##דוגמא לכתב תביעה:## ## א. תיאור של בעלי הדין ## 1. התובע: מר ______, ת.ז. _________, המתגורר ברחוב _________, _________. 2. הנתבעת: ______ בע"מ, ח.פ. _________, המפעילה את מסעדת "______" ברחוב _________, _________. ## ב. הסעד המבוקש ## כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בסך 51,000 ₪, בגין לשון הרע, ללא הוכחת נזק, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל, וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. ## ג. העובדות הנחוצות לביסוסה של עילת התביעה ומתי נולדה ## 3. ביום 7.9.11, סעד התובע במסעדת "______" המופעלת על ידי הנתבעת, בלוויית חברו, מר ______. 4. במהלך הארוחה, פנתה אל התובע מלצרית בשם ______ וטענה בפניו, באופן מפתיע והיתולי, כי הוא מזכיר לה את שחקן הקולנוע ג'ק ניקולסון. התובע הובך מאמירה זו, אך ניסה להתייחס אליה כאל הלצה מחמיאה. 5. בחלוף מספר רגעים, החלו במסעדה צעקות לכיוונו של התובע וכלפי שאר הסועדים, כגון "הנה ג'ק ניקולסון אחרי תאונה". אמירה מבזה זו חזרה על עצמה ארבע פעמים על ידי מלצר נוסף, המעוול העיקרי (להלן: "המלצר"), וזאת לקול צחוקם הרם של יושבי המסעדה. 6. המלצר שם את התובע ללעג ולקלס בפני כל באי המסעדה, וכתוצאה מכך הולבנו פניו של התובע ברבים. נוכח העובדה כי סעד עמו מכר ותיק, הועצמו עגמת הנפש ותחושת העלבון שנגרמו לתובע. 7. למחרת האירוע, פנה התובע לנתבעת בדרישה כי תמצא דרך לפצות אותו על עגמת הנפש שנגרמה לו. נציגת הנתבעת סירבה לקדם את הטיפול בדרישתו, והסתפקה בתשובה כי העניין טופל והמלצר ננזף, ובכך תם המקרה מבחינתה של הנתבעת. 8. עילת התביעה נולדה ביום 7.9.11, עם פרסום דברי לשון הרע על ידי המלצר, שלוחה של הנתבעת, ובאה לידי ביטוי בהמשך בסירוב הנתבעת לפצות את התובע. ## ד. העובדות המקנות סמכות לבית המשפט ## 9. סמכותו העניינית של בית המשפט הנכבד לדון בתביעה זו נובעת מסכום התביעה, העולה על 2,500,000 ₪, ובהתאם לסעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. 10. סמכותו המקומית של בית המשפט הנכבד לדון בתביעה זו נובעת מכך שהאירוע נשוא התביעה התרחש בתחומי שיפוטו, במסעדת "______" ברחוב _________, _________. ## ה. פירוט הטענות ## ## אחריות שילוחית של המעביד ## 11. התובע יטען כי הנתבעת חבה באחריות שילוחית למעשיו של המלצר, מכוח סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שכן המלצר פעל תוך כדי עבודתו ובמסגרת תפקידיו הרגילים, גם אם באופן לא נאות, ואין בכך כדי לפטור את הנתבעת מאחריות. 12. הנתבעת, כמעבידה, אחראית למעשי עובדיה שנעשו תוך כדי עבודתם, ודברי המלצר, אף אם נאמרו מתוך "הומור" או "הלצה", נאמרו במסגרת תפקידו כמלצר המשרת לקוחות במסעדה, ולכן חלה עליה אחריות ישירה למעשיו. 13. העובדה שמנהלת המסעדה נזפה במלצר על התנהגותו ודבריו, מהווה ראיה לכך שהנתבעת עצמה הכירה בחומרת המעשה ובאחריותה, וכי המעשה לא היה בגדר "מעשה למטרות עצמו" של המלצר בלבד. 14. התובע יטען כי דברי המלצר, אף אם כוונתם הייתה להתלוצץ, נאמרו במסגרת מתן שירות ללקוחות המסעדה, ועל כן הם נכללים בגדר "מעשה שנעשה תוך כדי עבודתו" של העובד, המטיל אחריות על המעביד. 