לטענת התובע, יש לחשב את בסיס השכר בהתאם לשכר הממוצע ואילו הנתבעת טענה כי יש מקום לחשב את בסיס השכר בהתאם לשכר המינימום. הנתבעת טענה, כי התובע לא התמיד בעבודות ובלימודים וככל שעבד, עבד התובע תקופות קצרות. מדובר בתובע, שהיה סטודנט. התובע ידע לעבוד כשצריך תוך עבודה בשעות נוספות. קיימות בענייננו אינדיקציות של ממש לפיהן שכרו של התובע עובר לתאונה היה אף גבוה מהשכר הממוצע וכי התובע השתכר בעבודה מכניסה ששכרה בצידה. אמנם, התובע לא עבד בכל משך התקופה, אך בנסיבות העניין יש לייחס הדבר הן לתאונה, הן להיותו סטודנט והן לרצונו לעבוד באבטחה. מדובר גם בבחור צעיר ימים ששירת בצבא ביחידה קרבית והיה סטודנט בראשית דרכו התעסוקתית. כפי שיובהר להלן, אין מקום לחייב את הנתבעת אך בשל רצונו של התובע לעבוד כמאבטח, ואולם לצורך החישוב , הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום להעמיד את בסיס השכר לצורך חישוב אובדן ההשתכרות על שכר של כ- 80% מהשכר הממוצע במשק. השכר הממוצע עומד כיום על סך 9,271 ₪. שכר זה בניכוי מס עומד על סך 8,656 ₪. בנסיבות המקרה דנן מצאתי לנכון ולצודק לקבוע בסיס השכר לסך של 7,000 ₪ נכון להיום וזאת מהשיקולים הבאים: אמנם, התובע השתכר כאמור סך העולה על השכר הממוצע ואולם מדובר בחודשים ספורים לפני התאונה. בנוסף, מדובר בסטודנט שהפסיק לימודיו מספר פעמים. כן יש לזקוף לחובת התובע את העובדה ששכרו בשנים שקדמו לתאונה לא היה בהכרח בגובה השכר הממוצע אלא למטה מכך ויש להביא בחשבון גם את ההיסטוריה התעסוקתית של התובע( ראו :תלושי השכר שהוגשו ודוח רציפות תעסוקתית). כן יש לזקוף לחובת התובע את העובדה שמדובר בעבודה ארעית . בכלל השיקולים יש להביא את העובדה שהתובע עבד בעבודה מכניסה חרף נכות קודמת ומנגד שלאחר התאונה דנן בחר התובע שלא לעבוד. לפיכך יועמד בסיס שכרו של התובע על סך 7,000 ₪ נכון להיום. גולגולת דקה 10. התובע טען כי התאונה היא בחינת הקש ששבר את גב הגמל וגרמה לו לאבד את משרתו, ואולם כפי שיפורט להלן יש לדחות טענה זו. אכן, התאונה החמירה את מצבו של התובע, אך מכאן ועד למסקנה כי מדובר ב"גולגולת דקה" רחוקה הדרך. לא הונחה תשתית ראייתית למצב יוצא דופן וחריג של התובע ולא הוכח כי לתובע נתונים מיוחדים המצדיקים החלת הכלל בדבר "גולגולת דקה". למעלה מן הצורך יצויין כי קיימת הבחנה בין החמרת מצב קיים לבין הכלל בדבר ה"גולגולת הדקה" ובמקרה דנן תרופתו של התובע באה בדמות קביעת גריעת כושר השתכרותו כמפורט לעיל ואין מקום לקבוע כי נזקו גדול יותר בהינתן התשתית שהוצגה לבית המשפט (ראו והשוו: ע"א 8279/02 זאב גולן ואח' נ' עזבון המנוח דר מנחם אלברט ז"ל ע"י דורה מנחם תק-על 2006(4), 4160; ע"א 8650/08 ב.