תביעה של רשות הפיתוח, לצו עשה/ מניעה קבוע, בגין הסבת מחסן בייעוד חקלאי לבית מגורים והצבת קרוואן המשמש למגורים בנחלה, ללא היתר כדין וללא אישור רשות מקרקעי ישראל (להלן: "המנהל"). רקע כללי רשות הפיתוח הינה הבעלים של המקרקעין המוסדרים הידועים כגוש 2674, חלקה 23 (להלן: "המקרקעין"). המקרקעים מנוהלים על ידי המנהל. הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"), הוא חבר בנתבעת 2 (להלן: "האגודה") ובעל זכויות בנחלה הידועה כמשק 68 (להלן: "הנחלה"). האגודה קשורה בהסכם שכירות עם המנהל, מכוחו היא חוכרת מן המנהל מקרקעין וחבריה ובהם הנתבע, הינם בני רשות מטעמה לעשות שימוש במקרקעין על פי ההסכם בין הצדדים, בעיקר חקלאות ומגורים. המקרקעין מצויים בתחום השטח הכלול בהסכם האמור (להלן: "חוזה השכירות") ובהתאם לסעיף 19 א לחוזה השכירות, נדרשת הסכמה של המנהל מראש ובכתב בכל מקרה של בניית מבנה כלשהו או הוספה למבנה קיים. סעיף 24 לחוזה השכירות קובע כי סעיף 19 הוא תנאי יסודי. האגודה הודיעה בכתב ההגנה שהגישה, כי תכבד כל החלטה של בית המשפט בכפוף לתקנון שלה ובלבד שלא תוטל עליה חבות כלשהי. טענות רשות הפיתוח לטענת רשות הפיתוח, הסבת המחסן בייעוד חקלאי לבית מגורים והצבת הקרוואן המשמש למגורים בנחלה, ללא הסכמה של המנהל מהווה שימוש חורג והפרה של ההרשאה של הנתבע ועל כן רשות הפיתוח זכאית לקבל את הסעד שביקשה. לטענת רשות הפיתוח, המפקח מטעמה, לא נשאל בעדותו לגבי השימוש החורג בנחלה, תצהירו לא נסתר בחקירה ועל כן יש לקבלו כמו שהוא. אף האדריכל שהעיד מטעם הנתבע, הסכים כי הסבת רפת לבית מגורים והצבת קרוואן בנחלה טעונים היתר ולא התקבל כזה ובכך אישש טענת רשות הפיתוח. הנתבע עצמו, אישר כי הציב את הקרוואן לפני 7,8 שנים ולא קיבל היתר לכך ועד היום אין לו היתר לכך. כן אישר כי הסב את הרפת למגורים לפני כ - 8 שנים ולא קיבל היתר טרם ההסבה ועד היום אין בידיו היתר להסבה זו. הנתבע אישר כי את הבית המקורי שהיה קיים בנחלה הוא משכיר והקרוואן אף הוא מושכר לפרקים. רשות הפיתוח דוחה את ניסיונו של הנתבע להיתלות בהחלטה 1155 של המנהל, באשר אדריכל הנתבע טען כי לא הסתמך עליה, הנתבע כלל לא ידע מה היא אומרת ומכל מקום הוא ללא ספק בנה ללא היתר ועד היום אין לו היתר ודי בכך כדי לקבל את תביעת רשות הפיתוח על כל הסעדים המתבקשים בה. טענות הנתבע טענת הנתבע היא כי רשות הפיתוח נהגה כלפיו באופן שפגע בו והפלה אותו לרעה מול אחרים. לטענת הנתבע, בעקבות מכתב ההתראה שקיבל מרשות הפיתוח בו נדרש להפסיק או להסדיר את השימושים החורגים, פנה לאדריכל שיפעל להסדיר שימושים אלה. לטענת הנתבע, האדריכל מטעמו הגיש תוכניות למנהל ביולי 