האם מדינת ישראל חבה באחריות שילוחית לעוולה שביצע נושא משרה שיפוטית במילוי תפקידו השיפוטי ? זוהי השאלה העומדת על הפרק במסגרת הבקשה לדחייה על הסף המונחת בפניי. 2. העובדות הרלוונטיות לענייננו הינן כדלקמן: המנוח שרים שבתאי (להלן "המנוח") היה הבעלים של מחצית הזכויות בדירה ברח' המלך יואש 25 בחיפה, גוש 10743 חלקה 93 תת חלקה 32 (להלן "הדירה"). 3. על פי הנטען בכתב התביעה, עו"ד דוד רויטמן שהינו משיב 2 בבקשה (להלן "עו"ד רויטמן"), יחד עם משיבים 3 ו-4 העובדים במשרדו, קשרו קשר במטרה להשתלט על הנכסים שהותיר המנוח אחריו. לשם כך, זייפו המשיבים הנ"ל, על פי הנטען, שטר חוב לפיו חב המנוח לאדם בשם ודים מורוזוב סך של 180,000 ₪, והגישו אותו לביצוע בלשכת ההוצל"פ בעפולה. לאחר מכן הועבר התיק ללשכת ההוצל"פ בנצרת. 4. ביום 4.1.10 הטילו המשיבים עיקול על הדירה. ביום 21.4.10 הגישו בקשה למינויו של עו"ד רויטמן לכונס נכסים על הדירה, והבקשה אושרה על ידי רשם הוצאה לפועל. 5. ביום 5.4.10 הוגשה הצעה על ידי התובע, באמצעות מיופה כח, לרכישת הדירה במסגרת הליך כינוס הנכסים. בשלב ההצעה מסר התובע לידי משיב מס' 4 שיק בנקאי על סך של 23,700 ₪, אשר הופקד בחשבונו של עו"ד רויטמן. 6. ביום 25.4.10 נחתם הסכם מכר בין עו"ד רויטמן לבין התובע, בו התיימר הראשון למכור לתובע את כל הזכויות בדירה. במעמד החתימה שילם התובע סכום נוסף של 35,425 ₪. 7. ביום 15.6.10 אישרה רשמת ההוצאה לפועל את הסכם המכר, ובהמשך לאישור הנ"ל, שילם התובע לעו"ד רויטמן סכום נוסף של 160,000 ₪. 8. משנתגלתה פרשת התרמית של המשיבים, הוטל צו מניעה על הליכי המכירה, ועד היום טרם הושלמה העברת הזכויות בדירה על שם התובע. בנוסף, הוגש כתב אישום כנגד המשיבים בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שיבוש הליכי משפט, זיוף מסמכים וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, בגין המקרה נשוא התביעה דנן ומקרים נוספים אחרים. 9. בתביעה העומדת בבסיס הבקשה טוען התובע, בין היתר, כי ההחלטות שניתנו על ידי רשמי הוצאה לפועל, הראשונה אשר הורתה על מינויו של עו"ד רויטמן לכונס נכסים על מלוא הזכויות בדירה, והשנייה אשר הורתה על אישור הסכם המכר של הדירה, ניתנו ברשלנות רבתי, וזאת בשים לב לעובדה שהמנוח היה הבעלים של מחצית הזכויות בדירה בלבד, כפי שמופיע בנסח הרישום שלה. עוד הוסיף וטען כי מינויו של עו"ד רויטמן לכונס נכסים על הדירה, אף היא פעולה שנעשתה ברשלנות רבתי, וזאת משום שלא ניתנו על ידי רשמי הוצאה לפועל, הוראות שיפוטיות או מנהליות להבטחת כספו של התובע, אם על ידי מתן ערובה ממשית כתנאי לכניסתו של כונס הנכסים לתפקידו, או על ידי מתן הוראות אחרות להבטחת כספו עד לרישום הזכויות בדירה על שמו, או על ידי פנייה לכונס הנכסים הרשמי או לאפוטרופוס הכללי לשם איתור יורשים על פי דין של המנוח. 