באופן שהגב' לוי וחליפה ירשמו כבעלים של הבית הצפוני, והתובעת תירשם כבעלים של יתרת החלקה לרבות הבית הדרומי. התובעת טוענת כי ביום 5/10/10, בעת שעובדים מטעמה ביצוע מדידה במקרקעין על פי הוראות פסק הדין הנ"ל, נתגלה כי הנתבע פלש למקרקעין, לרבות הבית הדרומי, ביצע בו עבודות שיפוצים, כולל חלוקה לדירות ואף השכיר את הדירות לאחרים. התובעת טוענת כי הנתבע עשה את הנ"ל כמשיג גבול, ללא זכות וללא רשות והיא עותרת להורות לו לסלק את ידו מהמקרקעין ולהשיב לה את החזקה בהם כשהם פנויים, וליתן צו מניעה קבוע שיאסור עליו לעשות במקרקעין כל שימוש. בכתב ההגנה שהגיש התובע בעצמו טען, כי הוא מחזיק את המקרקעין מאז שנת 2002, עת שכר את המקרקעין מעו"ד יוסף לוי לצורך ניהול מסעדה, ושילם דמי שכירות בסך 1,700 $ לחודש, שנה מראש. לאחר שהחל בעבודות שיפוץ במסעדה והשקיע מאות אלפי שקלים, סירבה עיריית חיפה לתת לו רישיון עסק ואף הרסה חלק מהעבודות שביצע על פי צו הריסה. נוכח הנזקים שנגרמו לו בעקבות זאת וכדי לפצותו, עו"ד לוי הסכים שהנתבע יעשה שימוש במקרקעין למגורים, לרבות השכרה לאחרים, וזאת למשך 4 שנים מיום שיחבר את הבניין למים וחשמל, דבר אשר בוצע, לטענת הנתבע, בשנת 2011 "בערך". לצורך כך ובהמשך השקיע הנתבע בשיפוץ המקרקעין מאות אלפי שקלים. נוכח כל אלה, הסכים לפנות את המקרקעין בסוף 2015 אלא אם יקבל בחזרה את השקעותיו. לאחר שמינה לעצמו עורך דין, הגיש הנתבע כתב הגנה מתוקן. שם טען, כי החלק במקרקעין בו הוא מחזיק שייך לגב' לוי, זכויות התובעת בחלק זה של המקרקעין לא נרשמו ולכן אין לה מעמד לתבוע אותו. ומכל מקום, זכויות התובעת על פי פסק הדין משנת 2009, אינן יכולות לגבור על זכויות קודמות שקיבל הנתבע כדין מעו"ד יוסף לוי ז"ל, אשר היה נאמן של בעלת המקרקעין בזמנו, וזאת על פי הסכם שכירות משנת 2002. לחילופין טען הנתבע, כי זכויותיו במקרקעין הן מסוג "רשות שימוש בלתי הדירה", מתוקף מקדמה על סך 100,000 ₪ ששילם לעו"ד לוי על חשבון דמי השימוש ומתוקף השקעותיו הרבות בנכס, בהסתמך על הבטחה של עו"ד יוסף לוי כי השקעותיו בנכס קנו לו זכות להחזיק בו לצמיתות ולהפוך לבעל הנכס. עוד טען הנתבע, לזכות שימוש בלתי הדירה במקרקעין מתוקף הסכמה מכללא, בשתיקה, של התובעת עצמה, אשר היתה מודעת לכך שהנתבע מחזיק בנכס במשך שנים, השקיע בו רבות והכשיר אותו למגורים, ולא עשתה מאום בעניין. לדבריו, התובעת מבקשת להתעשר על גבו שלא במשפט, בכך שהיא מנכסת לעצמה נכס משופץ פרי השקעתו וכספו, מבלי לפצותו בגין השקעה זו. לחילופין טען הנתבע, כי יש להתנות את פינויו מהנכס בהשבת השקעותיו. הנתבע הודה כי הוא מחזיק במקרקעין ובבית הדרומי, כי ביצע בו עבודות שיפוצים נרחבות, הוא עושה בו שימוש למגורי משפחתו והשכיר חלקים ממנו למגורי לאחרים. במהלך עדותו בבית המשפט הוא אף הצביע על המקרקעין והבנין הדרומי, על גבי תשריט החלוקה שהיווה חלק מפסק הדין משנת 2009, ואישר כי הם תפוסים על ידו (ע' 10 ש' 33). מטעם