בקשת הנתבעת לדחות את תביעת התובע כנגדה על הסף מפאת התיישנות רקע ותמצית טענות הצדדים: עסקינן בתביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין נכות שהגיש התובע כנגד הנתבעת על פי פוליסת ביטוח חיים מיטב תגמולים לעצמאיים, הכוללת כיסוי ביטוחי בגין נכות מתאונה. לטענת התובע, הוא זכאי לפי הפוליסה לתגמולים בסך 220,000 ₪, בגין פגיעתו בתאונת עבודה שאירעה לו ביום 25.2.05. הנתבעת טוענת כי דין התביעה בכל הנוגע לתגמולי ביטוח בגין נכות להידחות על הסף מפאת התיישנות, שכן היא הוגשה ביום 19.1.12 בחלוף כשבע שנים ממועד התאונה הנטענת, ובחלוף תקפת ההתיישנות של 3 שנים מקרות מקרה הביטוח הקבועה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 (להלן - חוק חוזה הביטוח). הנתבעת מסתמכת בעניין זה על ההלכה שנקבעה בע"א 1806/05 הראל נ' אמיתי () (2007) (להלן: הלכת אמיתי). התובע בתגובתו לבקשה טוען כי ענייננו שונה מהלכת אמיתי, שכן במקרה דנן מקרה הביטוח, על-פי הפוליסה, הוא נכות שנגרמה עקב תאונה, ולפיכך כל עוד לא התגבשה הנכות לא החל מרוץ ההתיישנות. לפי הטענה, מאחר שתביעתו שהוגשה למל"ל לקביעת דרגת נכות לאחר התאונה, נדחתה, ואף ערעורים שהגיש על קביעה זו נדחו, הרי שלא נתגבשה נכות בתקופה הסמוכה לתאונה. לפי הנטען, ובהתאם לחוות דעת רפואיות שצורפו, החלה החמרה במצבו של התובע החל מיום 20.1.09 בעקבותיה הגיש תביעה להחמרת מצב למל"ל אשר נתקבלה, תוך שנקבעה לו בסופו של דבר נכות רפואית קבועה בשיעור 10%. בשים לב לכך, טוען התובע, מרוץ תקופת ההתיישנות החל אך ממועד זה, ותביעתו, אשר הוגשה ביום 19.1.12, לא התיישנה. התובע טוען בנוסף כי הפוליסה נערכה במקור בחברה לביטוח צור שמיר ולכן פנה אליה תחילה במכתב מיום 5.10.11. כשנודע לו כי הפוליסה הועברה לחברת כלל פנה אליה במכתב ביום 22.11.11. מכתבים אלה לא נענו ועל כן נשלח מכתב נוסף ביום 28.12.11 במסגרתו נתבקשה המבקשת להאריך את תקופת ההתיישנות לתקופה של חצי שנה עד אשר תינתן החלטת הוועדה של הביטוח הלאומי, אולם גם מכתב זה לא נענה. לטענתו, מדובר בחוסר תום לב מצד הנתבעת אשר לא מסרה לו כי התביעה התיישנה ואף לא הגיבה למכתביו. הנתבעת בתגובתה לתגובת התובע, טוענת כי בפרק 4 לפוליסה צוין כי "החברה תשלם לך סכום כמפורט בדף פרטי הביטוח, אם נגרמה לך הנכות כתוצאה מתאונה", כלומר, מקרה הביטוח מוגדר בפוליסה כנכות שנגרמה עקב תאונה. המועד להתיישנות תגמולי הביטוח מכוח הפוליסה הינו על פי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח ובענייננו מקרה הביטוח המוגדר בפוליסה, הוא מועד קרות התאונה, ובהתאם לכך חלה הלכת אמיתי בענייננו. הנתבעת טוענת עוד, כי אין לקבל את עמדת התובע לפיה יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד בו נטען כי חלה החמרה במצבו הרפואי במהלך שנת 2009, עת קבע לו המל"ל נכות צמיתה. לטענתה, בהתאם לפסיקה אין בין קביעות המל"ל לבין זכות תביעה עפ"י הפוליסה דבר. משנתגלה נזק פיזי, מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ ממועד זה, גם אם לאחר מכן התרחב ההיקף הפיסי של אותו נזק. עצם הגשת התביעה על ידי התובע למל"ל והגשת ערעור לוועדה רפואית לעררים ואף פנייה לבית הדין לעבודה מעידה, כי