לטענת התובע אין המדובר בטעות בכדאיות העסקה, לעניין קניית הסיכונים, שכן ממילא לא היה כאן סיכון כלשהו, והוא לא ירש דבר. התובע מודה כי חתם על הסכם הפשרה במקום להפקיד 7,000 ₪ בקופת ביהמ"ש, ולנהל ההליך בהתנגדות שהגיש, אולם עשה כן בטעות לאור הלחץ שהופעל עליו בהליכי ההוצל"פ, משהגיעו מעקלים לביתו. טענה אחרונה זו כאמור כבר אינה עומדת כעילת ביטול עצמאית שמכוח כפיה או עושק, ומצוינים הדברים אך לשלימות התמונה. התובע מציין כי סעיף 126 הינו הוראת חוק קוגנטית ולפיכך אין בכוחו של הסכם לגבור על האמור בה. 7. לטענת הנתבעת, לא נפלה מלפני התובע כל טעות. הנתבעת מפנה לכך שהתובע שלח מכתבים ובקשות ללשכת ההוצל"פ, ואף הגיש התנגדות, עוד בטרם החתימה על הסכם הפשרה. בכל המסמכים האמורים ציין כי מדובר בחוב של אמו המנוחה, וכי החוב יפרע ממכירת הנכס של המנוחה. עוד קודם לחתימת הסכם הפשרה, העלה אפוא את טענותיו בדבר חובות העיזבון והזכויות שנתונות ליורשי עיזבון על פי כל דין, לרבות הטענות אותן הוא מעלה כעת. היינו התובע בעצמו טען תוכנית טענות העולות בקנה אחד עם סעיף 126 לחוק הירושה, אף אם לא בצורה משפטית טהורה, ומבלי שידע לציין את מספר הסעיף. למרות האמור, בחר מרצונו החופשי לחתום על הסכם הפשרה, ועל כן יש לדחות את טענתו לטעות שבדין. מכאן, שאין לשעות לטענותיו לפיהן לא היה מודע לזכויותיו בשעה שחתם על הסדר החוב. מציינת הנתבעת גם כי הסדר החוב נחתם לבקשתו, לאחר שהוא זה שיצר קשר עם משרד ב"כ הנתבעת. היינו, כי התובע החליט משיקוליו לשלם מידית את החוב לנתבעת, ובכך לחסוך גם את הריביות העתידיות וההתדיינות הארוכה בעניין זה. לפיכך, ככל שהיתה טעות של התובע בעניין זה, מדובר בטעות בכדאיות העסקה בלבד. היה באפשרות התובע להפקיד סך של 7,000 ₪ בקופת ביהמ"ש ולהעלות טענותיו בהליך ההתנגדות, אך הוא בחר שלא לעשות כן ולסיים ההליך בפשרה. לטעמי, בחירתו של התובע שלא להפקיד הסכום של 7000 ש"ח, שלדבריו שלו התכוון אכן להפקיד, מקהות מעוקצן של טענות אילוץ או כפיה, שהרי יכול היה להפקיד ולטעון את כל טענותיו בהתנגדות, כפי שטוען הוא אותן כעת. שיקול זה מצדיק אפוא צמצום עילות התביעה כפי שנעשה, תוך ויתור על טענות כפיה ועושק. אך אין בכוחו לדחות מאליו גם טענת הטעות שבעובדה (לטענת הטעות בדין - אתייחס להלן, ואקדים ואציין כי אכן אין לקבלה לגופה). 8. מוסיפה הנתבעת וטוענת כי התובע חדל מפעולותיו לביטול ההסכם לאחר שבקשתו מיום 25.01.11 נדחתה, ומאז ועד ליום הגשת התביעה דנן, משך תקופה של למעלה משנה, לא עשה דבר בעניין זה. יכול וכך, אולם אין לומר כי פרק שמן זה עולה כדי שיהוי, אף לא נטענה טענת שיהוי. היא מפנה לכך שפסק הדין לא קובע כי הסדר החוב נעשה שלא כדין או כי דינו להתבטל, וכן לא קובע את זכאותו של התובע לנכסים מסוימים מהעיזבון. כל הקבוע בפסק