10. התביעה הוגשה כאמור כנגד המשיבים וכנגד המדינה, ובה נטען, בין היתר, כי המדינה, כמעסיקתם של רשמי הוצאה לפועל, חבה באחריות שילוחית לפעולותיהם שתוארו לעיל, וכי החסינות השיפוטית המוענקת על פי דין לנושאי משרה שיפוטית, כפי שיורחב על כך בהמשך, הינה חסינות דיוניות ולא מהותית, ומשכך, אין בה כדי לחסום את הגשת התביעה דנן כנגד המדינה, מכח אחריותה השילוחית כאמור. 11. המדינה הגישה את הבקשה דנן לדחיית התביעה נגדה על הסף. בבקשה טענה כי החסינות המוענקת לנושאי משרה שיפוטית לרבות לרשמי הוצאה לפועל, הינה חסינות מהותית המונעת הגשת תביעה אף במקרה של רשלנות רבתי, ובהינתן חסינות זו, לא קמה עילת תביעה נגדה מכח אחריותה השילוחית, כנטען על ידי התובע. 12. דיון המסגרת הנורמטיבית סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כדלקמן: "אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר — לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי" סעיף 73א לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 קובע כדלקמן: "מבלי לגרוע מהוראת סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לא תוגש נגד רשם ההוצאה לפועל תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו" עינינו הרואות כי הוראות החוק הנ"ל מעניקות חסינות לנושאי משרה שיפוטית בגין עוולה שביצעו במילוי תפקידם השיפוטי. אולם השאלה העומדת לפתחנו היא האם המדינה חבה באחריות שילוחית בגין מעשה עוולה כאמור? 13. בכדי לענות על שאלה זו, יש לבחון תחילה את אופיה של החסינות המוענקת לנושאי משרה שיפוטית לפי הוראות החוק הנ"ל? האם מדובר בחסינות מהותית, היינו חסינות המאיינת את זכותו של הנפגע להיפרע על נזקיו בגין מעשה עוולה שנגרם לו על ידי נושא משרה שיפוטית? או חסינות דיונית, לאמור, חסינות החוסמת אפשרות הגשת תביעה משפטית בגין עוולה כאמור כנגד נושא משרה שיפוטית, מבלי לבטל את הזכות עצמה? למותר לציין כי לאבחנה זו חשיבות לעניין ייחוס אחריות שילוחית בגין מעשה העוולה, שכן, ככל שמדובר בחסינות מהותית, הרי חסינות זו משמיטה את הבסיס מתחת לייחוסה של אחריות שילוחית. בשלב השני יש לבחון מה היקפה של חסינות זו (בין אם מהותית ובין אם דיונית), האם מדובר בחסינות מוחלטת/מלאה החלה על כל עוולה, תהיה חומרתה אשר תהיה? או חסינות חלקית/מוגבלת, הנסוגה מפני עוולות מסוגים מסוימים? בשלב השלישי אמורה להיבחן השאלה, האם ניתן לחייב את המדינה מכח דיני השליחות, בגין מעשה עוולה שביצע נושא משרה שיפוטית כאמור בסעיפים 8 ו-73א הנ"ל? ברי הוא כי בחינה זו רלוונטית רק למקרה ויקבע כי עסקינן בחסינות דיונית או חסינות מהותית חלקית. 14. חסינות מהותית או דיונית בהוראת סעיפים 8 ו-73א הנ"ל נקט המחוקק בלשון "לא תוגש נגדו תביעה...". לשון זו מלמדת לכאורה כי עסקינן בחסינות דיונית. אולם אין המדובר בפרשנות חד משמעית, ובתי המשפט נחלקו בדעותיהם בעניין זה. יש שראו בחסינות הנ"ל חסינות מהותית (ראה בש"א (תל-אביב) 158121/05 פלונית נ' מדינת ישראל ( 08.05.05), ע"א (תל-אביב) 1871/03 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בן אהרון אהרון ( 29.03.04), ת.א (חדרה) 52265-01-12 מדינת ישראל נ' מוטי קניבסקי, 03.05.12, ת.