הנתבעת טענה כי לא חתמה על השיקים, לא כתבה ולא מסרה אותם וכי מדובר בשיקים גנובים ומזויפים. לטענת הנתבעת, מעולם לא התקשרה עם התובע בכל עסקה שהיא וקיים חשש כי נכדה נועם (להלן: "נועם"), מעל באמונה וניצל את מצבה. הנתבעת הוסיפה כי התובע ונועם שתפו פעולה על מנת להוציא ממנה כספים. לטענת הנתבעת, נועם הודה במעשיו וטען כי השיקים נמסרו וזויפו על ידו לאחר שאוים וכי הקשר בינו לבין התובע היה לצורך גלגול שיקים במטרה להערים על בנקים וכי אף ברשותו שיקים חוזרים של התובע. הנתבעת טענה כי מזה שנים רבות אינה כותבת ואינה מוסרת שיקים, כי אינה רואה טוב וכי הגישה תלונה במשטרה על גניבת וזיוף השיקים. הנתבעת הפנתה לכך שהשיק השני בוטל עקב הודעת דבר גניבתו לבנק וכי ההבדל המופיע בו בין המילים לספרות מצביע על כך שנכתב במהירות. 3. לטענת התובע כמפורט בתצהירו, היה בעל עסק למכירת סולר באמצעות מכלית ניידת ונועם רכש ממנו סולר. לטענת התובע בתמורה לסולר, שילם לו נועם במזומן ובעשרות שיקים שלו ושל אחרים, לרבות של הוריו המאמצים ובניהם גם 2 שיקים אלו של סבתו. התובע טען, כי קיבל את השיקים כשהם שלמים ותקינים וסבר בתום לב, כי הם חתומים על ידי הנתבעת וזאת בהסתמך על דברי נועם שמסר לו עשרות רבות של שיקים. התובע טען כי הנתבעת לא צרפה אסמכתאות לאימות טענתה בדבר זיוף, או גניבת השיקים. עוד הפנה התובע לכך שגם בהליך המתנהל מול הוריו של נועם הועלתה טענת הזיוף ואולם לאחר שהתקבל צו להמצאת מסמכים מסניף הבנק של ההורים, התברר כי נועם משמש כמיופה כוח בחשבונם של הוריו. לטענת התובע נועם גם היה מיופה כוח בחשבונות הנתבעת וטענת הנתבעת כי נועם הוא זה שמסר את השיקים, מעידה כי אין המדובר בגניבה. בנוסף לתובע, העיד גם אביו (להלן: "גבריאל"). גם גבריאל טען כי נועם רכש סולר מהתובע וכי השיקים נמסרו לתובע על ידי נועם כשהם שלמים ותקינים וכי נלקחו על ידי התובע בתום לב בהסתמך על דברי נועם כי השיקים חתומים על ידי הנתבעת, או מיופה כוחה. גבריאל הוסיף, כי נועם ובנו ביצעו עסקים רבים במשותף בכל הקשור לאספקת סולר לנועם וכי התמורה שולמה באמצעות שיקים של נועם ושל אחרים. לטענת גבריאל, נכון להיום, נועם הוברח לחו"ל על מנת להתחמק מתשלום חובותיו. דיון: 4. ההלכה הינה כי בהעדר חתימה אין חבות שטרית, זאת בהתאם לסעיף 23(א) לפקודת השטרות (נוסח חדש) להלן "הפקודה", הקובע: "חתימה על שטר שהיא מזויפת או שומה בו שלא בהרשאת האדם שהחתימה נחזית כשלו, אין כוחה יפה כלשהו, ואין רוכשים על ידיה או על פיה כל זכות להחזיק בשטר או להפטיר ממנו או לאכוף פירעונו על כל צד שבו, אלא אם האדם שכנגדו באים להחזיק את השטר או שעליו באים לאכוף פירעונו מנוע מלטעון טענת זיוף או היעדר הרשאה, והכל בכפוף להוראות פקודה זו". הוראה זו עוסקת בשני מקרים: האחד, חתימה שזויפה; השני - חתימה שנחתמה ללא הרשאה מבלי שהדבר יעלה כדי זיוף. בעוד שמעשה זיוף אינו ניתן לאשרור ותוצאתו מוחלטת, חתימה ללא הרשאה ניתן לאשרר למפרע (שלום לרנר, דיני שטרות 450-448 (מהדורה ראשונה, 1999). במקרה דנן, הנתבעת טענה כי כלל לא חתמה על השיקים וכי חתימתה זויפה. פקודת השטרות