הדין הינו כי העיזבון טרם חולק. אכן כך, אולם הנתבעת מחויבת בקביעה זו שהעיזבון טרם חולק (נכון למועד פסה"ד - 3.8.11), כמו גם בקביעה כאמור, שהנתבע לא ירש דבר. כאמור אותו פסק דין בהמרצת הפתיחה לא ביטל, אף אין כוחו לבטל, את פסה"ד שדחה ההתנגדות מכוח ההסכם. לשם כך יש צורך בתביעה לביטול ההסכם - היא התביעה שבפני: משעה שנבלע ההסכם בפסק הדין שדחה ההתנגדות, והטענות מופנות כנגד החלק ההסכמי מכוח פגם זה או אחר בכריתה, ולא כנגד פסה"ד שנתן לו תוקף, הרי שיש להגיש תביעה לביטול ההסכם עצמו, ואז ממילא נחשב הדבר כאלו התבקש גם ביטול פסה"ד שנתן לו תוקף. עיין למשל ע"א 1545/08 אברהם מוסקונה ואח' נ' סולל בונה בסע' 11 לפסק דינה של השופטת חיות. לכן גם אין ממש בטענת מעשה בי"ד שהעלתה הנתבעת כאן, מכוחו של פסה"ד שדחה ההתנגדות. שהרי דוקא לאור קיומו של אותו פסק דין מחייב, הוגשה תביעה זו, שהנה הדרך הדיונית הנכונה לביטול פסק דין שניתן מכוח הסכם פשרה, כאשר נטענת טענה של פגם בכריתה ביחס לאותו הסכם. השאלה אפוא הנה האם הדין לגופו עם המבקש שיש לבטל ההסכם מחמת אותו פגם נטען בכריתה, היינו טענת הטעות. 9. סע' 14 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע כדלקמן: "(א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה. (ב) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה. (ג) טעות אינה עילה לביטול החוזה לפי סעיף זה, אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות והצד השני הודיע, לפני שבוטל החוזה, שהוא מוכן לעשות כן. (ד) "טעות", לענין סעיף זה וסעיף 15 - בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה." התובע בסיכומיו מודה כי החלופה החלה אף לשיטתו הנה זו של סע' 14(ב) . אין הוא טוען לתחולת סע' 14(א), כלומר אינו טוען שהנתבעת ידעה על דבר הטעות או היתה אמורה לדעת עליה. למעשה ברור שכך פני הדברים אף לגוף העניין, שכן אם לתובע עצמו כיורש ובן המנוחה לא היתה קנויה הידיעה בדבר היקף הנשייה הכולל לעומת שווי נכסי העיזבון, מקל וחומר שלנתבעת, כאחד הנושים, לא היתה קנויה ידיעה זו. מצויים אנו אפוא לשיטת התובע בגדרה של חלופת הטעות המשותפת. ואלו הנתבעת טוענת לחלופת סע' 14(ד) , המחריגה טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה מגדרה של עילת הביטול שיסודה בטעות. 10. "טעות היא מחשבה או אמונה של צד לחוזה שאינה תואמת את המציאות" (ע"א 2444/90 ארואסטי נ' קאשי מח(2) 513, 524). משכך, "הנחת קיומה של מציאות מדומה כזו עלולה ללקות בפגם קוגנטיבי במרכיב הרצייה" (ע"א 2469/06 סויסה נ' חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ , פס' 9). בטעויות שנפלו תוך חתימה על הסכמי פשרה, דנה הפסיקה לא פעם, תוך ציון המובן, שיש לנקוט זהירות בטרם יבוטל הסכם פשרה, ושמא עסקינן בטעות