התובע חנה את רכבו בחניית חנות בשטח עפר ורכב הנתבעים נסע לאחור ופגע ברכבו בעת שהרכב שלו היה במנוע דומם. התובע ציין, כי הנזק הוא פנס שבור, פגיעות פח, קילוף מדבקות. עדותו של התובע נשמעה ביום 21/3/13 - לדבריו, החנה את הרכב בחניית עפר, נכנס לקנות סחורה בחנות, יצא מן החנות ואז המוכר קרא לו ואמר לו שמישהו נכנס לו ברכב. יצא וראה את המכה. התובע טען, לפיכך, כי לא היה בסמוך לרכב בזמן התאונה, לא ראה כלל את התאונה ולא סוכם בינו ובין נהג הנתבעים על כך שכל אחד יתקן לעצמו. כאשר נשאל בחקירה הנגדית מדוע מסר הודעה לחברת הביטוח כמה חודשים אחרי הארוע טען הודיע להם טלפונית באותו יום, בחר לתקן את הרכב במוסך פרטי, הזמין שמאי ותיקן את הרכב. נהג התובעת אישר, כי קיבל את התשלום מחברת הביטוח רק ב- 16/11/09 - דהיינו כ- 6 חודשים לאחר התאונה. באותו מועד, ביקשה באת כוח הנתבעים, לאור עדות זו, לדחות את התביעה, שכן העד אינו יודע איך קרתה התאונה והעד שלכאורה ראה את התאונה לא זומן למתן עדות. ב"כ התובעים ביקשה לזמן את העד שראה את התאונה ומשכך נדחה הדיון. לימים הודיעו ב"כ התובעים לבית המשפט, כי העד אינו זוכר דבר ואינו מוכן להגיע להעיד ולפיכך נקבע דיון לשם שמיעת עדות הנתבע. הנתבע העיד, כי שני כלי הרכב חנו בתוך חניון, שניהם נסעו לאחור ופגעו זה לזה בטמבון. העד הסביר כי מדובר בשני כלי רכב דומים ונמצאים באותו גובה ומשכך, הפגיעות הנטענות ברכב התובעת שהן פגיעות פח בכנף האחורית אינן הגיוניות ולא נגרמו בתאונה, כך גם לגבי קילוף המדבקות. לטענתו, כל אחד מן הנהגים יצא מכלי הרכב, הם לחצו ידיים ואמרו שכל אחד יתכן את רכבו. העד חזר ועמד על כך, שהמכות הנטענות ברכב התובעת, לרבות קילוף המדבקות לא מתאימות לתאונה. העד אכן אישר שהיה מגע בין כלי הרכב אבל טען שזה לא נכון שנהג התובעת לא היה ברכב. הנתבע אישר כי הודיע לחברת הביטוח לאחר פרק זמן, כשקיבל פניה, באיחור וציין, כי היה זה בשל מחלה שחלה בה באותה תקופה. תמונות של נזקי רכב התובעת, מצביעות לכאורה על פגיעה בכנף האחורית, ובפגוש, וכן ניכר כי מדבקות הנמצאות בחלק זה מקולפות, אולם נראה כי הקילוף הוא פרי חלוף הזמן ולאו דווקא בשל התאונה, אם כי תיקון בחלק זה ממילא היה מחייב את החלפת המדבקות. דיון והכרעה מדובר בתביעה אזרחית בה נטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו, על כן, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ועליו להוכיח את אופן התרחשות התאונה. השאלה באם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות, בחינת הגיונן של הגרסאות, העקביות שבן וקביעת משקלן הראייתי. לאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות, באתי לידי מסקנה, כי התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח את אופן התרחשות התאונה והנזק ונסיונם לעשות כן באמצעות עדות הנתבע אינו יכול להצליח, שכן לא ניתן לשאוב מעדות הנתבע רק את החלק הנוח לתובעים ועל סמך חלק זה לפסוק לטובתם. בגרסת התביעה היו תמיהות שלא ניתן להן הסבר משביע רצון. בהתאם למסמכים שהוגשו לבית המשפט