תביעת שיבוב של התובעת המבקשת לחייב את הנתבע לשלם לה סכומים ששילמה על פי פוליסת ביטוח בסך כולל של 14,500 ₪ וזאת בעקבות נזקים שנגרמו לרכב המבוטחת מסוג סובארו מ.ר. 3674023 (להלן: "הסובארו") כתוצאה מתאונה שארעה ביום 3.6.10. לטענת התובעת, הנסמכת על עדותה של גב' וופא עבדאללה, שהינה אימה של בעלת הרכב טנטורי יסמין (להלן: "וופא") ומי שטוענת כי היא זו שנהגה בסובארו בעת התאונה, התאונה ארעה בעת שרכב הנתבע מ.ר. 5016215 (להלן: "רכב הנתבע"), פגע בה מאחור. אין מחלוקת בין הצדדים כי התאונה אכן ארעה וכי רכב הנתבע אכן פגע בסובארו מאחור בעת נסיעה בשד' הציונות בחיפה, אולם לטענת הנתבע, אין לתובעת זכות תביעה כנגדו שכן, הנהג בסובארו בעת התאונה היה בנה של וופא, אדהם טנטורי (להלן: "הבן"), אשר אין לו כיסוי ביטוחי בפוליסה שהוציאה התובעת, ולפיכך, ככל שהתובעת שילמה למבוטחתה את תגמולי הביטוח, היא עשתה זאת כ"מתנדבת" ואין היא יכולה להשית עליו תשלום זה. הנתבע מוסיף וטוען בכתב הגנתו כי המבוטחת של התובעת הונתה את התובעת על מנת לקבל כיסוי ביטוחי לנזקים שאין מקורם כלל בתאונה הקלה שארעה בין הרכבים, ומשכך, אין הוא חייב בשיבובה. הראיות שהובאו בפני להוכחת תביעתה הגישה התובעת את המסמכים הבאים: א. רשימה הנספחת לפוליסה ממנה עולה כי הכיסוי ניתן לנהג מורשה ברכב בתנאי שהוא מעל גיל 40. ב. דו"ח שמאי בדבר הנזק שנישום לסובארו בעקבות בדיקה שנערכה ביום 9.6.10, בצירוף תמונות נזק (ת/1) ג. הודעת המבוטחת אודות התאונה ד. חשבוניות מיום 17.6.10 ו-26.6.10 המעידות על תיקון הסובארו ה. רשיון הרכב ו. מסמך הקרוי "פרוט המחאה למבוטח" שעל פי האמור בו נשלח ביום 3.10.10 למבוטחת באמצעות סוכן הביטוח. ז. העתק ההמחאה לסלוק תביעת המבוטח אשר על פי האמור בה הוצאה לפקודת "עאלם ראמי", ז"פ 4.10.10. כמו כן, להוכחת תביעתה, העידה התובעת את הגב' וופא (הרשומה כמבוטחת בפוליסה בנוסף לבתה, בעלת הרכב) אשר תארה את התרחשות התאונה אך טענה כי איננה יודעת לזהות מי נהג ברכב הנתבע, שכן היתה בהלם מוחלט ולפיכך, הזעיקה למקום את שני בניה אדהם וכאיד, אשר הגיעו למקום ולקחו אותה לביתה. העדה לא יכלה למסור כל מידע באשר לטיפול בנזקי הסובארו, אולם אישרה כי הרכב תוקן מבלי שהיא נשאה בעלות תיקונו. העדה לא יכלה לתת הסבר מדוע ההמחאה שהוציאה התובעת, הוצאה לפקודתו של "עאלם ראמי" אשר זהותו כלל איננה ידועה לה. מנגד, העיד הנתבע אשר תאר בפירוט את התרחשות התאונה וציין כי בעקבות פגיעתו בסובארו, יצא מהסובארו הבן של וופא, המוכר לו, והוא היה מבוהל מאד. הנתבע, לבקשת הבן, נסע אחריו לביתו, ושם בנוכחות דודו, מועין עבדאללה, אימו וופא ואשתו של הנתבע, החליפו הצדדים פרטים. הנתבע ציין כי הסכים לתקן על חשבונו את הנזק הקטן שנגרם לסובארו אולם, משקיבל את התביעה והתברר כי סכום הנזק הינו גבוה מאד, סרב לעשות כן. הנתבע אישר כי לא היה לו כיסוי ביטוחי בתוקף לנזקי צד ג', ובעדותו טען לראשונה כי במועד החלפת הפרטים, הוא רשם על פתק את פרטיו של הבן שנהג ברכב, אולם מסמך זה לא הוצג על ידו וגרסאותיו בשאלה