ר. נ' מדינת ישראל - שירות בתי הסוהר תק-על 2013(3), 1647). הקטנת הנזק 11. התובע טען כי יש לפצותו במלוא הפסדי העבר, שכן נבצר ממנו לשוב לעבודתו כמאבטח. "הלכה היא, שחובתו של הניזוק היא לעשות להקטנת נזקו. כלל זה חל בדיני חיובים בכלל, ובכלל זה גם בתביעות שעילתן בדיני נזיקין (לגבי חובת הקטנת הנזק בדיני חוזים ראה סעיף 14(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 וכן ראה "דיני הנזיקין, תורת הנזיקין הכללית" בעריכת ג. טדסקי פסקה 143 בעמ' 252 והאסמכתאות שם). וכפי שאומר השופט ברנזון בע"א 592/66 הקודחים נתניה בע"מ נגד ביטון ואח' (פסקי דין כ"א (1) עמ' 281), "הכל מסכימים כי על התובע מוטלת החובה לנקוט בכל צעד סביר להקטין את ההפסד שנגרם לו כתוצאה ממעשה העוול של הנתבע והוא אינו יכול לזכות בפיצוי על הפסד כזה אשר היה יכול למנעו אלא שמחמת מעשה או מחדל בלתי סביר לא השכיל למנעו" (ראה שם בעמ' 284-5). הניזוק אינו חייב לצאת מגדרו בנסותו למלא את חובת הקטנת הנזק (ע"א 531/71 לכוביצר נגד רודר, פסקי דין כ"ו (113 (2 בעמ' 118), אך חייב הוא לעשות את שצפוי שאדם סביר יעשה להקטנת נזקו (ראה ע"א 542/66 הנ"ל ע"א 531/71 הנ"ל וכן ע"א 492 ,449/81 בן-לב בע"מ נגד מגד; מגד נגד בן-לב בע"מ, פסקי דין ל"ח (70( 4) בעמ' 77). במסגרת חובתו של ניזוק כאמור, עליו לעשות באופן סביר גם כדי למנוע נזק של הפסד כשר ההשתכרות, אם את כלו ואם את חלקו. אם מסוגל הוא לחזור לעבודה או להמשיך בעבודה בה מוצא הוא את פרנסתו, אך מטעמים שאינם סבירים אינו עושה כן - אין המזיק חייב לפצותו בגין הפסד ההשתכרות שנגרם בעקבות התנהגות בלתי סבירה כזו (ע"א 348/78 יפה ואח' נגד טרם ואח' פסקי דין ל"ג (3) עמ' 659 בעמ' 662 וע"א 492 ,449/81 הנ"ל בעמ' 77, וכן בספרו של ד. קציר "פיצויים בשל נזק גוף", מהדורה שניה פסקה 391 בעמ' 605 א' - 607). ניזוק אשר מסוגל לחזור לעבודה קודמת בה עבד, ומקום העבודה שמור לו, או ניזוק אשר יכול למצוא עבודה אחרת בה יעשה לפרנסתו, אך "מחליט" שלא לעשות כן, ללא כל סבה סבירה, אין לומר שאותו נזק שנגרם לו בשל המנעותו לעבוד לפרנסתו כאמור הנו נזק הנובע מהתאונה. לא די שניזוק יוכיח שלא חזר לעבודה או לא התמיד בעבודתו לאחר התאונה, כדי שיפוצה בגין נזק ממון שנגרם לו עקב כך. עליו גם להוכיח שלא חזר לעבודה או לא התמיד בה מנימוקים שהתאונה גרמה להם. כמו שהוצאה שאינה נחוצה באופן סביר כדי להחזיר המצב לקדמותו אינה הוצאה שהוסבה על ידי מעשה הנזק, ואין לומר שקיים קשר סבתי בין מעשה הנזק לבינה, ואין היא עולה בקנה אחד עם חובת הקטנת הנזק (ראה דבריו בענין זה של חברי, השופט ברק, בע"א 357/80 נעים ואח' נגד ברדה ואח' פסקי דין ל"ו (3)762 בעמ' 777 מול האותיות ו'-ז'), כך גם המנעות מלהקטין את הנזק על ידי אי חזרה לעבודה או אי-התמדה בה, כשאין לכך סיבה סבירה. "(ע"א 320/87 שלמה גנזך נ' אריה חברה לביטוח בע"מ ואח' פ"ד מה(1) 