שעה שעצר את רכבו לפני מעבר חציה ורכב הנתבע פגע בו מאחור. לפי עדותו, מדובר היה במכה רצינית, הרכב עף קדימה, המשקפיים שלו נפלו ואפילו נזקק לטיפול רפואי. לדבריו, לאחר התאונה הנתבע עזב את המקום ואלו נהג התובעת הזעיק את בנו שעובד באזור, הם איתרו את רכב הנתבע ליד אזור בנייה ולקחו את פרטיו. באותו מעמד, הנתבע כתב וחתם על פתק שהוצג לי מקורו והוגש לי העתקו לפיו נתן מכה לרכב התובעת. הנתבע אישר, כי אכן כתב וחתם על הפתק. נהג התובעת ניגש למחרת היום למשטרה ומסר את גרסתו. נהג התובעת אישר בעדותו את הנזקים שנגרמו לרכב כפי שנראים בתמונות השמאי וכן העיד, כי מייד לאחר התאונה נסע עם הרכב למוסך. נהג התובעת הציג תמונות שצולמו בעת התאונה, תמונה של מקום הארוע וכן תמונות של רכב הנתבע במקום בו אותר, בסמוך לאתר הבניה. רכב הנתבע נראה חונה בסמוך לשפת המדרכה ואכן נראה כי ישנו אתר בניה במקום. נהג התובעת, הכחיש את טענת הנתבע, כי התאונה ארעה בסמוך לאתר הבניה ולא בסמוך למעבר חציה וכאשר הוטח בו על ידי הנתבע, כי לא מסר את פרטיו שלו, השיב, כי הנתבע לא ביקש. נהג התובעת אישר, כי הנתבע הציע לתקן את הרכב, אולם הסביר שהעדיף לתקן את הרכב במוסך מורשה באמצעות חברת הביטוח וכך עשה. הרכב נבדק על ידי שמאי והוכרז אבדן להלכה. הנתבע שטען בראשית הדיון, כי הודיע על דבר התאונה לסוכן הביטוח וכי יש לו ביטוח צד ג', קיבל אפשרות לברר את הדבר עם סוכן הביטוח, בירר והודיע לבית המשפט, כי לא היה ביטוח צד ג'. עיקר טענת הנתבע הייתה בנוגע לגובה הנזק, הנתבע כפר בשווי הרכב ובחוות דעת השמאי, אולם הודיע שאין ברצונו לחקור את השמאי על חוות דעתו. הנתבע העיד, כי נסע אחר רכב התובעת באתר בניה, פתאום עצר את הרכב, לא היה מעבר חציה אלא אולי מנוף הסתובב והוא נבהל והוא נתן לו מכה קטנה בטמבון. הנתבע העיד, כי הציע לנהג התובעת לתקן את הרכב, אולם הוא לא רצה. לטענתו, לא היה צורך להשבית את הרכב. הנתבע כפר בכך שעזב את המקום וטען, כי נהג התובעת לא רצה לתת פרטים. בחקירה הנגדית, טען הנתבע, כי שמר מרחק אבל היה מדובר בכורכר והרכב התחלק אולם הוסיף, כי הוא יודע שמי שנותן מכה מאחור אשם. אציין, כי הנתבע ביקש לזמן עדים שהיו עמו ברכב על מנת להוכיח שנהג התובעת לא רצה לתת פרטים. דחיתי בקשה זו, שכן התיק נקבע לשמיעת ראיות והיה עליו לדאוג לזימון העדים מבעוד מועד, מה גם שלא מצאתי רלוונטיות לסוגיה הצדדית של מתן הפרטים על ההכרעה בתביעה. אציין עוד, כי הנתבע טען שלא קיבל את נספחי כתב התביעה, את דו"ח השמאי והתמונות ואולם החזיק בידיו באולם את כתב התביעה בשלמותו על נספחיו. לא התרשמתי, כי לנתבע הייתה איזו שהיא מניעה להתכונן להליך. בסיכומיו טען הנתבע שהיה צריך לומר לו שהרכב מושבת, ואולי הרכב קיבל עוד מכה בדרך ומשכך הנזק כל כך גדול. דיון והכרעה מדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51%, ומכאן שדי בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר מרעותה, על מנת להעדיפה על הגרסה אחרת. הכלל הוא, שנטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו, על כן, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ועליו להוכיח את