מתייחסת בחומרה רבה לזיוף חתימה. בהתאם נקבע באופן מפורש, כי חתימה שזויפה, אין כוחה יפה ואין רוכשים על פיה זכות בשטר. תוצאה זו נובעת מתפישת חשיבותה ומרכזיותה של פעולת החתימה בדיני שטרות: "בהעדר חתימה לא נוצרת כלל חבות שטרית, ולכן יש לקבוע את השלכותיה של חתימה מזויפת. ואמנם, אם מתברר כי חתימה מסוימת היא מזויפת, נחסמת התביעה השטרית כלפי מי שנחזה כחתום, ולא נבחנת שאלת היקפה של חבותו" (לרנר, עמ' 451-450). 5. לאור האמור יש לבחון האם החתימה הנחזית להיות של הנתבעת, הינה אכן חתימתה. נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על התובע, שכן כאמור, בהעדר חתימה אמיתית אין חבות שטרית. לפיכך ההלכה היא כי: נתבע בתביעה שטרית הטוען טענת זיוף, אינו חייב להוכיח שחתימתו זויפה אלא התובע הוא שחייב להוכיח כי הנתבע חתום על השטר (ראה זוסמן "דיני שטרות", מהדורה שישית, עמ' 50 ו-337). אציין, כי גם אלמלא היה מדובר בתביעה שטרית, הרי כבר נקבע כי כאשר צד מכחיש חתימתו, על הצד השני נטל השכנוע להוכיח את אמיתות החתימה. אמנם מאידך, כאשר מדובר בטענות זיוף ומרמה, יש צורך בתשתית ראייתית בעלת משקל סגולי גבוה יותר מזה הנדרש בתביעה אזרחית רגילה, אולם, אין בכך כדי להעביר את נטל השכנוע אל הנתבע ובכל מקרה, הנטל להוכיח כי החתימה היא אמיתית ואותנטית, מוטל על התובע (ראה ת"א (מחוזי חיפה) 426/02 לקרץ בע"מ נ' דקל הכרמל מהנדסים יועצים בע"מ ואח'). לסיכום, לעניין נטל הראיה אשוב ואדגיש: כאשר צד אחד מכחיש חתימתו על מסמך שעליו מסתמך הצד האחר, נושא הצד האחר בנטל השכנוע באשר להוכחת אמיתות החתימה [ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, 261 (1993); להלן ענין רחמים]. כשבחתימת שטר עסקינן ו"כאשר אמיתותה של חתימה שנויה במחלוקת, זה טוען כי זויפה וזה טוען כי אמיתית היא, המסתמך על החתימה חייב בהוכחת אמיתותה" (זוסמן, אוזכר לעיל, עמ' 50). 6. לאור האמור, על התובע היה להוכיח כי הנתבעת היא שחתמה על השיקים. בהתאם לפס"ד בעניין שאול רחמים (אוזכר לעיל) הטוען לאמיתות חתימה יכול להוכיח טענתו באמצעות שלוש דרכים עיקריות: "...האחת, באמצעות עדות ישירה - היינו, עדותו של החותם או של מי שהיה עד לחתימה...; שנייה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית, תוך התחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני ביניהן...; והשלישית, על ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או החתימה השנויים במחלוקת ומעיד על מידת התאמתן למסמך שבדיון. המכנה המשותף לדרכי הוכחה אלה הוא קיומם של אלמנטים ראייתים חיצוניים למסמך שבמחלוקת, השופכים אור על זכות עורך המסמך או החתום עליו. הווי אומר, כאשר מתגלעת מחלוקת בכגון דא, אין די במסמך עצמו כדי ללמד, ולו לכאורה, מיהו החתום עליו, והצד אשר עליו מוטל נטל השכנוע חייב להניח נדבכים ראייתים נוספים, אשר ביחד עם המסמך יהיה בהם די כדי להרים את הנטל האמור...". כלומר, יש צורך באלמנטים ראייתים חיצוניים למסמך אשר יעיד מי חתום עליו ונטל ההוכחה להציג ראיות אלו מוטל על התובע אשר יכול בין היתר להציג: א. עדות ישירה של החותם או מי שנכח במעמד החתימה. ב. השוואת החתימה לדוגמאות חתימה אחרות של הטוען לזיוף. ג. עדות של מי שמכיר את כתב היד ויכול להעיד על מידת התאמת החתימה השנויה במחלוקת לדוגמאות כתב וחתימה אחרות. 