תאונת דרכים: נטען כי ההתנגשות אירעה עקב עצירה פתאומית של רכב התובע: עוד טוען הנתבע כי בעקבות התאונה נגרם לרכב התובע נזק מזערי בלבד מאחור, וכי מיד לאחר התאונה הגיעו לזירת התאונה בני משפחה של התובע ומאוחר יותר התנהל מו"מ בין הצדדים שבמסגרתו סוכם כי ישולם לתובע סך של 4000 ₪ לסיום העניין, שאכן שולם. בדיון אשר התקיים בפניי העידו התובע, אביו וסוכן הביטוח מר חסארמה (לא מדובר בסוכן של התובעת) כמי שנטלו חלק בהליך המשא ומתן לאחר התאונה. מטעם ההגנה העידו הנתבע, אביו של הנתבע , העד מר עומר אבו אלהיג'א - שניהם בקשר למו"מ ולסיכום אשר הושג עם התובע ואביו - וכן מר טאהא מריח אשר נסע יחד עם הנתבע ברכב. אפתח את הדיון בשאלת האחריות. כפי שציינתי מקודם, התובע טוען כי עובר לתאונה היה בעצירה מוחלטת בצומת והשני ברמזור, וכי בעקבות התאונה הוא נהדף לעבר הרכב אשר היה לפניו וכתוצאה מכך נגרם לו נזק לרכב הן מקדימה והן מאחור. לעומת זאת טוען הנתבע, כי התובע עצר בפתאומיות ולכן התנגש בו ודחף אותו קדימה. הגם שהנתבע לא נחקר בחקירה נגדית על גרסה זו אשר פורטה בתצהירו, אני מעדיפה את גרסת התובע בנדון בהיותה מתיישבת עם מכלול הנסיבות של התיק, כגון כך שהנתבע ראה את עצמו אחראי לתאונה וביקש להגיע להבנות עם התובע על מנת להסדיר את העניין. יתרה מזאת, העובדה כי רכב התובע ניזוק מקדימה, והעובדה כי הנתבע אינו מכחיש בתצהירו את טענת התובע בדבר הדיפתו לעבר הרכב שעצר לפניו, מבססת את הטענה כי רכב התובע אכן היה בעצירה מאחורי רכב אחר. לא זו אף זו, גם בהינתן הדעת לגרסת הנתבע אין לומר כי הוא פטור מאחריות, זאת משום שהמסקנה העולה מהתיאור שלו היא שהנתבע לא שמר מרחק מהרכב שלפניו. אם ניקח בחשבון גם כי הנתבע נמנע משום מה מלהתייחס בתצהירו לשאלה באיזה מהירות נסע לפני התאונה, אזי ברור כי הוא נסע ככל הנראה במהירות מופרזת שאינה תואמת את התנאים בכביש ולא שמר על מרחק מרכב התובע שהיה לפניו. אשר על כן, אני קובעת כי הנתבע נושא באחריות להתרחשות התאונה. אעבור כעת למחלוקת אחרת שהתעוררה בין הצדדים, זו הקשורה בסיכום אשר הושג לטענת הנתבע עם התובע לסיום העניין. הנתבע העיד שני עדים מטעמו , אביו ומר עומר אבו אלהיג'א. השניים אישרו כי סיכמו עם התובע בנוכחות סוכן הביטוח על תשלום פיצוי בסך של 4,000 ₪. סכום שאכן שולם כדלקמן: סך של 1,500 ₪ וסך של 1,600 ₪ - על ידי אביו של הנתבע ישירות לידי התובע בשתי הזדמנויות שונות. סכום היתרה בסך של 900 ₪ - שאביו של התובע מסר למר עומר אבו אלהיג'א אשר העביר אותם בהמשך לידי נציג מטעם התובע. התובע בתורו הכחיש כי הגיע להבנה כזו עם הנתבע או מי מטעמו והכחיש קבלת סכום כלשהו ממנו. גם סוכן הביטוח , חברו של הנתבע, טען בעדותו לפניי, כי הציע לאותם אנשים שהגיעו מטעם הנתבע כי ישולם לתובע שווי הרכב והרכב או שרידיו יועברו אליהם, ואולם הם לא הסכימו להצעה זו. לטענת סוכן הביטוח, בסופו של דבר לא נסגר דבר עם נציגי הנתבע ומאז הוא לא היה צד בעניין. חרף