2011, אולם אלה לא נבחנו על ידי המנהל בטענה שכבר הוגשה תביעה משפטית בעניין, בעוד שבפועל תביעה משפטית (זו שבפנינו) הוגשה רק 7 חודשים מאוחר יותר, בפברואר 2012. עוד טוען הנתבע, כי היה על המנהל לפעול על פי החלטת הנהלה 3139 והוא סטה ממנה עת הוחלט על הגשת תביעה זו וגם בכך הופלה הנתבע לרעה. לטענת הנתבע, החלטה 1155 של המנהל, אושרה בבג"ץ 1027/04 פורום הערים העצמאיות ואח' נ. מועצת מקרקעי ישראל ואח'. להחלטה זו טרם הופקו נהלי ביצוע ועל כן הוכנה החלטה פנימית היא החלטה 3139, על פיה לא יוגשו תביעות משפטיות מקום בו קיימות 3 יחידות דיור. על כן הגשת התביעה כאן הייתה חריגה מהנחייה פנימית זאת, ללא כל הצדקה עניינית או אפילו דיון בעניינו של הנתבע ובכך פעל המנהל שלא כדין. מטעמים אלה יש לטענת הנתבע לדחות את התביעה על הסף. עוד טוען הנתבע, כי ניתן היה להכשיר את הבנייה שביצע בשני מסלולים. האחד באמצעות החלטה 1155 והחלטה פנימית 3139 והשני הוא המסלול על פיו ביקש האדריכל של הנתבע לפעול. כפי שהעיד האדריכל של הנתבע, הוא רצה להכשיר את הבניה על ידי הגדלת שטח המגורים בנחלה ל - 3 דונם, דבר שלטענתו אפשרי לפי התב"ע של האגודה ושהיה מאפשר הכשרת הבנייה. לטענת האדריכל הוא עשה זאת בעבר ולא הייתה סיבה לא לאפשר זאת גם כעת. לחילופין טוען הנתבע כי יש לאפשר לו אורכה בת שנה וחצי להסדיר את הבנייה, משום שהמנהל טרם הפיק נהלי ביצוע להחלטה 1155. האדריכל העיד כי מניסיונו הזמן הנדרש להכשרה הוא כשנה עד שנה וחצי. הנתבע מציין כי לרפת יש היתר - רק השימוש בה חורג מן ההיתר. לקרוואן אומנם אין היתר אולם השימוש בו מותר שכן לפי הסכם המשבצת מותר להקים יחידות מגורים על כן יש היתכנות הכשרה. הנתבע מזכיר כי המנהל גובה בכל מקרה דמי שימוש ראויים לפני אישור תוכניות ועל כן לא יצא נפסד. דיון והכרעה אין למעשה מחלוקת בין הצדדים על כך שהסבת הרפת למבנה מגורים והצבת הקרוואן בשטח נעשו ללא היתרים כדין. מכאן טענת רשות הפיתוח, כי די בכך כדי לתת פסק דין לטובתה, שכן זו השאלה היחידה שראוי לדון בה. הנתבע לעומת זאת סבור כי טענותיו שעניינן התנהלות המנהל, רלוונטיות וראויות להכרעה וראוי שבגינן תידחה התביעה על הסף. לא מצאתי לנכון לדחות טענות הנתבע על הסף ועל כן אבחן אותן להלן. כאמור לעיל, שתי טענות עיקריות לנתבע. ראשית, כי המנהל סרב לדון בתוכניות שהגיש באמצעות אדריכל מטעמו על מנת להסדיר את השימושים החורגים בטענה כי הוגש הליך משפטי, למרות שבאותה עת טרם הוגש הליך כזה ושנית, כי הגשת תביעה זו הייתה בניגוד להחלטות הפנימיות של המנהל עצמו ועל כן היא פסולה. סירוב המנהל לדון בתוכניות שהוגשו לגבי הטענה הראשונה, אבחן את העובדות שהוכחו