תביעה להחזרת הלוואה שנסמכת על עילה שטרית ועל עילה מעסקת היסוד כאחד א. ההליך והצדדים לו 1. ביסוד ההליך ניצבה טענת התובע כי נתן לחברו קובי אלמקיאס (להלן קובי) הלוואה בסך של 35,000 ₪, במזומן ועל-פי בקשתו של קובי. נטען שלהבטחת פירעון ההלוואה מסר קובי לתובע שיק במלוא סכום ההלוואה; השיק נמשך על חשבונה של הנתבעת בבנק לאומי סניף הרצליה פיתוח (להלן השיק). עוד נטען שהשיק נמסר לתובע כשעליו חתימת המושך. 2. לימים נפטר קובי. הנתבעת היא גרושתו. הדיון נסב בין השאר על טיבו של הקשר הממשי שהתקיים בין הנתבעת לקובי בתקופה הרלוונטית. זמן מה לאחר מותו של קובי פנה התובע לנתבעת בדרישה כי תפרע את ההלוואה; משמיאנה לעשות כן הוגשה התובענה שלפני. 3. התובע ביקש לחייב את הנתבעת בסכום השיק בהסתמך על שלוש עילות: האחת, בשל כך שחתימת המושך על-גבי השיק נחזית להיות חתימה של הנתבעת; השניה, מאחר שהנתבעת נתנה הרשאה לקובי לחתום על השיק בשמה, כשלוחה, ובכך לחייבה לפי השיק; השלישית, בשל כך שהנתבעת חבה כלפי התובע גם על-פי עסקת היסוד שכן היא וקובי - ולא רק קובי לבדו - לוו את סכום ההלוואה והשתמשו בו לצרכיהם. 4. הנתבעת כפרה בחבותה לשלם לתובע את סכום השיק. בתוך כך טענה שלא הייתה במצוקה כספית, לא ידעה על הלוואה שנטל קובי מהתובע ולא הייתה שותפה לקבלת הלוואה כזו. עוד הטעימה כי החתימה על-גבי השיק אינה חתימה שלה אלא מעשה זיוף וביארה שלקובי לא הייתה כל נגיעה לחשבון הבנק שלה והוא לא היה מורשה לעשות פעולות כלשהן בחשבון או בשיקים שנמשכו ממנו. 5. מטעם התובע נשמעו עדותו שלו וכן עדות אשתו נעמה אוחיון ועדות יצחק גואטה, קרובו של התובע (להלן נעמה וגואטה). מן הצד השני של המתרס העידו הנתבעת ודני עקיקי שבדירתו התגוררו הנתבעת וקובי בשכירות בעת הרלוונטית למתן ההלוואה (להלן עקיקי). ההפניות להלן הן לפרוטוקול הדיון זולת אם צוין אחרת [פרוטוקול מיום 3.7.2013 יכונה פרו' I ואילו הפרוטוקול מיום 14.10.2013 - פרו' II]. ב. מתן ההלוואה ומסירת השיק 1. כללי קובי הלך לעולמו ביום 13.8.2011, טרם הגשת ההליך [נספח א' לתצהיר הנתבעת נ/1]. אין חולק על כך שהנתבעת לא נכחה במעמד מתן ההלוואה ומסירת השיק. עדויות על-אודות מתן ההלוואה והמעמד בו ניתנה נשמעו מפי התובע ושני עדיו. מתן ההלוואה לקובי הוכח כדבעי בעדויות התובע, נעמה וגואטה שאותן מצאתי ראויות לאמון, כולן יחד וכל אחת מהן בפני עצמה. מצד אחד, עמדו התובע ועדיו על הפרטים המהותיים של מעמד מתן ההלוואה ומסירת השיק כנגדה ועדויותיהם עלו בקנה אחד זו עם זו. מצד שני, כל אחד מהם תיאר את הדברים בלשונו שלו ובצורה שוטפת וכנה שלא הצביעה על תיאום גרסות. הדברים מקבלים משנה תוקף בהתחשב בכך שבעת שנשמעה עדות גואטה לא נכח התובע, שנחקר רק לאחר מכן, באולם בית-המשפט [פרו' I עמ' 12 ש' 24 - עמ' 13 ש' 4]. 2. מעמד מתן ההלוואה בבעלות התובע עסק למכירה וקניה של כלי-רכב בחדרה (להלן העסק) [פרו' I עמ' 20 ש' 31 - עמ' 21 ש' 3]. ביום מתן ההלוואה התקשר קובי לתובע וביקש לדבר עמו "על משהו דחוף בעניין הלוואה". התובע ביקש מקובי להגיע למשרדו שבעסק והתובע עשה כן בו ביום בשעת הצהריים [פרו' I עמ' 21 ש' 25, עמ' 22 ש' 4-3]. השיחה בין התובע לקובי שבמהלכה מסר התובע לקובי סך 35,000 ₪ וקיבל מקובי את השיק התקיימה במשרד בעסקו של התובע; חוץ מהתובע וקובי נכחו במעמד מתן ההלוואה ומסירת השיק כנגדה גם נעמה וגואטה [פרו' I עמ' 9 ש' 30-27, עמ' 10 ש' 14, עמ' 22 ש' 7-6, עמ' 14 ש' 27-21, עמ' 15 ש' 3-1]. התובע מסר כי בהגיעו לעסק נראה קובי לחוץ ואמר "שהוא חייב 35,000 ₪ באופן דחוף בהול כי הוא צריך לשלם את הכסף לשכירות אחרת יפנו אותו מהבית" [פרו' I עמ' 21 ש' 27-25]. נעמה אישרה אף היא כי מטרת ההלוואה הייתה, לדברי קובי, תשלום שכר-דירה [שם, עמ' 10 ש' 20]. גואטה אמר בעניין זה את הדברים הבאים: "הם דיברו, וקובי ביקש ממנו אם הוא יכול לתת לו הלוואה, משהו לתת לו כסף, אז שמעון שאל אותו כמה, הבנתי משהו 35,000 ₪ והוא צריך את זה לשכירות, יש לו חובות, יש לו מינוס גבוה, שיציל אותו" [שם, עמ' 15 ש' 12-10; ר' גם עמ' 17 ש' 17-15]. בו במקום מסר התובע לקובי סכום של 35,000 ₪ במזומן, מכסף שהיה ברשותו; קובי הוא שביקש לקבל את הסכום במזומן ולא בשיק [פרו' I עמ' 10 ש' 18-17, עמ' 22 ש' 22-20]. קובי עמד על מתן שיק לתובע כנגד הכסף שקיבל [פרו' I עמ' 23 ש' 29-18]. על מסירת השיק ותנאי סילוק ההלוואה אמר התובע כך: "נתתי לו את הכסף במזומן, ממש מתוך פנקס שיקים שלם הוא הוציא את השיק, קרע אותו, נתן לי אותו, אמר לי תרשום את הסכום, אמרתי לקובי אתה תרשום והוא אמר לא זה בסדר, תרשום אתה. רשמתי רק את הסכום במילים שלושים וחמש אלף ובכתב 35,000 ₪. לא היה לא לפקודת ולא התאריך, זה נשאר פתוח מהסיבה הפשוטה שהוא אמר לי ההלוואה תחזור בשני דרכים, או שאומר לך מתי להפקיד אותו בחשבון שלך או שאני אדאג לבוא לשלם לך את השיק במזומן ותחזיר לי את השיק" [פרו' I עמ' 24 ש' 15-10]. גם נעמה וגואטה אישרו שאת השיק מסר קובי לתובע מתוך פנקס שיקים שהיה ברשותו; לא דובר בשיק בודד שהביא קובי עמו [שם, עמ' 10 ש' 28, עמ' 15 ש' 20-12]. בעת שנמסר השיק לתובע כבר הופיעה עליו חתימת המושך אך שאר הפרטים בו היו חסרים. הסכום בספרות ובמילים מולא על-ידי התובע, לבקשת קובי, במעמד מתן ההלוואה. פרטים אחרים מולאו על-ידי התובע עובר להצגת השיק בבנק [פרו' I עמ' 10 ש' 28 - עמ' 11 ש' 7, עמ' 15 ש' 27, עמ' 16 ש' 20-1]. מאחר שהשיק נמסר כשהוא חתום ומשוך על חשבון הנתבעת שאל התובע את קובי אם הנתבעת יודעת על-אודות ההלוואה - ונענה כי בוודאי שכן [שם, עמ' 25 ש' 12-10]. 