תביעה על נזקי רכוש עקיפים שנגרמו לתובעת בתאונת דרכים. לא למותר להזכיר, כי בתובענות המתנהלות ב"סדר דין מהיר", על פסק הדין הניתן להיות מנומק "באופן תמציתי". כך מורה אותנו תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, (וראו גם פסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 4735/03 צברי נ' מדינת ישראל (27.11.03)). נהג התובעת העיד, כי נסע בתוך סימטה שהייתה קרובה לשוק מחנה יהודה בירושלים ותוך שהוא נוסע בעיקול היה אוטו שעמד מצד שמאל בעיקול באדום לבן ותוך שהוא המשיך לנסוע הרגיש שמשהו חורק לו את כל החלק האחורי - מישהו מתוך הג'יפ פתח את הדלת. נהג התובעת לא ידע לומר בוודאות איזו דלת. לדבריו, לפני שהגיע לג'יפ לא ראה דלת פתוחה. נהג התובעת נחקר בחקירה הנגדית ארוכות על ההודעה שמסר לחברת הביטוח, לפיה: "רכב צד ג' חנה בחניה שאסור לחנות באדום לבן. אני נסעתי רגיל ועקפתי אותו מימין תוך כדי עקיפה לא שמתי לב שהוא פתח את הדלת הימנית אחורית ואז פגעתי בו וגליתי שהוא גרם לי את כל הנזק. צד ג' סירב לתת פרטים הוא שאין לו ביטוח - הוא נתן כמה פרטים". בהודעה זו נכתב, כי שם הנהג הוא דוד ששון, צוינה תעודת הזהות שלו, וכן מספר הפלאפון שלו. בחקירתו הנגדית, הסביר נהג התובעת, כי השתמש במונח "עקפתי מצד ימין" בשים לב לנסיבות בהן הנתבע חנה צמוד מצד שמאל והעיקול של הכביש אדום לבן ולא הייתה לו ברירה אלא לעקוף את הרכב. נהג התובעת לא זכר כמה נוסעים היו ברכב אולם זכר ששוחח עם עד הנתבע. נהג התובעת שב והסביר שפגע בדלת שנפתחה. הנתבע העיד, כי הרכב חנה, ישבו בו שניים, עו"ד דוד ששון והוא. הוא זה שנהג. לדבריו, הם המתינו בפינה לא בעיקול בתוך סמטה לרכב אחר שיצא מן החניה, באורות דולקים, אך אינו זוכר אם האיתות דלק. לדבריו, רכב התובעת עקף אותו אך לא ידוע לו על הפגיעה הנטענת. כדי לפתוח דלת אחורית ימנית, לדבריו צריך לצאת מהרכב. הנתבע טען, כי אינו חושב שנהג התובעת נפגע מהדלת ולגבי השאלה אם נפתחה דלת, השיב, כי העד דוד ששון יענה על כך. הנתבע טען, כי יכול ורכב התובעת נפגע מכך שהנהג לקח את העיקול וחיכך את הדלת שלו ברכב של הנתבע. הנתבע טען, כי חברת הביטוח של התובעת מצאה שאין להם אחריות והם אפילו לא מילאו טופס כדי שלא תהיה השתתפות. הנתבע אישר, כי לאחר התאונה נהג התובעת עצר את הרכב, ראו שהוא נפגע ואמרו לו שלא נפגע מהרכב שלהם. הנתבע הוסיף, שאם נהג התובעת רצה לעקוף, היה עליו לצפור באופן זהיר ולא להשתחל. עו"ד דוד ששון עד הנתבע שישב לידו ברכב העיד מטעמו. לדבריו, ביקשו לקנות אוכל ולכן היו במקום. לדבריו, ישב ליד הנתבע ופתאום היו צעקות. הנתבע לא רצה לתת פרטים כן רצה ולפיכך אמר לנהג התובעת, כי הוא עו"ד והוא מייצג את הנתבע ושיקח את הפרטים שלו. העד טען, כי אינו יכול להעיד בוודאות על מה שהיה שם. ישב ברכב. היה משהו על פתיחת דלת אולם אינו זוכר מי פתח את הדלת. מישהו פתח את הדלת. לשאלה חוזרת בעניין, השיב, כי הוא יודע בוודאות שהיה משהו בפתיחת דלת אולם לא ראה מה ומי. כאשר נשאל בחקירה הנגדית האם נפתחה הדלת שלו, השיב: "אני לא פוסל את זה