שבכדאיות העסקה גרידא, שאף היא טעות, אך לא כזו המקימה עילת הביטול. כך נקבע כי: "ניתן להגדיר פשרה כ"הסכם ליישוב סכסוך בין שני צדדים בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נעשה מתוך מודעות לאי וודאות עובדתית או משפטית, ואשר יש בו ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם" (ראו ההגדרה ב- In Re South Central States Bakery Products Antitrust Litigation (1980)). באופן דומה, אומרים פרידמן וכהן כי "בפשרה יש משום 'קניית סיכון' או 'קניית דין'. סיכון זה יכול שיתייחס לעובדה השנויה במחלוקת, להלכה משפטית או להתפתחות אפשרית בעתיד. טבעי הדבר שבתי המשפט נוטים לקיים פשרה שהושגה בתום לב ובמגמה לסיים את הסכסוך" (בספרם, בעמ' 736). בהתאם לתיאור זה, אחת ממטרותיה העיקריות של פשרה היא למנוע תביעות נוספות בעתיד בקשר לעניין נושא הפשרה. מנקודת המבט של הצדדים להסכם הפשרה, תכונת הסופיות היא תכונה חיונית... מדברים אלה עולה, כי יש לייחס משקל ניכר לערך בדבר סופיותן של פשרות. יש להביא בחשבון את מרכזיותו של ערך זה מבחינת הצדדים לפשרה. ההגנה על ערך זה חיונית, כדי להגשים את הציפיות הסבירות של הצדדים להסכמי הפשרה... שיקולים אלה יפים גם מקום בו מועלית טענה שלפיה הסכם פשרה נכרת מתוך טעות לגבי הפגימה שנגרמה. ברור, כי אם תנתן לבעלי הדין האופציה הנוחה לבטל הסכמי פשרה שבהם התקשרו, כל אימת שיסתבר להם בדיעבד כי נזקם גדול משסברו בעת כריתת ההסכם, יישמט כל יסוד מתחת למוסד הפשרה. לא יהיה לבעלי דין נתבעים- למשל חברות ביטוח- כל תמריץ להתקשר בפשרות. לכן, מעירים פרידמן וכהן כי "מובן שאם הסתבר לאחד הצדדים, לאחר מעשה, כי הפשרה לא היתה מוצלחת מבחינתו, שכן הסיכון התממש בדרך שונה מזו שהעריך, אין מקום לטענת טעות" (בספרם, בעמ' 736). מכך עולה, כי יש לאפשר פגיעה בסופיותן של פשרות בשל התגלותן של עובדות בשלב מאוחר יותר, רק במצב שבו קיימים טעמים כבדי משקל במיוחד. לומר אחרת, פירושו לומר שפשרה תהא מחייבת רק כל אימת שהדברים התרחשו כפי שהיה מצופה מלכתחילה. אין צורך לומר, כי בכך יהיה כדי לסכל את הטעם מאחורי כריתתן של פשרות" (ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש נא(1) 577, 589-592). וכן: "עצם הדיון בטענות בדבר טעות שמקימה לכאורה עילה לביטול הסכם הפשרה מנוגד לתכונת הסופיות של הפשרה וחותר תחת האינטרס הציבורי שבעידוד פשרות, ועל כן על בית המשפט לנקוט בגישה זהירה וספקנית ביחס לטענות מסוג זה. יחד עם זאת, אין פירושו של דבר שהסכמי פשרה הינם חסינים לחלוטין לטעויות, ולכן במקרים חריגים ונדירים בהם יוכיח צד להסכם הפשרה שהסכמתו נבעה מטעות יסודית בנקודה שלא היתה שנויה במחלוקת ואשר לגביה לא התפשרו הצדדים, ניתן הסכם הפשרה- ככל הסכם- לביטול (ראו פרידמן וכהן, בעמ' 737). בנקודה זו יש להבחין