3. הרקע למתן ההלוואה בין התובע לקובי התקיימה היכרות קודמת שראשיתה ביחסים עסקיים ושהתפתחה ליחסי חברות שנמשכו כעשרים שנה. על-רקע זה היה לתובע אמון בקובי ובכך שישיב את ההלוואה לכשיוכל; על כן לא נקבע מועד להשבת ההלוואה [פרו' I עמ' 22 ש' 29-24]. בשל החברות בין התובע לקובי התקיימה היכרות של התובע ונעמה אשתו עם הנתבעת, אך היחסים עמה היו רופפים בהשוואה לקשר שבין התובע לקובי [שם, עמ' 9 ש' 15-2, עמ' 18 ש' 28]. התובע הצהיר שבהתחשב בטיב יחסיו עם קובי לא נערך ביניהם הסכם בכתב בקשר עם מתן ההלוואה: "ההסכם היה הכסף תמורת השיק. צריך להבין שזה חבר, אני לא נותן לכל אחד כסף" [פרו' I עמ' 23 ש' 8-7]. מאותה סיבה ניתנה ההלוואה בסכום קבוע נומינלי, מבלי שחלו עליה ריבית והצמדה ולמשך פרק זמן שלא הוגבל מראש [פרו' I עמ' 12 ש' 6-5, עמ' 17 ש' 28-25, עמ' 18 ש' 2-1, עמ' 20 ש' 6-5, עמ' 24 ש' 26-24]. נעמה הדגישה שהתובע לא חשש מן האפשרות שההלוואה לא תושב על-ידי קובי [שם, עמ' 11 ש' 9-7]. טענת הנתבעת לפיה עוסק התובע במתן הלוואות לא הוכחה כלל ועיקר [שם, עמ' 18 ש' 25-19 ועמ' 24 ש' 28-27]. 4. מועד מתן ההלוואה אין פגם או חסר בכך שהתובע ועדיו לא ידעו לנקוב בתאריך המדויק שבו ניתנה ההלוואה. התובע העריך שהדבר היה כשנה וחצי קודם להגשת התביעה, בספטמבר או אוקטובר 2010 [סע' 4 ל-ת/4, פרו' I עמ' 21 ש' 22-16]. נעמה הצהירה שההלוואה ניתנה בספטמבר 2010 [סע' 3 ל-ת/1, פרו' I עמ' 10 ש' 12-6]. היעדר זיכרון על-אודות תאריך מתן ההלוואה אינו שולל את עצם התקיימות האירוע שעליו עמדו התובע ועדיו בפירוט רב; הוא מתיישב עם טענת התובע כי ההלוואה ניתנה לקובי בגדרה של מערכת יחסים חברית שהתקיימה ביניהם וכי היה מנוי וגמור עמו לסייע לקובי במתן הלוואה בסכום שביקש [פרו' I עמ' 21 ש' 29-27, עמ' 23 ש' 19-15]. מועד העמדת ההלוואה וקבלת השיק אינו חלק מעילת התביעה שביסוד ההליך, בין העילה השטרית ובין העילה מעסקת היסוד. לכן די בכך שמועד מתן ההלוואה לקובי וקבלת השיק כנגדה הוכח בקירוב ויוחס לספטמבר-אוקטובר 2010. 5. לסיכום חלק זה על-יסוד האמור לעיל אני קובעת את הממצאים הבאים: התובע מסר לקובי סך מזומן של 35,000 ₪, כהלוואה שתושב על-ידי קובי לתובע בערכים נומינליים; מתן ההלוואה לקובי היה בחודשים ספטמבר או אוקטובר 2010; ביוזמתו של קובי נמסר השיק דנן לתובע, כנגד ההלוואה, כשהוא משוך על חשבון הנתבעת ונושא את חתימת המושך; סכום השיק נרשם בשיק על-ידי התובע, במעמד מתן ההלוואה ובהרשאתו של קובי; השיק נמסר מתוך פנקס שיקים שהיה ברשותו של קובי. זאת ועוד, במעמד מסירת השיק לתובע הצהיר קובי, במענה לשאלתו של התובע, כי דבר מתן ההלוואה ידוע לנתבעת. ודוק: אין די בכך כדי ללמד על ידיעתה של הנתבעת על-אודות קבלת ההלוואה ומסירת השיק לתובע כנגדה אלא כדי להעיד שכך אמר קובי לתובע במעמד מתן ההלוואה ומסירת השיק. נתון זה יובא בחשבון בהמשך, אגב דיון בשאלה אם השיק ניתן בהרשאתה של הנתבעת, אם לאו. ג. חבות שטרית מכוח חתימה השיק נמסר לתובע כשהוא נושא את חתימת המושך. החתימה על-גבי השיק נחזית כיוצרת את המילה 'אתי'. בכתב-התביעה יחס התובע את חתימת השיק לנתבעת; הנתבעת התגוננה בטענה כי חתימת המושך על-גבי השיק איננה חתימתה אלא מעשה זיוף. 1. זהות החותם על השיק השאלה אם החתימה על השיק היא חתימתה של הנתבעת, אם לאו, נבחנה על-ידי מומחית לכתבי-יד מטעם בית-המשפט, פנינה אריאלי (להלן המומחית; ר' החלטה מיום 10.7.2012). בחוות-דעת נושאת תאריך 2.10.2012 קבעה המומחית כי חתימת המושך על-גבי השיק אינה חתימתה של הנתבעת אלא מעשה זיוף, זאת בדרגת הסבירות הגבוהה ביותר (דרגה 1). לעיון המומחית הוגשו שיקים נוספים שנמשכו על-חשבון הנתבעת בבנק, ששייכים לאותה סדרה שממנה ניטל השיק דנן (סדרה XXX5290) ואשר נושאים חתימה שנחזית להיות דומה לחתימת המושך על שיק זה [שיקים מס' 523, 524, 545, 546 ו-547; סומנו על-ידי המומחית ג-1 עד ג-5]. המומחית קבעה שבשל התאמה בין חתימת המושך על השיק דנן לבין החתימות על השיקים ג-1 עד ג-5 הגיעה למסקנה שאותו אדם זייף את החתימה על-גבי השיק דנן ואת החתימות על-גבי השיקים ג-1 עד ג-5, כל זאת בדרגת סבירות גבוהה מאוד (דרגה 2). בעלי-הדין הסכינו עם חוות-דעתה של המומחית ולא זימנו אותה להיחקר על מסקנותיה. יודגש: מומחית בית-המשפט לא הוסמכה לקבוע אם חתימת המושך על השיק היא מעשה זיוף אלא אם מדובר בחתימה של הנתבעת. כפי שיובהר בהמשך, אין מחלוקת ממשית על כך שהחתימה על-גבי השיק דנן ועל-גבי השיקים ג-1 עד ג-5 היא חתימתו של קובי, שלא חתם בשמו שלו אלא בשם 'אתי'. הקביעה אם מדובר בזיוף או בחתימה שנעשתה בהרשאתה של הנתבעת שמורה לבית-המשפט. על שאלה זו ניטשה המחלוקת הממשית בין הצדדים. 