תביעת לשון הרע נגד הוצאה לפועל (הרשות לאכיפה וגבייה) תביעה זו הינה תביעת לשון הרע במסגרתה מבקש התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצוי בסך 20,000 ₪ בגין אירוע מיום 8.2.2012 בו נתפס רכבו על ידי המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות [להלן: "המרכז לגביית קנסות"], בגין חובות שהתובע היה חייב לרשויות שונות. לטענת התובע, פעולת תפיסת רכבו נעשתה שלא כדין ולדבריו "...אזי, עשיית מעשה לא חוקי, קל וחומר ע"י גוף ממשלתי, מהווה גם לשון הרע..." [ס' 15 לכתב התביעה]. התובע אף ציין בסיפא של ס' 15 לכתב התביעה כי: "לחילופין, לפנינו תביעת נזיקין", אולם בהיעדר פירוט כנדרש בתביעת נזיקין, לא ביחס לעוולות הנטענות ולא לנזקים הנטענים, אין מקום לדון בטענה זו והיא נדחית. טיעוני התובע, לאי חוקיות פעולת המרכז לגביית קנסות בתפיסת רכבו, כפי שבאים לידי ביטוי בכתב התביעה הם: א. בידיו של מר רפי אנקונה, אשר ביצע את פעולת התפיסה, לא היה צו תפיסה. ב. דו"ח העיקול לא נעשה מטעם בית משפט או רשם הוצל"פ. ג. מר אנקונה לא מסר לידי התובע במעמד התפיסה דו"ח עם פירוט החוב אלא שוברי תשלום בלבד. ד. מר אנקונה דרש את תשלום הוצאות הגביה באופן מידי במזומן. ה. גביה מנהלית על ידי המרכז לגביית קנסות אינה חוקית. ו. גביה על ידי גובים פרטיים אינה חוקית. ז. לטענת התובע אינו חייב את הסכומים שנדרשו אלא סכומים אחרים [שלא פורטו בכתב התביעה]. הנתבעת טוענת כי כל הפעולות שבוצעו מטעמה בוצעו בהתאם לחוק, על פי הרשאה כדין וחובותיו של התובע היו כפי שפורט בפניו וכפי שמופיע ברישומי המרכז לגביית קנסות. המסגרת הנורמטיבית לפעולת הרשות לאכיפה וגביה: א. המרכז לגביית קנסות פועל מכוח חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, תשנ"ה - 1995 [להלן: "חוק המרכז לגביית קנסות"]. ב. בסעיף 1 לחוק מוגדר, בין היתר, על אילו חובות חל החוק, מה כוללים אותם חובות ומיהו החייב. ג. בסעיף 3 לחוק: "3. (א) חוב שלא שולם במועדו ייגבה באמצעות גובה שמינה מנהל המרכז." ד. בסעיף 4 לחוק: "4. (א) ההוצאות לנקיטת הליכי הגביה על פי חוק זה, כפי שייקבעו, יחולו על החייב, ודינן, לכל דבר וענין, כדין החוב." חוקיות פעולת המרכז לגביית קנסות על פי הוראות חוק המרכז לגביית קנסות, החובות בגינם נתפס רכבו של התובע הינם חובות הכלולים במסגרתו. התובע הינו "חייב" כהגדרתו בחוק, ולפיכך המרכז לגביית קנסות היה מוסמך לפעול לגביית חובותיו של התובע. על פי הוראות חוק המרכז לגביית קנסות הוצאות הליכי הגביה חלו על התובע. ודרישת הגובה, מר אנקונה לתשלום מיידי ובמזומן על מנת למנוע תפיסת הרכב, היתה דרישה כדין. מהאמור בסעיף 3 לחוק המרכז לגביית קנסות, אין הגבלה על זהותו של הגובה אשר מונה על ידי מנהל המרכז. התובע העיד כי "בשעה 22:00 הגיע אותו אנקונה, הוא הציג לי רק תעודת גובה שלו ואני לא זוכר אם היתה בתוקף..." [עמ' 7 שורה 20 לפרוטוקול]. התובע לא הצביע על כל הוראה בחוק המחייבת את הגובה מטעם המרכז לגביית קנסות להציג בפניו "צו תפיסה" או דו"ח המפרט את גובה חובותיו. בפני התובע הוצגו טפסי העיקול ופירוט חובותיו בשוברי תשלום. הנתבעת הציגה דרישות תשלום שנשלחו אל התובע במועדים שונים, והתובע אף הודה בחקירתו הנגדית כי קיבל את אותן דרישות תשלום. ראה עמ' 2 - 3 לפרוטוקול. כך שטענותיו כי לא ידע את גובה החובות נדחות מכל וכל. המרכז פועל מכוח חוק, מר אנקונה הינו גובה שמונה על ידי מנהל המרכז ואף הציג בפני התובע תעודה המעידה על כך ואף היה רשאי לדרוש תשלום הוצאות הגביה. לפיכך, דין כל טענותיו של התובע בכל הנוגע לחוקיות פעולת המרכז לגביית קנסות ולחוקיות פעולות הגביה שנעשו, לרבות תפיסת רכבו - להידחות. חובותיו של התובע לעניין טענות התובע בכל הנוגע לגובה החובות: א. כבר בראשית הדברים אציין, כי התובע לא הציג, לא בתביעתו ולא בהמשך ההליך, כל תחשיב המעיד על כך שסכום חובותיו כפי שמופיע ברישומי המרכז