15. הנתבעת לא נקטה באמצעים מספקים למנוע את האירוע, ולא פיקחה כראוי על התנהלות עובדיה, ובכך תרמה להתרחשות לשון הרע, ולכן עליה לשאת באחריות שילוחית מלאה למעשי המלצר. ## יסוד הפרסום ## 16. התובע יטען כי יסוד ה"פרסום" מתקיים במלואו, שכן דברי המלצר נאמרו בקול רם והגיעו לאוזני חברו של התובע, מר ______, וכן לאוזני המלצרית ______, ובכך עמדו בדרישת סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע. 17. דברי המלצר לא נאמרו רק לאוזני התובע, אלא היו מיועדים לכלל באי המסעדה, או לפחות לחלקם, וזאת לאור העובדה שהמלצר חזר על האמירה המבזה מספר פעמים בקול רם, באופן שאינו משתמע לשתי פנים. 18. העובדה שהמלצר חזר על האמירה "ג'ק ניקולסון אחרי תאונה" ארבע פעמים, מעידה על כוונה ברורה להשפיל ולבזות את התובע בפני קהל רחב יותר מאשר רק חברו והמלצרית. 19. התובע יטען כי גם אם היו במסעדה מעט סועדים, עצם העובדה שדברי לשון הרע הגיעו לאוזני אדם נוסף מלבד התובע, כפי שהודתה הנתבעת עצמה, די בה כדי לקיים את יסוד הפרסום הנדרש בחוק. 20. התובע יטען כי הנתבעת עצמה הודתה כי התובע סעד בחברת אדם נוסף, וכי דברי המלצר הגיעו לאוזני המלצרית ______, ובכך התקיים יסוד הפרסום הנדרש על פי חוק איסור לשון הרע. ## משמעות הפרסום ## 21. התובע יטען כי דברי המלצר, "הנה ג'ק ניקולסון אחרי תאונה", מהווים לשון הרע מובהקת, שכן הם עלולים להשפיל אדם בעיני הבריות, לעשותו מטרה ללעג ולבוז, ולבזותו בשל תכונות המיוחסות לו, כמשמעותם בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. 22. המבחן לקביעת משמעות הפרסום הוא מבחן אובייקטיבי של "האדם הסביר", ועל פי מבחן זה, אדם סביר השומע את האמירה "ג'ק ניקולסון אחרי תאונה" יבין אותה כהתייחסות מבזה ומשפילה, ולא כהלצה תמימה. 23. התובע יטען כי גם אם כוונת המלצר הייתה להתלוצץ, אין בכך כדי לשנות את משמעות הדברים בעיני האדם הסביר, שכן החוק מתמקד בפגיעה הנגרמת לנפגע ולא בכוונת המפרסם. 24. האמירה "אחרי תאונה" נושאת קונוטציה שלילית מובהקת של פגיעה, נכות או עיוות, וייחוסה לתובע בפומבי, גם אם בהקשר של דמיון לשחקן מפורסם, מהווה ביזוי והשפלה. 25. התובע יטען כי בניגוד לטענת הנתבעת, דברי המלצר לא היו בגדר "הלצה" שהובנה כך על ידי הכל, אלא אמירה פוגענית שגרמה לו עגמת נפש רבה והלבנת פנים ברבים. ## כוונת זדון ופגיעה מכוונת ## 26. התובע יטען כי המלצר פעל במזיד ובכוונה לפגוע, וזאת לאור העובדה שחזר על האמירה המבזה מספר פעמים, בקול רם, ובאופן שנועד להסב תשומת לב ולעורר צחוק על חשבונו של התובע. 27. טענת הנתבעת כי המלצר התכוון "להתבדח" עם התובע אינה סבירה, שכן מלצר המבקש ליצור אווירה נעימה אינו חוזר על אמירות מבזות בפומבי, ובמיוחד לא כאשר הוא רואה שהלקוח נבוך. 28. התובע יטען כי גם אם לא הייתה כוונת זדון מובהקת, עצם חזרתו של המלצר על האמירה הפוגענית, לאחר שהתובע כבר הובך מהאמירה הראשונית, מעידה על אדישות לפגיעה ועל רצון להמשיך ולבזות. 29. התובע יטען כי התנהלות המלצר, שכללה צעקות והפניית תשומת לב כללית, חרגה מכל גבול של הומור לגיטימי והעידה על כוונה ברורה להשפיל את התובע בפני שאר הסועדים. 