התובע סבר באופן סובייקטיבי שהנזק שנגרם לו עקב התאונה הנטענת איננו נזק של מה בכך, וכפי שהגיש תביעה למל"ל באותה עת היה בידו להגיש תביעה על בסיס הפוליסה. דיון והכרעה: 7. סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח, שכותרתו "התיישנות" , קובע כדלקמן: "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". סעיף 52 לחוק חוזה ביטוח, הנושא שכותרתו "מהות הביטוח" קובע כדלקמן: "בביטוח תאונה מקרה הביטוח הוא תאונה שקרתה למבוטח או לזולתו, בביטוח מחלה - מחלה שחלה בה, ובביטוח נכות - נכות שלקה בה". 8. סוגיית מועד תחילת מרוץ תקופת ההתיישנות בתביעה לתגמולי ביטוח בגין נכות שנגרמה בתאונה, הוכרעה בפרשת אמיתי, בה נפסק, בדעת רוב, כי המועד הקובע לתחילת מניין תקופת ההתיישנות הוא יום אירוע התאונה, ולא מועד התגבשות הנכות הצמיתה. משנתגלה נזק ממשי, מתחיל מרוץ ההתיישנות מאותו מועד, ואין להמתין לגיבוש הנזק לכדי מלוא היקפו. הלכה זו התבססה על לשון הוראות החוק הרלוונטיות בחוק חוזה ביטוח והתכלית העומדת ביסודן, תוך מתן דגש לצורך בשמירה על וודאות ויציבות בתחום זה ביחס למועד תחילת תקופת ההתיישנות. 9. כאמור לעיל, לטענת התובע הלכת אמיתי איננה חלה בענייננו, שכן היא עסקה בביטוח תאונות אישיות, ואילו בענייננו מדובר בביטוח נכות עקב תאונה. טענה זו אין לקבל. בסיס התביעה, כעולה בבירור ממנה, הינו נכות שנגרמה עקב אירוע תאונתי, וכך אף מגדיר זאת התובע בתגובתו. ההבחנה שמבקש המשיב לעשות בעניין זה בין המקרה דנן לבין המקרה נשוא הלכת אמיתי, הינה מלאכותית ובלתי משכנעת. הלכת אמיתי הושתתה על ניתוח רחב של הרציונאלים המעורבים בסוגיה, ולא על ניסוח נקודתי של פוליסה, והיא חלה מבחינת הגיונה גם על ביטוח בגין נכות שנגרמה בתאונה. יתרה מכך, לפי העולה במפורש מעמדות שופטי הרוב בפסק-הדין, דין דומה, לפיו המועד הקובע הוא יום התרחשות מקרה הביטוח ולא יום הגיבוש הסופי של הנכות או הנזק, יחול גם כשמדובר בביטוח נכות או מחלה. ראו לעניין זה האמור בפסק-דינו של כב' השופט רובינשטיין בהלכת אמיתי, כדלקמן: "סבורני, איפוא, כי אירוע התאונה הוא המקים את מקרה הביטוח כאשר עסקינן בפוליסה לביטוח תאונות אישיות; וכשהמדובר במחלה או נכות, המועד הראשון שבו יכלו לעמדו על קיומן - קבלת טיפול רפואי; ובכפוף - כאמור - להשעיות שבדין". וראו דברי כב' השופטת פרוקצי'ה בהלכת אמיתי, כדלקמן: "אומר מעבר לנדרש, כי גם אילו מדובר בביטוח מחלה או בביטוח נכות, התוצאה המשפטית לא היתה אחרת. שכן גם במצבים אלה, עילת התביעה היא "מקרה הביטוח" שעניינו המחלה שחלה בה המבוטח, או הנכות שלקה בה. עילת התובענה קמה עם פרוץ המחלה, או עם היווצרות הנכות. גילוי נזקי המחלה או נזקי הנכות עשוי להשעות את מירוץ ההתיישנות רק כל עוד לא ידוע על נזק כלשהו, העשוי להצדיק את הגשת תביעה. משידוע נזק כזה, הוא בהיקף ממשי, מתחיל מקרוץ ההתיישנות גם אם הנזק במלוא היקפו טרם נודע." 10. נקודת המוצא הנורמטיבית הינה, איפוא, כי חלה בענייננו הלכת אמיתי, ולפיה מועד תחילת מרוץ ההתיישנות הוא יום התרחשות התאונה, בכפוף להשעיות שבדין. זאת ועוד, בהתאם להלכת אמיתי, ולפסיקה שבאה בעקבותיה, אין תלות בין מועד תחילת ההתיישנות ביחס לתביעות כאמור, לבין