באמת שאני לא זוכר" (עמ' 5 שורה 29). כאשר נשאל האם הוא זה שפתח את הדלת, השיב שאינו רוצה לומר סתם דברים ואינו זוכר מה היה שם. תמונות הנזק ברכב התובעת מלמדות, כי ברכב התובעת נגרמה שריטה בחלק האחורי שמאלי של הרכב החל מהדלת האחורית ועד לכנף האחורית מעל הגלגל. מדובר בכמה שריטות ושפשוף, כאשר אחת מהשריטות נמצאת כמעט בגובה ידית דלת רכב התובעת. דיון והכרעה המדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% ומכאן הרי שדי בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר מרעותה, על מנת להעדיפה על הגרסה אחרת. הכלל הוא, שנטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו, על כן, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ועליו להוכיח את אופן התרחשות התאונה ולבסס את האחריות המוטלת על נהג הרכב השני. השאלה באם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות, בחינת הגיונן של הגרסאות, העקביות שבן וקביעת משקלן הראייתי. במקרה דנן, לאחר ששמעתי את עדות נהג התובעת ואת עדות הנתבע והעד מטעמו, אני קובעת, כי עדותו של עד התובעת מהימנה והלכה למעשה מקבלת חיזוק בגרסת הנתבע והעד מטעמו. מעדות העדים כולם עולה, כי רכב הנתבע עמד בצד השמאלי של הכביש, לא במקום מותר לחניה, דבר שאילץ את רכב התובעת לחלוף על פני רכב הנתבע מימין. עד התובעת העיד עדות מהימנה, החל מן הדיווח לחברת הביטוח, בו מסר כי עת חלף על פני רכב הנתבע נפתחה דלת והוא פגע בה. דווקא הניסוח של עד התובעת בהודעה לחברת הביטוח, שלכאורה מזיק לגרסתו, לפיו לא שם לב לדלת ופגע בה, מצביע על מהימנותו. לא מדובר במי שניסה לצייר את התאונה באור מסוים אלא לספר על מה שארע מבלי לברור מילים. עדות הנתבע והעד מטעמו היתה מהוססת ולא היה בה כדי לסתור את עדות עד התובעת. הנתבע טען, כי ישב ליד הנהג ואין הוא יכול לומר אם נפתחה דלת והעד מטעמו הוא זה שישיב על השאלה. העד מטעם הנתבע, עו"ד דוד ששון, העיד, כאמור, כי בוודאות נפתחה דלת אולם אינו יודע לומר איזו דלת ומי פתח אותה ואף לא שלל את האפשרות שהוא זה שפתח את הדלת. הנה כי כן, עדותו של עו"ד ששון מחזקת את גרסת עד התובעת, כי התאונה ארעה שדלת ברכב הנתבע נפתחה. עדותו של עו"ד ששון בנוגע לאופן מסירת הפרטים לנהג התובעת מחזקת גם היא את גרסת נהג התובעת בזמן אמת. נהג התובעת כתב לחברת הביטוח, כי צד ג' סירב לתת פרטים ונתן רק כמה פרטים. הנתבע כתב בהודעה לחברת הביטוח, בפרטי הנהג את עו"ד ששון ומספר הפלאפון שלו, בלא לציין מספר פוליסה ופרטים מקובלים נוספים. אלו הפרטים היחידים שנמסרו לנהג התובעת ועו"ד ששון אישר זאת בעדותו. בנוסף, תמונות הנזק של הרכב, מהוות ראיה בעלת משקל עצמאי ומחזקות את גרסת עד התובעת, כי נפגע מדלת רכב הנתבע. מדובר בשריטות מקבילות בגבהים שונים, עד לגובה ידית הדלת האחורית המתיישבות עם פגיעה של דלת, ואינן יכולות להתיישב עם השתפשפות רכב התובעת בפינת הפגוש ברכב הנתבע, כפי שהציע הנתבע. העובדה שהנזק הוא בדלת האחורית והכנף האחורית ברכב התובעת מלמדת, כי הדלת נפתחה לאחר שהחלק הקדמי של רכב התובעת חלף על