30. העובדה שמנהלת המסעדה נזפה במלצר על התנהגותו, מחזקת את הטענה כי התנהלותו לא הייתה תמימה וכי היא חרגה מנורמות התנהגות מקובלות, גם אם הנתבעת מנסה להציגה כ"הלצה". ## עגמת נפש והלבנת פנים ## 31. התובע יטען כי דברי לשון הרע שפורסמו על ידי המלצר גרמו לו עגמת נפש קשה, תחושת עלבון עמוקה והלבנת פנים ברבים, במיוחד לאור נוכחות חברו הוותיק, מר ______, אשר העצימה את הפגיעה. 32. התובע נפגע מהאירוע עד עמקי נשמתו, ומשלא הניח לו המקרה, הבין כי לא יוכל לשקוט עד שלא ימוצה הדין עם המלצר והנתבעת, כמי שמינתה את המלצר לתפקיד. 33. התובע יטען כי תחושת ההשפלה והבושה שנגרמה לו בפומבי, במסעדה ציבורית, היא נזק בלתי הפיך שאינו ניתן לכימות בכסף, אך הפיצוי המבוקש נועד להוות סעד כלשהו על הפגיעה החמורה. 34. התובע יטען כי בניגוד לטענת הנתבעת, הוא לא הגיב בחיוך ובהנאה, אלא הובך ונפגע עמוקות, והמשך הסעודה לא מעיד על שביעות רצון אלא על ניסיון לשמור על כבודו בנסיבות המביכות. 35. התובע יטען כי גם אם השאיר תשר למלצרים, אין בכך כדי להעיד על שביעות רצון מהאירוע הפוגעני, אלא על ניסיון לשמור על נימוס בסיסי, ואין לפרש זאת כוויתור על זכותו לפיצוי. ## סירוב הנתבעת לפצות ## 36. התובע יטען כי פנייתו לנתבעת למחרת האירוע, בדרישה לפיצוי על עגמת הנפש שנגרמה לו, נתקלה בסירוב מוחלט מצד נציגת הנתבעת, אשר הסתפקה בטענה שהמלצר ננזף ובכך תם העניין מבחינתה. 37. התובע יטען כי סירוב הנתבעת לפצותו, גם לאחר שהכירה בחומרת המעשה על ידי נזיפת המלצר, מעיד על חוסר רצון לקחת אחריות על מעשי עובדיה ועל זלזול בפגיעה שנגרמה לתובע. 38. טענת הנתבעת כי התובע לא ביקש פיצוי בשיחה הטלפונית אינה נכונה, וגם אם הייתה נכונה, אין בכך כדי לפטור אותה מאחריותה החוקית לפצות את התובע על לשון הרע שנגרמה לו. 39. התובע יטען כי הצעת הנתבעת "לארח אותו על חשבון הבית" כ"חוויה מתקנת" אינה מהווה פיצוי הולם על הפגיעה החמורה שנגרמה לו, ואינה פוטרת אותה מחובתה לפצותו כספית. 40. התובע יטען כי התנהלות הנתבעת לאחר האירוע, שכללה התנערות מאחריות וסירוב לפצות, מחזקת את הצורך בהתערבות בית המשפט על מנת להבטיח את זכויותיו של התובע. ## נטל ההוכחה ## 41. התובע יטען כי הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח את יסודות עוולת לשון הרע, לרבות הפרסום ומשמעותו הפוגענית, וכי טענות הנתבעת אינן עולות בקנה אחד עם הראיות שהוצגו. 42. התובע יטען כי העובדה שלא זימן את חברו, מר ______, לעדות, אינה פוגעת בנטל ההוכחה, שכן קיימות ראיות מספיקות אחרות, לרבות הודאת הנתבעת בפרסום הדברים, המבססות את התביעה. 43. התובע יטען כי גרסתו לעניין אופן אמירת הדברים על ידי המלצר, לפיה המלצר אמר את הדברים בקול רם וחזר עליהם מספר פעמים, סבירה יותר מגרסת הנתבעת המנסה למזער את האירוע. 44. התובע יטען כי ניסיון הנתבעת להציג את המלצר כ"מתבדח" אינו עומד במבחן ההיגיון והשכל הישר, וכי התנהלותו של המלצר הייתה פוגענית ומבזה, ללא קשר לכוונתו הסובייקטיבית. 45. התובע יטען כי הנתבעת לא הצליחה לסתור את טענותיו בדבר הפגיעה שנגרמה לו, וכי עדותה של המלצרית ______ ושל המלצר עצמו, אינן אמינות ונועדו להגן על הנתבעת. ## פיצוי ללא הוכחת נזק ## 46. התובע יטען כי הוא זכאי לפיצוי בסך 51,000 ₪ ללא הוכחת נזק, מכוח סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע, שכן המלצר, שלוחה של הנתבעת, ביצע את לשון הרע במזיד ובכוונה לפגוע. 