בפני. כפי שעלה מן העדויות ומן המסמכים שהוגשו, המפקח אפי שלמה, ביקר במקום ביום 11.10.10 והבחין בקרוואן המשמש למגורים ובמחסן המשמש כבית מגורים שלישי במשק ללא אישור המנהל (דו"ח הפיקוח צורף לתצהירו כנספח ג1). בעקבות זאת נשלח מכתב לנתבע ביום 28.10.10 בו נדרש הנתבע להפסיק את השימוש החורג לאלתר ואם הוא מעוניין בהמשך קיומו לגשת למנהל ולבחון את אופן הסדרתו אם הדבר אפשרי. ביום 27.3.11, כפי שעולה מדו"ח הפיקוח, בוצע ביקור נוסף בשטח ולא היה כל שינוי במצב. ביום 28.3.11 פנה הנתבע במכתב למנהל (מוצג ת/1) וציין כי ברצונו להסדיר את הבנייה וביקש אורכה של 3 חודשים לשם כך עד ליום 30.6.11. מסמך נוסף אשר צורף לתצהיר האדריכל מטעם הנתבע, הוא מכתב למנהל שהתקבל במנהל ביום 3.7.11, על פיו צורפו למכתב "5 העתקים של לכל חלוקה לקביעת אזור המגורים בנחלה ל - 3 דונם (עפ"י תקנון) לאישורך". האדריכל של הנתבע נשאל בחקירה החוזרת, מה הייתה התשובה של המנהל לתוכניות שהגיש והשיב, כי "התשובה הייתה בעל פה שיש בניה לא חוקית ולכן לא חותמים על התוכנית והחזירו אותה אלי." (ע' 11 ש' 9). האדריכל העיד, כי בעוד שבדרך כלל שטח המגורים בנחלה במושבים אינו עולה על 2.5 דונם, יש מספר מושבים בהם עקב טעות, התב"ע מאפשרת הגדלה ל - 3 דונם ומושב ניר ישראל בינהם ועל כן ניתן היה לאשר את בקשתו (ע' 10 ש' 3-12). עולה מן האמור, כי הנתבע ביקש שהות להסדיר את המבנים עד סוף יוני 2011 ומעט לאחר מועד זה, הגיש ככל הנראה האדריכל מטעמו תוכניות למנהל, לצורך הגדלת שטח המגורים בנחלה ל - 3 דונם. עוד עולה מן האמור, כי לפחות לגרסת האדריכל, המנהל לא דחה את התוכניות בשל ההליך המשפטי, אלא בשל קיומה של בנייה לא חוקית וכאמור לעיל, אין מחלוקת על כך שקיימת בשטח בנייה לא חוקית. בהקשר זה, ראוי לשים לב כי כפי שהבהיר האדריכל בעדותו וציין הנתבע בסיכומיו, כוונת האדריכל הייתה להכשיר את המבנים לא דרך החלטה 1155, אלא באמצעות הגדלת שטח המגורים בנחלה ל - 3 דונם. לא הוצגה תשובה בכתב של המנהל להגשת התוכניות והאדריכל העיד כי הוסבר לו בעל פה הטעם לאי הטיפול על ידי המנהל. על כן, אין בסיס לטענת הנתבע, כי המנהל סירב לבחון את התוכניות שהגיש בשל ההליך המשפטי המתנהל למרות שההליך הוגש רק 7 חודשים לאחר מכן. לא הוכח בפני אף כי סירוב המנהל לדון בתוכניות עקב קיומה של בנייה לא חוקית, הוא בגדר חריגה של המנהל מן הכללים הפנימיים שלו ויש בו משום הפליה של הנתבע מול אחרים. לא הובאו בפני ראיות לכך שבמקרים דומים אחרים, טיפל המנהל בתוכניות שהוגשו לו למרות קיומה של בנייה לא חוקית בנחלה. על כן אין בסיס לטענה ראשונה זו של הנתבע. הגשת התביעה הנוכחית נבחן אם כן את