בין הסכמי פשרה בהם מתפשרים הצדדים אך ורק בנוגע לעבר לבין הסכמי הפשרה בהם מתפשרים הצדדים בנוגע לעבר אך להסכמתם ישנה גם תחולה הצופה פני עתיד" (ע"א 7726/10 מדינת ישראל נ' מחלב , פס' 31). ובאשר לטעות בכדאיות העסקה בהסכמי פשרה: "לדעת פרופ' פרידמן, טעות בכדאיות העסקה היא טעות ביחס לסיכון שנטל על עצמו צד לחוזה, או שראוי, על פי הנסיבות, לייחס לאותו צד נטילת סיכון כזו. אם נטל צד על עצמו סיכון מסוים, אזי אין הוא יכול להתנער ממנו אחר כך (ד' פרידמן "הסיכון החוזי וטעות והטעיה בכדאיות" עיוני משפט יד (תשמ"ט) 459)... בהסכמי פשרות הצדדים נוטלים על עצמם את הסיכון בדבר המצב המשפטי. לשום צד אין ודאות שהוא יזכה בדין, ואפילו יזכה, שמא הזמן וההוצאות אינם כדאיים לו, ולפיכך הוא מתפשר. ולא רק זאת, אלא שהמתפשר נוטל על עצמו סיכון שמא הדין ישתנה למפרע, ועל דעת כן הוא מתפשר" (עניין ארואסטי, 527). מאידך, האבחנה בין טעות המקימה עילת ביטול לבין טעות שהנה לא גם אלא רק בכדאיות העסקה, וככזו מחריגה עילת הביטול לפי סע' 14(ד) - אינה כה פשוטה. גם טעות בכדאיות העסקה הנה קודם כל סוג של טעות ובשני המקרים מבקש אחד הצדדים להסכם להשתחרר ממנו בדיעבד מאחר והגיע למסקנה מאוחרת שאינו תואם האינטרס שלו. עצם היותה של המסקנה מסקנה מאוחרת , הניזונה מאינטרס, אינו הופך הטעות לטעות בכדאיות העסקה גרידא , שאחרת לא תימצא לך טעות שלא תסווג ככזו. הרי חזקה שאדם פועל בהתאם לאינטרס הממוני שלו. יש גם לזכור שהחרגת זכות הביטול אינה בכל מקרה בו הטעות הנה גם בכדאיות העסקה, היינו בקלקולצית הסיכונים והסיכויים. סע' 14(ד) על פי לשונו, דורש שעל מנת שתוחרג זכות הביטול במקרה של טעות בעובדה או בדין, נדרש שאותה טעות היתה רק באותה קלקולציה, היינו רק בכדאיות העסקה ("שאינה אלא בכדאיות העסקה"). "נאמר לא אחת, כי פרשנות המונח "טעות בכדאיות העיסקה" היא "קשה וסבוכה" (דברי המשנה לנשיא בן פורת בבג"צ 221/86 כנפי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(1) 469, 482; ראו גם מ' דויטש, פרשנות הקודכס האזרחי, כרך א' (תשס"ה-2005) סעיפים 722-719 בעמ' 414-411 והאסמכתאות דשם). לדידי ניתן להטיל ספק אם במקרה דנא עסקינן בטעות "שאינה אלא בכדאיות העיסקה". טעות היא "מחשבה או אמונה של צד לחוזה שאינה תואמת את המציאות" (שלו, שם, 277; ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב - הקואופרטיב המאוחד, פ"ד מ(4) 533; השוו גם פרידמן-כהן (כרך ב') 668). במקרה שלפנינו סברה המערערת כי התניות בדבר תשלום הפנסיה לאחר מות בן הזוג בנות ביצוע, ודומה כי אין המדובר בטעות בכדאיות התניות - אלא בעצם האפשרות לממשן.." (מתוך סע' 16 לפסק דינו של השופט רובינשטיין בבעמ 4870/06 פלונית נ' עיזבון פלוני; עמדתו באותה פרשה היתה דעת מיעוט, אך צוטטה פסקה זו אך להמחשה שהאבחנה - אינה כה פשוטה). 