47. התובע יטען כי עצם פרסום לשון הרע, באופן פומבי ומשפיל, מקים זכות לפיצוי ללא צורך בהוכחת נזק ממשי, וזאת על מנת להרתיע מפני פרסומים דומים בעתיד. 48. התובע יטען כי הסכום המבוקש משקף את חומרת הפגיעה, את הלבנת הפנים שנגרמה לו, ואת עגמת הנפש הרבה, ומהווה פיצוי הולם בנסיבות העניין. 49. התובע יטען כי הפיצוי ללא הוכחת נזק נועד להגן על כבוד האדם ושמו הטוב, וכי במקרה זה, כבודו של התובע נפגע באופן חמור על ידי דברי המלצר. 50. התובע יטען כי אין לקבל את טענת הנתבעת כי דברי המלצר היו "הלצה" בלבד, וכי יש לראות בהם לשון הרע מכוונת המצדיקה פיצוי משמעותי ללא הוכחת נזק. ## חוסר תום לב של הנתבעת ## 51. התובע יטען כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב מובהק הן במהלך האירוע והן לאחריו, בכך שלא התנערה באופן מיידי וחד משמעי מדברי המלצר, ובכך שסירבה לפצות את התובע על הפגיעה שנגרמה לו. 52. התובע יטען כי ניסיון הנתבעת למזער את חומרת האירוע ולהציגו כ"הלצה" בלבד, מהווה חוסר תום לב וניסיון להתחמק מאחריותה המשפטית. 53. התובע יטען כי הנתבעת, כבעלת עסק המשרת קהל, חבה בחובה מוגברת לדאוג לכבודם ולשמם הטוב של לקוחותיה, וכי הפרה חובה זו באופן חמור. 54. התובע יטען כי התנהלות הנתבעת לאחר האירוע, שכללה התנערות מאחריות וסירוב לפצות, מחזקת את הצורך בהתערבות בית המשפט על מנת להבטיח את זכויותיו של התובע. 55. התובע יטען כי הנתבעת לא פעלה בתום לב כאשר סירבה לדרישתו לפיצוי, והסתפקה בנזיפה במלצר, מבלי להציע סעד הולם לתובע על הפגיעה שנגרמה לו. ## אחריות אישית של המלצר ## 56. התובע יטען כי גם אם הנתבעת תנסה לטעון שהמלצר אחראי אישית למעשיו, אין בכך כדי לפטור את הנתבעת מאחריותה השילוחית, שכן המלצר פעל במסגרת עבודתו. 57. התובע יטען כי טענת הנתבעת לפיה המלצר אחראי אישית למעשיו אינה רלוונטית לעניין אחריותה שלה כמעבידה, וכי אחריותה קמה מכוח החוק. 58. התובע יטען כי הנתבעת לא יכולה להתנער מאחריותה למעשי עובדיה, במיוחד כאשר מדובר במעשים שנעשו תוך כדי עבודתם ובמסגרת מתן שירות ללקוחות. 59. התובע יטען כי העובדה שהמלצר ננזף ואף נענש על ידי הנתבעת, מחזקת את הטענה כי הנתבעת עצמה הכירה בחומרת מעשיו ובאחריותה, גם אם היא מנסה לטעון אחרת. 60. התובע יטען כי אין לקבל את טענת הנתבעת כי דברי המלצר נאמרו "למטרות של עצמו" ולא לעניין המעביד, שכן הם נאמרו במסגרת אינטראקציה עם לקוח במסעדה. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, יהא זה מן הדין ומן הצדק לקבל את התביעה על כל חלקיה. ##פסק דין:## לפני תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: " החוק"). א. הרקע ועיקר טענות הצדדים . 1. ביום 7.9.11 סעד התובע בלוויית חבר, מר לוי, במסעדת אל גאוצ'ו ברחוב מדינת היהודים 60 בהרצליה, המופעלת על ידי הנתבעת. 2. התובע טוען כי במהלך הארוחה, פנתה אליו אחת המלצריות וטענה בפניו באופן מפתיע והיתולי כי הוא מזכיר לה את שחקן הקולנוע ג'ק ניקולסון. לטענתו, הוא הובך מאמירה זו אך ניסה להתייחס לאירוע כאל הלצה מחמיאה. 