הטענה השנייה והיא כי בהגשת התביעה חרג המנהל מהחלטתו הפנימית 3139, על פיה אין להגיש תביעות במקרים של שלוש יחידות דיור בשטח המגורים. לטענת הנתבע, החלטה פנימית זו, נועדה להתוות את התנהלות המנהל בעקבות אישור החלטה 1155 על ידי בג"ץ ועד לקביעת נוהלי ביצוע להחלטה 1155. לטענת הנתבע המנהל מחויב להחלטותיו הפנימיות ועל כן אם חרג מהן והגיש תביעה זו, יש לדחות את התביעה על הסף. בהקשר זה, טוען הנתבע כפי שפורט לעיל, כי הוצע לו להסדיר את השימוש החורג והוא אכן פעל לעשות כן ונדחה שלא כדין על ידי המנהל (האדריכל שלו הגיש תוכניות והמנהל סירב לבחון אותן) ועל כן וודאי שלא היה מקום להגיש נגדו הליך זה. בהחלטה פנימית 3139 נקבע: "עד להיערכות המנהל לביצוע ההחלטה, במקום בו קיימות 3 יחידות דיור שלא עומדות בתנאי הרצף הבין דורי, עפ"י החלטות המועצה וניתן להסדירן עפ"י החלטה 1155, לא תוגשנה תביעות משפטיות חדשות וזאת ככל שהתברר, כי החוכר עומד בתנאים להצטרפות." לרשות הפיתוח ולמנהל, עומדת חזקת תקינות מעשה המנהל ועל כן ככל שהנתבע מבקש לטעון כי פעלו שלא כדין, הנטל להוכיח זאת מוטל עליו (ראה בהקשר זה ע"פ 1610/93 ותד נ. מדינת ישראל פד נ(5) 837 בע' 840). אני סבורה כי בנטל זה הנתבע לא עמד. הנתבע לא הוכיח כי את השימוש החורג שהודה בו, ניתן להסדיר על פי החלטה 1155 והדבר בהחלט איננו מובן מאליו ואינו בגדר ידיעה שיפוטית. יתר על כן, רשות הפיתוח חולקת על עמדה זו של הנתבע. ראשית טוענת רשות הפיתוח, כי החלטה 3139 לא חלה בענייננו, משום שדו"ח הפיקוח קדם לה וכן מכתב ההתראה. אולם גם אם יש תחולה להחלטה 3139, טוענת רשות הפיתוח כי על פי סעיף 3 להחלטה 1155, אחד התנאים להצטרפות להסדר הוא "הסדרה ותשלום בגין כל השימושים" ואילו בענייננו, כפי שטוענת רשות הפיתוח, השימוש החורג בנחלה לא הוסדר ועודנו נמשך. אם הנתבע לא עומד בתנאים להצטרפות להסדר, מן הסתם גם ההנחיה לא להגיש תביעות לא חלה לגביו. לכאורה טענת הנתבע היא, שבדיוק למטרה זו הוגשו התוכניות על ידי האדריכל מטעמו, היינו, על מנת להסדיר את השימוש החורג והמנהל לא אפשר זאת, כלומר המנהל הכניס אותו למלכוד, מצד אחד כדי שהחלטה 1155 תחול עליו, הוא נדרש להסדיר את השימוש החורג ומן הצד השני, בגלל קיומו של השימוש החורג, לא אפשר לו המנהל להסדיר דבר. בהקשר זה, אני סבורה, כי הנתבע יכול היה כשהאדריכל מטעמו קיבל תשובה כי התוכניות לא יטופלו, להשיג על החלטה מנהלית זו של המנהל, אולם אינו יכול כיום כשהוגשה נגדו תביעה לאחר שלא פעל על פי הנחיית המנהל ולא חדל מן השימוש החורג ואף לא הסדיר אותו, לטעון במסגרת תקיפה עקיפה כי החלטה זו של המנהל הייתה פגומה. בהקשר זה אפנה לרע"פ 