2. המסגרת הנורמטיבית אפילו הנתבעת לא חתמה על השיק בעצמה, אין בכך כדי להוות סוף פסוק בקביעת חבותה השטרית בגינו. סעיף 23(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן הפקודה), שעניינו בחתימה שזויפה או שנחתמה שלא ברשות, מורה כך: חתימה על שטר שהיא מזויפת או שומה בו שלא בהרשאת האדם שהחתימה נחזית כשלו, אין כוחה יפה כלשהו, ואין רוכשים על ידיה או על-פיה כל זכות להחזיק בשטר או להפטיר ממנו או לאכוף פירעונו על כל צד שבו, אלא אם האדם שכנגדו באים להחזיק את השטר או שעליו באים לאכוף פירעונו מנוע מלטעון טענת זיוף או היעדר הרשאה, והכל בכפוף להוראות פקודה זו. הוראה זו עוסקת בשני מקרים שיש ביניהם קרבה רעיונית ויחד עם זאת הם שונים זה מזה בחומרתם ובתוצאתם: המקרה האחד נסב על חתימה שזויפה; השני - על חתימה שנחתמה ללא הרשאה מבלי שהדבר יעלה כדי זיוף. בעוד שזיוף אינו ניתן לאשרור ותוצאתו מוחלטת, חתימה ללא הרשאה ניתן לאשרר גם למפרע ובכך ליתן לה תוקף [שלום לרנר דיני שטרות 450-448 (מהדורה ראשונה, 1999)]. אכן, סעיף 22(א) לפקודה קובע כי "אין אדם חב בתור מושך או מסב או קבל על שטר אם לא חתם עליו בתור אחד מאלה", אך בסעיף 92(א) לפקודה הכיר המחוקק בחתימה שנעשתה בהרשאה ככזו שמקיימת את יסוד החתימה שנדרש בסעיף 22(א) לשם כינונה של חבות שטרית. לשון אחר, כדי שתקום חבות שטרית אין הכרח שהשיק ישא חתימה של בעל השטר בעצמו; גם בחתימת מורשה מטעם בעל השטר די לשם חיוב בעל השטר [ע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה, פ"ד מח(5) 799, 805 (1994); להלן עניין בנק הפועלים]. כך נקבע גם בפסיקה מאוחרת יותר: "[...] כאשר חותם אדם בחתימתו של אחר או חתימה הנחזית ככזו [...] אפשר כי האחר הוא שיחוב על פי השטר, על פי הוראת סעיף 92(א) לפקודת השטרות [...] וזאת בתנאי שהחתימה אכן נעשתה בהרשאתו [...]" [ע"א 4085/07 אוזן נ' תבל נכסים והשקעות י.מ (1994) בע"מ, פיסקה 4 לפסק-דינו של כב' השופט ג'ובראן וההפניות שם (2009); להלן עניין אוזן]. יודגש כי המצב האחר שנדון בעניין אוזן וכונה 'חתימה בתוקף הרשאה' (להבדיל מ'חתימה בהרשאה') - בגדרו חתם על השטר מי שאיננו בעל השטר בשמו של החותם ולא בשם שנחזה כשמו של בעל השטר - אינו רלוונטי לענייננו שכן קובי חתם על השיק במה שנחזה להיות שם הנתבעת ולא בשמו שלו (קרי, 'אתי' ולא 'קובי'). על-מנת שחתימתו של אדם על שטר תיחשב חתימה שנעשתה בהרשאה ותקים חבות שטרית של בעל השטר שאיננו החותם, אין צורך שלחתימה תתווספנה מילים כלשהן שתעדנה על קיומה של הרשאה. "גדר הבחינה אינו בשאלה האם הוספו מילים כאלו או אחרות לשטר אלא בבדיקה האם אכן התקיימה הרשאה בנסיבות העניין" [עניין אוזן, שם, בפיסקה 7]. אם חתם קובי על השיק בהטבעת שם הנתבעת עליו או בחתימה שנחזית כשם הנתבעת, תוטל חבות שטרית על הנתבעת כלפי התובע מכוחו של סעיף 92(א) לפקודה, ובלבד שקובי פעל במסגרת הרשאה שנתנה הנתבעת. ודוק: לא התנהגותו של השלוח יוצרת הרשאה אלא התנהגות השולח [עניין בנק הפועלים, עמ' 810-809 ו- 815]. על כן יש לבחון את התנהלותה של הנתבעת בכל הקשור ליחסיה עם קובי, לפעילות בחשבון שעליו נמשך השיק ולשיק דנן. ד. חבות שטרית מכוח הרשאה נחה דעתי כי הובאו ראיות בכמות ובאיכות שנדרשת בהליך אזרחי על-מנת להראות כי חתימתו של קובי על השיק היא חתימה שנעשתה בהרשאה של הנתבעת, באופן שמכונן חבות שטרית של הנתבעת כלפי התובע על-פי השיק. להלן יובאו הטעמים לכך. 1. זהותו של החותם על השיק בתצהירה המשלים ובעדותה לפני נאלצה הנתבעת לאשר שקובי משך שיקים על חשבונה בבנק כשהוא חותם בשם שנחזה כ'אתי' - כפי שמופיע על השיק דנן, ובתוך כך השתמש יחד עמה באותו פנקס שיקים שממנו נמשך שיק זה [סע' 5 ל-נ/2, פרו' II עמ' 12 ש' 23-21, עמ' 13 ש' 7-8]. הנתבעת לא הציעה אפשרות אחרת באשר לזהותו של החותם על השיקים שאותרו ושהחתימה עליהם תואמת את חתימת המושך על השיק שניתן לתובע [כדוגמת השיקים שסומנו על-ידי המומחית ג-1 עד ג-5]. המחלוקת בשאלה אם קובי חתם על השיק בהרשאה של הנתבעת, אם לאו - מחלוקת שעליה נסב חלק הארי של טיעוני הצדדים בסיכומיהם - טומנת בחובה הודאה של הנתבעת כי השיק דנן נחתם על-ידי קובי ולא בידי פלוני עלום-שם. 2. יחסי הנתבעת וקובי אף שפורמלית היו הנתבעת וקובי גרושים, הם התגוררו יחדיו תחת קורת גג אחת ולמעשה, בלשונה של