11. כאמור, טען התובע כי לא הכיר את הוראת סעיף 126 לחוק הירושה לפיה אין הוא חב בחובות העיזבון עד לחלוקתו, אלא בנכסי העיזבון, ועל כן חתם על הסכם הפשרה. ואולם, עיון במסמכים הרבים ששלח התובע עוד טרם החתימה על הסדר הפשרה מעלים אכן תמונה אחרת. ע"פ מכתבו של התובע לב"כ הנתבעת מיום 12.12.10 (נספח א' לכתב התביעה), מתבקש עיכוב הליכי העיקול שננקטו כנגדו היות והחוב הינו של המנוחה והיורשים פועלים למכירת הנכס אשר יכסה את החוב. גם בבקשה לביטול הליכים שהגיש התובע (נספח ב' לכתב התביעה) מצוין כי פרעון החוב יבוצע במקרה של ביטוח חיים מכרטיסי האשראי ו/או הטלת החוב על נכס המנוחה שימכר בהמשך (הכוונה לדירה - י.פ). התובע מציין שם כי למרות האמור נפתח נגדו תיק הוצל"פ כאשר החוב כלל אינו שלו ולא ברור מדוע הוא צריך לשאת בתשלום כאשר קיים נכס מקרקעין על שם המנוחה. כבר בשלב זה ניתן לראות, כי אכן, הגם שהתובע אינו נוקב מפורשות בסעיף החוק עליו הוא מסתמך, הוא מבסס טענותיו על הכלל שבפועל קבוע שם. היינו, כי אין לחייבו בחובות העיזבון היות ולמנוחה קיים נכס והחובות יפרעו ממנו, כאמור בסעיף 126 לחוק הירושה. טענות דומות העלה התובע בכתב ההתנגדות ובתצהירו כאמור (נספח ב' לכתב ההגנה), והכל עוד לפני חתימת הסכם הפשרה. לפיכך צודקת הנתבעת שלאשורה יש לדחות טענות התובע ככל שהן מכוונות לטעות שבדין. עם זאת איני סבור שיש ממש בטענותיה כי טענת התובע בסיכומיו לטעות בעובדה היא בגדר הרחבת חזית. התובעת מפרשת את טענות התובע שבכתב התביעה כטענה לטעות בדין ותו לא. נכון שנטענה הטענה כי התובע לא היה מודע להוראות סע' 126, וטענה זו נדחתה כמבססת עילת הטעות שבדין, שכן בפועל לא נקלע התובע לכלל טעות בענין זה, לאור טענותיו שלו שטען לפני החתימה על ההסכם. אך מעיון בתביעה ניתן כאמור לחלץ בפירוש שהתובע טען כי לא ידע מה היקף (שווי) נכסי העיזבון לעומת היקף הנשייה של כלל הנושים (סע' 5, 11, 13, 17 ו 23). . מכאן שטענת התובע בדבר טעות בעובדה, בחלופת סע' 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), אינה הרחבת חזית. 12. כנובע מסע' 126 לחוק הירושה, עד לחלוקת נכסי העיזבון - שלא חולק - אין אחריות אישית ליורשים, ביחס לחובות המוריש, אף כי צו ירושה או קיום צוואה הנו דקלרטיבי בלבד. יכולים הנושים להיפרע אך מנכסי העיזבון. אמנם אז, זכות היא ליורשים שלא ישלמו מכיסם החובות אלא מנכסי העיזבון, כאשר יחול סע' 104 לחוק הירושה לענין סדרי הקדימות של החובות (וראה בפרט סע' 104(ב) הקובע שחובות בעלי אותו סדר עדיפות יסולקו לפי יחס סכומיהם); זכות ולא חובה. אין איסור שבדין הקובע שאסור לו ליורש לסלק ממשאביו הוא חובות של מורישו, גם אם טרם חולק העיזבון ואין הוא חייב בכך על פי דין. ממש כפי שאין איסור שבדין על אדם לפרוע