א (נצרת) 1608-11-08 מדינת ישראל נ' יאלנה רבינוביץ' ואח' ( 07.06.09), בש"א 5306/08 מדינת ישראל ואח' נ' אברהם (אבי) בן הרוש ( 26.05.09), ת.א 3568/06 (ראשל"צ) שטרצר יש ואח' נ' בנק ירושלים ואח' ( 19.03.07)), ויש שהתייחסו אליה כחסינות דיונית (ראה ת.א (ירושלים) 7753/00 עו"ד דניאל אברהם נ' אכרם משולם ואח' ( 14.11.02), ת.א (תל-אביב) 60271/04 ד"ר אבס דאלי (גדליה) נ' מדינת ישראל ואח' ( 9.12.04), בש"א (אשדוד) 1029/06 מדינת ישראל נ' סהר אברהם ואח' ( 10.10.06). במאמר מוסגר אציין כי האבחנה בין חסינות מהותית לדיונית בחלק מפסקי הדין הנ"ל, לא היתה כה ברורה, אולם ניתן היה להסיק על מהותה מהקשר הדברים. 15. שתי הגישות המרכזיות שהובעו בפסיקה בנדון, ניתנו בבר"ע (י-ם) 2315/00 מדינת ישראל נ' אבי פרידמן ואח' ( 12.3.01) (להלן "פרשת פרידמן"), ובע"א 356684-10-11 מדינת ישראל נ' רמי טוטיאן ואח' ( 10.07.12) (להלן "פרשת טוטיאן"). בפרשת פרידמן נקבע כי החסינות השיפוטית הינה אישית ודיונית, אם כי ניתן להגיש תביעה כנגד המדינה רק "במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד". על קביעה זו נמתחה ביקורת במאמרו של פרופ' ישראל גלעד "אוי לדור ששופטיו צריכים להישפט", עלי משפט, כרך ב, ינואר 2002, עמ' 272-255 (ראה פרק ד.3 שכותרתו "אם חסינות השופטים דיונית-חסינות המדינה מניין?"). הגישה השנייה הובעה כאמור בפסק דין טוטיאן, שם נקבע כי "חסינותם של נושאי משרה שיפוטית היא מהותית, ואינה מאפשרת לתבוע את המדינה מכוח אחריותה השילוחית - גם לא במקרים העולים כדי "רשלנות רבתי"". 16. לטעמי, התשובה לשאלה אם עסקינן בחסינות מהותית או דיונית נגזרת ממהותה של החסינות השיפוטית ומהמטרה שהיא נועדה להגשים. כידוע, בבסיס מוסד החסינות השיפוטית עומדים שיקולים רמי מעלה בחשיבותם, הן לחיוב או לשלילה. הגישה שמצדדת בקיומה של חסינות שיפוטית, נשענת על עקרונות יסוד כמו עקרון העצמאות השיפוטית, אמון הציבור במערכת המשפט (בהיבט המערכתי), שמירה על המבנה ההיררכי של מערכת המשפט, סופיות הדיון, מניעת הכנסת שיקולים זרים למערכת המשפט, ועוד. הגישה השוללת את קיומה של החסינות השיפוטית, נשענת אף היא על עקרונות לא פחות חשובים, ביניהם השוויון בפני החוק והעדר אפליה, אמון הציבור במערכת המשפט (בהיבט הפרטני), שקיפות, הרתעה, אי קיפוח הניזוק, ועוד. 17. לא יכולה להיות מחלוקת כי השיקולים העומדים בבסיס שתי הגישות הנ"ל, הינם שיקולים נשגבים, וכי משקלן המצטבר של כל אחת מקבוצת השיקולים הנ"ל, אינו יכול להטות את הכף לכיוון זה או אחר. מכאן, שהבחירה בין שתי הגישות הנ"ל אינה מבטאת העדפה סגולית לגבי שיקולים אלה או אחרים, אלא מהווה בחירה ערכית המבטאת הכרעה חברתית, וכדברי ההרכב (כב' השופטים זילר, חשין, צור) בפרשת פרידמן: "החסינות אינה מהווה פררוגטיבה של רמי מעלה, אלא היא מבטאת הכרעה חברתית להעדיף את תועלתה של החסינות על פני מחירה" בעניין זה יפים גם הדברים שנאמרו על ידי המחברים ג. טדסקי, י. אנגלרד, א ברק ומ. חשין בספרם "דיני הנזיקין-תורת הנזיקין