3. התובע מוסיף וטוען כי בחלוף מספר רגעים, החלו במסעדה צעקות לכיוונו של התובע וכלפי שאר הסועדים במסעדה כגון "הנה ג'ק ניקולסון אחרי תאונה". על אמירה מבזה זו, טוען התובע, חזר מלצר נוסף, והמעוול העיקרי (להלן: "המלצר") ארבע פעמים, לקול צחוקם הרם של יושבי המסעדה. 4. הנתבעת טוענת כי האירוע היה בשעת צהריים ביום חול, וכמו בדרך כלל, בשעה זו, המסעדה הייתה כמעט ריקה. מלבד התובע וחברו, היו במסעדה עוד ארבעה סועדים נוספים בלבד, ששולחנם היה רחוק משולחנו של התובע וחברו, ואלה לא שמעו ולא נחשפו לשיחה המבודחת שהתפתחה בין שני המלצרים לבין התובע בלבד. 5. לטענת התובע, המלצר שם אותו ללעג ולקלס בפני כל באי המסעדה. כתוצאה מכך, טוען התובע, כי פניו הולבנו ברבים. כן לטענתו, נוכח העובדה כי סעד אתו מכרר ותיק שלו, הועצמו עגמת נפש ותחושת העלבון שנגרמו לתובע. 6. מנגד, טוענת הנתבעת, כי התובע הגיב בחיוך ובהנאה גלויה להערתה של המלצרית בדבר הדמיון שלו לשחקן הקולנוע, וציין כי אין זו הפעם הראשונה שדברים מעין אלו נאמרים לו. כמו כן, טוענת הנתבעת, כי בניגוד לטענת התובע, לא היו כל צעקות לכיוונו וכי הסועדים הנוספים במסעדה לא שמעו את חילופי הדברים. 7. הנתבעת מודה כי המלצר אמר לתובע כי הוא נראה כמו ג'ק ניקולסון לאחר תאונה, אך מדגישה שהדבר נאמר מתוך הומור וכי התובע וחברו הגיבו בצחוק עליז לאמירה. כן טוענת הנתבעת כי לא היו צעקות כלשהן ולא הפניית אצבע של המלצר לעבר התובע. 8. התובע טוען כי מדובר בדברי לשון הרע של המלצר, והראיה - שמנהלת המסעדה נזפה במלצר על התנהגותו ודבריו שלעיל. 9. התובע טוען כי הוא נפגע מהאירוע עד עמקי נשמתו, ומשלא הניח לו המקרה, הבין כי לא יוכל לשקוט עד שלא ימוצה הדין עם המלצר והנתבעת, כמי שמינתה את המלצר לתפקיד. 10. מנגד, טוענת הנתבעת, כי התובע וחברו המשיכו בסעודה ללא כל הערה או טרוניה, ומבלי שניתן היה להבחין כי התובע נעלב מדברי המלצר. כן לטענתה, בסיום הארוחה עזבו התובע וחברו את המסעדה שבעי רצון, והפגינו את שביעות רצונם בכך שהשאירו תשר למלצרים. 11. התובע טוען כי למחרת פנה לנתבעת בדרישה כי תמצא דרך לפצות אותו על עגמת הנפש שנגרמה לו. לטענתו, סירבה נציגת הנתבעת לקדם את הטיפול בדרישתו, והסתפקה בתשובה כי העניין טופל והמלצר ננזף, ובכך תם המקרה מבחינתה של הנתבעת. מנגד, טוענת הנתבעת, כי התובע פנה אל מנהלת הנתבעת טלפונית, מספר ימים לאחר האירוע, וגולל בפניה את טענתו, כאשר בשיחה זו, לא ביקש התובע פיצוי כלשהו, אלא עמד על כך שהמלצר יינזף על דבריו. לטענת הנתבעת, לו ידעה כי התובע מצפה לפיצוי, הייתה מזמינה אותו ואת חברו לביקור במסעדה "על חשבון הבית" כחוויה מתקנת. 12. התובע טוען כי הואיל והמלצר, שלוחה של הנתבעת, ביצע את לשון הרע במזיד ובכוונה לפגוע, על הנתבעת לפצות אותו בסכום של 51,000 ₪, ללא הוכחת נזק. 13. מנגד, טוענת הנתבעת, כי המלצר הוא שלוח של הנתבעת בכל הקשור למתן שירות הגון וטוב ללקוחות המסעדה, וככל שחרג מכללים אלה, הוא אחראי אישית למעשיו ואין הנתבעת צריכה לשאת באחריות לדבריו המיותרים. כמו כן, טוענת הנתבעת כי אין בהודאתה בהלצה חסרת הטעם של המלצר, כדי להוות הסכמה לזכותו של התובע להיפרע ממנה פיצוי. 