אופן התרחשות התאונה ואת אחריות הנהג השני לה. השאלה באם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות, בחינת הגיונן של הגרסאות, העקביות שבן וקביעת משקלן הראייתי. לאחר ששמעתי את עדות שני הנהגים ובחנתי את מהימנותם, אני מעדיפה את גרסת עד התובעת על גרסת הנתבע. עד התובעת העיד, בצורה שוטפת ומהימנה על אשר ארע ועל הנזקים שנגרמו לרכב. הלכה למעשה הנתבע מאשר, כי פגע ברכב התובעת מאחור, כך שלא יכולה להיות מחלוקת שהוא זה האשם בתאונה. הנתבע אף חתם על פתק בכתב ידו כי פגע ברכב מאחור ואין ספק, כי לא היה עושה כן לו היה כופר באחריותו. הנתבע אף העיד, כי הוא יודע שמי שפוגע מאחור ברכב אשם. למען הסר ספק, אבהיר, כי אינני מקבלת את טענת הנתבע שהתאונה התרחשה באתר בניה, בשטח כורכר עקב בלימה פתאומית של נהג התובעת. גם בתמונות שצילם נהג התובעת לאחר שרכב הנתבע עזב את המקום, ניתן להבחין, כי רכב הנתבע עומד על כביש מוסדר. אמנם יש אתר בניה בסמוך, אך הכביש סלול ומוסדר. אני קובעת כי התאונה ארעה כפי שתאר נהג התובעת, שעה שעצר בסמוך למעבר חציה והנתבע שלא שמר מרחק פגע ברכבו. לעומת עדות נהג התובעת, עדות הנתבע הייתה מתחמקת ומלאת סתירות. הנתבע טען תחילה כי חתול הפריע לרכב התובעת ולאחר מכן מנוף, בשורה התחתונה אישר הנתבע, כי לא שמר מרחק מרכב התובעת שבלם וכך ארעה התאונה. העולה מן המקובץ, כי הנתבע הוא זה האחראי לתאונה. כאמור, הנתבע כופר בגובה הנזק וזו עיקר טענתו, משכך אבחן את גובה הנזקים שהוכחו. להוכחת הנזק הגישה התובעת חוו"ד שמאי שבדק את הרכב יום לאחר התאונה וכן תמונות שצילם השמאי, בהן ניתן לראות נזק משמעותי בחלק האחורי של הרכב. יצויין, כי לנתבע רכב גדול וכבד, כך שבהחלט אפשר שפגיעה מאחור ברכב התובעת תגרום לנזק לא מבוטל. חוו"ד השמאי לא נסתרה. הנתבע לא הציג חוו"ד נגדית בנוגע לשווי הרכב או גובה הנזק שנגרם, ולא הביא כל ראיה אחרת שיכולה לסתור את טענות התובעת. הנתבע גם הודיע שאינו מבקש לחקור את השמאי. אינני מקבלת את טענת הנתבע, לפיה "אולי הרכב קיבל עוד מכה בדרך". ראשית, אם היה כך קורה חלילה אין ספק שנהג התובעת היה מדווח על כך, שנית, הנזקים ברכב מתאימים לתיאור התאונה ושלישית, הרכב הובא למוסך בו ביום ונבדק על ידי השמאי למחרת. כך שניתן לקבוע כי אלו הנזקים שנגרמו בתאונה. בהתאם לחוות דעת שמאי התובעת ולמסמכים שהוגשו, לנהג התובעת שולם סכום של 24,226 ₪ בגין אבדן להלכה של הרכב. כמו כן, נשאה התובעת בשכ"ט שמאי בסכום של 360 ₪ (ללא מע"מ) וסכומים של 55 ש"ח ו- 186 ₪ לחוקר. שרידי הרכב נמכרו בסכום של 8358 ₪. משכך, הנזק שנגרם לתובעת עומד על הסכום ששילמה למבוטח בתוספת ההוצאות והחסרת הסכום שקיבלה בגין שרידי הרכב - דהיינו 24,226 + 360 + 55 + 186 - 8,358 = 16,469 ₪. הנתבע ישלם, איפוא, לתובעת סך של 16,469 ₪ צמוד מיום התשלום, בצירוף אגרה כפי ששולמה, שכר העד כפי שנפסק ושכ"ט עו"ד בשיעור 11.8% מהסכום שנפסק. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן, ישאו ריבית והצמדה עד התשלום בפועל. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום. משפט תעבורהרכבתאונת דרכיםמעבר חציהתאונה מאחורנזק לרכב