הכללית", מהדורה שניה, 1976, עמ' 392 כדלקמן: "שיטות המשפט היונקות מהמשפט המקובל האנגלי מעניקות חסינות מיוחדת, לרשות השופטת. חסינות זו משתרעת לא רק על מקרים רגילים של חריגה מסמכות, אלא גם על מקרים של פעולה מתוך מניע פסול. הנימוק לגישה מיוחדת זו אינו מצוי, כמובן, רק בכך שהשופטים הם שיצרו את חסינותם. מקורו של הנימוק לחסינות רחבה הינו ברצון לשמור על אי התלות של הרשות השופטת, ועל אי התערבות בפעולתה ......" 18. אם כן, החסינות השיפוטית מבטאת בחירה ערכית כאמור, המגלמת העדפה של העצמאות השיפוטית וחיזוק אמון הציבור במערכת המשפט על פני זכותו של הניזוק הפרטני להיפרע על נזקיו, וככזו, אין היא יכולה להיות אלא חסינות מהותית. בכינונו את מוסד החסינות השיפוטית, רצה המחוקק לתת גושפנקא לבחירה זו, והניסיון להתייחס לחסינות הנ"ל בהיבט דיוני ולסווגה כחסינות דיונית, עלול להחטיא מטרה זו, ולגרוע ממעמדה של החסינות השיפוטית, ולחתור תחת התכלית שלשמה היא נוסדה. 19. חסינות מהותית מוחלטת או חלקית יחד עם זאת, אין המדובר לדידי בחסינות מהותית מוחלטת, שכן הענקת חסינות כאמור על כל עוולה, תהיה חומרתה אשר תהיה, אינו יכול לעמוד בקנה אחד עם התכלית שלשמה נוסד מוסד החסינות השיפוטית. לא זו אף זו, הוא עלול לערער את יסודותיה של מערכת המשפט, שלשם הגנה עליה נוסד מוסד זה. על כן, מן הראוי לאמץ את הגישה שהובעה במאמרו של פרופ' גלעד (עמ' 267, ראה סעיף 15 לעיל), שלפיה החסינות השיפוטית לא תחול על "מצבים של גרימת נזק בכוונת זדון תוך שימוש לרעה בסמכות". גם ד"ר דפנה אבניאלי בספרה "חסינות אישי ציבור", תשס"ב-2001, עמ' 243, מציעה תיקון לסעיף 8 לפקודת הנזיקין באופן שהחסינות השיפוטית לא תחול "על פעולה שבוצעה תוך חריגה מודעת מסמכות או בזדון". יצוין כי חלק מבתי המשפט אימצו גישה זו, והנני מפנה בעניין זה לת.א (תל-אביב) 19254/04 מדינת ישראל-משרד המשפטים, הנהלת בתי המשפט נ' חברת בעלי מקצוע (נכסים בע"מ) ( 05.12.04), ת.א (חדרה) 18315-02-12 צבי בלסקי חברה להובלה (1993) בע"מ נ' רמ-הובלות שפרעם בע"מ ואח' ( 17.05.12), ע"א (תל-אביב) 1100/08 עו"ד שטוב נ' הרב בן דהן אליהו ואח' ( 13.04.11), אם כי בעניין שטוב הנ"ל נקבע כי יש מקום לפרוץ את הגדר של החסינות המהותית "רק במקרים יוצאי דופן וחריגים, בהם, על פניו, ניתן להיווכח שלא מדובר למעשה בעוולה במסגרת מילוי תפקיד שיפוטי". 20. לא נעלמה מעיני העובדה שהגישה המוצעת אינה מספקת פתרון לניזוק הספציפי אשר סבל נזק עקב מעשה עוולה שבוצע על ידי נושא משרה שיפוטית במהלך מילוי תפקידו, ושאינו נופל בתוך החריג המוצע לעיל, אולם הדעת נותנת כי המדובר במקרים מעטים מאוד, בשים לב לעובדה שהחלטות שיפוטיות ניתנות לרוב לביקורת שיפוטית, אם על ידי ערכאות הערעור או בג"ץ או במסגרת בקשת פסלות. עם זאת אין להתעלם מקיומם של מקרים קיצוניים שבהם אין לניזוק תרופה, וחובת הצדק, להבדיל מחובת הדין, זועקת לפיצוי. במקרים אלה רצוי לעניות דעתי, להקים ועדה בראשותו של נשיא בית המשפט העליון, אשר תבחן את פניותיהם של ניזוקים אלה ותחליט בעניינם. יוער כי הימים לימדו שתביעות מסוג זה הינן מעטות, ומשכך, הטיעון בדבר "הצפת תביעות" ו/או "הכבדה כלכלית" אינו יכול להיות בעל נפקות ממשית. 