14. לטענת הנתבעת, דברי המלצר לא היו אלא הלצה, וכוונתו של המלצר הייתה להתבדח עם התובע כדי וליצור אווירה נחמדה ועליזה. כן מכחישה הנתבעת את עצם טענת לשון הרע, שכן איש מעולם לא סבר, עקב דברי המלצר, כי התובע אמנם עבר תאונה. הנתבעת טוענת כי דברי המלצר נאמרו בחוסר מחשבה אך בתום לב וללא כוונת זדון. ב. דיון והכרעה . ב.1. חבות מעביד ואחריות שילוחית . 1. התובע טוען כי קיימת אחריות שילוחית של הנתבעת לדברי לשון הרע הנטענים שאמר המלצר אודות התובע מכוח היותה מעבידתו של המלצר שעה שדברי לשון הרע הנטענים נאמרו במהלך הרגיל והשוטף של עבודתו של המלצר אצל הנתבעת. 2. התובע מסתמך בטענתו על סעיף 13 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין"). 3. סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע אינו שולל את תחולתן של הוראות חוק מסוימות בפקודת הנזיקין, לרבות סעיף 13 לפקודה. ראה: אורי שנהר, דיני דיני לשון הרע (נבו, תשנ"ז) (להלן: "שנהר"), ע' 96, ה"ש 6. 4. סעיף 13 לפקודת הנזיקין, שעניינו חבות מעביד, קובע כי מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו בשני תנאים חלופיים: האחד, שהמעביד הרשה או אישרר את המעשה של העובד והשני, אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו, בכפוף לסייגים מסוימים. עם זאת, קובע סעיף קטן (ב): "רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד". 5. מכאן, שסעיף קטן (ב) אינו מטיל על מהעביד חבות למעשיו של העובד כאשר העוולה נעשתה שלא למטרות המעביד אלא למטרות של המעוול עצמו. 6. אם נלך לשיטתו של התובע, לפיה התכוון המלצר לפגוע בו, טענה בלתי סבירה בהתחשב בציפייה של מלצר לקבל תשר מהלקוח, ובהתחשב בכך שבין התובע למלצר לא היו חילופי דברים קודמים שיכלו ליצור אצל המלצר כעס כלפי התובע ורצון לפגוע בו, אזי, אין ספק כי דבריו של המלצר אודות התובע לא נאמרו למטרה של הנתבעת אלא למטרתו שלו. הן המלצר והן עדי הנתבעת העידו כי המלצר נוהג להתבדח עם לקוחות המסעדה בשל אופיו ובשל כך שהלקוחות נהנים מהתחושה הקלילה והחברית שנוצרת בשל כך. לא מדובר בליצן או בדחן שהנתבעת שכרה את שירותיו כדי שיבדר את לקוחות המסעדה, אלא במלצר ותיק ששירותיו נשכרו כדי לשרות את הסועדים במסעדה באופן נימוסי, יעיל ונעים, ותו לא. 7. דבריו של המלצר, נאמרו על דעת עצמו, על מנת להתלוצץ ולבדח, ולא על מנת למלא הוראות כלשהן של הנתבעת לצורך מתן השירות שלשמו נשכרו שירותי המלצר. 8. גם אם הייתי מקבלת את הטענה כי הנתבעת נושאת באחריות לדברים שאומר המלצר במהלך עבודתו, שלא לצורך ביצוע עבודתו, וגם אם הייתי קובעת כי מנהלת הנתבעת שהייתה נוכחת במסעדה בעת האירוע לא התנערה מדבריו על ידי נזיפה מיידית למלצר, ובכך יש משום הרשאה או אישרור למעשיו של המלצר, הרי שדין התביעה להידחות. כפי שיפורט להלן. ב.2. פרסום לשון הרע . 1. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;" 2. על מנת להיכנס בשערי עוולת לשון הרע, יש צורך ב"פרסום", כאמור בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע. ראה: שנהר, לעיל, עמ' 79 . 