האם הוא ברשותו האם לאו, היו בלתי עקביות. דיון והכרעה התביעה שבפני הינה תביעת תחלוף מכוח סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח הקובע: "היתה למבוטח בשל מקרה הביטוח גם זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי, שלא מכוח חוזה ביטוח, עוברת זכות זו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם". מן המפורסמות הוא כי אין זה מדרכן של חברות ביטוח להעניק מתנות למבוטחיהן. נפסק כי לצורך תביעת התחלוף די בהוכחת סבירות ההנחה לקיומו של כיסוי ביטוחי וסבירות הסכום ששולם. וכך נאמר בע"א 7148/94 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' חברת השמירה בע"מ ואח', פ"ד נ(4) 567 (1997) בעמ' 569: "...במצב דברים זה, אין לתקוף את ההסדר שאליו הגיעה הכשרת היישוב עם המבוטח, ואין לדרוש יותר מאשר סבירות לקיום כיסוי ביטוחי (גם אם הוא שנוי במחלוקת) וסבירות הסכום ששולם. מן המפורסמות הוא, כי אין זה מדרכן של חברות ביטוח להעניק מתנות למבוטחיהן, ועל כל פנים לא נטען ולא הוכח שכך היה... משמשלמת חברת ביטוח למבוטח תגמולי ביטוח על-פי פוליסה בת-תוקף, תיבדק חובת התשלום מצדה למבוטח - לצורך העמדת זכות התיחלוף שלה - על-פי סבירות השיקולים שהניעוה לבצע את התשלום" (בסעיף 4-5 לפסה"ד). וכן: "אם קיימות אפשרויות לפרושים שונים של הפוליסה או של העובדות שבעטיין דורש המבוטח את הפיצוי על-פי הפוליסה, וחברת הבטוח מעדיפה את הפירוש המזכה את המבוטח בתשלום, לא יורשה המזיק לפשפש בשיקולי חב' הבטוח, לפסלם ולדרוש הכרעה שיפוטית בשאלת חבות חב' הבטוח כלפי מבוטחה, כאילו היתה זו התדיינות בין המבטחת והמבוטח. מששילמה חברת בטוח למבוטח, על-פי פוליסה בת תוקף, תיבדק חובת התשלום מצידה למבוטח - לצורך העמדת זכות השיבוב שלה - על-פי מידת סבירות שיקוליה, שהניעוה להכיר בחבותה ולבצע את התשלום...". (ההדגשות אינן במקור - פ.ל.) מובן שאין סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח מקנה לחברת הביטוח זכות תביעה בגין תשלומים ששילמה אם אלו אינם מעוגנים בפוליסה. להיפך, תשלומים שבוצעו שלא בהתאם לפוליסה אינם בגדר תקבולי ביטוח ועל כן אינם ניתנים לתביעה מכוח זכות התחלוף (י' אליאס "דיני ביטוח" עמ' 1090 ואילך, והאסמכתאות הרבות שם). על כן, זכותו של נתבע לבחון את צדקת התשלום. אלא שלצורך בחינת צדקת התשלום, הפסיקה למעשה יצרה חזקה שחברת הביטוח אינה ממהרת לשלם כמתנדבת. חזקה זו מבוססת על ניסיון החיים ועל הלכות מסחר מקובלות. מספר תכליות עומדות ביסוד חזקה זו, בהן החשש כי מתן אפשרות למזיק לפשפש בהסדר בין חברת הביטוח למבוטח, ירתיע את חברות הביטוח מלהגיע להסדרים עם המבוטחים וייאלץ את החברות להתדיין בכל תיק ותיק עד להכרעה שיפוטית; וכן החשש כי בדרך זו יצא החוטא, הוא המזיק, נשכר, שהרי אלמלא היה הניזוק מבוטח, היה המזיק חב במלוא נזקיו (ראה גם: ת"א (ת"א) 44258-08 הראל חברה לבטוח בע"מ נ' מוסך אלן בע"מ (5.12.11)). לאור עקרונות אלו אבחן את טענות הנתבע. הוכחת תשלום על פי הפוליסה טענה ראשונה בפי ב"כ הנתבע הינה כי דין