חובו של אחר, גם אם אין הוא חייב לעשות כן. אם עשה כן - יכול ותהא רלבטיות לשאלת המניע ומה היו העובדות שהניח אותו מסלק - חוב, שהרי ברגיל לא יוחזק אדם כמתנדב לפרוע חוב שאינו חובו. השאלה עולה גם כאן. 13. מצבת נכסי העיזבון היתה נתונה אך לא ידועה מבחינת השווי, וכך אף ביחס להיקף הנשייה הכולל. ניתן אפוא לקבוע כי מדובר אכן בטעות משותפת בדבר מצב הדברים לאשורו. ולו ידוע היה מצב הדברים לאשורו , לפיו היקף הנשיה עולה על שווי נכסי העיזבון, היינו ברור שלא יוותר לתובע דבר מן העיזבון לאחר סילוק החובות, ברור שלא היה התובע מתקשר בהסכם עם הנתבעת (מה גם שפרע בקירוב מלוא חלקו היחסי (מחצית) בחוב כיורש (וראה סע' 132 ו 134 לחוק הירושה). כלומר שעור "ההנחה" שניתן לו בפשרה - היה מזערי, אם בכלל). אמנם גם במקרה של טעות בכדאיות העסקה לבדה לא היה הצד שטעה והפסיד מתקשר בהסכם לו ראה התוצאה, אולם טעות מעין זו אינה עילה לביטול. אלא שכאן נראה שאין מדובר בטעות שיסודה אך בקלקולצית סיכונים שגויה ממן סיכון וסיכוי, אלא בטעות במצב הדברים לאשורו, אמנם משותפת; שהנה כה בסיסית ונוגעת להנחות היסוד שעמדו בבסיס ההתקשרות - עד שמשמיטה היא כליל את הבסיס הרציונלי להתקשרות מצד התובע. לא ניתן לומר אפוא שמדובר בטעות בכדאיות העסקה לבדה. אמנם סע' 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) מותיר בידי ביהמ"ש שיקול דעת רחב, כאשר גם אם קיבל שעסקינן בטעות משותפת, אין הוא חייב להורות על ביטול החוזה, אם סבר שאין לעשות כן משיקולי צדק. מסמכותו גם להיעתר לבקשת הביטול תוך חיוב מבקש הביטול בפיצוי הצד השני בגין הכריתה. אלא שלא מצאתי שחלים כאן שיקולי צדק מכוחם עלי להימנע מהיעתרות לסעד הנתבע של ביטול ההסכם. 14. למעלה מן הצורך יצוין, כי גם לו היה מצב הדברים שונה ושווי נכסי העיזבון היה עולה ואף ניכרות על סך החובות, והיו הצדדים מגיעים למצב של חלוקת העיזבון, לא ניתן להניח לרעת התובע שהיה הוא נכנס לגדר סע' 128(א) רישא של חוק הירושה, היינו שהיה מוצא עצמו חב בחובות עד שוויו של כל העיזבון לעת חלוקתו (להבדיל מתקרת מה שקיבל מן העיזבון). סנקציה זו נועדה לתמרץ יורשים לסלק מנכסי העיזבון חובות בטרם יחלקו ביניהם ירושתם, ובלבד שמדובר בחובות ידועים. במצב דברים זה, היה חב התובע לפרוע החוב כדי מה שקיבל מן העיזבון, וממילא בסופו של חשבון מול התובעת והיורש והנוסף, לא היה אמור לשאת ביותר ממחצית החוב, כפי שעור חלקו היחסי כיורש (ראה סע' 134 לחוק הירושה). 15. סוף דבר, אני מקבל התביעה ומורה לנתבעת לשלם לתובע בתוך 30 יום: א. את הסך של 10200 ₪, כשהוא נושא הפרשי הצמדה בלבד מיום בו שולם לנתבעת על ידי התובע. ב. את סכום האגרה ששלם התובע כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית. ג. שכ"ט עו"ד בסך כולל של 2500 ₪. טעות בכדאיות