לגביית קנסות שגוי. ב. התובע היה רשאי, במסגרת תקנות סדרי הדין, להגיש כל ראיה שברצונו היה להגיש לעניין זה, אולם בחר להסתפק בתצהיר האימות ובמסמכים שצורפו לכתב התביעה. ג. רישומי המרכז בכל הנוגע לגובה חובותיו של התובע הינם רשומה מוסדית ומהווים ראיה לאמיתות המופיע בהם. ד. יש להוסיף ולציין כי כאשר בעל דין מעוניין לטעון נגד רישומי הרשות, נטל הראיה מוטל עליו לא רק מפני שהרשומה מהווה רשומה מוסדית אלא גם לאור חזקת תקינות ההליך המנהלי, החלה גם בעניינו. ה. במקרה דנן, התובע הודה בחקירתו הנגדית בקיומם של החובות בגינם נתפס רכבו, הודה כי לא שילם אותם עובר למועד התפיסה [אך טען משום מה כי אין זה רלוונטי], וכל שנותר מטענותיו שבסעיפים 11-12 לכתב תביעתו הוא כי חישובי ההצמדה והריביות שגויים. ו. התובע הודה בחקירתו הנגדית כי מעולם לא פנה אל המרכז לגבית קנסות ולא הלין על גובה החובות או אופן חישובם. [עמ' 9 שורות 13-18]. ו. בהיעדר כל ראיה לעניין זה מטעמו של התובע, ומשטענה זו נולדה רק לצורך התביעה, לא נותר אלא לדחות את טענותיו ביחס לגובה החובות וגובה התשלומים שנדרשו ממנו על ידי המרכז לגביית קנסות. שתי טענות נוספות העלה התובע בסיכומיו האחת היא כי קיים נוהל פנימי לפיו אין לעקל רכב ששנת ייצורו הוא לפני שנת 2000 ושוויו מתחת ל- 5,000 ₪. השניה היא כי המרכז לגביית קנסות המשיך לעקל כספים של התובע אף לאחר שהופקדו 7,000 ₪ בעקבות החלטת בית המשפט מיום 16.2.12 בתיק זה. א. את טענתו הראשונה של התובע יש לדחות הואיל ולא הוגשה כל ראיה לעניין הנוהל הנטען ותחולתו על המקרה שלפנינו ואף לא לעניין שווי רכבו של התובע במועד התפיסה. התובע אמנם הגיש בקשה בכתב ל"דחיית ההגנה על הסף" וצירף אליה דף ובו מופיע נוהל, אולם לא ניתן ללמוד ממנו מאום על הקשר בינו לבין המרכז לגביית קנסות ועל תוקפו - ולפיכך בקשתו נדחתה בהחלטה שניתנה בפתח ישיבת ההוכחות. ב. אף את טענותיו של התובע בכל הנוגע לפעולות עיקול שבוצעו לאחר הפקדת אותם 7,000 ₪ יש לדחות מכל וכל. החלטת כבוד השופט חסדאי מיום 16.2.12 אמנם קבעה כי סכום ההפקדה יעמוד אף להבטחת כל סכום נוסף שיתברר כי התובע חייב - אולם לא קבעה כי הנתבעת מנועה מלבצע פעולות גביה נוספות לשם גבייתם של חובות מעבר לסכום ההפקדה. ההחלטה התייחסה לתנאי השבת הרכב וקבעה כי הסכום ישמש לבטוחה אף לחובות נוספים, אולם לא הגבילה את פעולת הרשות לגביית אותם חובות בדרכים אחרות. פרשנותו של התובע בכל הנוגע להחלטה הנ"ל הינה פרשנות שגויה מיסודה. לפיכך, המסקנה היא כי הנתבעת היתה רשאית לבצע פעולות גביה ביחס לחובות מעבר לגובה סכום ההפקדה ובוודאי שלא ניתן להסיק מכך כי הנתבעת פעלה שלא כדין גם בעת תפיסת רכבו של התובע. מוטב היה לו לתובע אילו היה פונה מבעוד מועד, או לכל המאוחר מיד עם קבלת דרישות התשלום - ומסדיר את חובותיו. בכך היה נמנע ממנו האירוע אשר לדבריו גרם לו לבושה רבה מפני שכניו אשר צפו בפעולת תפיסת רכבו. התובע הביא על עצמו את אירוע תפיסת הרכב ואין לו להלין אלא על עצמו. לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית. לעניין ההוצאות, אציין כי תיק זה הפך עב-כרס ללא כל פרופורציה ביחס לשאלות העובדתיות והמשפטיות שהוא מעורר. הדבר נבע מהתנהלות לא ראויה של התובע אשר הגיש מתחילתו של התיק ועד סופו אין ספור בקשות ופניות שחלקן חזר על עצמן פעם אחר פעם, למרות החלטות המותבים השונים אשר ביקשו ממנו לחדול ולהטריד את בית המשפט בבקשות חוזרות באותו עניין. אף כבוד הרשם הבכיר לרנר התייחס לדרך התנהלות התובע בתיק בהחלטתו מיום 10.1.13 וקבע כי העניין יילקח בחשבון בעת פסיקת ההוצאות בתום ההליך. לאחר ששקלתי את עניין ההוצאות בתיק זה, בהתחשב בנסיבות כמתואר לעיל, ובהתחשב בהיקף ההליכים בתיק ומתוך התחשבות בתובע, אני קובע כי התובע ישלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 12,500 ₪ וזאת בתוך 30 ימים מהיום. הוצאה לפועללשון הרע / הוצאת דיבה