התובע פנה לחברת הביטוח רק כארבעה חודשים לאחר התאונה. פניה טלפונית של התובע לא הוצגה. אמנם הרכב נבדק על ידי שמאי פרטי ותוקן סמוך לאחר התאונה, אך, כאמור, הדיווח לחברת הביטוח היה רק לאחר פרק זמן ניכר. בדיווח לחברת הביטוח ציין התובע, כי מנוע הרכב היה דומם, אך נמנע מלציין, כי לא היה כלל ברכב ולא ראה את התאונה. העובדה שלא היה כלל ליד הרכב נחשפה לראשונה על דוכן העדים. הן בטופס ההודעה לחברת הביטוח והן על דוכן העדים, ציין התובע, כי יש לו עד לתאונה. ניתנה לתובעים הזדמנות לזמן את אותו עד לעדות, אך בדיעבד הודה לבית המשפט כי העד אינו זוכר כלום מהאירוע שבנדון ולכן אינו מוכן לבוא להעיד. הווה אומר, אם התובע לא היה כלל ליד הרכב ולא ראה את התאונה והעד שנטען שהיה עד לתאונה לא מוכן כלל להעיד, לא ברור כיצד ידע התובע להצביע על רכב הנתבע כרכב שפגע בו. דווקא העובדה, שהתובע ידע לדווח לחברת הביטוח על מספר הרישוי של הרכב שפגע בו, תומכת בגרסת הנתבע, כי התובע היה ברכב בעת התאונה והשניים החליפו דברים ביניהם. זאת ועוד, לפי גרסת התובע, לכאורה, הנתבע פגע ברכבו ועזב את המקום מבלי שהנהגים יחליפו ביניהם דבר. משכך הנתבע לא אמור היה לדעת פרטים אודות רכב התובע ובוודאי לא את שמו של התובע. אולם, הנתבע בטופס ההודעה לחברת הביטוח, שהוגש אמנם באיחור, מסר את מספר רישוי רכב התובע וכן את שמו של התובע - וכיצד היה יכול הנתבע לדעת את שם התובע אם כלל לא שוחחו ביניהם? אכן הנתבע מאשר מגע בין כלי הרכב בעת נסיעה לאחור ולכאורה גרסה כזו יכולה להקים אחריות, אולם הנתבע מוסיף וטוען, כי גם רכב התובע נסע לאחור בעת התאונה ומשכך מדובר לכאורה בשני נהגים שנסעו לאחור בחוסר זהירות שניהם אשמים לקרות התאונה, על כל אחד לשאת בנזק שגרם לעצמו וספק אם יש מקום לתביעה בנסיבות אשר כאלה. עובדה זו מתיישבת דווקא עם גרסת הנתבע, כי השניים לחצו ידיים ואמרו שכל אחד ישא בנזק שנגרם לו. מכל מקום, איני רואה לייחס אחריות לנתבע, כאשר מצאתי שגרסת התובע אינה עומדת. יתירה מזו, משבאתי לידי מסקנה שאיני יכולה לקבוע ממצאים על סמך עדות התובע מתבקשת המסקנה, כי גם הנזק הנטען לא הוכח. אין בידי לקבל את עדות התובע, כי הנזק הנתבע הוא זה שנגרם בתאונה. בעניין זה, אין נפקא מינא שהוגשה חוות דעת שמאי בנוגע לגובה הנזק, שכן השמאי חי מפי התובע, כי הנזק הוא נזק שנגרם בתאונה. לשם הקביעה, כי מדובר בנזק שנגרם בתאונה, יש צורך קודם כל לקבוע, כי עדות התובע מהימנה במידה שהיא עוברת את נטל ההוכחה. במקרה דנן, לא הוצג דיווח מיידי לחברת הביטוח על התאונה ועל הנזק, אין תיעוד מיידי של הרכב מעת התאונה או בסמוך לאחריה, הרכב נבדק על-ידי שמאי לאחר 7 ימים ונסיון התובע כשלעצמו לייחס לנתבע גם את הבלאי של המדבקות מצביע כשלעצמו על הגזמה. בנסיבות שהתבררו, אני מורה על דחיית התביעה ללא צו להוצאות. כל צד ישא בהוצאותיו. שכר העדות שנפסק בישיבה מיום 21/3/13 לנהג הנתבעת, עומד בעינו ועל התובעת לשלמו כפי שנקבע, ככל שטרם שולם. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום. פגיעת רכברכבמנוענזק לרכב