4398/99 הראל נ. מדינת ישראל פד נד(3) 637 (להלן: "פסד הראל"). באותו עניין, רישיון הנהיגה של המבקשת שם נשלל שלילה מנהלית, אגב פגיעה בזכות הטיעון. המבקשת לא השיגה על החלטה זו ונתפסה נוהגת בתקופת שלילת הרישיון ורק במסגרת ההליך הפלילי שהוגש נגדה בעניין זה העלתה טענתה המנהלית על פיה אין תוקף לשלילת הרישיון משזכות הטיעון שלה נפגעה. בית המשפט שם דחה טענה זו שלה ודן בסוגיה של תקיפה עקיפה מול תקיפה ישירה. בע' 643 נקבע: "7. ההלכה בדבר בטלות יחסית (שראוי היה לקרוא לה, לשם הדיוק, חוקיות יחסית) אומרת כי יש להפריד, במסגרת הביקורת השיפוטית על החלטה מנהלית, בין שני מישורים: המישור הראשון - הפגם בהחלטה; המישור השני - נפקות הפגם. במישור הראשון על בית-המשפט לבדוק ולקבוע אם נפל פגם בהחלטה: פגם של חוסר סמכות, הפרה של זכות הטיעון, ניגוד עניינים, שיקולים זרים וכיוצא באלה. אם קבע בית-המשפט, במישור הראשון, שנפל פגם בהחלטה, או אז עליו לשקול, במישור השני, את נפקות הפגם, כלומר את הסעד הראוי. השיקולים של בית-המשפט בשני המישורים שונים מאוד: בכל מישור פועל בית-המשפט לתכלית שונה ובכלים שונים. ראו בג"ץ 918/93 עיריית קרית גת נ' מדינת ישראל [6], בעמ' 848. לפיכך אפשר שפגם מאותו סוג, כגון הפרה של חובת ההתייעצות, יוביל במקרים שונים לתוצאות שונות, לפי הנסיבות של כל מקרה ומקרה. אפשר שבמקרה אחד הוא יוביל את בית-המשפט להצהיר כי ההחלטה המנהלית בטלה מעיקרה; במקרה שני הוא עשוי להוביל את בית-המשפט לביטול ההחלטה ממועד מסוים שבית-המשפט יקבע, אם בעבר ואם לעתיד. ואפשר גם, במקרה אחר, שבית-המשפט יקבע, על-אף הפגם, כי ההחלטה תקפה ומחייבת כאילו לא נפל בה פגם..." ובהמשך הדברים בע' 646 מתייחס בית המשפט להבדל בתוצאה בין תקיפה עקיפה לתקיפה ישירה: " 10. אחת השאלות החשובות, לפי ההלכה בדבר בטלות יחסית, היא השאלה של דרך התקיפה של ההחלטה המנהלית: האם מדובר בתקיפה ישירה (direct attack) או בתקיפה עקיפה (collateral attack)? דרך התקיפה עשויה להכתיב את תוצאת התקיפה. תוצאה שהיה אפשר להגיע אליה בדרך של תקיפה ישירה, ייתכן שאי אפשר יהיה להגיע אליה בדרך של תקיפה עקיפה. סוף מעשה במחשבה תחילה: כבר בתחילת הדרך, בצומת המוביל מצד אחד לדרך של תקיפה ישירה ומצד שני לדרך של תקיפה עקיפה, הבחירה בדרך זאת או זאת עשויה לקבוע את התחנה הסופית בדרך. בהתאם לכך, גם אם נפל בהחלטה פגם המצדיק את ביטול ההחלטה בדרך של תקיפה ישירה, לא בהכרח יצדיק הפגם תוצאה של ביטול ההחלטה גם בדרך של תקיפה עקיפה. התוצאה של תקיפה עקיפה תלויה במידה רבה בנסיבות המקרה. לדוגמה, עשוי להיות הבדל בתוצאה בין תקיפה של צו אישי (כגון - החלטה לפסול רישיון) לבין