743, 746). כך היא ההלכה מימים ימימה וכך יש גם לנקוט במקרה דנן. לא שוכנעתי כי במקרה דנן רשאי היה התובע שלא לחזור לעבודה כלשהיא ולצפות כי הנתבעת תפצה אותו בגין כלל ההוצאה שנגרמה. לשוק העבודה מגוון עיסוקים ותפקידים בהם יכול היה התובע לעסוק. רצונו של התובע לעבוד באבטחה בלבד בלא שהציג ראיות כנדרש לכך שנמנע ממנו לעסוק בתחום זה ו/או בדומה לו, הוא בגדר רצונו של התובע וזכותו המלאה. אך מכאן ועד הטלת הנזק המיוחד בגין כך על הנתבעת- רחוקה הדרך. התובע לא הקטין את נזקו מנימוקים השמורים עמו , ועל כן לא הוכח קשר סיבתי בין התאונה לבין הפסדי השכר המלאים הנטענים. מנגד, אין להתעלם מהעובדה שלתובע נגרמה נכות אשר הגבילה את תפקודו ומכאן שיש מקום לייחס לתאונה תרומה כלשהיא לכך שנמנע מהתובע להשתכר כפי שהשתכר בעבר ולכך שהתובע לא עבד בעיסוק בו חפץ לעבוד. הפסדי שכר בעבר 12. כאמור, התובע טען כי יש לפצותו במלוא הפסדי העבר, שכן נבצר ממנו לשוב לעבודתו כמאבטח. מנגד סברה הנתבעת שאין מקום לפצות התובע בגין ראש נזק זה. הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי לא קבעה לתובע נכות זמנית מלאה. אמנם אושרו דמי פגיעה לשלושה חודשים, ואולם המוסד לביטוח לאומי קבע כי לתובע 10% נכות מיום 15.06.11. עם זאת, התובע הגיש תעודות אי כושר לתקופה של כ-8 חודשים עד ליום 10.11.11. בשים לב לתקופת אי הכושר הזמנית שנפסקה על ידי המוסד לביטוח לאומי, בשים לב לתעודות אי הכושר, בשים לב לבסיס השכר ( השכר הממוצע כאמור), בשים לב לשיעור הנכות התפקודית והרפואית, בשים לב לכך שהתובע החליט שלא לעבוד , בשים לב לכך שעסקינן בנזק מיוחד הטעון הוכחה, בשים לב לכך שהתובע קיבל דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי, ובשים לב לכך שחלפו כ43 חודשים מאז התאונה פוסק לתובע פיצוי בסך של 30,000 ₪ בגין ראש הנזק של הפסד השתכרות בעבר , מעבר לדמי הפגיעה ששולמו. הפסדי שכר לעתיד 13. סיכומו של דבר, בהתחשב בבסיס השכר שנקבע (7,000 ₪), בהתחשב בשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות (10%), בהתחשב בגילו של התובע ובהתחשב במקדם ההיוון (265) פוסק לתובע פיצוי בסך של 186,000 ₪ בגין ראש נזק זה. בשים לב למכלול הראיות בתיק, בשים לב למחלוקת בדבר השכר ובשים לב לכך שלתובע נגרמו 10 אחוזי נכות קובע כי הסכום שנקבע בגין ראש הנזק של הפסד השתכרות בעתיד כולל גם את רכיב הפנסיה וכי אין מקום לפסוק פיצוי נוסף בגין הפנסיה. תקנה 12 14. הנתבעת טענה כי על התובע החובה לפנות למוסד לביטוח לאומי בבקשה לאיחוד נכויות. מדובר למעשה בבקשה בהתאם להוראות תקנה 12 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 . אמנם, לתובע הזכות לעשות כן, אך בנסיבות העניין, בהן התובע הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי ותביעתו אף נתקבלה אין לומר שהתובע לא פעל בסבירות ובתום לב. הנתבעת אף לא הניחה תשתית ראייתית לכך שתנאי תקנה 12 מתקיימים בענייננו וכי לתובע היו סיכויים טובים ככל שהיה מגיש בקשה בעניין זה. אין מקום לחייב התובע לפנות בבקשה לאיחוד נכויות ולא בכדי לא הוצגה כל אסמכתא לעניין חובה זו. בנסיבות המקרה דנן, די לה לנתבעת בכך שהתובע פנה בתביעה למוסד לביטוח לאומי ואין להכביד על התובע ולדרוש ממנו דרישות שונות, בכללן כי יגיש תביעה לאיחוד נכויות. כאב וסבל 15. אין מחלוקת כי לתובע מגיע כאב וסבל בהתאם להוראות התקנות. סכום זה עולה לסך מעוגל של 18,200 ₪. הפסדי שכר לימוד 16. התובע טען כי בגדר הנזק המיוחד יש לפסוק לו הוצאות שנגרמו לו עקב הפסקת לימודיו, בכלל זה הפסדי שכר לימוד. לאחר ששמעתי התובע והתרשמתי ממנו ולאחר שבחנתי הראיות והטיעונים הגעתי לכלל מסקנה כי אין לפצות התובע ברכיב זה. לא הוכח כי הפסקת הלימודים הייתה דווקא על רקע התאונה והדבר אינו נובע מקביעת המוסד לביטוח לאומי. כן הוברר כי התובע הפסיק לימודיו פעמים מספר בשל סיבות שונות ומשכך הדבר, לא עמד התובע בנטל להוכיח כי הפסקת הלימודים הייתה עקב התאונה וכי הוא זכאי לפיצויים בגין כך. הוצאות רפואיות 17. מדובר בתאונה שהיא תאונת עבודה. מכאן שהתובע רשאי לפנות למוסד לביטוח לאומי ולקופות החולים על מנת לקבל החזרים ככל ששילם הוצאות. הוא הדין לעניין טיפולים עתידיים. בהעדר הוכחה של ממש לעניין זה אין מקום לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה. עזרה 18. התובע העיד לעניין העזרה: "נעזרתי באמא שלי שעשו לי קניות ובאו לנקות אצלי ולא הייתי מסוגל לעשות שום דבר באופן עצמאי, לפני זה ניקיתי לבד והייתי עצמאי ועשיתי הכל לבד. למדתי ועבדתי לבד"(ע' 5 ש' 5-6). בנסיבות העניין, בשים לב לתקופת הנכות הזמנית שנקבעה, בשים לב להיקף העזרה שהושטה ,בשים לב לכך שמדובר בעזרת קרוב, בשים לב לאופי הפגיעה האורטופדית ובשים לב לשיעור הנכות הנמוך יחסית לעניין עזרה (10%), פוסק על דרך של אומדנא סך של 10,000 ₪ עבור עזרה לעבר ולעתיד. ניכויים 19. ביום 04.07.11, התובע קיבל דמי פגיעה בסך 21,486 ₪ בעבור 90 ימי היעדרות מיום 17.03.11-14.06.11. כן קיבל התובע מענק חד פעמי כגמלת נכות בעבודה ביום 09.02.12 בסך של 39,388 ₪. סוף דבר 20. לפיכך מחייב הנתבעת לשלם לתובע הפיצויים הבאים: סך של 30,000 ₪ בגין הפסד השתכרות בעבר. סך של 186,000 ₪ בגין הפסדי השתכרות בעתיד. סך של 18,200 ₪ בגין כאב וסבל. סך של 10,000 ₪ בגין עזרה. מהסכומים הנ"ל יש לנכות את מענק הנכות ששולם לתובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלום המענק . בנוסף לסכום הפיצוי האמור, מחייב הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות וכן שכ"ט עו"ד בסך 13% ומע"מ. שכר הממוצע במשק