3. כשם שלפרסום בעל משמעות מילולית תמימה עשויה להיות משמעות משתמעת פוגעת, כך ייתכן שלפרסום בעל משמעות מילולית פוגעת תהיה משמעות תמימה - או לפחות חמורה פחות - ממשמעותם המילולית של הדברים. במקרה אחד קראה אישה לאדם מסוים "גנב", ובית-המשפט קבע כי לא ייחסה לאותו אדם פשע של גניבה, וכי כל שביקשה לעשות היה לשפוך עליו את חמתה וכעסה וכך גם הובנו הדברים על ידי הנוכחים באותו אירוע. נראה, כי גם במקרה שבו נאמרו דברים מתוך התלוצצות וכך הובנו לכל, יתחשב בכך בית-המשפט בפרשו את הפרסום. ב.1.2. יסוד הפרסום 1. סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע קובע: "(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות: (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע; " 2. לפיכך, על התובע להוכיח תחילה, כי מלבדו ומלבד המלצר-המעוול, היה אדם נוסף ששמע את דבריו של המלצר. שאחרת, אם דברי המלצר נאמרו אך ורק לאזני התובע, אין בכך כדי לקיים את יסוד הפרסום, ואין בהם כדי להוות לשון הרע. 3. מנהלת הנתבעת הודתה כי התובע סעד בחברת אדם נוסף (סעיף 5 למוצג נ/2), ולכן מתקיים יסוד ה"פרסום". התובע טוען כי דברי המלצר היו מיועדים לכל מי שנכח במסעדה, אחרת, לטענתו, לא היה המלצר אומר את הדברים בקול רם. לעומת זאת, על-פי עדותה של המלצרית הנוספת, זו אשר אמרת לתובע מלכתחילה כי הוא דומה לג'ק ניקולסון, קארין (סעיף 5 למוצג נ/3), טוענת כי היא אמרה לאחר מכן למלצר המעוול אודות הדמיון שבין התובע לשחקן הקולנוע, ובתגובה אמר לה המלצר את המשפט "ג'ק ניקולסון אחרי תאונה". חיזוק לכך שי בעדותו של המלצר (עמ' 13, שורות 19-18 לפרוטוקול). המלצר הודה כי דבריו נועדו גם לאזני תובע (עמ' 13, שורה 21 לפרוטוקול). אך, על-פי עדותו, הסועדים האחרים שהיו במסעדה, מלבד חברו של התובע שסעד עמו, לא יכלו לשמוע את הדברים, ובסך הכל, מלבד השולחן בו סעדו התובע וחברו, היו רק עוד שני שולחנות עם סועדים (עמ' 14, שורות 2-1 לפרוטוקול). 4. יש גם להעיר כי ניסיון של התובע להציג את המלצר במהלך חקירתו הנגדית, כגס רוח, לא צלח. 5. בין אם גרסתו של התובע היא נכונה ובין אם גרסתה של המלצרית נכונה, הרי שהדברים הגיעו, הן לאזנה של המלצרית קארין, והן לאזנו של חברו של התובע, ובכך מתקיים יסוד ה"פרסום". ב.1.1.2. משמעות הפרסום 1. את הפרסום יש לבחון על פי מבחן אובייקטיבי, מבחן "האדם הסביר". ראה: שנהר לעיל, בע' 110. עוד מרחיב על כך שנהר בספרו: "... בפרשנות פרסומי לשון הרע לא ייחס בית-המשפט חשיבות לשאלה 'מה התכוון המפרסם להביע בפרסום, שהרי מטרת החוק היא למנוע פגיעה בנפגע ופגיעה שכזו עלולה להיגרם בין אם היתה מכוונת ובים אם לאו. מאותה סיבה לא ייחס בית-המשפט חשיבות לדרך שבה הובן הפרסום על ידי הפגע, וגם לא לדרך שבה הובן הפרסום בפועל על ידי מי שאליו הגיע הפרסום, שכן על פי הפסיקה נועדו העוולה והעבירה למנוע פרסום הפוגע בנפגע בעיני "אדם סביר" כפי שזה ייתפש על ידי בית-המשפט". ראה: שנהר, לעיל, עמ' 111. 2. בע"א 466/86 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד ל"ט (4), עמ' 734, קבע כב' השופט ד' לוין: "המבחן שבאמצעותו יקבע הדין אם אכן דברים מסויימים שפרסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם אלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי, המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום..." ראה: שנהר לעיל, בע' 217. 3. רק לאחר בחינת משמעותו של הפרסום ניתן לקבוע אם הוא מקים חבות לפי חוק איסור לשון הרע אם לאו. ראה: שנהר, לעיל בע' 109. 