7. במקרה דנן, אין חולק שהתובע לא נכח במועד החתימה הנטענת ואף לא הוצגה כל עדות ישירה של מישהוא שראה את הנתבעת חותמת על השיקים. התובע אף לא זימן לעדות עד המכיר את חתימות הנתבעת להעיד על מידת התאמתה של החתימה על השיקים לחתימותיה. התובע גם לא הציג כל אסמכתא לעניין השוואת חתימותיה של הנתבעת לדוגמאות חתימות אחרות שלה. יצוין, כי למרות שבדיון שהתקיים ביום 20.12.12 ביקש התובע להגיש חוות דעת גרפולוגית מטעמו ולמרות שבהתאם להחלטה מאותו מועד, ניתנה לו הזדמנות להשלים את ראיותיו ולהגיש תצהירים נוספים מטעמו, לא הגיש התובע חוות דעת גרפולוגית. יצוין, כי גם טענת התובע כאילו נועם היה מיופה כוח בחשבון הנתבעת לא הוכחה. בהחלטה מיום 20.12.12 ולמרות שלאור ניהול ההליך בסד"מ, לא נעתרה בקשתו של התובע, למתן צו להמצאת מסמכים מהבנק, הובהר לתובע מפורשות כי הוא רשאי לזמן את נציג הבנק לעדות. העובדה שהתובע בחר שלא לזמן מי מטעם הבנק בו התנהלו שני חשבונות הנתבעת מהם נמשכו השיקים, עומדת כנגד גרסתו של הנתבע כאילו נועם היה אף הוא פעיל באותם חשבונות. 8. לאור האמור, לא הרים התובע את נטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח כי הנתבעת היא שחתמה על השיקים. התובע הסתפק רק בחקירת הנתבעת ולא הביא כל ראיה להוכחת טענתו. אדגיש, כי למרות שהתרשמתי כי הנתבעת לא הבינה את כל השאלות שנשאלה, עדיין עמדה על גרסתה כי לא היא חתמה על השיקים. הנתבעת אמנם סובלת מבעיות ראיה, אך שבה והצהירה כי לא חתמה על שיקים שנמסרו לאחרים. גם עיון בת/1- חתימה שחתמה הנתבעת במהלך חקירתה, אין בה כדי להוסיף לתובע. לבית המשפט אין את המומחיות בתחום הגרפולוגיה. טענת זיוף הינה במהותה שהמזייף ניסה לחתום חתימה דומה לחתימת זה שחתימתו זויפה. לפיכך, בוודאי שאין די בהסתכלות שטחית על שתי החתימות שכן המזייף (ככל שזייף) הרי ניסה לחתום חתימה דומה. דווקא במקרה כזה, יש צורך במומחיות הבוחנת בין היתר, לחץ כתיבה, מבנה קו, חיבורים, פריסה במרחב וכיוב'- נושאים שאינם בתחום מקצועיותו של בית המשפט. בצד האמור, אציין כי עיון שטחי בת/1 מעלה כי הנתבעת רשמה את האות E לפני האות L המתחברת ל- M, בעוד שבחתימות על גבי השיקים האות E מופיעה לאחר האות L. די בכך כדי להעיד על שוני בחתימות, אף ללא צורך במומחיות בגרפולוגיה. אמנם, בחקירתה לא זכרה הנתבעת את כל הנטען בתצהירה. כך לא זכרה הנתבעת שנפתח נגדה תיק נוסף בלשכת ההוצל"פ בנתניה וכן לא ידעה מי נתן הוראת ביטול לשיק, ואף השיבה כי נועם לא אמר לה שהוא זייף את השיקים. יחד עם זאת, לאור התרשמותי ממצבה של הנתבעת בהתייחס לגילה והבנתה את השאלות שנשאלה, אין די באמור כדי להרים את נטל ההוכחה שהיה מוטל על התובע, להוכיח כי הנתבעת היא זו שחתמה על השיקים. 