התובעת העיד מר חיים ג'יבלי, מפקח במינהל מקרקעי ישראל, ומטעם הנתבע העידו הנתבע בעצמו, וכן מר ג'ול איסמעאיל, שהעיד לגבי זיקתו של הנתבע למקרקעין. כמו כן הוגשה מטעם הנתבע חו"ד של השמאי וואל סלאמה לעניין עלות עבודות השיפוצים במבנה. דיון והכרעה הבעלות על המקרקעין טענתו של הנתבע, בניגוד לרישום במרשם המקרקעין, כי אין לתובעת זכויות בחלק המקרקעין שתפס נותרה טענה סתמית. על פי נסח רישום שהוצג, התובעת היא בעלים של 4/5 מהמקרקעין. כלומר, אף לפני פסק הדין משנת 2009 אשר במסגרתו חולקה החלקה, היא היתה בעלים במשותף בכל חלק מהמקרקעין בשיעור של 4/5. בפסק הדין מיום 12/8/09 (בת"א 1592/99 ו- 7705/04) אישר בית המשפט הסכם חלוקה בין הבעלים בחלקה על דרך של רישום בית משותף. באופן שכל שטח החלקה, כולל הבנין הדרומי ולמעט הבנין הצפוני, הם בבעלות בלעדית של התובעת. לפסק הדין יש תוקף מחייב גם אם טרם נרשם. משכך, התובעת הוכיחה כי היא בעלת זכויות בעלות במקרקעין במשותף ומאז 12/8/09, היא אף בעלת זכויות ספציפיות בחלק המקרקעין אותו תופס הנתבע. הנתבע מצידו, לא הביא כל ראיה להוכיח את טענתו כי קודם לפסק הדין הנ"ל היתה הגב' רינה לוי בעלת זכויות דווקא בחלק המקרקעין התפוס על ידו. הזכויות במקרקעין לבד מעדותו האישית של הנתבע, הוא לא הציג כל ראיה לכך שקיבל זכויות כלשהן במקרקעין מעו"ד יוסף לוי ז"ל. יתר על כן, הנתבע אף לא הציג כל ראיה לכך שהיתה לעו"ד יוסף לוי זכות או רשות למסור לו זכויות במקרקעין, או אף שהיה נאמן של בעלי 1/5 המקרקעין, כטענתו. אומר כבר כעת, כי התרשמתי מעדותו של הנתבע כבלתי מהימנה. במהלך ההליכים הוא סיפק שלל גרסאות מתפתחות, אשר גילו סתירות מהותיות בקשר לעיקרי טענותיו, באופן שאינו מאפשר לבסס ממצאים עובדתיים על סמך עדותו. בעדותו סיפר הנתבע, כי עבור שנת השכירות הראשונה נחתם בינו לבין עו"ד לוי הסכם שכירות, שלא הוגש משום שאבד לו (ע' 6 ש' 17-20). בהמשך שידרג את גרסתו וטען, לראשונה טענה חדשה, כי חתם על הסכם שכירות לשנה עם אופציה ל-5 שנים (ע' 6 ש' 30). לאחר מכן מסר גרסה שונה, כשנשאל האם בסוף השנה הראשונה המשיך לשלם דמי שכירות לעו"ד לוי, הוא השיב: "לא, השכירות הייתה על שם הבעלים הקודם, אני נכנסתי בתקופה שלו והתחלתי לעבוד הוא מכר לי את המסעדה פעילה. הוא אמר לי שבספט' נלך לעו"ד לוי ונעשה חוזה על שמך" (ע' 7 ש' 1-2). טענתו של הנתבע כי חוזה השכירות אבד לו רובצת לפתחו, כאשר נטל הראיה להוכיח כי קיבל זכויות כלשהן במקרקעין שאינם שלו מוטל עליו. כמו כן, קשה לקבל כי אם אכן היה אי פעם חוזה כזה לא ניתן לאתר העתק שלו ואם שולמו תשלומים על פי החוזה לא ניתן לאתר אסמכתא לתשלומם, בעיקר כאשר מדובר בחוזה שנחתם מול עורך דין ובתשלומים ששולמו לעורך דין. ולא עולה מהראיות שהציג הנתבע כי עשה ניסיון כלשהו להשיג העתקי אסמכתאות כאמור. בכתב ההגנה המקורי טען הנתבע, כי שילם לעו"ד לוי עבור שכירות הנכס דמי שכירות חודשיים בסך 1,700 $, לשנה