21. אחריות שילוחית של המדינה משהגעתי למסקנה כי החסינות השיפוטית הינה מהותית ומוגבלת, היינו, שניתן להטיל על נושא משרה שיפוטית אחריות אזרחית אך ורק בגין עוולות שנעשו במילוי תפקידו בכוונת זדון תוך שימוש לרעה בסמכות, בכך הותוו למעשה גבולותיה של האחריות השילוחית. 22. נשאלת אפוא השאלה, האם ניתן להטיל על המדינה אחריות שילוחית בגין עוולות מהסוג המדובר, מכח סעיף 13 לפקודת הנזיקין? בכדי לענות על שאלה זו, יש לבחון אם מתקיימים בין המדינה לבין נושאי משרה שיפוטית יחסי עובד מעביד? הפסיקה נחלקה בדעותיה בעניין זה. יש שראו במדינה כמעסיקתם של השופטים לרבות רשמים, לצורך החלתה של האחריות השילוחית (ראה פסק הדין בפרשת פרידמן, בש"א (אילת) 144/03 בית הדין הרבני האזורי באר-שבע ואח' נ' גיא פיטוסי, עו"ד (פורסם בנבו 02.12.03), ויש שדחו טענה זו (ראה ת.א (נתניה) 7842/04 אי.איי.אם טכנולוגיות מחשוב בע"מ נ' מדינת ישראל ( 27.02.07), בש"א (תל-אביב) 158121/05 פלונית נ' מדינת ישראל ( 08.05.05), ת.א 3568/06 (ראשל"צ) שטרצר יש ואח' נ' בנק ירושלים ואח', 19.03.07). בהקשר זה ניתן גם להפנות לספרה של ד"ר אבניאלי "חסינות אישי ציבור", עמ' 53, שם היא מציינת כי הצעתו של אחד מחברי הכנסת דאז כי תוטל אחריות אזרחית על המדינה בגין עוולה שיפוטית, לא נתקבלה, והחוק נוסח באופן המונע הגשת תביעה בגין כל מעשה נזיקין, שבוצע על ידי ממלא תפקיד שיפוטי (ראה הערת השוליים מס' 21). 23. מבין שתי הגישות הנ"ל, נוטה אני לקבל את העמדה שלפיה המדינה חבה באחריות שילוחית לפעולותיהם של נושאי משרה שיפוטית אשר נעשו במהלך מילוי תפקידם, אף אם בהקשר זה, לא מתמלאים כל הסממנים המאפיינים יחסי עובד מעביד. 24. לסיכום, הנני בדעה כי החסינות השיפוטית המוענקת בסעיפים 8 ו-73א, הינה חסינות מהותית המאיינת את זכותו של הניזוק להיפרע על נזקיו בגין עוולה שבוצעה על ידי נושא משרה שיפוטית במהלך מילוי תפקידו, למעט עוולות שנעשו בכוונת זדון תוך שימוש לרעה בסמכות. מקום שחלה אחריות כנ"ל, חלה גם אחריותה השילוחית של המדינה בגין עוולות אלו. בשולי הדברים אציין כי על מנת למנוע ניצול לרעה של ההליך השיפוטי על ידי הגשת תביעות באצטלה של עוולות מהסוג המדובר, הנני מאמצת את הצעתו של פרופ' גלעד שהגשת תביעה כאמור יהיה מותנה באישורו של היועץ המשפטי לממשלה (עמ' 267). 25. חזרה לענייננו. התובע לא טען כי פעולותיהם של רשמי ההוצאה לפועל כפי שתוארו בסעיפים 7-4 לעיל, נעשו בזדון תוך שימוש לרעה בסמכות, ומשכך, חוסות פעולות אלו תחת החסינות הקבועה בסעיף 73א לחוק ההוצאה לפועל. בהינתן חסינות זו, נשמט הבסיס מתחת לייחוס אחריות שילוחית למדינה בגין פעולות אלו. 26. התוצאה היא אם כן, שדין הבקשה לדחיית התביעה על הסף כנגד המדינה להתקבל, וכך הנני מורה. בנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות. אחריות שילוחיתמשרה