9. גם הטענה כאילו "קיים סיכוי שהשקים נמסרו בהסכמתה לתובע על ידי בנה" (מתוך סיכומי ב"כ התובע) זאת לאור העובדה שהנתבעת העידה כי בנה יהודה הוא זה שמטפל בחשבונותיה, אין בה כדי להביא לקבלת התביעה: ראשית יצוין, כי התובע יכול היה לבקש לזמן לעדות את בנה של התובעת יהודה ולחקרו ביחס לטענה זו כאילו העביר את השיקים בהסכמתה לנועם (לתצהירו של התובע, הרי צורף תצהיר ההתנגדות של יהודה בהליך אחר והתובע ידע את פרטיו לצורך זימונו להעיד). למרות זאת בחר התובע שלא לזמן את יהודה לחקירה. לעניין אי העדת עד רלוונטי כמעוררת חשד כי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה, ראה ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' פ"ד מ"ז (2) 605, וכן ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ. פלוני פ"ד ל"ח (1) 736). בנוסף, העלאת סברה כי "קיים סיכוי", אין בה כדי להרים את נטל ההוכחה המוטל גם במקרה של טענה להרשאה, על הטוען להרשאה. בעניין זה ראה בספרו של זוסמן אוזכר לעיל: "בעניין הרשאתו של אדם לפעול בשמו של אחר, כגון רשותו של מנהל לחתום בשם חברה, המסתמך על החתימה ותובע על פיה, חייב להוכיח כי ניתנה לאותו אדם הרשאה לחתום". הנטל אם כך להוכיח כי הנתבעת נתנה לבנה- יהודה הרשאה לקחת את השיקים למסרם לנועם על מנת שיעשה בהם שימוש כרצונו מוטל על התובע. מתצהירו של גבריאל ומעדות התובע עצמו עולה, כי נועם לא נמצא כיום בארץ, אולם ככל שהטענה היא כי הבן יהודה נטל את השיקים והעבירם לנועם שמסרם לתובע, הרי לצורך הוכחת הטענה, יכול היה כאמור, התובע לזמן את יהודה להעיד ולא עשה כן. עצם העובדה שיהודה הוא זה שמטפל בחשבונות הנתבעת, אין בה כשלעצמה בלבד, די כדי להוכיח שהנתבעת הסכימה למסור לו שיקים ריקים שהיא חתומה עליהם (במיוחד שכבר נקבע לעיל כי לא הוכחה חתימה על השיקים). ככל שהמדובר בחתימה מזויפת הרי, גם אם הנתבעת ידעה שיהודה לוקח שיקים שלה ועושה בהם שימוש, הרי אין גם בכך כדי להואיל לתובע שהרי על פי הוראת סעיף 23 (א) לפקודה, המושך אינו יכול לאשר בדיעבד חתימה שזוייפה, להבדיל מהאפשרות שהמושך יאשר בדיעבד הרשאה לשימוש בשיקים שלא ניתנה להם הרשאה מההתחלה. וראה בספרו של לרנר בעמ' 452: "לעניין אחד מבחין הסעיף (הכוונה לסעיף 23(ב) לפקודה) בין דין הזיוף לבין דין חתימה ללא הרשאה, וקובע כי ניתן לאשרר בדיעבד חתימה ללא הרשאה, אך לא חתימה מזוייפת". 10. יצוין, כי טענת התובע היתה במפורש כי המדובר בחתימתה של הנתבעת. לפיכך די בכל האמור כדי להביא לדחיית התביעה. למעלה מן הצורך אציין, כי גם אם היה התובע מעלה טענה כי נועם חתם בשם הנתבעת כשלוח או כמורשה של הנתבעת, הרי שחבות במקרה של שליחות קמה על פי סעיף 24 לפקודה רק במקרה של חתימה הנעשית במסגרת ההרשאה: "חתימה בתוקף הרשאה כוחה כהודעה שרשותו של המורשה לחתום מוגבלת היא ואין החתימה מחייבת את המרשה אלא אם פעל המורשה במעשה החתימה בגבולות רשותו ממש". כל עוד לא הוכח כי הנתבעת נתנה לנועם רשות מפורשת לחתום בשמה, לא ניתן לחייבה רק מכח הטענה שמדובר בנכדה. בעניין זה אוסיף, כי על פי ההלכה כיום אפילו ביחס לבני זוג, אין די רק בקשר המשפחתי כדי להקים חיוב שטרי זאת כל עוד לא הוכח בראיה נוספת, כי בת הזוג נתנה לבעלה הרשאה לחתום בשמה. ראה בעניין זה ע"א (ת"א) 2692/04 איריס שלם נ' אם.