הנתבעת, 'חזרו לחיות ביחד'. חרף גירושיהם בשנת 2001 חידשו הנתבעת וקובי את חייהם המשותפים בשנת 2004 והתגוררו יחדיו עד פטירתו של קובי בשנת 2011 [סע' 3 ל-נ/1; פרו' I עמ' 29 ש' 12, 29-23]. הנתבעת לא הכחישה שבמהלך מגוריהם המשותפים בשנים הללו ניהלו היא וקובי משק בית משותף [שם, עמ' 30 ש' 4-2]. קיומם של יחסי זוגיות בין הנתבעת לקובי במועד הרלוונטי למתן השיק מצדד בקיומה של הרשאה ביניהם מן הסוג שנדרש לשם חיובה של הנתבעת על-פי השיק: "כמו בדין הכללי, גם בדיני שטרות עשויה הרשאה להיווצר על-ידי התנהגות, וככל שהקשרים בין השולח לבין מי שנחזה כשלוחו הדוקים יותר, כך תהא נטייה להסיק על קיומה של הרשאה. הרשאה נוצרת בדרך זו, בעיקר במקרה של שותפים, בני זוג או עובד בכיר בחברה" [שלום לרנר דיני שטרות 340 (מהדורה שניה, 2007); ר' גם עניין בנק הפועלים בעמ' 816]. 3. זיקתו של קובי לחשבון הנתבעת (א) החשבון שעליו נמשך השיק הוא חשבון בנק של הנתבעת; הנתבעת הצהירה שלקובי היה חשבון נפרד שאת מספרו ומסמכיו לא חשפה [פרו' I עמ' 28 ש' 28-25, עמ' 29 ש' 19-12]. דא עקא, עצם העובדה שהחשבון עליו נמשך השיק התנהל על שם הנתבעת לבדה והשאלה אם מבחינה פורמלית היה קובי מורשה חתימה בחשבון אינן מעלות ואינן מורידות לשם הכרעה בשאלה אם ניתנה לקובי הרשאתה של הנתבעת לחתום על השיק. הבדיקה בהקשר זה איננה פורמלית-צורנית אלא מהותית: "הרשאה שניתנה איננה מהווה חלק מהשטר עצמו, ואינה חייבת להינתן בכתב. הואיל ומותר להרשות אדם בדיבור פה לחתום על שטר, ממילא מותר להוכיח הרשאה בעדים. הפקודה אינה קובעת הוראות מיוחדות לעניין ההרשאה [...] שתיקתה פירושה, שיש לנהוג בעניין זה לפי דיני החיובים הכלליים. מכאן, שאין אפילו צורך בהרשאה מפורשת אלא הרשאה מכללא דיה" [יואל זוסמן דיני שטרות 56-55 (מהדורה שישית, 1983); להלן זוסמן]. (ב) הנתבעת לא הסתפקה בהכחשת כל קשר וזיקה לשיק; היא העמידה גרסת הגנה רחבה ששללה כל קשר בין חשבון הבנק שלה שעליו נמשך השיק לבין קובי. כך בכתב-הגנתה [בסע' 7 ו-11] וכך גם בתצהיר עדותה הראשית. בלשונה: "[...] לקובי ז"ל לא הייתה כל נגיעה לחשבון הבנק שלי ובוודאי שלא היה מורשה לעשות פעולה כלשהי בחשבון או בשיקים המשוכים מחשבון זה"; "אני מעולם לא נתתי לקובי ולא הרשיתי לקובי לעשות שימוש כלשהו בשיקים המשוכים מחשבוני. [...] מעולם לא הרשיתי לקובי למסור שיק כלשהו לצד שלישי כלשהו [...]. מעולם גם לא נתתי לקובי הרשאה לחתום בשמי על שיקים המשוכים מחשבוני" [נ/1 בסע' 3 ו-8]. הגדילה הנתבעת לעשות עת הצהירה כי מפנקס השיקים שממנו ניטל השיק דנן "לא הוצגו לפירעון שיקים נוספים"; הצהרה זו נתנה הנתבעת בהטעימה כי קדמה לה בדיקה שערכה עם הבנק [שם, בסע' 12]. עדותה זו של הנתבעת, שניתנה בתצהיר שהוגש לבית-המשפט, הופרכה מהחל ועד כלה. לא זו בלבד שהראיות שהובאו מצביעות על זיקה של קובי לחשבונה של הנתבעת ועל פעילות שהלה ביצע בו - בהיקף שחרג מן השיק דנן - באופן שמעיד על יחס של הרשאה בין הנתבעת לקובי, אלא שהדבר מלמד גם על אמינותה של הנתבעת, שלא בחלה במתן הצהרה כוזבת. במה הדברים אמורים? (ג) אף שקובי היה בעל חשבון בנק משל עצמו הופקדה מלוא משכורתו לחשבון הבנק של הנתבעת [פרו' I עמ' 30 ש' 12-5]. הנתבעת טענה ששכרו של קובי נע בין 9,000 ₪ ל- 12,000 ₪ [שם]; מדפי חשבון שהציגה עלה שמשכורתו האחרונה הייתה סך של 7,370 ₪ [ת/5 לצד תאריך 27.9.2011; כפי שיובהר בהמשך, גם את שכרה שלה ביקשה הנתבעת להציג כגבוה מכפי שהיה לאשורו]. לא זו בלבד שמשכורתו של קובי נכנסה לחשבון של הנתבעת דרך קבע, אלא שקובי גם הפקיד סכומי כסף במזומן לחשבון [פרו' II עמ' 14 ש' 29 - עמ' 15 ש' 6]. (ד) התחוור שמפנקס השיקים שממנו ניטל השיק דנן נמשכו שיקים נוספים ואף הוצגו בבנק לפירעון - כל זאת בניגוד גמור לעדותה המפורשת של הנתבעת בתצהירה. לא-זו-אף-זו, מאותו פנקס עצמו נמשכו, מבין שמונה-עשר שיקים שאותרו, תשעה שיקים בחתימת הנתבעת ותשעה שיקים נוספים בחתימה של קובי שנחזית כחתימה שחתם על השיק דנן (שהוא אחד מבין אותם תשעה שיקים). על-מנת שהנתבעת תחשוף ותציג את השיקים הללו נדרשה החלטה שיפוטית שהורתה על כך [החלטה מיום 21.4.2012]. בתצהיר גילוי מסמכים שהגישה הנתבעת בעקבות החלטה זו הצהירה כך: "בהתאם להחלטת בית המשפט, פניתי לבנק בו מתנהל החשבון ממנו נמשך השיק נשוא התביעה, וביקשתי לקבל צילומי כל השיקים שנמשכו מאותו פנקס" [סע' 2 ל-ת/6]; פנייתה זו של הנתבעת לבנק גרמה להצגתם של אותם שמונה-עשר שיקים שנזכרו לעיל [ר' סע' 4 ל-ת/6 וצילומי השיקים שצורפו אליו]. תצהירה זה של הנתבעת (יכונה להלן תצהיר גילוי המסמכים) סותר מניה וביה את תצהיר עדותה הראשית שהוגש קודם לכן. כבר נאמר לעיל שבתצהיר עדותה הראשית (נושא תאריך 20.6.2012) ביארה הנתבעת כי ערכה בדיקה בבנק וזו העלתה כי מפנקס השיקים הרלוונטי לא הוצגו לפירעון שיקים נוספים. והנה, כתום חודשיים ימים