התביעה להידחות, עוד קודם להכרעה בשאלת זהות הנהג, וזאת מהטעם שהתובעת לא הוכיחה כי שילמה את תגמולי הביטוח למבוטחתה. טענה זו נסמכת על העובדה כי השיק שהוצא נרשם לפקודת "עאלם ראמי" שזהותו אינה ידועה לגב' וופא, והתובעת לטעמו, לא הציגה כל ראיה לכך כי התשלום לאותו אדם, נעשה בהרשאת המבוטחת. אני סבורה כי אין כל בסיס לטענה זו שכן, חזקה על התובעת שאת תגמולי הביטוח לא שילמה לאדם עלום כלשהו, וכי באם היתה עושה כך בניגוד לעמדת המבוטחת, היתה זו מביעה מחאה כלשהי בענין זה. העובדה שהוראת התשלום שהציגה התובעת נשלחה למבוטחת באמצעות סוכן הביטוח וההמחאה הוצאה בהמשך לאותה הוראת תשלום ביום למחרת, די בה על מנת שהתובעת תרים את הנטל כי אכן התשלום בוצע על פי הרשאה של המבוטחת וככל שרצה הנתבע לסתור חזקה זו, צריך היה הוא להציג ראיה של ממש ולא לטעון טענות בעלמא. אינני סבורה כי יש להטיל על התובעת כמבטחת נטל כבד להוכיח את ביצוע התשלום על ידה בהתאם לפוליסה, ודי במסמכים שהוצגו בפני על מנת שתוכל לעמוד בנטל זה. יתירה מכך, משהתיצבה המבוטחת בעצמה לדיון ולא העלתה כל טענה ביחס לאי ביצוע התשלום (ויש להזכיר כי הגב' וופא הוספה כמבוטחת נוספת בפוליסה), אלא ציינה כי התיקון לא שולם על ידה (משמע, שהוא שולם מכספי המבטחת) בודאי שאין מקום לקבוע כי התובעת שילמה שלא עפ"י הפוליסה. הוכחת זהות הנהג ברכב, כתנאי לקיום כיסוי ביטוחי אני סבורה כי גם לענין זה, יצאה התובעת ידי חובתה בהוכיחה כי בדיקתה את העובדות שהובאו בפניה, ביחס לזהות הנהג בסובארו, היתה סבירה. גם בענין זה אני סבורה ששוגה ב"כ הנתבע, וכי התובעת אינה צריכה להוכיח את זהות הנוהג ברכב, אלא רק את סבירות בדיקתה סוגיה זו, קודם לביצוע התשלום על ידה. לענין זה מצאתי מתאימים דבריו של בית המשפט המחוזי בע"א (ת"א) 31572-12-12 איילון נ' מרואן ג'למאנה (9.12.12) לפיהם: "לא למותר לציין כי עמדה נוקשה לפיה נזקוף לחובתה של מבטחת כל פרשנות מקלה ביחסיה עם מבוטחיה וכל אי עמידה על קוצו של יוד - לצורך הכרה בזכותה לתחלוף, תרתיע חברות ביטוח מלהגיע להסדרים עם מבוטחים ותאלץ אותן להתדיין עמם עד להכרעה שיפוטית, עת המגמה צריכה להיות הפוכה. זאת ועוד, גישת בית משפט קמא מביאה לתוצאה בלתי רצויה לפיה ייצא חוטא נשכר, שהרי אלמלא הכירה המערערת בכיסוי הביטוחי ואלמלא פיצתה את מבוטחתה על נזקיה, היה המשיב 1 חייב לפצות את המבוטחת על נזקיה, ולאור תוצאת פסק הדין יצא פטור בלא כלום." לאחר בחינת העדויות שהובאו בפני, אני מודה ומתוודה כי אין באפשרותי לקבוע ממצא בשאלה מי נהג בסובארו בעת התאונה, אולם למרות זאת אינני סבורה כי יש בכך להביא לדחיית התביעה, ואסביר: מצד אחד עדותה של וופא הותירה רושם עגום למדי וניכר היה כי היא מתחמקת ממתן תשובה "לשאלות הקשות" ובעיקר לתהייה הכיצד היא לא יודעת לציין את זהות הנהג ברכב הנתבע, בעת ארוע התאונה. טענתה כי היתה במצב של הלם כתוצאה מאותה פגיעה קלה מאחור, איננה נשמעת סבירה וגם טענתה שהבן אינו נוהג בסובארו על אף שאין ברשותו רכב אחר (למעט תקופה קצרה של כחודש מאז קיבל רישיון