די.אס סחר וקניות (ודרגש) בע"מ (ערעור לעליון על פסק דין זה נדחה ברע"א 9389/05 אם.די.אס סחר וקניות (ודרגש) בע"מ נ' איריס שלם) וכן ראה ת"א 3720/05 שרה אליהו נ' ארנון גם שם נדחתה הטענה כי די בכך שמדובר בבני זוג, כדי לקבוע שהנתבע גם חתם כשלוח של הנתבעת ולכן התביעה נגד הנתבעת נדחתה. וראה עוד ת"א 3667/05 פבלי יואל נ' קליינר שם קבע ביה"מ כי מקום שלא היתה שליחות, לא יוכל האוחז להיפרע מהשולח. ביה"מ קבע כי הנתבעת שם לא נתנה לנתבע הרשאה לחתום בשמה והעובדה שהנתבעים מתגוררים יחד ומנהלים משק בית משותף, אין בה ללמד על מתן הרשאה. במקרה דנן, כל שנטען הוא כי המדובר בנכד של הנתבעת, או כאילו בנה טיפל בחשבונותיה. בוודאי שאין בכך די כדי ללמד על הרשאה לחתום כשלוח של הנתבעת. 11. בהעדר הוכחה לחתימתה של הנתבעת על גבי השיקים, או על מתן הרשאה לנועם לחתום בשמה, אין לחייב את הנתבעת בגין השיקים. בהערת אגב ואף שלא הוכח כי מדובר בחתימות הנתבעת אוסיף, כי גם אם היה מוכח שהנתבעת חתמה על השיקים על החלק והם הגיעו אח"כ לנועם שמילא את פרטיהם בחריגה מהרשאה, עדיין לא היה התובע זוכה בתביעתו. במקרה כאמור, היה על התובע להוכיח אחיזה כשורה כדי שזכותו תגבר על זכות הנתבעת כעושת השטר שחתמה על החלק וגרמה בכך סיכון להונאה על ידי צד ג' (ראה בספרו של לרנר בע"מ 492-493, 373). אלא שבמקרה זה, לא הציג התובע ולו ראיה קלושה לתמורה שניתנה על ידו בגין השיקים. מלבד העלאת טענות סתמיות לעסקאות מכר של סולר לנועם, לא טרח התובע להציג קבלה, או חשבונית,או דיווח לרשויות המס, או כל אסמכתא אחרת לאותה תמורה. למעשה, התובע אפילו לא ידע למסור בחקירתו פרטים אודות כמות הסולר שנמכרה (עמ' 6 שורות 21-22). החזקה הראייתית בדבר הימנעות הנתבע מהבאת ראיה רלוונטית, קובעת, כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא הייתה פועלת נגדו, ויש בהימנעותו כדי לאשש את גרסת הצד שכנגד. "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר - ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו (602ז')". ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מ"ד (4) 595. עוד יש להוסיף, כי בתשובותיו של התובע באשר לחשבוניות אשר יכלו להוות ראיה לתמורה כאמור, נפלו סתירות עת בתחילה טען כי החשבוניות אצל רואה החשבון שלו (עמ' 6 שורה 14), אולם בהמשך, טען כי כלל לא הוציא חשבונית (עמ' 6 שורה 18), ואח"כ שב וטען כי יתכן שכן יש חשבוניות (עמ' 6 שורה 32, עמ' 7 שורה 8). כאמור, התובע לא טרח להציג ולו ראיה אחת למתן התמורה ולפיכך, גם לו היה מוכח (מה שלא הוכח), כי הנתבעת חתמה על השיקים על החלק, לא היה זוכה בשיקים, שכן בהעדר הוכחה לתמורה, לא יכול היה להיחשב כאוחז כשורה (זאת אף מבלי שאדרש לשוני בין רישום הסכום בספרות לרישום הסכום באותיות בשיק השני, וכן לכך ששם הנפרע בשיקים שאינו שמו של התובע). 11. לאור כל האמור, לא מצאתי עילה לחייב את הנתבעת בגין השיקים נשוא התביעה ואני מורה על דחיית התביעה כנגדה. התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסכום כולל של 8,500 ₪. זיוףשיקים