בירור תביעות המוגשות למל"ל לקביעת נכות בעבודה, כל עוד לא נקבע אחרת בפוליסה (ראו: רע"א 10237/06 סטרוגו נ' הראל חברה לביטוח (פורסם במאגרים); רע"א 7551/09 מרדכי בן אבי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים)). בענייננו אין קביעה מסוג זה בפוליסה. לפיכך, לא ניתן לקבל את טענת התובע הקושרת בין מועד קביעת נכותו במל"ל (בעקבות תביעתו להחמרת מצב) לבין מועד תחילת מרוץ ההתיישנות בתביעה לפי הפוליסה, באופן שהמועד הראשון הוא הקובע לעניין מניין תקופת ההתיישנות של תביעתו לתגמולי ביטוח. 11. בכך שנקבע כי הלכת אמיתי חלה עקרונית על ענייננו, לא הסתיים הניתוח המשפטי; המשך הניתוח נוגע לשאלת התקיימות ההשעיות הקבועות בחוק ההתיישנות והתקיימותן במקרה הקונקרטי. החריג הנוגע לעניינו הוא סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע כי "במידה שנעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילות התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום בו נודע לתובע על עבודות אלה" . יצויין כי התובע בתגובתו לא הסתמך ישירות על סעיף זה, אולם מאחר שהן בכתב התביעה והן בתגובתו הוא התייחס ישירות לשאלת המועד בו נגלה הנזק, אף שלא מיקד זאת בסעיף 8 לחוק, והנתבעת עצמה התייחסה לעניין זה בתגובתה לתגובה, אין מניעה מלדון בכך. 12. בשלב הדיוני בו אנו מצויים ולצורך הכרעה בבקשה לסילוק על הסף, ההנחה היא כי יהיה בידי התובע להוכיח את העובדות הנטענות על-ידו, ובכלל זה המפורט בחוות הדעת הרפואיות המצורפות לתביעה. על-פי חוות הדעת, התובע נפגע בגבו מהתאונה, והחל מינואר 2009 חלה החמרה במצבו. לטענת התובע, המועד לתחילת מרוץ ההתיישנות בענייננו הוא המועד בו חלה ההחמרה האמורה. לשאלה זו נפנה כעת. 13. הפסיקה עסקה לא אחת בשאלה מהו המועד בו יחל מרוץ ההתיישנות כאשר הנזק לא נגלה כולו במועד התרחשות האירוע שגרם לו (הן לעניין סעיף 8 הנ"ל והן לעניין סעיף 89 לפקודת הנזיקין). ההלכה בעניין זה קובעת כי יש להבחין בין מועד גילוי קיומו של נזק, לבין גילוי היקפו; מרוץ ההתיישנות מתחיל עם גילוי הנזק, ואיננו מושעה עד לגילוי מלוא היקפו. השאלה מהו הנזק שיש בו כדי להתחיל את מרוץ תקופת ההתיישנות הוגדרה בפסיקה בהתאם לאמת מידה של סבירות: "התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו. אם, לעומת זאת, הנזק בהתגלותו הוא נזק של "מה בכך", אשר "אדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך" (סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), כי אז אין לראות בהתגלות זו כמועד תחילת ההתיישנות, ויש לדחות אותו מועד עד להתגלותו של אותו נזק, שאדם סביר היה תובע בנסיבות העניין בגינו" (ע"א 165/83 יתרו בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח (4) 554, 559). 14. השאלה העולה בענייננו היא, איפוא, האם הנזק שנגרם לתובע בסמוך לתאונה הוא נזק של מה בכך, שאדם סביר לא היה רואה לתבוע בגינו. סבורני כי לפי העולה מהתביעה וממצורפיה, התשובה לשאלה זו היא בשלילה. 