4. כן מתאר שנהר בספרו מקרים בהם לפרסום בעל משמעות מילולית פוגעת, תהיה משמעות תמימה, או חמורה פחות מהמשמעות המילולית. בין היתר, במקרה בו נאמרו דברים מתוך הלצה, וכך הובנו על ידי הכל, ראוי שבית המשפט יתחשב בכך בפרשו את הפרסום. ראה: שנהר, לעיל בע' 117-116. 5. דבריו של המלצר בעניינינו, עונים להגדרה זו של "משמעות תמימה משתמעת". ראה: שנהר, לעיל בע' 116. 6. התובע הכחיש את גרסת המלצרית לפיה היא שירתה אותו ואת חברו ואמרה למלצר המעוול כי התובע דומה לג'ק ניקולסון ובתגובה אמר לה המלצר "ג'ק ניקולסון אחרי תאונה". על-פי עדותו, התקרב המלצר לשולחן וכנראה שמע שהמלצרית מדברת עם התובע ופתאום שמע התובע את המלצר אומר "תראו, ג'ק ניקולסון לאחר תאונה" וחזר על אמירתו זו מספר פעמים (עמ' 8, שורות 11-9 לפרוטוקול). זאת, בניגוד לעדותו של המלצר, שזומן לעדות על ידי התובע, לפיה המלצרית אמרה כי התובע דומה לג'ק ניקולסון והוא רק הוסיף "כן, אחרי תאונה" (עמ' 13, שורות 17-14 לפרוטוקול). 7. גרסת הנתבעת לעניין זה לא נסתרה. 8. התובע לא זימן לעדות את חברו, ומי שהיה העד המתבקש מטעמו. חברו של התובע יכול היה להעיד, אילו הוזמן, אם הדברים נאמרו כך שהיה ברור כי מדובר בהלצה, או שהדברים נאמרו על מנת לפגוע, והאם נאמרו כך שכל באי המסעדה שמעו אותם או רק הוא, התובע והמלצרית. גרסת הנתבעת היא שמר לוי הביע באזני נציגת הנתבעת במפורש הסתייגותו מהתביעה ואמר כי אין בדעתו להיות שותף למהלכה. התובע מכחיש את הדברים וטוען כי לא הזמין את חברו לעדות כי לא רצה שיצא לו שם לא טוב, למרות שלדבריו כבר יש לו שם לא טוב (פרוטוקול עמ' 5 ש' 7 - 10). כן הוסיף והעיד בעניין זה כי יש לו שם לא טוב כתוצאה מ"הסיפור" עם המסעדה בתל אביב ורמת גן, אך העיד כי מר לוי מתגורר בקרית אונו (עמ' 5 ש' 11 - 20 לפרוטוקול). ראשית, גרסתו של התובע בעניין זה, בלתי סבירה. שנית, התוצאה היא שהתובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי הדברים נאמרו באופן מעליך ומתוך כוונה להעליב, בהבדל מדברים הנאמרים כהלצה, על מנת להשרות אווירה עליזה ומחויכת. 9. המלצר העיד כי כל שאמר לתובע באירוע נשוא התובענה, נאמר בהומור (עמ' 16, שורות 22-21 לפרוטוקול). כן העיד כי ננזף על ידי בעלת המסעדה, ואף נענש בכך שהנתבעת לא אפשרה לו לעבוד במסעדה משך תקופת מה. כך גם עולה מעדותה של מנהלת המסעדה, הגב' מוניקה מצקר (עמ' 20, שורות 28-27 לפרוטוקול). גם המלצרית קארין, ביתה של מנהלת המסעדה, העידה כי דברי המלצר היו רק התלוצצות. על-פי עדותה לא התכוון המלצר להעליב את התובע והא לא העלתה על דעתה כי התובע נפגע (עמ' 16-8 לפרוטוקול). 10. במבחן האדם הסביר ניתן לומר כי כל מי שהיה שומע את הדברים, היה מבין מייד, כי מדובר בהלצה, ואין בהם כוונה למתוח ביקורת על התובע או להעליב אותו. כן היה מובן לכל השומע כי המלצר מבקש להתלוצץ עם התובע, ולא להתלוצץ "על" התובע. 11. לאור האמור לעיל, אין בדברים שנאמרו, כאמור לעיל, משום לשון הרע כמשמעותה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, ולפיכך דין התביעה להידחות. ג. פסיקתא . התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. כתב תביעהמסמכיםמלצריםלשון הרע / הוצאת דיבה