תקיפה של תקנה בת-פועל תחיקתי (כגון - תקנה האוסרת נהיגה של כל אדם בנסיבות מסוימות). ניסיון החיים, השכל הישר והאינטרס הציבורי אומרים שבדרך-כלל אפשר וראוי לצפות מאדם שנפגע מצו אישי, אם הוא טוען כי הצו בלתי חוקי, שיתקוף את הצו בתקיפה ישירה, כגון בערעור לבית-משפט השלום או לבית-המשפט המחוזי (אם החוק מקנה זכות ערעור על הצו) או בעתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק. לעומת זאת בדרך-כלל אין מקום לצפות מאדם שיתקוף תקנה כללית, אלא אם וכאשר הוא נפגע באופן אישי מתחולת התקנה, כגון כאשר הוא עומד לדין פלילי על הפרת התקנה. במקרה כזה לא תהיה בפניו, מבחינה מעשית, דרך לתקוף את התקנה אלא הדרך של תקיפה עקיפה, כלומר הדרך של טענת הגנה שהתקנה בלתי חוקית ובלתי תקפה. לפיכך יש בדרך-כלל סיכוי טוב יותר לתקיפה עקיפה של תקנה כללית מאשר לתקיפה עקיפה של צו אישי. .." כך גם בענייננו. מדובר בהחלטה מנהלית אישית כלפי הנתבע והיה מקום לצפות ממנו ככל שהוא סבור כי סירוב המנהל לטפל בתוכניות שהגיש על מנת לאפשר לו להכשיר את השימוש החורג אינו כדין, כי יתקוף סירוב זה של המנהל ולא ימתין בחוסר מעש ורק כשהתביעה הנוכחית של רשות הפיתוח הגיעה, יטען בדרך התקיפה העקיפה כי סירוב זה של המנהל לא היה כדין. ראה בהקשר זה גם ע"א 7958/10 פלאפון תקשורת בע"מ נ. מדינת ישראל. בהקשר זה אוסיף, כי בפסד הראל סבר כב' הש' טירקל כי מי שבא לתקוף החלטה מנהלית צריך להראות כי נהג בתום לב. כך בע' 651 הוא אומר: "...על מי שבא לתקוף החלטה מנהלית להראות שנהג בתום-לב, כמצוות סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, כפי שהוחלה בסעיף 61(ב) לאותו חוק. כך בתקיפה ישירה של ההחלטה וקל וחומר בתקיפתה העקיפה. ונוטה אנוכי לדעה כי מי שלא נהג בתום-לב עלולה התקיפה מצדו להיכשל מטעם זה. דעה דומה הביע השופט זמיר אגב דיון בחובתו של אזרח לנהוג בתום-לב כלפי הרשות המנהלית לא רק בתחום המשפט הפרטי, אלא גם בתחום המשפט הציבורי (בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, אגף המכס והמע"מ [13], בעמ' 324. ....) כאמור, במקרה שלפנינו נהגה (תרתי משמע...) המערערת בתקופת הפסילה תוך זלזול בוטה בחוק, בכך הפרה את צו הפסילה שלא בתום-לב. די בכך כדי לדחות את ערעורה....". כפי שעולה מן האמור לעיל, הנתבע בענייננו, לא קיבל הסכמת המנהל לשימושים החורגים שביצע והשכיר מבנים שהוקמו ללא היתר במשך שנים ארוכות וקשה לראות בכך התנהלות בתום לב. משדחיתי טענת הנתבע בנוגע לסירוב המנהל לדון בתוכניות שהגיש, חוזרת ועומדת טענת רשות הפיתוח אשר לא נסתרה, לפיה הנתבע אינו עומד בתנאים להיכלל בהחלטה 1155 ומשכך, ההנחיה הפנימית