מראש. טענה זאת לא נזכרה עוד בכתב ההגנה המתוקן ובתצהירו של הנתבע, שם טען כי שילם לעו"ד לוי 100,000 ₪ כמקדמה על חשבון דמי שימוש בנכס כדי להבטיח את הישארותו שם. בתצהיר עדות ראשית של התובע לא נזכר כי שילם על חשבון דמי שכירות סכום כלשהו, ואילו בעדותו בבית המשפט חזר הנתבע לגרסה הראשונית בדבר תשלום של 1,700$ לחודש עבור שנה מראש, בגין שכירת מסעדה (ע' 6 ש' 7). בכתב ההגנה המקורי טען הנתבע, כי כפיצוי על נזקיו ובתמורה להשקעותיו, התיר לו עו"ד יוסף לוי לעשות שימוש בנכס לתקופת שכירות של 4 שנים מיום שיחבר את הנכס לחשמל ולמים, ואף הסכים לפנות את הנכס בסוף שנת 2015 לאחר שחיבר את התשתיות לבנין במהלך שנת 2011. ואילו בכתב ההגנה המתוקן שינה את גרסתו באופן מהותי וטען אודות "הבטחה של עו"ד יוסף לוי כי השקעותיו בנכס קנו לו זכות להחזיק בו לצמיתות" (סע' 17 לכתב הגנה מתוקן) ... ו"להפוך לבעל הנכס" (סע' 26 לכתב הגנה מתוקן). כאשר הופנה הנתבע במהלך עדותו לדברים שרשם בכתב ההגנה המקורי כאמור, הוא הציג לראשונה גרסה כבושה, בה האשים את עורך דינו הקודם בדברים. לדבריו, על אף שאמר לעורך דינו הקודם שעו"ד לוי אישר לו להחזיק במקרקעין כל חייו, אמר לו עורך הדין כי הוא יכול לטעון לזכות שכירות של 4-5 שנים בלבד. אין בידי לקבל טענה זאת. הדברים נוסחו בכתב ההגנה המקורי כעובדות - כדברים שאמר לו עו"ד לוי, ולא כטענות משפטיות. קשה להבין מדוע עורך דין כלשהו יאמר לנתבע דברים לכתוב בכתב ההגנה דברים אלה, אלא אם שמע אותם מהנתבע עצמו. הנתבע לא אמר מי עורך דינו הקודם ולא הביא את גרסתו של עורך הדין הקודם לתמוך בטענה זאת. הנתבע אף חתם בעצמו (ולא באמצעות בא כוח) על כתב ההגנה המקורי הכולל דברים אלה, אשר אף מהווים הודעת בעל דין, המקימה השתק שיפוטי לטעון בניגוד לה. יתר על כן, עיון בתצהיר עדות ראשית של התובע מגלה, כי לא נזכרו בו הבטחות מפורשות של עו"ד יוסף לוי, שנרשמו בכתב ההגנה המתוקן כאמור, לתת לנתבע זכות להחזיק במקרקעין לצמיתות או להפוך לבעלים שלהם. הנתבע טען כי הוא מחזיק במקרקעין מאז שנת 2002, במהלך השנים ביצע בהם השקעות ושיפוצים. כך בסעיף 20.2, 20.3 מספר הנתבע, כי לאחר שהחל להחזיק במקרקעין לצורכי מסעדה, השקיע בהם וביצע עבודות שיפוצים במאות אלפי שקלים. מלבד דברים בעלמא, הנתבע לא הביא כל ראיה עצמאית לכך שהשקיע במקרקעין בזמנו אף לא שקל אחד, ואף לא פרט איזה שיפוצים עשה בהם שהיו אמורים לעלות סכומים כאלה. הנתבע אמר, כי שילם עבור רכישת ציוד המסעדה שפעלה במקום אבל השקעה כזאת איננה מהווה השקעה במקרקעין, בוודאי לא כזו המקנה זכויות כלשהן בהם. בסעיף 10 לתצהירו של הנתבע נאמר, כי לאחר ביצוע צו ההריסה המנהלי של תוספת שבנה במקרקעין בשנת 2003 "כחלופה עסקית ומתוך צורך דחוף במקור פרנסה הסבתי את הנכס ממסעדה למגורים תוך בניית תשתיות חדשות של חשמל ומים, וחלוקה של המבנה לחדרים". דברים אלה עומדים בסתירה לעדות של הנתבע בבית המשפט שם אמר, כי החל לשפץ את הבנין רק במהלך שנת 2010: "בשנת 2010, ראיתי בעיתון שהמנהל משפץ בתים שננטשו בשנת 48, ואמרתי שאם המנהל משפצים את הבניינים האלו, אמרתי שגם אני אכנס לזה. התחלתי לשפץ לאט לאט" (ע' 9 ש' 31-32). עוד עלה בחקירתו הנגדית של הנתבע, כי במהלך השנים, הוא כלל לא השתמש במקרקעין וספק רב אם בכלל החזיק בהם: "ש. ממתי אתה ומשפחתך מתגוררים במקום? ת. שנת 2010. ש. משנת 2003 עד שנת 10 לא היית בנכס? ת. הייתי בא מבקר שומר. העסק היה הרוס. ש. במהלך 6-7 שנים רק ביקרת בנכס? ת. כן הייתי בא כל פעם מנקה, שומר, מגרש הומלסים." (ע' 9 ש' 18-23). הנתבע הגיש עם תצהירו אסמכתא אחת בלבד לביצוע עבודות שיפוצים במקרקעין, לביצוע עבודות צנרת ואינסטלציה מחודש מרץ 2010, וכן הגיש אישורים על תשלומים לרשויות (מים, חשמל וארנונה), המתייחסים לחודש אוקטובר 2011 ואילך. כלומר, מאז שנת 2003 עזב הנתבע את המקרקעין והפסיק להשתמש בהם, ורק בשנת 2010 החל לבצע בהם עבודות שיפוצים נרחבות, חזר להחזיק בהם ולהשתמש בהם בפועל . עדות הנתבע כאמור סותרת את עדותו של העד מטעמו מר ג'ול אסמעאיל, אשר בתצהיר עדות ראשית שנתן סיפר (בסע' 3), כי הנתבע נמצא במקרקעין למעלה מעשור. בעדותו בבית המשפט אישר העד את הדברים ואף הוסיף כי במהלך השנים, בהן הנתבע עצמו העיד כי רק ביקר בנכס מפעם לפעם, ביצע עבור הנתבע עבודות צבע, חשמל וביוב במקום. עדותו של עד זה נשמעה מגמתית ולא מהימנה ולא מצאתי כי יש בה כדי להוסיף דבר לעדותו של הנתבע. נוכח כל הנ"ל אני מוצא, את טענת הנתבע שקיבל רשות מפורשת ממאן דהו להחזיק במקרקעין כבר רשות בלתי הדירה, לצמיתות, כבלתי מבוססת ואף בלתי סבירה, בלשון המעטה. ואזכיר, הנתבע לא הציג כל אישור לכך שעו"ד יוסף לוי שימש כנאמן של בעלי המקרקעין והוסמך על ידם להעביר זכויות בהם, אף שלא אמורה להיות בעיה להציג אסמכתאות לכך אם אכן זה היה המצב. כפי שעולה מתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת, העד מטעמה שוחח עם עו"ד מ' בצר המשמש כמנהל עזבונו של עו"ד יוסף לוי ז"ל, אשר טען כי עו"ד לוי לא השכיר לנתבע את המקרקעין. מעבר לכך, בעלי המקרקעין שמטעמם פעל עו"ד לוי היו בעלי 1/5 בלבד מהמקרקעין, ואף הם עצמם לא היו מוסמכים לתת לנתבע זכויות כנטען על ידו. גם טענת הנתבע שזכה לרשות שימוש בלתי הדירה במקרקעין, מכללא או בשתיקה, נוכח השקעותיו בהם לא זכתה לביסוס בראיות. כאמור, טענתו שהחזיק והשתמש במקרקעין וביצע השקעות בהם לאורך השנים מאז שנת 2002 לא הוכחה, ואף נמצאה כלא נכונה. ככל שביצע השקעות בנכס ותפס בו חזקה היה זה לאחר שנת 2009, אז אושר בפסק דין הסדר חלוקת הקרקע בין הבעלים באופן שהקצה לתובעת את הבעלות בחלק המקרקעין אותו תופס הנתבע. מלבד טענות סתמיות, לא מצאתי כל בסיס ראייתי לטענת הנתבע, כי הנתבעת ידעה על ביצוע השקעות נטענות אלה. ההפך הוא הנכון, העד מטעם התובעת, מר חיים ג'יבלי, שהוא המפקח על האזור הרלוונטי מטעם מינהל מקרקעי ישראל הצהיר והעיד, כי