נהיגה), אינה נשמעת סבירה במיוחד. אולם מנגד גם עדותו של הנתבע לא היתה מהימנה וניכרו בה סתירות של ממש כמו ביחס להעלאת גרסה חדשה בדבר נסיבות התאונה בנסיון להטיל על הנהג בסובארו חלק מהאחריות לתאונה (סיפור הנהיגה הפרועה שתאר בעדותו ואין לה זכר בכתב ההגנה), וכך גם ביחס לשאלה מדוע אין ברשותו את פרטיו של הבן, על אף שטען בדיון כי רשם אותם על פתק, וגרסאותיו השונות ביחס למה עלה בגורלו של אותו פתק. הנתבע גם לא הביא לעדות עדים שהיו נוכחים לטענתו באותה הפגישה בבית המבוטחת, שגב' וופא הכחישה השתתפותה בה. משכך, אני סבורה כי מדובר במצב בו אף אחד מהצדדים לא היטה את מאזן ההסתברויות לטובתו, דהיינו ששתי הגרסאות סבירות באותה מידה. במצב דברים כזה ההכרעה תיפול על פי נטל ההוכחה, ובניגוד לטענת הנתבע אני סבורה כי במקרה זה התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את רכיבי התביעה, בעוד שהנתבע הוא שכשל מלהוכיח טענתו כי התשלום למבוטחת נעשה בניגוד להוראות הפוליסה. כפי שצויין לעיל, אין מקום להטיל על המבטחת, בדיעבד, חובת בדיקה (או הוכחה) מכבידה, ובמקרה זה שוכנעתי כי משהודעת המבוטחת הצביעה על חבות של צד ג' כלפיה, לא היתה למבטחת סיבה להעמיק בבדיקת הארוע, על אף קיומה של הגבלה על הכיסוי הביטוחי. הנתבע לא הצביע על "אותות אזהרה" שהיו צריכים להביא את התובעת לבדיקה מעמיקה יותר של נסיבות התאונה קודם לביצוע התשלום, ולפיכך אני קובעת כי התשלום למבוטחת, על פי הודעתה, היה סביר בנסיבות הענין. יש לזכור כי טענתו של הנתבע הינה למעשה מרמה מצד מבוטחת התובעת, וככזו, הנטל עליו להוכיחה. מסקנה אחרת תביא לתוצאה שדי בכך שנתבע יעלה, בכל מקרה, טענה כי התשלום בוצע בניגוד להוראות הפוליסה מבלי שיצטרך להביא ראיות מספקות להוכחת הטענה, ובעצם העלאתה יועבר הנטל אל המבטחת, ובכך למעשה תרוקן מתוכן אותה "חזקת תשלום" שהזכרתי לעיל. לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי בהעדר ראיות מספקות על מנת לקבוע שהנהג ברכב היה אדם שאין לו כיסוי ביטוחי, אין בסיס לטענת הנתבע כי התובעת שילמה למבוטחתה כ"מתנדבת" ולא מכוח הוראות הפוליסה. לפיכך, ובהעדר טענה של ממש כנגד גובה הנזק המגובה בחוות דעת שמאי (אשר לא נדרש לעמוד לחקירה על חוות דעתו), ובהעדר ראיות כלשהן ביחס לכך שמצב הרכב הנראה בתמונות איננו מצבו לאחר התאונה (למעט עדות הנתבע שלא מצאתי שניתן לסמוך עליה ממצא כאמור לעיל), אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את הסך של 13,673 ₪ (שהוא הסכום היחיד שלגביו הוצגה הוכחת תשלום), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק לחוב לא פסוק מיום 11.10.10 ועד למועד הגשת התביעה, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד היום. כמו כן יישא הנתבע בהוצאות התובעת בגין אגרת משפט בסך של 750 ₪ והוצאות לעדה בסך 350 ₪, וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 1,800 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרש הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. תביעת שיבובפוליסה