פני רכב הנתבע ומכאן, שנהג התובעת לא יכל לשים לב לפתיחת הדלת, שכן הוא עצמו היושב בחלקו הקדמי של הרכב חלף כבר את הדלת. בנסיבות אלה, לא היה בידי נהג התובעת כדי למנוע או להקטין את תוצאות התאונה. תקנה 80 (א) לתקנות התעבורה קובעת: "לא יפתח אדם את דלתו של רכב אלא לאחר שנקט כל אמצעי הזהירות הדרושים להבטחת שלומם של עוברי דרך". בניגוד לטענת הנתבע, התקנה מתייחסת הן לפתיחת דלת מתוך הרכב והן לפתיחת הדלת מחוץ לו. תקנות התעבורה מטילות על אדם הפותח את דלת רכבו חובת זהירות יתירה, שעה שעליו לנקוט באמצעי הזהירות הדרושים להבטחת שלומם של עוברי דרך ולהמנע מפתיחת הדלת אם אין ביכולתם לעשות כן בבטחה. יצויין, כי גם הנתבע העיד כי מדובר בסמטה צרה, ואף ציין, כי נהג התובעת היה צריך לצפצף לו אם לא יכל לעבור, משכך חובת הנתבע ויושבי הרכב הייתה להזהר כפליים בעת פתיחת הדלת. לא רק שהנתבע חסם חלק מן הנתיב בסימטה צרה, אלא שגם דלת מרכבו נפתחה בחוסר זהירות. העולה מן המקובץ, כי האחריות לתאונה רובצת על הנתבע שעצר את הרכב בסמטה צרה במקום שאינו מותר וכאשר מרכבו נפתחה דלת בעת שרכב התובעת חלף על פני הרכב, דבר שגרם לפגיעת רכב התובעת בדלת שנפתחה. בנסיבות בהן, הפגיעה היא בחלק האחורי ברכב התובעת, איני רואה להשית על נהג התובעת אשם תורם לקרות התאונה, מה גם שהנתבע והעד מטעמו לא העידו על נסיבות שיכלו להטיל אשם על נהג התובעת. מעדותם ניתן ללמוד, כי כלל לא הבחינו ברכב התובעת עד לתאונה. העובדה שהמבטחת של רכב התובעת לא דרשה תשלום מהנתבע, אינה אומרת שהאחריות אינה עליו ואינה מונעת מן התובעת לתבוע את הנזקים העקיפים שנגרמו לה. הנתבע טוען שהתביעה הוגשה בשיהוי. האירוע התרחש במרץ 2009 התביעה הוגשה כשלוש שנים לאחר מכן, אין המדובר בשיהוי יוצא דופן ואין חולק, כי התביעה הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות. הנתבע טוען עוד, כי רכבו נמכר סמוך לאחר הארוע והוא לא שמר מסמכים. למותר לציין, כי מי שמעורב בתאונה בה נגרם נזק לאחד מכלי הרכב חייב לקחת בחשבון הגשת תביעה על ידי מבטח או בעל הרכב לתעד ולשמור את המסמכים הדרושים. מכל מקום, הנתבע טען, כי לא נגרם לרכבו כל נזק ולכן מכירת הרכב אינה משנה כלל. שיעור הנזק התובעת צרפה לכתב התביעה מסמכים שלא נסתרו ובהם חוות דעת שמאי, קבלות על תשלום המוסך, אישור הפסדים מחברת הביטוח, המלמדים, כי נגרם לה נזק בשיעור של 2,058 ש"ח. על פי פסק הדין בענין ע"א (תל אביב יפו) 1845/06 מוחסן נ' כלל, עצם צירוף המסמכים לתביעה מהווה למעשה הגשה שלהם כראיה בתיק בית המשפט (וראה גם: ע"א 1068/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' בסט קאר (18/3/08)) ומשכך הוכיחה התובעת את נזקיה. העולה מן המקובץ, כי על הנתבע להשיב לתובעת את הנזק שנגרם לה בצירוף ריבית והצמדה מיום 16/6/09 (המועד בו שילמה לה חברת הביטוח את סכום הנזק). כמו כן ישא הנתבע בסכום האגרה ששלמה התובעת, שכר העדים ושכ"ט בסך 1,250 ₪. הסכומים ישאו ריבית והצמדה עד מועד תשלומם בפועל. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום. תאונת דרכים