התהפכה הקערה על-פיה; עתה התחוור שפניית הנתבעת לבנק העלתה שמאותו פנקס עצמו נמשכו שיקים והוצגו בבנק לפירעון, מהם בחתימת הנתבעת ומהם בחתימה של קובי בשם הנתבעת כזו שעל-גבי השיק דנן [ר' ת/6 מיום 30.6.2012 ובמיוחד השוו סע' 12 ב-נ/1 לסע' 2 ב-ת/6]. מה אירע בין בדיקה לבדיקה? לנתבעת הפתרונים. אין זאת אלא שהבדיקה שקיימה בבנק עובר למתן תצהירה הראשון צריכה הייתה להעלות בדיוק את אותם ממצאים שנחשפו בתצהיר גילוי המסמכים. לא בא מפי הנתבעת הסבר שיבאר כיצד הסתיימה כל בדיקה בתוצאה שונה לחלוטין. סימני השאלה פועלים לחובתה ומצטרפים לרושם שהיא לא נהגה על-פי אמת-מידה של גילוי מלא. הנתבעת איננה עשויה לגלגל את הפער בין תצהירה הראשון לבין תצהיר גילוי המסמכים לפתח הבנק, שהרי כבר בתצהיר הראשון טענה כי תוכנו נסמך על בדיקה שערכה בבנק. כדי להראות שהפער בין שתי הגרסות שניתנו בתצהיר - מקורו בבנק ולא בה, היה על הנתבעת לטעון את הדברים במפורש ולזמן לעדות את נציג הבנק. הנתבעת לא עשתה כן והימנעותה מעלה כי עדות נציג הבנק, לו נשמעה, לא הייתה מצדדת בגרסתה [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659-658 (1991)]. נראה שההחלטה שנזכרה לעיל, שחייבה את הנתבעת לנקוט גילוי מלא ולהציג תיעוד שהיא נמנעה מהגשתו, גרמה להצגת השיקים שאת עצם קיומם שללה הנתבעת בפה מלא בתצהיר עדותה הראשון. (ה) בתצהיר עדות משלים שהותר לנתבעת להגיש טענה כך, בנסותה להסביר את הפער בין תצהיר עדותה הראשון לבין תצהיר גילוי המסמכים: "לאחר שקיבלתי מהבנק בו מתנהל חשבוני, העתקי שיקים שהוצאו מאותו פנקס ממנו נמשך גם השיק נשוא התביעה, נדהמתי לראות כי מחשבוני נמשכו שיקים נוספים אשר נשאו חתימה דומה לזו שעל השיק נשוא התביעה" [סע' 4 ל-נ/2]. הצהרה זו סותרת מניה וביה את הצהרתה של הנתבעת בתצהיר עדותה הראשון [השוו לסע' 12 ב-נ/1]. כפי שיובהר בהמשך, לא ניתן לשעות לטענת הנתבעת כי גילוי השיקים הללו בחשבונה בא לה בהפתעה. בתצהיר גילוי המסמכים הוצגה טבלה בה נכללו כל השיקים שאותרו מתוך הפנקס המדובר, כסדר הופעתם משיק 523 עד שיק 554; השיק דנן, מספרו 549. השיקים שמספריהם 523, 524, 545, 546, 547 ו-550 נחתמו על-ידי קובי באותו אופן בו נחתם השיק דנן. שאר השיקים בטבלה נחתמו בידי התובעת [ר' גם פרו' II עמ' 12 ש' 17-14 ו-ת/7]. משמע, בשתי הזדמנויות אחזה הנתבעת בפנקס, עשתה בו שימוש ומשכה שיקים מתוכו לאחר שנמשכו מתוכו שיקים אחדים שלא נחתמו על-ידה. שיקים שמספריהם 528 עד 536 נחתמו ונמשכו על-ידה לאחר שקובי חתם על שיקים 523 ו-524; שיקים שמספריהם 551 עד 554 נחתמו ונמשכו על-ידה לאחר שקובי חתם על שיקים 545 עד 550. במצב דברים זה לא ניתן לשעות לגרסת הנתבעת כי לא ידעה שקובי מושך שיקים על חשבונה; טענתה זו, אחת דינה להידחות. לקביעה כי קובי משך שיקים על חשבון הנתבעת בידיעתה ובהרשאתה יש תימוכין נוספים. ראשית, חיזוק נמצא לה בהודאת הנתבעת כי היא עצמה לא הרבתה להשתמש בשיקים [פרו' I עמ' 36 ש' 4]. מבין שמונה-עשר שיקים שנמנו בתצהיר גילוי המסמכים מופיעה חתימה של הנתבעת על תשעה מהם; פשיטא שאגב שימושה בפנקס היה על הנתבעת להבחין שמחצית השיקים כלל לא נמשכה על-ידה [שם, עמ' 36 ש' 25 - עמ' 37 ש' 1]. הנתבעת לא השכילה להבהיר כיצד זה משכה שיקים מהפנקס אחרי שקובי עשה בו שימוש מבלי להבחין שהוא נטל ממנו כמה וכמה שיקים. עדותה הייתה מופת של חוסר אמינות וכללה הצהרה כי משכה שיקים מהפנקס אחרי קובי בלי שהפנקס נמסר לה. רק במענה לשאלת בית-המשפט נאותה לאשר כי יתכן שפנקס שיקים אחד שימש אותה ואת קובי לסירוגין [פרו' II עמ' 13 ש' 13-1]. שנית, הנתבעת מסרה שכאשר חתמה על שיק 535 לפקודת עיריית תל-אביב מילאה פרטים בספח שלו [פרו' I עמ' 38 ש' 13-10]. קשה להלום שאגב מילוי הספח לא נתנה הנתבעת דעתה לכך שאחר זולתה מילא ספחים קודמים באותו פנקס או לא מילא אותם כלל. הפנקס עצמו לא הוצג על-ידי הנתבעת בטענה שלא עלה בידה לאתרו [שם, עמ' 35 ש' 26-20]. שלישית, הנתבעת מסרה שאת פנקס השיקים החזיקה בבית, במקום גלוי, באופן שאיפשר גישה של קובי אליו. הדברים מתיישבים עם מתן הרשאה לקובי, שותפה של הנתבעת לחיים ולדירה, לחתום על שיקים מאותו פנקס [פרו' I עמ' 37 ש' 30 - עמ' 38 ש' 2; פרו' II עמ' 12 ש' 27-21]. (ו) לא נתתי כל אמון בטענת הנתבעת כי נטילת פנקס השיקים על-ידי קובי והתנהלותו בחשבונה נעשו ללא ידיעתה. הטענה סותרת חזיתית את גרסתה של הנתבעת בכתב-ההגנה ובתצהיר העדות הראשון שנתנה. עדות ברורה ונחרצת בתצהיר שמוגש בהליך משפטי אינה דבר-מה שבעל-דין רשאי לחזור בו ממנה כטוב בעיניו, שעה שנתונים עמם הוא מעומת אינם נוחים לו ואינם מתיישבים עם הגרסה שמסר מלכתחילה. עוד ביקשה הנתבעת להישמע בטענה כי התנהלותו של קובי בחשבון נודעה לה רק לאחר שהוציאה תדפיסי חשבון בנק על-פי החלטת בית-המשפט שחייבה אותה לכך. מדובר בטענה מקוממת. עוד טרם מתן ההחלטה ניתן תצהיר