לא להגיש תביעות מקום שיש "3 יחידות דיור שלא עומדות בתנאי הרצף הבין דורי", לא חלה לגביו ועל כן אין פגם בהגשת התביעה הנוכחית. סיכום מכל האמור לעיל עולה כי אני דוחה טענות הנתבע באשר לחריגת רשות הפיתוח והמנהל מן הכללים המחייבים אותם, אשר בגינן לטענת הנתבע היה מקום לדחות על הסף תביעה זו. משלא הייתה מחלוקת כי הנתבע הסב את הרפת למגורים והציב קרוואן בשטח הנחלה והכל ללא היתרים, אין עוד טענה לנתבע, מדוע לא להיעתר לבקשות רשות הפיתוח בתביעה זו ועל כן יש לקבלן. האורכה המבוקשת על ידי הנתבע בנסיבות אלה יש לבחון בקשת הנתבע כי אם יידחו טענותיו, תינתן לו אורכה בת שנה וחצי לביצוע הסדרה לנוכח היתכנות גבוהה של הסדרה זו ולנוכח העובדה כי המנהל טרם הפיק נהלי ביצוע להחלטה 1155. רשות הפיתוח מתנגדת לאורכה לצורכי הסדרה ומסכימה לכל היותר לאורכה לצורכי התארגנות, באשר לטענתה מדובר בבניה בלתי חוקית וראוי כי תבוצע אכיפה של החוק כדי למנוע שימושים לא מורשים כגון זה שבוצע על ידי הנתבע לפי עדותו לפני 8 שנים, כשדו"ח הפיקוח גילה את השימושים למעשה 5 שנים לאחר שבוצעו. מקובלת עלי עמדת רשות הפיתוח, כי יש למנוע שימושים לא מורשים בקרקע ובענייננו הנתבע עשה שימוש כזה לאורך שנים ארוכות ולא פעל להסדרתו עד שפעולותיו התגלו בסיור של מפקח המנהל. לא ברור כי ניתן להסדיר את השימוש החורג כטענתו של הנתבע ומכל מקום עמדו לו שנים ארוכות לפעול בעניין זה ואין מקום לאפשר המשך השימוש החורג לפרק זמן ארוך כפי שמבוקש על ידי הנתבע. יחד עם זאת ומשאף רשות הפיתוח מסכימה כי יש לאפשר לנתבע פרק זמן להתארגנות ומשאחד מן השימושים החורגים משמש למגורי הנתבע, אאפשר לנתבע שישה חודשים אורכה לצורך התארגנות. סוף דבר העולה מן המקובץ הוא כי אני נעתרת למבוקש בתביעה ונותנת צו המורה לנתבע להפסיק כל שימוש שהוא עושה במקרקעין ושאינו מאושר ע"י המנהל, ולשם כך לסלק את בית המגורים ואת הקרוואן שעל המקרקעין לרבות המחוברים ושאינם מחוברים הנמצאים במקרקעין ואשר אינם מאושרים כדין ע"י המנהל. כן אני נותנת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע לעשות כל שימוש חורג בנחלה, לקיים ו/או להקים כל מבנה ו/או בית מגורים שאינו מאושר על ידי המנהל. כאמור לעיל, הצווים ייכנסו לתוקף בעוד שישה חודשים מהיום. בהיעדר התנגדות של הנתבע, אני נעתרת אף לבקשת רשות הפיתוח ומתירה לה לפצל סעדיה כך שתוכל לתבוע סעדים כספיים בהליך נפרד. בנוסף אני מחייבת את הנתבע לשאת בהוצאות רשות הפיתוח ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 8,000 ₪. המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע תוך 45 יום. רשות הפיתוחחקלאותצוויםמחסןצו עשה