התובעת גילתה את המעשים שעשה הנתבע במקרקעין רק לאחר 5/10/10, עת ביקר במקרקעין מודד מטעמה, וזאת בסמוך לביצוע העבודות. עדותו של העד לא נסתרה ונמצאה אמינה. ויש לציין לעניין זה, כי אי אפשר ולא ראוי לצפות מהתובעת להיות נוכחת בכל מקום ובכל זמן. בבעלותה של התובעת קרקעות רבות, במקומות רבים ושונים ואפשרויות הפיקוח מוגבלות ואך טבעי שפלישות לקרקע מתגלות לאחר ביצוען. כאשר התובעת לא ידעה על תפיסת החזקה והשקעות הנתבע במקרקעין, לא ניתן לייחס לה הסכמה מכללא או בשתיקה למעשי הנתבע. נוכח כל האמור לעיל, אני קובע, כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח שיש לו זכות כלשהיא להחזיק במקרקעין או להשתמש בהם. לא זכות שכירות ולא רשות מסוג כלשהו, וכי הוא מחזיק בהם בפלישה שלא כדין, כמשיג גבול. עתירת הנתבע להחזר השקעות במקרקעין: הנתבע ביקש, כבקשה חליפית, להתנות את פינויו מהמקרקעין בהחזר ההשקעות שהשקיע בהם. משמצאתי כי ההשקעות שבוצעו במקרקעין, אם וככל שבוצעו, נעשו שלא בידיעת והסכמת התובעת והתובעת עותרת לפינוי המקרקעין תוך הריסת כל מה שהקים בהם הנתבע, אינני מוצא כל בסיס לבקשה זאת. משפלש הנתבע למקרקעין וניסה להקים בהם עובדות בלתי הפיכות, כדי לבסס חזקה בלתי הדירה, שלא כדין, בלא רשות ובלא זכות, שם את כספו על קרן הצבי, ואין לו לבוא בטענות לגבי הנזקים שנגרמו לו בעקבות זאת אלא לעצמו בלבד. יתר על כן, לא מצאתי שעלה בידי הנתבע להוכיח כמה בדיוק השקיע במקרקעין. חוו"ד שמאי שהוגשה מטעמו איננה מספיקה לצורך זה, כאשר היה בידו להביא ראיות ישירות בעניין, אסמכתאות לביצוע תשלומים עדויות המבצעים וכו', והוא לא עשה כן. בנוסף, חוות דעת השמאי נסמכה מן הסתם על עובדות שאינן מידיעה אישית לגבי מה ביצע הנתבע במקרקעין ומה היה במקום לפני כן. ומשמצאתי את עדות הנתבע בלתי אמינה לא ניתן להסתפק בחוות הדעת. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה לפיה דין התביעה להתקבל. אני מורה לנתבע לסלק ידו מהמקרקעין ולהשיב לתובעת את החזקה בהם לתובעת כשהם פנויים מכל אדם, חפץ, נכס, נטיעה, בניה ותשתית שהטמין או הניח בהם. הנתבע יבצע את הפינוי, על חשבונו, בתוך 45 יום מיום שיומצא לו פסק הדין. אם לא יפעל הנתבע כאמור, תהיה רשאית התובעת לבצע את הפינוי בעצמה, בכל עת שלאחר מכן, על חשבון הנתבע. ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע להיכנס למקרקעין ולעשות בהם שימוש כלשהו. הצו יכנס לתוקפו בחלוף 45 יום מיום שיומצא לו פסק הדין. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסכום כולל של 18,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום אחרת יתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. כמבוקש, ניתן לתובעת היתר לפיצול סעדים, לתבוע בנפרד דמי שימוש בגין השימוש שעשה הנתבע במקרקעין ובגין נזקים שנגרמו למקרקעין או לתובעת בגין החזקה והשימוש שעשה הנתבע במקרקעין. בעלותמקרקעיןבתים משותפיםרישום בית משותף