עדותה הראשית של הנתבעת, בו הצהירה כי בדיקה עם הבנק העלתה שמפנקס השיקים דנן לא הוצגו לפירעון שיקים נוספים בחשבון [סע' 12 ל-נ/1]. מדובר בהצהרה שהתחוור שהיא כוזבת מעיקרה, ויעיד על כך תצהיר גילוי המסמכים שניתן על-ידי הנתבעת בשלב מאוחר יותר. זאת ועוד, מדובר בהצהרה שמגלה כי הנתבעת ידעה ידוע היטב שעליה לבדוק את חשבונה בבנק טרם מתן עדותה בתצהיר, מבלי שחויבה לכך על-ידי בית-המשפט. אחת משתיים: או שהבדיקה שעל קיומה מסרה הנתבעת בתצהירה הראשון כלל לא התקיימה מטעמים השמורים עם הנתבעת, או שהבדיקה נערכה אלא שהנתבעת בחרה להסתיר את תוצאותיה עד שניתנה ההחלטה שחייבה אותה לגלותן. אין מנוס מלקבוע שהגנתה של הנתבעת מפני התביעה לא נסמכה על גרסת-אמת אלא על ניסיון להסתיר את המציאות כהווייתה. כשעומתה הנתבעת עם הטענה שבזמן אמת קיבלה תדפיסים מהבנק, מהם היה ביכולתה להיוודע לכך שקובי מתנהל בחשבונה, שבה וסתרה את עצמה: תחילה מסרה שלא קיבלה תדפיסים; אחר כך שינתה טעמה וטענה שאם קיבלה תדפיסים לא עיינה בהם [פרו' II עמ' 15 ש' 13-9]. (ז) מכלול העובדות והנתונים שהוצגו לעיל, להם לא נמצא הסבר מניח את הדעת בעדות הנתבעת, מלמד כי הנתבעת מסרה את ניהול חשבונה לקובי והייתה ערה לכך שהוא משתמש בפנקס השיקים, לסירוגין עמה. נובעת מהם מסקנה בדבר הרשאה שנתנה הנתבעת לקובי למשוך שיקים על חשבונה באמצעות חתימה הנחזית כתואמת את שמה. לעניין זה אין נפקא מינה אם שמה של הנתבעת הוא אטי - וקובי חתם על שיקים בשמה בתיבה 'אתי'. גם הבנק בו התנהל חשבונה של הנתבעת פנה אליה לפרקים כאטי ולפרקים כאתי [השוו נספחים ב' ו-ד' ל-נ/1]. זאת ועוד. הבנק כיבד שני שיקים שנמשכו על החשבון כשהם נושאים לא את חתימתה של הנתבעת אלא חתימה שתואמת את זו שחתם קובי על-גבי השיק דנן: שיק 523 ע"ס 4,000 ₪ ז.פ. 22.4.2010 ושיק 547 ע"ס 3,000 ₪ ז.פ. 12.3.2010 [עדות הנתבעת, סע' 8 ל-נ/2]. משמע, הבנק שבו התנהל חשבון הנתבעת מצא שהחתימה על-גבי השיקים הללו - די בה כדי לחייב את החשבון. הדברים מתיישבים עם היותה של חתימה זו, שהיא זהה לחתימה על-גבי השיק דנן, חתימה שביחסי הנתבעת והבנק נחשבה חתימה טובה שיש בכוחה לחייב את החשבון. הדבר מתיישב עם דבר היותה של חתימה זו חתימה שנעשתה בהרשאה. הנתבעת לא זימנה לעדות את פקיד הבנק כדי לשלול מסקנה זו ואישרה שחרף טענתה כי קובי פעל בחשבון ללא הרשאה וחרף הצהרתה שהיא שוקלת צעדיה נגד הבנק בשל כך - לא עשתה בעניין זה מאום [השוו סע' 9 סיפא לתצהיר גילוי המסמכים לפרו' II עמ' 15 ש' 23 - עמ' 16 ש' 6]. (ח) התמונה המצטיירת היא של הרשאה שנתנה הנתבעת לקובי לפעול בחשבונה ובתוך כך למשוך שיקים על החשבון מפנקס ששימש את קובי ואת הנתבעת בעת ובעונה אחת. מתוך מעורבותו הממשית של קובי בחשבון הבנק של הנתבעת מצטייר מצג של הרשאה שבגדרו ומכוחו חתם קובי על השיק דנן ומסרו לתובע. ודוק: לא דובר באירוע חתימה בודד מסוג זה אלא בחלק מהתנהלות נמשכת על ציר הזמן, תוך שהנתבעת וקובי מושכים לסירוגין שיקים מאותו פנקס עצמו שמתוכו ניטל גם השיק דנן. מציאות זו, לצד קרבת הזוגיות בין הנתבעת לקובי, מכוננת מסקנה על-אודות חתימה שנעשתה בהרשאה. 4. ידיעה של הנתבעת על ההלוואה והרשאה למפרע תימוכין למסקנה זו יש גם בהתנהלות הנתבעת לאחר שנודע לה כי התובע מחזיק בשיק. (א) התובע מסר שבמעמד מתן ההלוואה שמע מפיו של קובי שהנתבעת יודעת על ההלוואה. בלשונו: "שאלתי אותו רק אם אתי יודעת על ההלוואה הזאת, הוא אמר לי בוודאי שכן, אתה יכול להתקשר אליה. אתה צריך להבין אני עם אתי אני מכיר אותה הרבה שנים ולא פעם ולא פעמיים אתי התקשרה אליי לשאול אם קובי לקח ממני סכום כך וכך" [פרו' I עמ' 25 ש' 12-10, עמ' 27 ש' 20-17]. כאמור, במונחי מהימנות יש להעדיף את עדות התובע על עדות הנתבעת. ההלוואה דנן אף לא הייתה ההלוואה הראשונה שנתן התובע לקובי; גם בעבר העמיד התובע לקובי הלוואות שהוחזרו, ולפחות הלוואה אחת ניתנה בידיעת הנתבעת [פרו' I עמ' 22 ש' 30 - עמ' 23 ש' 5]. עדות התובע על כך לא נסתרה. (ב) בין שהנתבעת ידעה על ההלוואה בעת העמדתה ובין אם לאו, דבר קיומה של ההלוואה והיותו של התובע מחזיק בשיק שניתן לו על-ידי קובי כנגדה היו ידועים לנתבעת באוגוסט 2011, כשהיה קובי מאושפז טרם מותו. במועד זה התנהלה שיחת טלפון בין התובע לנתבעת. אף שהם נחלקו ביניהם באשר לתוכן השיחה ומטרתה, אין ספק שהודע בה לנתבעת כי קובי נטל הלוואה מהתובע ומסר כנגדה את השיק [ר' סע' 12 ב-ת/4 וסע' 15 ב-נ/1]. לגרסת התובע באותה שיחה היה ברור שהנתבעת יודעת על דבר קיומה של ההלוואה והתובע נשאל על-ידה אם קובי לא החזיר אותה. התובע שלל מכל וכל את טענת הנתבעת כאילו פנה אליה באותה שיחה כדי לקבל ריבית בגין ההלוואה או כי אישר באוזני הנתבעת שפעל בהעמדת ההלוואה כמתווך בין קובי לבין צד שלישי [פרו' I עמ' 25 ש' 29-21, עמ' 26 ש' 27-22, עמ' 28 ש' 11-1]. התובענה הוגשה ביום 13.2.2012; השיחה