האמור ועל אף שאין בנמצא מסמך המתעד תשלום סכום כלשהו לתובע, אני מעדיפה בבירור את גרסתם של אבי הנתבע ומר עומר אבו אלהיג'א, לאחר שהתרשמתי לטובה מאמינותם ומהימנותם. לעומת זאת, גרסת התובע לא היתה נקיה מסתירות. כך למשל, בניגוד לנטען בכתב התביעה ובהודעה שלו לתובעת אודות התאונה, כי הנתבע ברח מהמקום, התובע הכחיש בעדותו לפניי כי הנתבע ברח מהמקום. רק כשעומת עם האמור לעיל טען, כי הנתבע ניסה לברוח אך אחיו, אשר הגיע לזירת התאונה זמן מה לאחר התרחשותה, מנע ממנו לעשות כן. כמו כן, בניגוד לדבריו בתחילת החקירה, כי שמשת הרכב נפגעה בזירת התאונה (כפי שרואים בתמונה שתיעד השמאי), טען מאוחר יותר כי הדבר אירע מאוחר יותר, אולי בעת גרירת הרכב מהמקום. בנקודה זו אבקש להעיר, כי אין בסתירה הנ"ל כדי להשפיע לטעמי על המסקנה כי השמשה האחורית אכן נפגעה בתאונה, בין אם התנפצה בזירת התאונה ובין אם מאוחר יותר במקום אחר, ולו מן הטעם כי השמאי אישר בעדותו לפניי כי המסגרת התומכת בשמשה נפגעה בתאונה ולכן ברור כי השמשה היתה מתנפצת בכל מקרה, בין בתאונה ובין בשלב מאוחר יותר. יחד עם זאת, הדברים הנ"ל הובאו לשם התייחסותי למידת המהימנות הנמוכה שאני מייחסת לגרסת התובע בכל הנוגע לסיכום שהושג עם הנתבע והתשלומים שקיבל בעטיו. על אף האמור לעיל, לא מצאתי כי תשלום הסכומים הנ"ל לתובע יש בו כדי להשפיע על גורל התביעה של התובעת. זאת משום שלא נטען ולא הוכח לפניי מתי בוצע התשלום, לפני תשלום תגמולי הביטוח או אחריו. כמו כן, לא הוכח מה סוכם בין הצדדים לגבי זכויותיו של התובע על פי הפוליסה. במאמר מוסגר אוסיף, כי מדברי אביו של הנתבע עולה, כי תשלום הסכום הנ"ל נועד כדי לכסות את נזקי התובע למקרה שלא יקבל מאת התובעת את מלוא נזקו. מדברים אלה ניתן להתרשם, כי לא היה בסיכום אשר הושג בין הצדדים כדי לחסום את התובע ממימוש זכויותיו לפי הפוליסה. לנוכח האמור לעיל ברי, כי אין בעצם התשלום כדי להשפיע על זכאותה של התובעת לתבוע שיפוי מאת הנתבע בגין תגמולי הביטוח אשר שילמה לתובע. ברם, על יסוד דברים אלה ממש אני דוחה את תביעת התובע לחיוב הנתבע בתשלום הפסד פרמיה. אשר לנזק, התובעת צירפה חוו"ד שמאי אשר הכריז על רכב התובע כאובדן גמור בשל היקף הנזק שנגרם. שווי הרכב אשר הוערך על ידי השמאי עמד על סך של 28,081 ₪ (לפני ניכוי ערך השרידים). הנתבע לא הגיש חוו"ד של שמאי מטעמו ולא הוכיח מה הנזק שנגרם לטענתו לרכב התובע. הנתבע טען אמנם כי הנזק היה נזק מזערי, ואולם הוא לא הוכיח מה היה גובה הנזק לאישורו. בנסיבות אלה אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 17,852 ₪ (לאחר ניכוי ערך השרידים) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. לסכום זה יש להוסיף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 15% והחזר אגרה ששולמה. בשים לב לדברי ב"כ התובעת בדיון לפניי, אני מאריכה את המועד לתובעת לתשלום המחצית השניה של האגרה לעוד 7 ימים מהיום. רכבתאונת דרכיםהתנגשות