד לטענה כי הנתבעת גרמה להפרת חוזה בין התובעות לעיריית תל אביב. 10. בכתב התביעה (המתוקן) העלו התובעות כלפי הנתבעת טענה בדבר "הפרת חובה חקוקה" מכוח סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. טענה זו נזנחה בסיכומים ומטעם זה כשלעצמו אין להיזקק לה. מעבר לכך, התובעות לא הוכיחו כי במקרה הנדון מתקיימים התנאים המצטברים הנדרשים לקיומה של עילה זו, ובין היתר, לא הוכח כי פירוש החיקוק נועד לטובת התובעות, וכי ההפרה הנטענת גרמה לתובעות נזק מסוגו או טבעו שאליו התכוון החיקוק. על כן, דין הטענה בדבר "הפרת חובה חקוקה" להידחות. 11. בנסיבות הקיימות, כאשר מדובר במרפסת שנסגרה לפני כ- 30 שנה, בהסכמת בעלת הבית דאז ולמצער, בידיעתה ובשתיקתה של התובעת 1 במשך כל השנים, אזי דין התביעה להידחות מחמת וויתור, מניעות, והשתק. (ע"א (ת"א) 1057/87 כהן נ' פישמן פ"מ תש"ן (3) 463 (1990)). בהתייחס לסוגיית הוויתור, בהקשר ליחסים בין בעל בית לדייר מוגן, נקבע כי אם בעל בית מודע להפרה מתמשכת של חוזה השכירות המוגנת, וחרף כך הוא ממשיך לקבל את דמי השכירות בלא שהוא מוחה על ההפרה, אזי יש בכך כדי ללמד על וויתור מוחלט וסופי של כל ההפרות שבוצעו בעבר. ( ד. בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהד' 2, עדכון 5, עמ' 51, להלן: "בר אופיר"). עוד נקבע, כי ידיעתו ושתיקתו של בעל הבית בדבר ההפרה, חלה גם על מי שקבלו ממנו את הזכויות ואף אותם יש לראות כמי שוויתרו על זכותם לתבוע את פינוי המושכר בעילה של הפרת תנאי השכירות שהפרתם מקנה עילת פינוי (בר אופיר, עמ' 25). והדברים ישימים בענייננו. התובעת 1 באה בנעלי בעלת הבית דאז. מאחר שהאחרונה נתנה הסכמתה לסגירת המרפסת, אזי יש לראות גם את התובעת 1 כמי שכפופה להסכמה זו. מכל מקום, אף אם לא היתה מוכחת ההסכמה האמורה, אזי הן בעלת הבית דאז והן התובעת 1 ידעו מזה שנים רבות כי המרפסת סגורה, וחרף כך לא הביעו כל מחאה. הנתבעת היתה רשאית להסתמך על שתיקה זו ואכן הסתמכה. בנסיבות אלה, יש לראות את התובעת 1 כמי שוויתרה על זכותה לטעון כנגד סגירת המרפסת, ועל כן הן התובעת 1 והן התובעת 2 מושתקות ומנועות מלבקש כיום את פירוקה. 12. הריני דוחה את טענת התובעות הטוענות כי הנתבעת ידעה כי הסגירה הינה זמנית. ראשית, במועד בו נסגרה המרפסת, התובעת 1 עדיין לא היתה בעלת הבית של הדירה, כך שאין ביכולתה להעיד על פרטי ההסכמה עם בעלת הבית דאז, ובכלל כך אין היא יכולה להישמע בטענה כי ההסכמה היתה מסויגת ומוגבלת בזמן. מכל מקום, מקובלת עלי גירסתן של הנתבעת ושל הדיירת המוגנת הקודמת, כי מעולם לא נטען כי המדובר ב"סגירה זמנית" של המרפסת. כאמור, המרפסת נסגרה לפני כ- 30 שנה, והנתבעת מתגוררת בדירה כשהמרפסת שבה סגורה, כבר למעלה מ- 20 שנה. תקופות אלה אינן מתיישבות עם טענת ה"זמניות" שמעלות התובעות. 13. הנתבעת ביססה את זכותה להמשיך ולהחזיק במרפסת הדירה כשהיא סגורה, כפי שהיתה בעת שקיבלה את זכויות הדיירות המוגנת בדירה. התובעות לא הראו כי קיימת הצדקה לשלול מהנתבעת זכות זו. סוף דבר 14. התביעה נדחית. התובעות, יחד ולחוד, ישלמו לנתבעת הוצאות לרבות שכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪. מרפסתחלוןמקרקעיןצוויםצו עשה