האמורה התקיימה באוגוסט 2011 או סמוך לכך. לו היה ממש בטענת הנתבעת כי קובי לא היה מורשה למשוך שיקים על חשבונה כי אז ניתן היה לצפות שתמהר לבדוק את החשבון, בתכוף לאחר אותה שיחה, כדי לברר אלו פעולות נוספות (אם בכלל) ביצע קובי בחשבונה. עצם העובדה שהנתבעת נמנעה מכך, והציגה תיעוד ששיקף בדיקה אמיתית של החשבון רק לאחר שחויבה לכך בהחלטה שיפוטית, מעידה כי הנתבעת ידעה ידוע היטב על פעילותו של קובי בחשבונה ולכן לא נדרשה לכל בדיקה. (ג) הנתבעת הודתה בקיומה של שיחת הטלפון האמורה בינה לבין התובע. הנתבעת אישרה שבשיחה נדונה ההלוואה שנתן התובע לקובי. נתתי אמון בעדות התובע כי באותה שיחה הביא לידיעת הנתבעת שהוא מחזיק בשיק שמסר קובי כנגד ההלוואה. על כן אינני מקבלת את הצהרתה של הנתבעת כאילו נודע לה על השיק לראשונה רק במועד מאוחר יותר, לאחר שהתובע מילא בו תאריך (24.10.2011) והציגו לפירעון בבנק [סע' 9 ל-נ/1]. אפילו היה ממש בהצהרה זו, ברי שגם לאחר שלשיטתה שלה כבר ידעה הנתבעת על השיק לא עשתה דבר כדי לבדוק את חשבונה בדיקה אמתית כדי להיוודע אם נמשכו עליו שיקים אחרים שעליהם אותה חתימה. לו עשתה כן לא הייתה גורסת בתצהיר עדותה הראשון כי מאותו פנקס לא הוצגו לפירעון שיקים נוספים ולא הייתה מציגה את אותם שיקים נוספים רק לאחר שבית-המשפט חייב אותה לעשות כן. עצם העובדה שהנתבעת ישבה בחיבוק ידיים ולא עשתה דבר אינה מתיישבת עם זעקתה כי שיק שנושא חתימה מזויפת הוצג בחשבונה. אין מנוס מלקבוע שהתנהלותה זו של הנתבעת מעידה אף היא על ידיעתה כי קובי משך שיקים על חשבונה וכי הדבר נעשה בהרשאתה. בכך שביום 7.11.2011, לאחר שהתובע הציג את השיק לפירעון בבנק והוא הוחזר בהוראת הנתבעת, הגישה הנתבעת תלונה למשטרת ישראל בגין קבלת דבר במרמה וזיוף בכוונה לקבל דבר, אין כדי לשנות ממסקנה זו [נספח ג' ל-נ/1]. אף שבמועד זה כבר ידעה הנתבעת שלגרסת התובע נמסר לו השיק על-ידי קובי, לא הזכירה את שמותיהם של התובע וקובי בתלונה למשטרה. כאשר נדרשה הנתבעת ליתן לכך הסבר ביקשה לגלגל את האשם לפתחה של המשטרה וטענה שלא נשאלה על כך - טענה לא אמינה שאין בידי לקבלה [פרו' II עמ' 19 ש' 9-3]. התלונה הסתיימה בלא-כלום והתיק נסגר [ת/8]. מדובר בתלונה שהוגשה על-מנת להרחיק את הנתבעת מן השיק, לא בהזדמנות הראשונה אלא חודשים אחדים לאחר שנודע לנתבעת שהתובע מחזיק בשיק. אין בתלונה כדי לגרוע מכוחן של הראיות המהותיות שנמנו לעיל, אשר מלמדות שהשיק נחתם על-ידי קובי בהרשאתה של הנתבעת. (ד) התנהלות הנתבעת עולה למצער כדי מתן הרשאה למשיכת השיק על-ידי קובי בדיעבד. "דיני החוזים מכירים גם בתקפה של הרשאה שניתנה אחר מעשה, היינו, באישור בדיעבד של חתימה שנכתבה בשם המרשה, ללא הרשאה, או 'רטיפיקציה' אפילו על ידי שתיקה. כלומר, מקום שנודע לאדם שפלוני שלא הורשה לכך, פעל בשמו, והוא שתק ולא גילה את רצונו לנער את חצנו מן המעשה, יש ושתיקה זו משמשת ראיה שהסכים לפעולה שנעשתה ואישר אותה" [זוסמן, עמ' 56-55; ליצירת הרשאה למפרע מכוח מצג או בשל הימנעות השולח להגיב על מעשי השלוח ר' גם עניין בנק הפועלים]. נובע מכך שגם על-פי מתווה של הרשאה למפרע חבה הנתבעת בחבות שטרית בגין השיק. 5. מטרת ההלוואה (א) עיון בדפי החשבון החלקיים שהציגה הנתבעת עולה בקנה אחד עם פנייתו של קובי אל התובע בבקשה כי הלה יתן לו הלוואה בשל מצוקה כלכלית. אף שהנתבעת ביקשה לטעון ששכרה כמטפלת בילדים עמד על כ- 3,000 ₪ הוברר מתוך דפי החשבון שהיא עצמה הציגה שמדובר בסכום נמוך יותר של כ- 2,600-2,500 ₪ לחודש. עוד הוברר כי בין שנת 2000 לבין שנת 2005 או 2006 לא עבדה הנתבעת כלל [פרו' I עמ' 30 ש' 19-14, עמ' 31 ש' 11-3, עמ' 35 ש' 15-13]. כשעומתה הנתבעת עם המציאות שמצטיירת מתוך דפי החשבון שהציגה, לפיהם הוצאתה החודשית הממוצעת מגעת כדי 30,000 ₪ ולעתים אף למעלה מכך - הרבה מעבר להכנסותיה, התחמקה בגלוי ממתן מענה ממשי [פרו' I עמ' 31 ש' 28-21]. אפילו יובאו בחשבון שכרה של הנתבעת (2,600 ₪), שכרו של קובי (7,370 ₪) והכנסתה של הנתבעת מדירה שאותה היא משכירה (4,250 ₪) - אין בהם כדי לספק את הוצאותיה של הנתבעת כפי שהצטיירו מדפי החשבון הללו [פרו' I עמ' 32 ש' 11-2]. (ב) אינני מקבלת את טענת הנתבעת כי היחס בין הכנסותיה להוצאותיה הוא עניין שכולו בינה לבין הבנק. התובע ועדיו מסרו שההלוואה התבקשה על-ידי קובי בשל טענתו לקושי כלכלי לשאת בתשלום לו נדרש. הנתבעת הצהירה שלא הייתה נתונה במצוקה כספית [סע' 5 ב-נ/1]. מדובר אפוא בשאלה במחלוקת. דפי חשבון הבנק שהציגה אינם תומכים בגרסתה זו. הנתבעת אישרה שמעת לעת היו הוצאותיה גדולות ולכן נזקקה להלוואות בנקאיות על-מנת "לכסות את המינוסים" [פרו' I עמ' 33 ש' 29-25]. בדפי החשבון שהציגה הנתבעת לתקופה שמיום 15.7.2011 עד יום 31.1.2012 [ת/5] ניתן ביטוי לשתי הלוואות, האחת בסך 25,000 ₪ שקדמה למועד מסירת השיק לתובע והשניה על סך 60,000 ₪ שניטלה