רשות השידור טוענת כי מדו"ח סוחרים המצוי בידה עולה כי הנתבע רכש מקלט טלוויזיה בשנת 2000 ומאותו מועד אינו משלם את אגרת הטלוויזיה כנדרש על פי חוק רשות השידור, התשכ"ה - 1965 ותקנות רשות השידור (אגרה בעד מקלט טלוויזיה), תשמ"א - 1981. (להלן - חוק רשות השידור ותקנות האגרה, בהתאמה). עוד נטען כי בביקור בית שבוצע בשנת 2008 הבחין סוקר מטעם התובעת בטלוויזיה בבית הנתבע ובצלחות לווין על גג הבית. בביקורים נוספים שנערכו במועדים שונים סרבו הנתבע או מי מבני משפחתו שוב שוב לאפשר כניסתם של הסוקרים מטעם התובעת. התובעת טוענת כי בנסיבות העניין בכללותו ובשים לב להוראות חוק רשות השידור ותקנות האגרה עלה בידה להוכיח תביעתה ביחס לתקופות הרלבנטיות לכתב התביעה. הנתבע בתצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן טען כי הוא אינו מחזיק במקלט טלוויזיה וכי מעולם לא החזיק במקלט כאמור. עוד העלה טענות לגבי התאמת התביעה להליך לפיו ננקט וכנגד עצם חוקיות התביעה. לאחר עיון בכתבי הטענות על נספחיהם, בתצהירים שהוגשו מטעם הצדדים ושמיעת העדויות מטעם הצדדים - שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל במלואה. בשים לב לסכום התביעה ולסדר הדין לפיו מתנהל ההליך - הנימוקים יובאו בצורה תמציתית. את טענתה לקיומה של טלוויזיה בחזקת הנתבע וחיובו לתשלום אגרה בגינה השתיתה התובעת על מספר אדנים: דו"ח סוחרים מהחנות "טרקלין חשמל" מיום 18.6.2000 ממנו עלה כי הנתבע רכש מקלט טלוויזיה; דו"ח נתוני מקלט מטעם התובעת ממנו עולה כי קיים דיווח של סוקר שביקר בבית הנתבע ביום 25.11.08 וציין דבר קיומה של טלוויזיה צבעונית בגודל 29 אינץ' (יצוין כי סוקר זה לא התייצב לחקירה על תצהירו ותצהירו נמשך מתיק בית המשפט); קיומן של צלחות לווין על גג הבניין כעולה מתמונות שהוצגו; עוד עתרה התובעת ליתן את המשקל הראייתי המתאים לכך שהנתבע ו/או רעייתו סרבו מספר פעמים להכניס סוקרים מטעם התובעת והפנתה לסתירות שהועלו בגרסתו של הנתבע בעצמו לעניין הבית שבבעלותו, החזקת מקלט הטלוויזיה ועוד. מטעם התובעת העידו: מר מיכאל פרץ - מנהל סניף טבריה והגליל שהציג את השתלשלות האירועים הנוגעת לנתבע ואת המסמכים עליהם נסמכת תביעת הרשות; מר פאטום מוחמד - שביצע ביקור בית אצל הנתבע ביום 9.5.12 במהלכו סרב הנתבע לאפשר כניסתו על אף שהציג עצמו והסביר מטרת ביקורו וזאת בניגוד להוראת תקנה 4 לתקנות האגרה. יובהר כבר עתה כי אין מחלוקת בין הצדדים כי בדבר קיומו של שתי צלחות לווין על גג ביתו של הנתבע אלא שהנתבע טוען כי הצלחות האמורות אינן בשימוש. כמו כן אין מחלוקת כי הנתבע סרב לאפשר לסוקרים מטעם התובעת לבצע ביקורי בית בביתו על מנת לבחון קיומו של מקלט ו/או את שימושן של צלחות הלווין. יתרה מכך: מהעדויות שנשמעו עלה כי כבר בהליך קודם שהתקיים בין הצדדים עלתה סוגיית ביצועו של ביקור בית כך שהנתבע היה מודע לכך שהתובעת רשאית לבצע ביקורי בית על מנת לבחון טענתו בדבר אי החזקת מקלט טלוויזיה. כמו כן הוסברה לו מטרת הביקור על ידי הסוקר מר פאטום שהעיד בפניי בעניין זה ועדותו הייתה מהימנה בעיניי. גרסתו של הנתבע הן לעניין החזקת טלוויזיה והן בנושאים אחרים הייתה מתחמקת, לא עקבית ובכללותה בלתי מהימנה בעיניי והדברים יפורטו בקצרה. בתצהיר שהוגש על ידו בתמיכה לבקשת רשות להתגונן מטעמו ביום 7.1.13 טען הנתבע כי מעולם לא החזיק במקלט טלוויזיה וכי הצהיר על כך בפני התובעת גם במסגרת הליך קודם שהתנהל בין הצדדים. בדיון שהתקיים ביום 20.11.12 בפני כב' הרשמת עופר טען הנתבע, בין היתר, כי הבית אליו מתייחסת התובעת בכתב התביעה כלל אינו ביתו, כי הוא חסר רכוש וכי הוא מתגורר באוהל בסמוך לאותו בית. עוד טען כי אינו מחזיק במקלט טלוויזיה וכי מעולם לא החזיק במקלט כאמור. בתצהירי העדות הראשית שהוגשו על ידי הנתבע ורעייתו באפריל 2013 לאחר מכן השתנתה גרסת הנתבע באופן משמעותי. בתצהיר העדות שהוגש מטעם הנתבעת על ידי אשתו נטען לראשונה כי הנתבע ורעייתו אכן רכשו את הטלוויזיה הרשומה בדו"ח הסוחרים וזאת לצורך קליטת שידורי הטלוויזיה ההולנדית לטובת אשתו של הנתבע שאינה דוברת עברית. עוד נטען כי מאחר ולא עלה בידיהם לקלוט את שידורי הטלוויזיה ההולנדית העבירו את המקלט מספר חודשים לאחר מכן לאביו של הנתבע שפרטיו לא נמסרו ואשר לא הוזמן להעיד מטעם הנתבע לעניין זה. גרסה חדשה זו הוצגה לראשונה בתצהיר העדות שהוגש מטעם רעייתו של הנתבע ובחקירתו הנגדית של הנתבע בבית המשפט - עומדת בסתירה גמורה לטענותיו הקודמות בתצהיריו ובעדותו של הנתבע לפיהן לא החזיק מעולם במקלט טלוויזיה. מדובר בגרסה כבושה שזכרה לא נשמע בתצהיר המשמש כתב ההגנה מטעם הנתבע ובדיון שהתקיים ביום 20.11.12. בהתחשב בנסיבות העניין בכללותו, בסתירות הרבות שעלו בגרסתו של הנתבע לעניין עצם החזקת מקלט הטלוויזיה, עצם הבעלות וההחזקה בביתו, עובדת קיומן של צלחות לווין על גג הבית, מידת שיתוף הפעולה שלו עם הסוקרים בביקורי הבית גם לאחר נקיטת הליכים משפטיים בעניינו על המשמעות הנלווית לכך והמועד המאוחר בו הועלתה הטענה לעניין העברת המקלט לראשונה - לא מצאתי לייחס לטענה משקל של ממש. בנוסף, הנתבע לא הזמין אביו להעיד לעניין זה, העומד בליבת המחלוקת, נתון שיש לזקוף לחובת הנתבע במישור הראייתי. ממילא, גם אם היה עולה בידי הנתבע להוכיח כי העביר את המקלט לאביו במועד הנטען על ידו הרי שאין מחלוקת כי לא הוגשה על ידו הודעה על כך בכתב לתובעת כנדרש על פי תקנה 6 לתקנות האגרה ועל כן אין בעצם ההעברה הנטענת - גם לו הייתה מוכחת - כדי לפטור אותו מחובת תשלום אגרה בגין התקופה הנטענת. בשולי הדיון הוברר באופן מסוים גם פשר התייחסותו המעורפלת והדו משמעית של הנתבע מהלך כל ההליך לביתו, רכושו, למקלט הטלוויזיה ולעצם ההצדקה החוקית לחייבו בתשלום אגרה בגינה. ואולם, מדובר בנושאים החורגים מההיקף הדרוש להכרעה בתיק זה ואסתפק בכך. משהוכח כי הנתבע רכש מקלט טלוויזיה בשנת 2000 ולא הודיע לרשות השידור כנדרש על פי סעיף 6 לתקנות האגרה אודות ההעברה הנטענת של המקלט לאביו ולא מסר את הפרטים הדרושים על מנת שרשות השידור תוכל לפנות בדרישת חיוב למחזיק הנטען ככל שהדבר נכון לתקופות הנדונות בכתב התביעה - די בכך כדי לקבוע כי התובעת הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה להראות כי על הנתבע חלה חובת תשלום אגרת טלוויזיה בזמנים הרלבנטיים לתביעה. הנתבע ישלם לתובעת סך של 3,812 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל. כמו כן ישא הנתבע בהוצאות התובעת ושכר טרחת עורך דינה בסך כולל של 1,500 ₪ שישולם תוך 30 יום שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל. טלויזיהרשות השידוראגרה