15. על-פי העולה מחוות הדעת שצורפו לתביעה, עקב התאונה נפגע התובע בגבו. התאונה הוכרה כתאונה עבודה ולתובע נקבעה תקופת אי-כושר במל"ל של שלושה חודשים. לפי האמור בחוות הדעת האורתופדית מטעם התובע, לאחר התאונה הוא סבל מכאבי גב לסירוגין, ובלשון חוות הדעת: "לאחר פגיעה בתאונת עבודה מ 25.2.2005 מאז סובל מכאבים בגב המותני, לסירוגין כאבים רדיקולאריים מימין, החמרה בכאבים במאמצים והרמת משאות ועבודה פיזית..." (עמ' 2 לחוות הדעת). בהמשך מתוארת כאמור לעיל החמרה במצב הגב שחלה בינואר 2009. מחוות הדעת התעסוקתית שצירף התובע לכתב התביעה עולה כי לפגיעה בגבו היתה השפעה מעשית על תפקודו. לעניין זה נכתב בחוות הדעת התעסוקתית, כי "לאחר כשלושה חודשים חזר לעבודה קלה יותר אך כאבי הגב נמשכו" (עמ' 2 לחווה"ד), ובהמשך נכתב: "לאחר שהתאושש חלקית מהפגיעה בשנת 2005 חזר לעבוד אך ביצע את כל הפעולות לאט, עם הפסקות רבות, עקב כך נאלץ להעסיק יותר פועלים. בינואר 2009 החמירו כאביו...." (עמ' 3 לחוות הדעת). מהמפורט בחוות הדעת עולה, איפוא, כי פגיעתו של התובע בתאונה היתה בעלת ביטוי ממשי, במובן שאף הגביל אותו במתכונת עבודתו, וכל זאת לפני ההחמרה של הנזק הראשוני שחלה בשנת 2009. נזכיר כי בסמוך לאחר התאונה הגיש התובע תביעה לקביעת נכות למוסד לביטוח לאומי, ומשזו לא התקבלה, הגיש ערר על הקביעה ובהמשך אף ערעור לבית הדין לעבודה. התנהלות זו מלמדת, על פניה, כי התובע עצמו לא ראה בפגיעתו בתאונה משום פגיעה של מה בכך, שאין הצדקה לתבוע בגינה, אלא פגיעה ממשית ברת תביעה. 16. נוכח האמור, סבורני כי אין מנוס מלקבוע כי ענייננו בנזק ממשי שנגלה בסמוך לתאונה, אף שלא במלוא היקפו (וזאת נוכח הטענה להחמרה בשנת 2009, שלצורך הבקשה דנן יש לקבלה כנכונה עובדתית). העובדה כי המל"ל קבע לאחר התאונה שלתובע לא נגרמה נכות, איננה יכולה בנסיבות אלה להכריע, שכן כאמור לעיל מדובר במסלולי תביעה שונים, שאין האחד תלוי בשני. הסתמכות על מסלול התביעה במל"ל, כמסד להגשת תביעה על-פי הפוליסה, הינה מוטעית משפטית, ובטעות זו אין בכדי להביא לדחיית תחילת מרוץ ההתיישנות. 17. אציין כי התלבטתי אם אין מקום לשמוע ראיות בשאלת הנזק שנגלה לאחר התאונה, בטרם הכרעה בשאלת ההתיישנות לגופה. ברם סבורני כי נוכח העובדות העולות מחוות הדעת של התובע עצמו, ויתר הנסיבות שצויינו לעיל שאינן שנויות במחלוקת עובדתית, אין מקום לדחיית ההכרעה בעניין. 18. אינני רואה אף לקבל את יתר טענות התובע בתגובתו. התובע מפנה לדעת המיעוט בהלכת אמיתי, לביקורת שנתמתחה על ההלכה ולצעדים שלטענתו נשקלים בהקשר זה במישור החקיקתי, ברם כל אלה אין בהם כדי לשנות את המצב המשפטי הקיים המחייב את בית משפט זה. גם הטענות להתנהגות בחוסר תום לב אין בהן כדי לשכנע בענייננו, וזאת אף בהתעלם מהמחלוקת העובדתית בעניין, שכן המכתבים ששלח התובע היו לאחר חלוף שלוש שנים מהתאונה. אשר לטענה לניסוח לא בהיר של הפוליסה, דומני כי בענייננו אין אי-בהירות באשר למהות מקרה הביטוח המצדיקה הכרעה שונה מזו שנתקבלה בעניין אמיתי ובפסיקה שבאה בעקבותיה, ואילו ההצעה לחייב את חברות הביטוח להבהיר בפוליסה כי מרוץ ההתיישנות מתחיל מיום התאונה (כפי שהועלתה על-ידי כב' השופט רובינשטיין בעניין אמיתי) בוודאי שאיננה ישימה לפוליסה דנן שהוצאה לפי הנטען עוד בשנת 1990. 19. נוכח כל המפורט לעיל, התביעה נדחית בשל התיישנותה. 20. בנסיבות העניין אינני עושה צו להוצאות. דחיה על הסףהתיישנות