במועד מאוחר יותר, סמוך לפטירתו של קובי [פרו' I עמ' 33 ש' 13 - עמ' 34 ש' 3]. בהתייחס לתשלום חודשי קבוע נוסף סירבה הנתבעת לאשר שמדובר בהלוואה שלישית, הביעה דעתה ש"כנראה זה פריסה של תשלומים או משהו" ולא ידעה לומר מדוע נזקקה לפריסה [שם, עמ' 34 ש' 18-10]. גם בעניין זה הייתה עדותה מתחמקת ולא הותירה רושם מהימן. (ג) מטעם הנתבעת הובאה עדותו של עקיקי, מי שהשכיר לה דירה למגוריה בעת שניטלה ההלוואה מהתובע. בכך ביקשה הנתבעת לסתור את גרסת התובע לפיה נדרשה ההלוואה לתשלום שכר-דירה ועל-מנת למנוע את פינויה מן הדירה בשל אי-תשלום. בחינה מדוקדקת של העדויות מצדדת דווקא בגרסת התובע ועדיו גם בסוגיה זו. עקיקי מסר שהשכיר דירה לנתבעת עד שנת 2011 ובמהלך התקופה לא צברה הנתבעת חוב, שילמה שכר-דירה לפי החוזה ולא הייתה חשופה לאיום של פינוי מן הדירה [סע' 2-1 ל-נ/3]. אלא שמעדותו בחקירה הנגדית עלה כי דמי-השכירות החודשיים בסך של 4,500 ₪ שולמו לו במזומן - ולא נמסרו לידיו על-ידי הנתבעת אלא הושארו עבורו בדירת אחותו שגרה בסמוך לדירה שהושכרה לנתבעת [פרו' II עמ' 21 ש' 16-12, עמ' 22 ש' 12-11 ו- 24-21]. על כן אין בעדותו של עקיקי כדי לאשר שהנתבעת - ולא קובי - היא שדאגה להשאיר עבורו תשלום במזומן בגין דמי-שכירות. לא באה על כך עדות מפי קרובתו של עקיקי שלה נמסר התשלום. הנתבעת מסרה שבנה היה מאושפז מאוגוסט 2010 עד אמצע ינואר 2011: "כל התקופה הזאת הייתי בין לבין, בין הבית לבתי חולים, הוא היה מאושפז בהדסה ירושלים, זה לא תקופה שאני יכולה לזכור הרבה דברים" [פרו' I עמ' 35 ש' 30-28]. משמע, בעת שניתנה ההלוואה לקובי ונמסר לתובע השיק כנגדה הייתה הנתבעת טרודה בטיפול בבנה ודעתה כלל לא הייתה פנויה לטפל בענייני דיומא. כשנשאלה הנתבעת כיצד עלה בידה לשלם לעקיקי דמי-שכירות במזומן ענתה כך: "הגיע אלי או שהייתי מושכת מהחשבון בנק או שאחותי הייתה עוזרת לי. היו לי כל מיני דרכים להביא את הכסף" [פרו' II עמ' 20 ש' 2-1]. כדי להוכיח טענה זו היה על הנתבעת להציג דפי חשבון בנק לתקופה הרלוונטית למתן ההלוואה - קרי, למחצית השניה של שנת 2010. היא לא עשתה כן. היה עליה לזמן לעדות את אחותה שלטענתה סייעה לה בתשלום שכר-דירה, אלא שגם כזאת לא נעשה. תחת זאת, נאמנה לשיטתה לנקוט גילוי חלקי ומגמתי, הציגה הנתבעת דפי חשבון לתקופה פברואר-מאי 2010 [במצורף ל-נ/2] ולתקופה 15.7.2011 עד 31.1.2012 [ת/5]. בעל-דין שנמנע מהצגת תיעוד רלוונטי אף שאין מניעה שיעשה כן מקים נגדו את החזקה שהיה בתיעוד, אילו הוצג, כדי לפעול דווקא לחובתו [ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980)]. הדברים יפים בענייננו. עדות הנתבעת שצוטטה לעיל מלמדת שהיא נזקקה ל'דרכים' כדי לגייס כסף מזומן לתשלום שכר-דירה. הנתבעת העידה על עצמה שלא הייתה פנויה בתקופה שבה ניתנה ההלוואה בשל מחלת בנה ואשפוזו. הדברים הללו תומכים דווקא במסקנה כי לפחות בתקופה זו נדרש קובי לתור אחר ממון לתשלום דמי-השכירות ועל כן אמר לקובי אמת שעה שפנה אליו בבקשה כי יסייע לו בהעמדת ההלוואה. 6. לסיכום חלק זה כל הנתונים והגורמים שנדונו לעיל - טיב יחסיהם של הנתבעת וקובי, זיקתו ההדוקה של קובי לחשבון הבנק של הנתבעת, התנהלותה של הנתבעת בחשבון וביחס אליו קודם למתן ההלוואה ולאחריה, מצבה הכספי של הנתבעת, מחדליה הראייתיים ושיקולים שבהערכת מהימנות עדים - כל אלה כאחד מוליכים למסקנה כי חתימתו של קובי על השיק דנן נעשתה בהרשאה של הנתבעת. על כן חבה הנתבעת כלפי התובע על-פי השטר במלוא סכומו. ה. חבות מעסקת היסוד לא הוכח שהנתבעת היתה צד לעסקת היסוד בין קובי לתובע. ההלוואה ניתנה על-ידי התובע לקובי, על-רקע יחסי החברות ביניהם, ולא לנתבעת. השיק שמסר קובי לתובע כנגד ההלוואה הוא שקושר את הנתבעת להלוואה. התובע הצהיר שביחסיו עם קובי היה נכון לתת את הסכום שביקש גם אם לא היה קובי מוסר לו שיק להבטחת פירעון ההלוואה [פרו' I עמ' 23 ש' 24-23]. ללא השיק קשה לראות זיקה בין הנתבעת להלוואה. עילה מדיני עשיית עושר ולא במשפט לא נכללה בכתב-התביעה, אף שנזכרה בשולי תצהירו של התובע [סע' 21 ל-ת/4]. הנתבעת התנגדה להרחבת חזית המחלוקת ועל כן אין עילה זו נושא לדיון והכרעה [פרו' I עמ' 9 ש' 24-23]. על כן מתקבלת התביעה בעילה השטרית לבדה ולא בעילה חוזית. ו. סיכומם של דברים התביעה מתקבלת במלוא סכומה. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים המצטברים שלהלן: בגין סכום התביעה סך של 35,000 ₪ שיישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (13.2.2012) עד יום פסק-הדין; בגין הוצאות משפט כולל אגרה סך של 3,000 ₪ ליום פסק-הדין; בגין שכ"ט עו"ד ומע"מ סך כולל של 10,000 ₪ ליום פסק-הדין. הסכום הפסוק ישולם על-ידי הנתבעת תוך 30 יום מן המועד בו יומצא לה פסק-הדין שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד מועד התשלום בפועל. עסקת יסודהלוואההחזר הלוואה